לבן־חיוור הלילה.
פני המזרח התחילו מכסיפים. מאחורי היער זינקה קרן אור, אדומה, פזיזה, ורוטטת ותנשק את פני העננים הבהירים האמוצים אשר היו על פני השמים פזורים כעדר צאן תועות – ואחריה עוד קרן אחת ועוד קרן אחת – ותשתברנה ותפזרנה לכל אַפסיים ויפלו רסיסים אדומים מן האור גם על ראשי ההרים גם על ראשי העצים…
והשמש עוד טרם יעלה.
והעיר הקטנה עוד תישן את שנתה.
מתוך עצי החצר בית התפילה לנוצרים הרימו ציפורים אחדות קול שיר.
נצנצה החמה.
אור צנוע, קל ונכלם מחליק גם על ראשי הבתים, גם על צמרות האילנות, מרפרף ממעל, נוגע ואינו נוגע, מדביק נשיקה קלה, ובחיפזון של הוללות קופץ לאחוריו…
תחילת עלות השמש!….
תחילת האביב…
העננים הקלים אשר שכנו על פני השמים התחילו מטפטפים טיפות גשם, קלות, חמות ונעימות, כדמעות אושר…
הגשם הראשון!…
גשם של אביב…
והגם עוד טרם יתחיל, רק הנה הטיפות הראשונות, טיפות בודדות, קוסמות בחן מיוחד, ברוך מיוחד…
ונופלות הטיפות אל תוך החול הלבן ומשאירות בו גומות קטנות ולחות, וגם על חודו של חוטמי נופלת טיפה, וגם על מצחי, וגם על ראשי…
האם כרוב נחפז נותן לי נשיקות?
תחילת הגשם!…
ועל ערוגות הגן – –
פה ושם התחילו הירקות מרימים את ראשיהם, בצניעות, בקצת יראה, כפופים, מתנערים לאט מן העפר, רעננים, טהורים, תמימים, מרחצים, מצהירים בחן מיוחד, ברוך מיוחד: תינוקות אשר זה עתה יצאו לאור העולם…
תחילת הצמיחה!…
ובגן על אבן אחת אני יושב –
ועל פי שחוק…
גם בלבי התחיל פרח צנוע להרים רק זה עתה את ראשו…
ומאושר הייתי כל כך, והלב מלא כל כך!…
ים שלם התרומם מן הלב, בוקע ועולה, שופע ומשתפך בשפע… ואשחק לאט ובנחת, חרש ובאושר עמוק, ואשחק בשחוק עמוק אשר יצא מן הלב…
ולבי מלא על כל גדותיו….
ומן העיניים טפטפו הטיפות הראשונות – –
אז עוד טרם ידעתי, כי אני אוהב אותה…
הלב עוד טרם גילה לפֶּה…