שני עיוורים הלכו הלוך והתקרב זה לזה.
על לב כל אחד מהם היה תלוי פח קטן של נחושת אדומה ועליו כתוב באותיות לבנות: “עיוור לגמרי”.
כל אחד פסע פסיעות קטנות, לאט, לאט. העיניים היו עצומות בחוזקה והפנים מקומטים ומעוותים כל כך כאילו סבלו באותה שעה מכאובים נוראים…
במטות שבידיהם מיששו על גבי המרצפות.
האחד היה איש צעיר, יפה וחזק, לחייו – דם וחלב, מעוטרות זקן שחור ודחוס, בגדיו נקיים ונאים.
השני היה זקן מאוד. זקנו הלבן נהפך מרוב ימים לכהה־אפור ולעור פניו הייתה עין עפר שחור ותחוח שנתייבש והלבין בשמש, בגדיו מלוכלכים ולחלחים קצת, פסיעותיו היו מדודות וקטנות מאוד.
מסביב לא היה איש.
רק שני ילדים אשר השתעשעו בכפתורים על יד אחד הבתים, בראותם אותם מתקרבים זה אל זה, הבינו את אשר יהיה בעוד רגע וישחקו למפרע בהנאה גדולה, עמוד וצפה להתגוששות…
פתאום –
העיוור הצעיר דחף בכתפו המוצקה את חזה הזקן. הזקן התנועע וייפול אחורנית ומן הקרחת אשר בפדחתו שתת דם.
רגע הייתה דממה, ורק הילדים שחקו בקול גדול וימחאו כף.
– אני איש זקן ועיוור… חינן הזקן את קולו בבכי.
– אני איש עיוור… סליחה!… אמר הצעיר בפיוס.
ויקום הזקן על רגליו ויעמדו רגעים אחדים זה לעומת זה ופניהם מביעים תימהון, השתוממות והשתתפות של אהבה…
אז חפשו ומצאו איש את יד רעהו וייפרדו איש מעל אחיו בלחיצת יד חמה, חמה…