נלכה נא יקירה, שמה, אל מקום רק שושנים תפרחנה ואשר רק ציפורים טבולות באור שמש תזמרנה….
נלכה נא, יקירה, מכל אשר יש אל העולם!…
נלכה נא שמה!
שם נמצא את אשר אנחנו מבקשים ככה כל ימי חיינו לשווא ובעמל חינם: שם אל נכון נמצא את פתרון חידת הווייתנו ותוכן ומטרה לחיינו אשר היו לנו לזרא!…
ותורד היפה את ראשה המתולתל על הלב הנרגש אשר למשורר ומבט לוהט וצמא העיפה אל פניו –
– לאָן? אנא, הגידה, לאָן?…
ויוסף המשורר –
– ואת חלומות הזהב האם אַתּ יודעת, אהובה?
שמה נלכה, אל המקום אשר שם חלום זהב מרחף על כנפי כרובי אור תחת שמי תכלת נצח –
– ואת סודות הנצח האם אַתּ יודעת, יקירה?
שמה נלכה, אל המקום אשר שם על ההרים הנישאים מרחפים בתוך יערי עד על פני יובלי מים רזי יצירה ואשר ארזֵי אֵל מגלים תוך הסערה סודות מני בראשית –
– ואת שירת העתיד האם אַתּ יודעת, ידידה?
למקום השלימו החיים עם החיים והאדם מתרומם כציפור רק השמיימה, מקום כל היצור מתענג על זיו העולם ורוח אלוהים מרחפת על פני היקום – שמה, שמה ננוסה, יקירתי חיש מהר מעמק הבכא, מעמק הדם –
– – – ויקום המשורר, ותקום היפה, וילכו הלוך ונסוע קדימה…
ויזרח להם השמש ממזרח עולם, וילכו הלוך ונסוע לאורו…
וימים רבים, רבים ולילות רבים, רבים הלכו הלוך ותעה.
ויעברו מדברות, ויעברו ימים ועל פני ההרים הרמים טיפסו ויעלו…
וישמעו את יללת הזאבים בגָרמם עצמות כבשים, ויראו את האַיות ברדפן אחרי יונים בוכיות –
ואת אלוהים לא ראו…
וילאו ללכת –
וישבו לנוח בתוך מדבר שממה על גזע עץ כרות. ותורד היפה את ראשה המתולתל על לב המשורר, ומבט לוהט וצמא העיפה על פניו, ובקול עייף המלא דאגה ופחד שאלה:
– לאן?
ויורד המשורר את ראשו לארץ ודמעה אחר דמעה התגלגלה על לחיו ותיפול על תוך החול הצהוב…
ויידום המשורר…