לרגלייךְ, יפתי, אני מניח זר פרחים.
פרחים חיים הם, רעננים וחדשים, אדומות לחייהם ומהן נובע הַלְשָׁד. על ערוגות גני היו נטועים, מלאים לֵח ואֵב…
ואקטפם, יקירה, בלי חמלה קטפתים, לזר נהדר קלעתים, ולרגלייךְ היפות היגשתים לך למנחה…
הביטי, היפה, עוד קרן השמש מצחקת ברסיסי טל גביעיהם…
ומגבעוליהם הרעננים עוד נובעות טיפות הלשד…
עוד זקופים עליהם, בגאון יביטו וינוצצו מרהיבי עיניים; אותם מנשקת שמש האביב, מגפפת ומלטפת הרוח…
הן תיקחים, ידידה, ובין שדייך תשׂימים – וביופיים הרענן יתנוצצו על לבך הרענן וירהיבו עיניים!
הן בשפתותייךְ שושנים תשקים, אהובה!…
– – – – – ובבוא היום –
וימותו הפרחים – וחמרמרו הפנים ונבלו הגביעים והעלים לארץ יפולו, ומפרחי גני אקלע זר חדש ועל חזה יפהפיה אחרת אשימנו – אל נא תתמרמרי אהובה, ועינייךְ היפות אל נא תיזלנה דמעות!….
אז תינחמי, יקירה!
אז תדעי ידוע, כי פרחי חיים הם פרחיי
ורק המתים לעולם לא ימותו…
והחיים ימותו!….