לוגו
הדמעה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עגומה ואבלה ראיתיה לפנות הערב.

בודדת ישבה על שן סלע רם וזקוף, מכוסה טחב ישן ואמוץ, בתוך ערבה מנמנמת טובלת בחכלילות השקט של שקיעת החמה.

לא נעה, דוממה, קופאת, כים התכלת אשר ממעל לה בלי טיפת דם בלחיים, באש שחורה בעיניים, בראש מורד לארץ, בידיים משולבות על לבה…

ושאגה איומה לא התפרצה מקרב לבה –

וקללה נמרצה לא חרגה מן הלב –

בדממה חרישית נמקה ביגונה, יגון העולמים…

– – קרן שמש ורודה נשקה את שערותיה השחורות המסותרות. ומתחת המה פלג קטן בסוד שיח לחשים.

רוח קל של בין ערביים בכה מתוך עלי העֲרָבים חרש חרש כתינוק רפה חולה…

– – ומרחוק…

במנוחה שב האיכר מעבודתו בשדה, איכרות צעירות שקטות התנהלו אחריו בשירים על השפתיים, במגלים על הכתפיים.

גם הבהמה שבה הביתה ותגעה בתענוגות עצלות.

ותימרות עשן דקות התנשאו אט מתוך ארובות צריפי הכפר במנוחת השקיעה.

עלמות יצאו לדלות מים.

כלב נבח מתוך בטלה.

נח והתענג הכפר.

נחו והתענגו היושבים בו.


* * * * *

על חורבן נשמת אומתי עמוד עמדתי, ראיתי את אסונה, אסון עולמים, ואש הוצתה בלבי, אש גדולה ונוראה.

ומאז…

במטה נודד בידי, בדמעות לא־שפוכות בלב, באפס מנוחה בנפש, תעיתי ימים רבים, רבים: את אנחת החיים חיפשתי, את יללת עלבון אומתי!…

עברתי ימים, עברתי מדבריות. את יללות הישימון הקשבתי ואת בכיית גלי הים…

ואת בכיית אסוני לא מצאתי…

בכיה גדולה ואיומה, אשר תחריד שמים וארץ, יללה נוראה ומחרידה, אשר תאחז בלבות כל בני האדם ותדבק בנפשם עד סוף כל הדורות…

– – ודורות הולכים, דורות באים, בוכים בני האדם, דמעות מתייבשות, דמעות שוטפות, לנצח, בלי הפוגות בוכים כל החיים…

ערב ובוקר יילילו המדבריות בעיצבון חרישי…

בלילות יבכיון הימים…

ואת בכיית אסוני מצוא לא מצאתי ואת אנחת אומתי שמוע לא שמעתי…

ויקשה הלב ולברזל היו העיניים…

ובזעם אילם, מלא רעל, עטוף אדרת שיער גדולה, במטה שחור וישן תעה תעיתי ימים ולילות רבים, רבים…

ופעם אחת בשקוט השמים ממעל והארץ מתחת, ודרי מעלה לדרי מטה גילו סודות מני נצח, בשדה, בתחתית הר מכוסה ירק דשא ישבתי לנוח בגֵו רצוץ ונפש עייפה…

לפנות ערב אביב…

ואז אותה ראיתי עטופה לבנים, שקטה כחצות ליל של יום־כיפורים ועצובה כלבנה בליל גשמים של סתיו, יושבת על שן סלע בתוך ערבה מנמנמת, וחרד ורועד כנדהם עמדתי על עָמדִי רגע ועל ברכיי נפלתי…

את הכל ידעתי, ידעתי הכול!….

מצאתיה!

את בת־עמי האומללה עם הוד זוהר קדושת נשמתה אשר לַכְלֵך לא יכלו הזאבים!….

אז התרומם לוח לבה ותרעדנה השפתיים החיוורות ואנחה חרישית כעין לחש אילנות הבא ממרחקים הקשבתי…

וימס קרח הלב ומקור עיניי נפתח, ולרגליה, נפלתי מתמוגג בדמעות…

וקללה איומה לא התפרצה מקרב נפשנו.

ומלבותינו לא התמלטה השאגה…

אז מצאתי את האנחה!

– – – – עוד בער המערב באדמימות השקיעה.

על ראשי העצים עוד רעדו קרני הפרידה.

ותעבור יונה לבנה־לבנה בתוך כיפת התכלת התלויה על ראשה, והשמים נפתחו ואראה את השכינה מלאה רחמים, סליחה וחנינת עולם מביטה אליה בצחוק קל ומאיר.

ודמעה מזהירה נפלה מעיניה על מצח בת עמי – –