את קרני האור בעלות השחר שאלתי: מדוע לא תאהבני יפתי?
ותפזזנה הקִרניים על כותלי החדר ותחלקנה על פני שמיכת מיטתי, ותלטפנה את לבי הסוער, את מצחי הסוער, ותישקנה את עיניי, את שפתיי, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני גם אוֹרֵת לִבָּתִי?
הבְּלִבִּי אין די אש, ובנשמתי די אור? מדוע…
ויצפצף החוּגָה על אדן חלוני ויתופף על המשמשות בכנפיו, בחרטומו, וישר לי שלומו של בוקר, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני ציפורי?
ואביט הַגַּנָה.
טובלות בטל בוקר צוהלות לי השושנים ועל ידיי קרני שחר עדינות, מצחקות בגביעיהן, שולחות לי שלומו של בוקר, ואשאל: מדוע לא תאהבני שושנת לִבָּתִי?
האין לי די שושנים, האין לי די שירה? מדוע….
ובצחוק קל של ילדות, בתחנונים וברוך נוטות השושנים לי בראשיהן: אנא, בן־שושנים, אֱהָבנו!
בצהלות גיל, בתרועת חיים, בשירי אביב לי שרו ציפורי שמים: אנא אֱהָבנו משורר!…
אז עצמתי את עיניי, אטמתי את אוזניי ואגיף את תריסי חלוני…
ואת ראשי כבשתי בכרי המיטה…
אז שאלו ציפורי שמים, קרני השחר, שושני הגן: מדוע לא תאהבנו, אח מסכן?
מדוע?