א
צללי הערב ירדו בבת אחת על פני כל הארץ. יהודה ישב לחוף הים תפוש במחשבותיו ולא הרגיש במעבר המהיר שבין היום והליל. וכשהתעורר ממחשבותיו תקפוהו הצללים מכל עבר. מראה הים, אשר היה לפני רגעי מספר כחול, הפך שחור. גם החול הכתום אשר לרגליו נעשה שחרחר. איזו חרדה פתאומית תקפה את לבו, והוא לא ידע פתרונה. הוא אמר לצחוק לו לעצמו על חרדה זו, ולא יכל. הצחוק כאלו נתאבן על שפתיו.
– אין דבר!… – אמר בקול רם. וצלצול קולו עלה כה יתום ועגום בתוך הסביבה הריקה והשוממה, שהבהיל עוד יותר את לבו.
– מה זה היה לי?… – שאל שוב בקול רם, אף כי ידע היטב את סבת חרדתו: הן הוא היה עכשיו יחיד על חוף הים, במרחק של שעה וחצי מן המושבה. והדרך שוממה ומלאה חול ובצות. ובין לגבעות החול – אהלי הבידוים, השומרים עֶברה למושבה על אשר תפשו את האדמה שהם חרשוה וזרעוה קודם. ובבצות רובצים חזירי־בר – לפי דברי הבידוים – והבצות עמוקות הן ורק שבילים צרים עוברים ביניהן.
– איזה שד מתגרה בי היום?… זה צחוק!…
ושוב צלצל קולו כה יתום ועגום בתוך הסביבה הריקה. וצחוקו, אשר בא אחרי קול הדברים, היה עלוב וחסר־בטחון.
בקפיצה אחת נגש אל סוסו, הקשור אל אחד הסבכים הבודדים אשר על החול, התיר את קשורו, שם רגלו הימנית ברכֻבה ובקפיצה מהירה עלה עליו.
– יאללה!
חרדת הרוכב לא נגעה בסוסו. הוא היה שקט מאד. ובצעדים מדודים יצא לדרכו. ומנוחתו של הסוס השפיעה גם על יהודה: הוא הרגיש את עצומו יותר בטוח, על שפתיו הופיע בטוי של רצון, ויִפֶן אל עבר פני הים, כאלו בקש לברכו לפני לכתו ולהודות לו על השעות הטובות, אשר התיחד עמו לפנות ערב. הים השתרע עטוּף עלטה. ומתוך העלטה התבלט לבֶן הגלים, אשר השתברו אל סלעי החוף. ועלטה זו וקצף זה של הגלים, כאלו רעמו פניהם אל הרוכב, כאלו כעסו עליו על עמדו בשעת ערב גלמוד על שפת הים ומפריע את בדידותו הקודרה. לחשו של הים היה מלא איזה רגש חשוד.
ושוב תקפה החרדה את לבו. לאט, לאט הפנה את פניו מעל הים, כאלו פחד להפנות לו את ערפו בפעם אחת, וידחוק ברגליו את סוסו. זה התפעל לתנועתו הבלתי רגילה של בעליו, אשר יחס של רוך וחבה היה ביניהם כל הימים, ויעש ברגליו איזו תנועה משונה, כאלו אמר לבעוט במי שהוא, ויקפוץ קפיצות כבדות אחדות בתוך החול הרופף, ויחזור שוב להלוכו השקט. הקפיצות המשונות של הסוס טלטלו את כל גופו של יהודה. חרדת נפשו גדלה ביתר שאת. הוא בקש לזרז ולאמץ את עצמו, אבל קולו מת על שפתיו עוד בטרם יצא לחללו של עולם, כל דהרת סוסו העירה בו רעד קל מבלי אשר יכיר בזה. בתנועה אינסטינקטיבית משך לאחורו את רסן הסוס, כאלו אמר לעצרו כי יעמד ולא ישמיע את שעטות פרסותיו הרחבות והכבדות.
ושוב השתומם הסוס לתנועתו של בעליו ולא נכנע לרצונו: פשט את ראשו לפניו, משך את הרסן מידי רוכבו וימשיך את צעדיו השקטים, הרחבים והבטוחים.
פתאום עמד הסוס. עמד והרים את ראשו מתוך שאלה ותמהון. אזניו הקטנות נזדקפו, סמרו. מה היה לו?… גם יהודה הרים את ראשו ומבטו חדר אל תוך מרחב האין־סוף אשר מסביב. היכן הוא? עלטה כבדה כסתה את פני כל הארץ. הוא אִמץ את כל כחותיו והסתכל ולא ראה דבר. רק את ראשו ואת אזניו של הסוס ראה, ולפניהם תהום העלטה. על פני השמים רחפו עבים קלים ושחורים, המבשרים את קרבת בֹא היורה הראשון, ויכסו את הכוכבים ויבלעו את אורם אל קרבם. יהודה לא ראה דבר, אבל הרגיש, כי ממנו והלאה מתחיל מורד. הוא הרגיש, שעומד הנהו במקום תלול ומלפניו משתרע עמק. ונדמה לו, שאזנו תופשת מתוך אותו העמק איזה קול המיה דקה, איזה לחש חדש… מה זה?… ויזכור וידע: הלא אלו הן הבצות… פה מתחילות הבצות הרחבות, המבדילות בינו ובין המושבה. איך ימצא בחשכת הליל את השבילים הצרים העוברים בתוכן? ופתאום הרגיש איזה דבר קר, אשר נגע אל לבו פנימה, חדר אל תוכו וימלא את כל נפשו. רעד קל עבר בכל גופו. ויזכור כי בעודנו נער שמע בכפרו מפי אכר זקן אחד: כשחשכת הליל תתקף אותך לפתע פתאום וסגרת את עיניך היטב, היטב והואר לך.
ויסגור את עיניו וילחץ את השמורות בחזקה. ויתחלחל: עיניו ראו את אמו. היא עומדת סמוכה אל האח. ידיה מאחוריה על גבה. ועיניה מסתכלות ישר בו. ועיניה כה עגומות וכמו מתפללות בלא מלים…
ויפקח את עיניו בבהלה. מה היה לו? הלא אמו כה רחוקה, רחוקה! מעבר לימים. מה החזון המוזר הזה אשר הבעיתו?… זעה קרה עמדה על מצחו. ומסביב שלטה העלטה כמו קודם. וסוסו עמד כמסומר אל מקומו. ראשו מורם למעלה וראשי אזניו הזקופות מתנועעים לאט, והנה נדמה ליהודה שהוא רואה מרחוק בתוך החשך ניצוצי אש.
– בודאי אלה הם אורות המושבה – לחשו שפתיו לחש חרש. ויקל לו מעט. הנה פה מעבר מזה גבעות החול, ושם מעבר ההוא המושבה, ובאמצע – הבצות… רק יעברו ועמדו רגליו על אדמת המושבה.
הוא דחק דחיקה קלה את סוסו. זה חרד כלו. חרדת רוכבו עברה גם אליו. ובלי חשק, כאלו כפאו שד, נתק ממקומו; רגליו דרכו בכבדות. יש אשר נכשל, יש אשר נסוג לאחור ויאחז את דרכו הצדה: פעם ימינה ופעם שמאלה. יהודה ידע: הוא יורד מגבעות החול ומתקרב אל הבצה. ובחוסר הבטחון של צעדי סוסו הכיר, כי אבד דרכו וסוסו תועה בלי דרך. וישתומם לו לעצמו: פחדו סר מלבו ומקומו ירש אומץ הרוח אשר יבא בשעת סכנה. הוא ידע ברור את מצבו: סכנת מות מרחפת על פניו להטבע בבצות, להיות טרף לשני החזירים או לההרג בידי הבידוים. והמחשבה הברורה הזאת לא הפחידתו הפעם. להיפך: מנוחת נפשו שבה אליו ואיזו רוח של גבורה לבשתו. לבו נתמלא. כל חושיו התעוררו. הוא הרגיש את עצמו חפשי על סוסו, חפשי בכל תנועותיו. ואיזה חשק נתעורר בו: להתגרות במי שהוא, להלחם.
אז עמד על מקומו, כאלו נתכון כלפי אויבו הסמוי מן העין וישאף מלא ריאתו מאויר הליל הקריר.
רגלי הסוס יצאו מתוך החול ויעמדו על אדמה קשה. הוא נגש אל הבצות. ריחן הלח והטרי עלה באפו. הוא שמע בחוש את רחש הסוף, ויש אשר נראה לו, כי הוא רואה אותו. הוא שמע את רחש הרמשים ומרחוק הגיע לאזנו קרקור הצפרדעים.
יהודה עצר שוב את סוסו. הוא העביר את מבטו לכל הצדדים, וישח את ראשו לארך צוארו של הסוס ויתאמץ לחדור אל תוך החשך. הוא בקש להתרכז ולמצא את נקודת עמידתו, אבל לשוא היה כל עמלו. פעם נדמה לו שהמושבה לפניו, פעם – שהיא לימינו ופעם – לשמאלו, עד כי נבוך כליל במחשבותיו, אבל אומץ לבו לא אבד. הוא היה שקט ולבו נכון בקרבו. ויזכור את האורות אשר ראה מגבעות החול ויחליט:
שמאלה!…
הסוס נכנס לבין הבצות. הריח הלח גבר. ריח של מים עומדים, של עשבים נרקבים, האויר נעשה יותר קריר וטחוב. הסוס צעד לאטו. הוא הלך בשביל צר מאד ולא סלול, אבל יהודה התנחם. אולי יביאהו שביל זה אל השביל הגדול. רגלי הסוס טבעו לפעמים קרובות בבוץ, לפעמים נכשלו באיזה חריץ. ולפעמים עמד הסוס כאלו מתוך החלטה גמורה לא ללכת קדימה. ובעמל רב היה יהודה מכריחו לזוז ממקומו.
פתאום זקף הסוס את אזניו מתוך בהלה וירתע לאחוריו ויעמד. ובאותו הרגע עצמו הבריק לנגד עיני יהודה ברק של מבט־אש ואיזה דבר גדול ושחור קפץ בבהלה ממולו של הסוס אל תוך הסוף, ויעלם.
עיני יהודה חשכו עוד יותר. לבו כאלו התרוקן, ואחר שב והתחיל פועם בחזקה. אבל הרגשתו זו לא נמשכה אלא רגע קט. מנוחתו שבה אליו וימשוך בכל כחו את סוסו ויטהו הצדה ימינה. ובאותו רגע קפץ שוב דבר־מה שחור וגדול דרך אותו המקום, שעמד שם קודם הסוס ויעלם בסוף…
– “מה אלה?… חזירים?… ואולי איזו חיה אחרת?…”
יהודה דפק בחזקה בסוסו. זה עשה בעל־כרחו שנים־שלשה צעדים ויעמוד. וידפוק בו שוב, ואולם הסוס התעקש ולא מש ממקומו. ויכעס יהודה על סוסו העלוב ויכהו בכל כחו בשוט אשר בידו. זה נזדעזע כלו, צעד קדימה ונרתע לאחורו בכל כחו.
– לעזאזל… יאללה!
ושוב הכה את סוסו בכל כחו. הסוס נדחק לפניו, כאלו עמד לפני קיר לא־נראה ושתי רגליו טבעו בבוץ עד לברכים. יהודה נבהל, צעק וימשוך את סוסו לאחורו בכל כחו. זה התאזר בכל מאמצי כחו, נרתע ויקפוץ הצדה ושוב שקעו רגליו בבוץ… עוד פעם נרתע ויקפוץ ויעמוד במקומו הראשון. הסוס ורוכבו רעדו שניהם, כאלו אחזתם קדחת, וינשמו בכבדות.
העננים השחורים התפזרו והכוכבים יצאו ממחבואם ויפיצו אור כהה על כל הסביבה. לעיני יהודה נראה האור הכהה של הכוכבים כאור שבעת הימים. עיניו התרגלו אל חשכת הליל ויבחינו את אשר לפניו. אבל האור לא הוסיף שמחה אל לבו. הוא נוכח שתעה ימינה מדרכו הנכונה ונכנס אל לב הבצה הגדולה. מסביבו, מכל עבר, השתרע שחור הבצה, ולא ראה לא את ראשיתה ולא את אחריתה. הוא ישב על סוסו הרועד והנושם רָמוֹת, ולא ידע לאן להטותו: ימינה או שמאלה, קדימה או אחורנית. מכל מקום היתה צפויה לו סכנה: להטבע וסוסו עמו. הוא ידע שבמקום הזה עמוקה הבצה מאד. מאין תבוא עזרתו? המושבה רחוקה, ואם יקרא לעזרה, לא ישמעו לו. וגם לקרא בקול פחד: פן ישמעו יושבי האהלים והתנפלו עליו… ללון הלילה בזה?… ומי יערוב שלא תתקפהו שנה ולא יפול מעל הסוס? ומי יערוב לו בעד חזירי־הבר?…
“מה יעשו הורי כשתבא אליהם הבשורה הרעה על מיתתי המשונה?…” – מחצה מחשבה את מוחו, וירגיש, כי עיניו נתמלאו דמעות חמות… ולבו הקשה נעשה פתאום רך, כאלו רק עכשיו נתגלה לו כל מורא מצבו. נלאה הלב לשאת את כובד המשא של יסוריו… רגש של חמלה עמוק תקפתו: חמלה לאבותיו, חמלה לו לעצמו… הלא עודנו כה צעיר לימים, בן שבע־עשרה… למה הגיע לו ככה?… והוא כה קוה, כה האמין…
ויתעורר יהודה ממחשבות־הבהלה ויזדעזע כלו, וימשוך שוב את רסן סוסו וידחוק בו. הסוס לא נע ולא זע ממקומו. ויזכור יהודה את אשר קרהו לפני רגע ויחדל; ידיו שוב רפו…
– אבדתי…
המלה האחת הזו נמלטה כאלו מאליה מפיו, וכשהגיעה לאזנו נדמה לו שאין זה קולו… והקול היה כה עגום ורווי איזו תוגה חרישית עמוקה… ופתאום עמדה לפניו תמונה אחת כמו חיה:
על חוף הים עומד אביו ופניו נטוים אליו והם מלאים געגועים אין קץ, ובתוך עיניו האפורות עומדת דמעה… וטובות הן עיניו ורכות שלא כדרכן… ויבהל ממראה עיניו.
“מה זה היה לי?… החולם אנכי חלומות בהקיץ?”…
ושוב תמונה חיה לנגד עיניו:
באולם האכילה, ליד השלחן, יושבת אמו. החדר מלא דמדומי ערב. על השלחן לפני אמא כוס תה. הכוס מלאה. התה כבר הצטנן, ואמא יושבת סמוכה בשלחן, ידה האחת תומכת בלחיה והשניה מקשת לאט, לאט בכף הקטנה. ועיניה השחורות עומדות בנקודה אחת בקיר ואינן זזות ממקומן. בעינים עומדת דמעה. והפנים עגומים, עגומים… ופתאום נפלה הדמעה מן העין, נפלה ועמדה על השלחן… ולאחריה באה ונופלת עוד דמעה… ועוד דמעה…
– יהודה שלנו עובד בודאי, עכשיו, בשדה…
הרי זה קול אמו…
יהודה חרד כלו ויתעורר. לבו נתכוץ ואיזה דבר חם נגע בו. וירגיש כי דבר מה לח צורב את לחיו…
“מה זה?… דמעות?”…
ולבו נעשה רך כדונג. והדמעות נוזלות, נוזלות בלי הפוגה. מאין באו כל הדמעות הללו ומדוע כה חמות הן?…
“לו ידעו אבא ואמא היכן אנכי ברגע הזה…”
ונדמה לו ששערותיו סומרות.
– האמנם אמות פה בבצה זו?…
קול עצמו זרזו וכל חלומותיו עפו, התפזרו ואינם. המציאות הנוראה נצבה לנגד עיניו בכל איומה…
נדמה לו, שנֵצח שלם כבר עבר עליו מרגע דרכו בתוך הבצות. וברגע הזה הבריק רעיון בלבו: הוא נזכר שוב במה ששמע פעם אחת. בעודנו נער בכפר, מפי אכר אחד: בחורף, כשתתעה מן הדרך בסופת שלג – והסרת את הרסן מעל סוסך ונתת לו לבקש את הדרך וללכת כחפצו… יהודה נמלך רגע והחלטה גמלה בלבו: בתנועה מהירה הסיר את הרסן ואת המתג מפי הסוס… זה הניע בראשו אחת ושתים כתמֵה לשנוי שבא במצבו שלא בזמנו, ולאחרי כן הושיט את צוארו, זקף את ראשו ויריח באויר: אחר הוריד את ראשו עד לקרקע, משש בשפתיו באדמה הלחה, נחר בנחיריו ויָרַח בה… וירתע לאחורו צעדים אחדים ויעמוד. רגעים אחדים עמד בלי נֹע. ושוב הוריד את הראש עד לקרקע, הריח בה ויתלוש בראשי שניו דשאים אחדים ויכַרסמם במנוחה… עברו עוד רגעים אחדים, רגעים קשים. יהודה התחיל מפקפק בעצתו והספק אוכל את לבו. ופתאום הרים הסוס את ראשו כמתוך החלטה גמורה, הסב את כל גופו וישב בצעדים קטנים, אבל בטוחים, אחורנית בדרך אשר בה.
“הוא חוזר אל הים…” נבהל יהודה, ויושט את ידו לעצור בסוסו, אבל ידו נפלה מאליה. “ילך באשר ילך… כאשר אבדתי, אבדתי”.
והסוס הוסיף ללכת בבטחה. צעדיו נעשו יותר ויותר רחבים. הוא הלך, כשראשו מורד למטה עד לקרקע. יש אשר יעמוד רגע, ינחר בנחיריו, יריח ושוב ילך קדימה או יפנה הצדה. ויש אשר יעמוד ותלש מן העשב אשר בדרכו ולעס והלך הלאה. והרגעים נמשכו ויהיו בעיני יהודה כשעות ארוכות. הוא ידע, שהסוס לא חזר אל הים, אלא בוקע לו דרך באמצע הבצות. יש אשר רעדה תאחזתו את כלו. נדמה לו כי משני עבריו רובצת תהום, וכי צעד בלתי נכון אחד של סוסו יפיל אותו ואת רוכבו אל התופת. ואיזה רצון עז של חיים נתעורר בו, איזה רצון לא לנפול, להנצל ולשוב בשלום אל מושבתו… החיים נראו לו כה יפים, שם רחוק, רחוק במושבה, כה מלאים קסם ואור…
הוא נלחץ יותר ויותר אל סוסו. בטיחותו בו הלכה וגדלה. ויביט אליו מתוך חבה ויראה, מתוך תקוה ופחד…
ופתאום עמד הסוס, הרים את ראשו וכאלו שאף אויר לרוחה ויצעד צעדים מהירים ובטוחים הלאה…
– יבשה!… חלפה מחשבת־חץ במחו של יהודה. ואמנם, הריח הלח והטחוב הלך ונמוג. ומבטו התחיל מבחין באדמה קשה מסביבו. איזה משא כבד נפל מעליו וישאף במלא ריאתו, כאלו רוח לו מלחץ נורא אשר העיק על לבו…
“האמנם נצלתי?…”
ובאותו הרגע עמד הסוס, זקף את אזניו כמתוך פחד, וצהלה של שמחה פרצה מפיו. ומתוך החשך צהל לקראתו עוד סוס. ושלש צורות של רוכבים התבלטו מתוך העלטה.
– יהודה?!…
– דוד!…
זה היה חברו של יהודה, והשומרים שיצאו לבקשו.
ב
יהודה הקיץ משנתו מתוך פחד ויפתח את עיניו לרוחה: מה קרא לו?… באהל עמד חשך, עמדה דממה, ורק מן המטה השניה הגיעה לאזנו נחרתו השקטה של דוד. אך מה הוא הדבר, הלוחץ כל־כך את ראשו?… הוא התרומם לאטו וישב. ראשו היה סחרחר. וכל אבריו כאלו נמלאו איזו כבדות. מה זה?… ופתאום נזכר ויוקל לו: הרי סכנת מות רחפה על ראשו, הוא תעה בבצות… עיף הנהו מן היסורים והטלטול… וישכב שוב ויתכסה בשמיכתו הקלה.
צמרמורת עברה דרך כל גופו. וירעד כלו. שניו התחילו נוקשות זו בזו…
“איזו רוח של שטות נכנסה בי… עכשיו, כשעברה הסכנה, הנני רועד מפחד… כמה עיפתי…”
יהודה התכוץ כלו תחת שמיכתו, התכסה ויעצם את עיניו בחזקה, כאלו בקש ליַּשֵן את עצמו בעל־כרחו. אבל כרגע פקח את עיניו בבהלה: שני חזירי־בר מקלחים רפש וטיט מכף רגלם ועד ראשם עם עיני זעם נוצצות קפצו לקראתו לבלעהו חיים…
“השד יודע מה זה!” – גמגם ולא ידע את נפשו.
הוא התהפך על צדו השני. איזה גל של חום עלה כמו מבהונות רגליו, ויעבור עליו על כלו וימלאהו על כל קרביו ועד לראשו הגיע. החום הכה עליו בחזקה, והלחץ, אשר לחץ את ראשו גדל כפלים…
“האם אישן הלילה, או לא?…” – רגן יהודה על עצמו ויתמלא התרגזות. על עצמו התרגז ועל עצביו, אשר לא עמדו בנסיון. ושוב עצם את עיניו, בהאמינו כי שלום לו, ורק איזה כח מן החוץ מתגרה בו. אך כרגע פקחן שנית, פקחן בפחד גדול מן הראשון. ויתרומם בהחלטה גמורה וישב…
– דוד… – לחשו שפתיו כמו מאליהן, אבל כרגע עצר בו בעצמו.
“הילד אנכי, כי אעירהו לשמור עלי?…”
ושוב שכב על מקומו ויתמודד לכל אורך המטה. ידיו ורגליו, מן הבהונות ועד ראשיהן, היו שבורות, קצוצות, באין מתום… ושוב עברה צמרמרת גדולה מן הראשונה, ותתקף את כלו ותכוץ את כלו; ועוד כלו רועד מקור והנה בא גם גל של חום וישטפהו ויבלעהו. ועל ראשו הכה דבר־מה כמו בפטיש, הכה, הכה, בלי הרף. כל פניו נעשו נלהבים ועיניו כאלו גדלו, לשונו דבקה לחכו – והיא כה יבשה – חרוכה…
“מה זה היה לי?… החליתי?…”
ואיזו הרגשה קשה התגנבה אל תוך לבו ואיזה קור פנימי מלא את נפשו. ועוד הפעם התהפך על צדו ויתכוץ ויתכסה היטב, היטב.
“לא… אין זו מחלה… רק עיפות… עיפות… לישון, לישון!…”
והקור והחום הוסיפו לתקוף אותו חליפות. ויש שתקפוהו יחד, והוא לא ידע, המן הקור או מן החום קשה לו כל־כך. יש אשר כבד עליו הלחץ והכאב עד אשר אמר לצעוק ולקרא לעזרה. ופתאום יש אשר יוקל לו ואיזה חום נעים ממלא את כל קרבו… אבל הפטיש שעל גבי רקותיו אינו מפסיק להכות…
ושוב חוזר הכאב…
ושוב נסה יהודה ליַשֵן את עצמו, להכריח את עצמו לישן, ולא יכול. הוא התפלל בעומק לבו לשֵינה, שתבוא לגאול אותו מידי יסוריו – והיא לא באה. ועל אפו ועל חמתו היתה מחשבתו עֵרה. מחשבות וזכרונות באו עליו, תקפוהו ולא פסקו אף רגע. ויש אשר מחשבה אחת נתקעה במוחו כמסמר ולא יכל להחלץ ממנה…
– יהודה, התבשר!… אביך ואמך באו לידי הסכמה: מוטב להם שתלך לפלשתינא ‘שלך’ מאשר תכנס לאסכולות ‘שלהם’…
יהודה משתאה לו לעצמו: מי הוא זה אשר דבר עכשיו באזניו את הדברים האלה?… הלא אלה הם דברי הגזבר אשר לאביו. שבשרהו לפני שנתים?…
ותמונת־זכרון שוטפת ובולעת את יהודה:
הוא רץ כחץ מקשת מבית־החרשת, אשר שמה נתבשר הבשורה, אל הבית…
ולבו מלא חבה על כל גדותיו לאבותיו, חבה והתרגשות…
נפעם עמד על מפתן האולם: אבא יושב על כסאו; על פניו הכבושין בעתון מאפילה קדרות כבדה. אמא יושבת סמוכה לשלחן וכלה רטובה מדמעות וכאלו נמסה מבכי… וכשראתה אותו הביטה אליו במבט של כאב ויאוש, כאלו תחבו ברגע זה חרב חדה אל לבה… וקול בכי מר פרץ מפיה…
יהודה נרתע כלו ממשכבו. נדמה לו, שקול הצריחה של אמו נוקבת את אזניו. הוא התרומם וישב על מטתו. הוא היה כלו חם. ויחד עם החום עברו לרגעים גלי קור דרך כל גופו.
“אולי התקררתי?…” – חלפה מחשבה דרך מוחו. אבל הוא לא חפץ להשלים עמה:
“עיפתי… פשוט עיפתי מהתעוררות…”
וישכב, ויתקפל כלו, ויתכסה בהחלטה גמורה: לישון, לישון, לישון…
ושוב עמדה תמונה לנגד עיניו:
המרכבה עומדת רתומה לפני פתחי הבית. אבא מתהלך בחוץ מעבר למרכבה בצעדים רחבים ומהירים, כאלו הוא נחפז מאד לדבר־מה. מסביב למרכבה התאספו כל השכנים ונושאי המשרה של אבא. כלם עומדים דומם. ובפתח הדלת מבחוץ עומדת אמא. כלה נתכוצה, קָטנה ותהי כילדה. ופתאום נפלה על צוארו ודבקה כלה בו ונשיקה חמה, חמה ורטובה ומלוחה מדמעות, נחתמה על פיו…
– בני…
ותצנח בלי אונים ותפול על המפתן…
“אלי, מדוע איני יכל לישון?… תן לי שינה!…”
… המרכבה נחפזה, נחפזת. כבר נעלם ביתם. נעלם הכפר. נעלמה ארֻבת בית־החרשת הגבוה. משני העברים עפים ונסוגים לאחור השדות. הרגעים כה קשים, קשים ונמשכים בלי סוף… ואביו יושב על ידו ושותק שתיקה קשה. על פניו זוחלת דמעה גדולה, גדולה ונופלת אל תוך זקנו ומסתבכת בין שערותיו… מרחוק כבר נראתה על פני השדה הרחב התחנה הקטנה… פתאום הסב אליו אבא את פניו, הביט בו ויאמר:
– יהודה… יודע אתה, מה עשית לאמא?…
ודמעות מחניקות את קולו…
דרך הסדקים התחילו חודרים אל האהל קוי־אור. יהודה הביט בתמיה ובפחד אל הקוים האלה: העבר הליל… האתא בקר?… ואיזה דבר הפחידו. הוא אמר להתהפך על צדו ולא יכל. כלו נעשה כבד כאבן. וכלו בוער באש, ועיניו פעם תחשכנה ופעם יבריקו לפניהן ניצוצין, ניצוצין… אנחה קשה פרצה מפיו וחשך כבד כסה את כלו…
ג
לאזנו של דוד הגיע מתוך שֵינה האנחה הממושכה והקשה של יהודה. הוא הקיץ בפחד ויתרומם וישב על דרגשו ויסב את פניו אליו. זה שכב פרקדן, פניו למעלה אל התקרה, עיניו הפקוחות תועות ופניו פני להבים.
– יהודה!… – קרא דוד בבהלה, קפץ ממקומו ויגש אל מטתו של חברו. יהודה הפנה אליו את פניו ויבט בו מבט מוזר כאלו לא הכירו, ויוציא מפיו איזה גמגום.
“קדחת…” – וצִננה את לבו של דוד מחשבה ברורה. ויזכר את אשר היו אומרים לו שכניהם בני פסגה:
– הבצות שבעמקיה אינן מבטיחות כל טוב. הקדחת תעשה בכם שַמות…
“הצדקו בני פסגה?… האמנם בא הדבר?…”
מחשבות הבהלה הללו לא נמשכו אלא רגע. ויתעודד. דוד ידע מה לעשות במקרים של קדחת, וידע את אשר לפניו. מיד לקח קערה גדולה מלאה מים, שם בה שתי מגבות, הרטיבן היטב־היטב, סחטן, הניען רגע באויר למען תתקררנה, את האחת שם על מצחו הבוער של חברו ואת השניה שם על הדלת הפתוחה.
יהודה נזדעזע כלו כשנגעה התחבשת בראשו ויהָפך על צדו. דוד אחז בו וידו כאלו נצרבה מחום גופו…
“רופא?…” – חשב דוד ויזכור, כי הרופא שבפסגה הסמוכה הבטיח לבוא אל מושבתם החדשה בכל מקרה קשה. ויצא דוד מעבר לפתח האהל, אשר עמד רחוק ונבדל מכל יתר האהלים וישרוק פעמים שריקה של קריאה לעזרה. ובעוד רגעי־מספר באו אל האהל צעירים אחדים ופניהם מלאים פחד וחרדה:
– מה קרה?
ולא הוסיפו לשאול. הם הביטו אל יהודה ופניו הבוערים כאש הגידו להם את דבר החרדה ויעמדו על מקומותיהם כמאובנים.
– קדחת?…
– כנראה… קדחת קשה מאד…
– האמנם?…
– חברים – פנה דוד אל הצעירים: האחד מכם יחבוש את הסוס וימהר לפסגה… והשני ילך לבקש בין האהלים מודד של חֹם…
לאחר רגעים אחדים עמדו כל גרי המושבה החדשה מסביב לאהלם של שני החברים. השמועה על קדחתו הקשה של יהודה עברה בין האהלים המעטים וכל המתנחלים באו נבהלים וחרדים.
כלם פחדו מפני הנבואות הרעות שנבאו לבצות אשר במושבתן וכלם חכו בלב מלא פחד וחרדה אל הסמנים הראשונים. והנה בא האות… יהודה, הצעיר שבכל החבורה, והחביב על כלם, היה הראשון… נמצא גם מודד חֹם ודוד לחש בקול חרד לעומדים עליו:
– ארבעים וחצי…
עברו שעות קשות של צפיה לרופא. כל הקהל עמד מסביב לאהל, שותקים וכלם מְדֻכָּאִים. אין אחד מביט אל פני השני ואין חבר לוחש דבר מה באזני רעהו. אלה עומדים ואלה יושבים ואלה מתהלכים ופניהם קודרים. כלם שכחו את כל עניניהם ורק מחשבה קשה אחת עמדה במוחות כלם: האמנם… האמנם באה הרעה אשר יגֹרו? בצאתם מן האהל היו פונים אליהם כל העומדים בחוץ בשאלה של דומיה וגם אלה ענו בדומיה…
לחולה לא הוקל. הוא התהפך מרגע לרגע על משכבו. התהפך בעמל רב כאלו דבר מה לחץ אותו, ומפיו היו נמלטות לעתים קרובות הברות מקֻטעות. הברות של צעקה, של פחד, של בקשה ושל תרעומה…
התחבשות לא הורידו את החם. כל פניו של יהודה היו אדומים, כאלו הוצתה בהם אש להבה. דוד פחד לבחון עוד הפעם את גודל החום, נדמה לו שהחום הולך וגדול…
לאחר שעות אחדות של צפיה בא הרץ מפסגה ובשורה רעה בפיו: הרופא הלך לחיפו וישוב רק לפנות ערב. והרוקח נתן לו סמי־מרפא בשביל החולה.
– מבלי אשר ראהו? – נשמעה תרעומה מתוך הקהל. ופני דוד נעשו רצינים וקשים יותר משהיו.
– אולי ללכת ליפו?… – נשמע עוד הפעם קול מתוך הקהל.
– יפו? מיפו ישובו רק מחר בערב… והרופא מפסגה יבא בלילה…
– אנסה… – החליט דוד ויעשה כפקודת הרוקח מפסגה.
הרפואות עשו את פעֻולתן. לפנות ערב ירד החום. בינתו של החולה, שהיתה נסתרה כל היום, שבה אליו. ואף מנוחתו שבה. האהל נתמלא אנשים וכלם הביטו אליו במבטים של שמחה ואושר. אחת מבנות המתנחלים הביאה מעט חלב מבושל. יהודה שתה גמיעות אחדות לשמחת כל המסובין.
עם בוא השמש הוקל ליהודה עוד יותר. החם ירד לגמרי. פניו היו חורים, חורים. ועל חורת הפנים רחפה אֲרֶשֶת קלה של רצון של נחת־רוח. הוא התחיל מדבר ושואל. חברו הגדול ממנו גזר עליו לשתוק ועל אזהרותיו היה עונה לו במבט של חבה.
– זאת לא היתה קדחת?… – שאל יהודה בקול חלש וחרד ויבט בפחד ובתקוה אל כל חבריו.
– מי יודע… – גמגם דוד מתוך מבוכה ויוסף: לא…
– לא… פשוט התקררות… כלום תעבור הקדחת כל כך מהרה ובלי רופא?… איני רוצה להיות הראשון לקדחת!…
קולו החלש של יהודה נעשה עמוק ומלא תפלה נמרצה. ואיזו רוח רעה יצאה ותאחז את כל המסובים באהל. הם לא ידעו מדוע, אבל לבותיהם נתמלאו איזו חזות קשה, קשה. ושתיקה תקפה פתאום את כלם. דממת־מות עמדה בחדר. יהודה העביר את מבטו על פני כלם ועל פניו הוא עבר צל של פחד.
ד
באהלם של החברים היה חצי־אור וחצי־צל. המנורה הקטנה עמדה בפנת השלחן מכֻסה גליון עב של ניר. יהודה שכב במטתו, פניו חורים מאד ועיניו השחורות והנוצצות נעוצות בפנה אחת שעל התקרה. דוד ישב על־יד השלחן, ראשו שקוע בתוך הספר אשר לפניו, אבל התוגה החרישית אשר שכנה על מצחו והמבטים של דאגה, אשר התגנבו לפעמים קרובות אל עבר חברו, העידו, שאין הקריאה מעסיקה אותו הפעם.
הרופא מפסגה אשר בא בבקר בדק בדיקה ממושכה את החולה והעיר את אזני דוד שהקדחת אשר חלה בה חברו יש בה סמנים של קדחת אופית למקומות של הבצות וכי עליו להיות זהיר וזהיר, ואולי יצטרך גם לעזוב את המושבה.
“נפתחה הרעה…”
המחשבה המטרידה הזאת לא עזבה אף רגע את מוחו של דוד.
“מה יהיה… מה יהיה?…” שאל לרגעים את נפשו ודפי הספר והדברים הכתובים בהם היו כה רחוקים, רחוקים ממנו…
ומחשבות וזכרונות העסיקו גם את מוחו של יהודה בלי הרף.
יש שהיו כה קלים ונעימים. ויש שהיו מטרידים ולבו נעשה פתאום כה קשה, כה קשה ויהי מפנה את כל פניו לחברו כאלו בקש ממנו עזרה בצר לו.
… כאלו רק אתמול היה הדבר, וכבר עברה שנה שלמה. הוא עמד אז באולם הגדול של ‘הועד הפועל’ ויחכה יחד עם כל הקהל הגדול והצפוף לבא ראש־הועד. דבר לא היה לו אליו. אבל בכל יום השלישי, בבאו משרון ליפו, לראות את הבאים באניה מארץ מולדתו, היה הולך אל בית ‘ועד־הפועל’ והיה עומד שעות רצופות בין הקהל הצפוף ומחכה לבא הראש, כי אהב לראות את קומתו הגבוהה משכם כל העם ומעלה, את פניו האצילים. ויאהב לשמע את דבריו על העם…
יחד עם ראש הועד נכנס הפעם אל האולם איש צעיר, אשר לא ראהו מתמול־שלשום, ואשר פניו הרציניים משכו את לבו אליהם כרגע, וראש הועד דבר עמו כאיש אל רעהו… וכשנכנסו אל האולם נפרד ממנו הראש בחבה יתרה ויאמר:
– אם כן, הולך אתה לעמקיה?…
הצעיר נענה לו בראשו ופניו מוארים איזה אור פנימי.
– עלה והצלח!…
ולבו של יהודה נתמלא רגשות חבה וכבוד לאיש הצעיר אשר לא ידעהו. וכשנדחק כל הקהל לצאת מן האולם והאיש הצעיר עבר על־ידו נתעורר בו דבר־מה אשר לא ידע חקרו ויפן אל האיש אשר לא ידעהו:
– אדוני הולך לעבוד בעמקיה?…
זה הביט אליו לכתחלה במבט של תמיה אבל כרגע הוארו פניו ויאמר בצחוק קל ונעים על שפתיו:
– כן…
– ואנכי עובד בשרון…
ויושיטו איש את ידו לחברו בחבה, כאלו היו מכירים מתמול שלשום.
– לשם מה אתה עובד בשרון?…
השאלה הפתיעה קצת את יהודה: כיצד?… הרי בא לעבוד בארץ־ישראל… ודוד – זה היה שמו של האיש הצעיר – ספר לו, כי קנה חלקת שדה במושבה החדשה עמקיה… כי האנשים הצעירים אינם צריכים ללכת אל המושבות הישנות… הם צריכים להיות בין בוני המושבות החדשות… במקום שיש סכנה, במקום שיש חרוף הנפש – שם מקומך… וגם בעמקיה לא ישב לעולם… אחרי אשר תִּבָּנֶה ותפרח יבואו אבותיו להתישב על הנחלה, והוא… – רגע קטן כאלו פקפק דוד ויחליט ויאמר בחצי לחש: – אחרי כן אלך לעבר הירדן בין הבידוים, לעבוד שמה ולרכוש את הארץ בשביל הישוב העברי…
איזו רעננות נפשית פעפעה בדברי חברו החדש. הדבורים כאלו האירו לו את אשר דמדם בלבו זה כמה. וכשנשתתק דוד רגע קרא כמעט בצעקה:
–וגם אנכי הולך עמך!…
החבר החדש לחץ את ידו בתודה ובמסירות ויבט אליו מבט של רצון וחבה. ולבו של יהודה דפק, דפק בחזקה…
ובאותו המעמד נכנסו החברים לחנות של מכיר ויהודה עמד לכתב מכתב לאבותיו, כי יקנו לו חלקת נחלה בעמקיה…
– וגם על עבר־הירדן לכתוב להם?…
דוד נרתע לאחורו:
– חלילה!… זה הוא הסוד הכמוס שלנו…
יהודה הרגיש כי חברו צדק ממנו ואדמימות חמה נשתפכה על כל פניו…
– דוד!… פנה יהודה אל חברו בקול רך ומלא חבה.
– מה לך, יהודה?…
דוד התעורר ממחשבותיו הקשות, הזניח מידו את ספרו, ויגש קרוב אל מטתו של יהודה ויאחז בחבה רבה את ידו, כאלו היה זה בנו והוא אביו העומד עליו…
– דוד… הזוכר אתה את ה’סוד הכמוס'?…
ופניהם של שני החברים גם יחד הוארו פתאום באור של אושר.
– ימים טובים היו לנו אז, יהודה… לא כן? אבל הימים הטובים האלה עוד ישובו… וגם אל עבר הירדן נלך!…
ופתאום רעד יהודה כלו, כאלו הכוהו פתאום מכה מאחוריו, מכה בלתי צפויה. הוא הליט את פניו בידו הרחבה של חברו וקול בכי עצור פרץ מפיו.
דוד נבהל. אבל התאושש כרגע וישח את ראשו אל פניו של חברו וילחש לו בקול רוֵה אהבה:
– למה, יהודה?… למה… עוד מעט ותקום ממטתך ותשוב לאיתנך ושבנו אל עבודתנו… יהודה הזדעזע כלו מן הבכי אשר התפרץ פתאום מתוך לבו כנגד רצונו… דוד נשתתק ורק הַחֲלֵק החליק בידו הרכה את שערותיו של חברו וכאלו בקש להכניס בתוך תנועתו זו את כל חום נפשו…
– דוד… כה קשה לי, כה קשה… לבי מנבא לי קשות…
– אל נא תשטה את עצמך, יהודה. חלש אתה, ולכן קשה עליך לבך. תתחזק, תקום ממשכבך ויוקל לך והוקל עליך גם לבך.
יהודה הרים בתנועה חטופה את ראשו ויבט ישר בפני חברו.
– דוד, אל נא תכחד ממני את האמת: מה מחלתי?…
על פניו של דוד עבר צל קל של מבוכה. אבל כרגע מצא את עצמו ויאמר:
– הצטננות… הצטננת בלילה, בבצה…
– ואין זאת קדחת בִּצית?…
פניו של יהודה היו חרדים, חרדים וחורים.
– לא, יקירי… רק הצטננות…
– דוד… איני רוצה למות בקדחת… איני רוצה… אם למות – אמות בחרב הבידוים… בשדה… בתוך העבודה… בתוך התנגשות… אבל לא מתוך קדחת במטה… דוד, איני רוצה…
ושוב הליט את פניו בידו הרחבה של חברו וכל גופו רעד וחרד מתוך הבכיות אשר זעזעו את כלו…
ה
לאחרי חצות הליל הקיץ יהודה משנתו ויבט הנה והנה ולבו נתמלא איזו חלחלה. לבו הגיד לו איזה דבר רע. המנורה אשר על השלחן הוסיפה להפיץ אור כהה כבתחלת הערב ומטתו של דוד היתה ריקה.
“העוד לא שכב דוד?…”
ופתאום נזכר: הרי כבר לאחר חצות הליל…
“קרה איזה דבר אסון…” – פלחה מחשבה את מחו. ויקפוץ מעל מטתו ויעמוד. ובאותו רגע נדמה לו כי ברכיו שחות תחתיו… ראשו סחרחר והומה וכלו כאלו ריק הוא… בעמל רב החזיק מעמד.
“הככה נחלשתי?…”
ובעוד לַחשו על שפתיו נשמעו לו קול צעדים מהירים מתקרבים אל האהל ובפתח הבית הלבינו פניו החורים והחרדים של דוד…
־ יהודה!… אל אלהים, מה אתה עושה, בנפשך הוא!…
– איפה היית?… לאן אתה נחפז?…
– אין דבר… שמעתי צעקות וקול דברים מלמטה, מעבר לאהלים אשר בעמק… אקח את הרובה ואלך לראות מה שם…
– וגם אנכי הולך עמך!…
דוד פתח את פיו, אך בו ברגע נשמע מעבר לגבעה השניה, במקום שם היו רב האהלים, קול תקיעה של שופר… וקול השופר, אשר התפרץ אל האהל מתוך החשך, היה רוה איזו עצבות חרישית קורעת את הלב, איזו חרדה הומיה הנוקבת עד תהום הנפש…
– התנפלות!… – קרא יהודה וברגע הזה נדמה לו שכל כחותיו שבו אליו. במהירות הברק לבש את בגדיו, וברכיו עוד לא שַחו תחתיו.
שני החברים קפצו מן האהל כשרוביהם על שכמיהם, פתחו את מנעולי הסוסים ודהרו אל מול הגבעה השניה.
ומעבר לגבעה נשמעו יריות זו אחר זו וחץ־אש פלח בשריקה את האויר מעל לראשיהם ויפול רחוק, רחוק מהם… איומה היתה שריקתו המבשרת רעה בתוך האפלה וליהודה נדמה שריח של דם לאותו החץ…
– נלחמים!… – קרא יהודה: – נמהר!…
ושני החברים לחצו עוד יותר את סוסיהם.
במורד הגבעה נראתה להם תנועה רבה. אנשים רצו וקולות של צעקה, איומים, גערה – נשמעו מכל צד…
– מה קרה?… מה היה?… – שאלו שני החברים בבת אחת כשנעצרו על־ידי הקהל.
– גנבים לקחו שלשה סוסים וכשנתקל בהם השומר ירו בו ויברחו על הסוסים בדרך למטה… ירו במַרְטִין…
– אחרי!… כל עוד אשר לא עברו את הגשר, – צעק יהודה מתוך איזה כח נעלם שהתגבר בו כמעין נובע וידפוק בסוסו ויעלם בתוך החשכה. דוד ועוד צעירים אחדים יצאו אחריו.
… עוד טרם יגיעו שלשת הגנבים עד הגשר השיגם יהודה ויעבר אותם ויעמד ליד הגשר ופניו אליהם…
– לא תעברו!… השיבו את הסוסים!… – קרא יהודה ויכונן את רובהו נגדם… ובאותו הרגע עצמו עף חץ ויפגע בזרועו השמאלית מן הכתף ולמטה…
כאב אנוש דקר את כלו וכאלו הוצתה בו אש, נדמה לו שידו נופלת וראשו נעשה סחרחר… אך כרגע התאושש ובגבורה נפלאה הכה ברובהו אשר בידו הימנית על ראשי הסוסים אשר התפרצו אליו אל המעבר הצר של הגשר… הסוסים קפצו לאחוריהם וקללה נמרצה פרצה מפי אחד הרוכבים ושוב כונן את הרובה נגד יהודה, אבל בזה הרגע התנפלו עליו דוד וחבריו… אחד הערבים קפץ מן הסוס ונמלט בתוך הנחל ושנים נתפשו ביד…
– מה לך, יהודה, פצעוך?… – קרא דוד בחרדה, כשראה את יהודה כורע על סוסו…
יהודה נפל בידי חבריו, אשר מהרו אליו, מתעלף ומתבוסס בדמו.
ו
רק בבקר בא הרופא מפסגה וימצא שאין סכנה בפצע, אבל הוא פחד פן תשוב הקדחת לתקף את יהודה אחרי אבוד הדם וההתעוררות החזקה.
– ומה לעשות?… – שאל דוד את הרופא כשקולו רועד: הרופא הוריד את עיניו ארצה ולא ענה דבר. ולבסוף אמר:
– תיכף כשתתקפהו הקדחת תמהרו ותביאוהו אלי…
– להביאהו כשהוא אחוז חום?…
– כן… שנוי האויר ישפיע לטוב… לו לקולי שמעתם הייתם מוציאים אותו תיכף מן המושבה… אסור לו… בנפשו הוא…
דוד עמד כנדהם.
– איך אוכל ואגיד לו דבר כזה?… דברי יהרגוהו…
– כן… זה נכון… במצבו הנוכחי אי אפשר לצערו… צריך לחכות עד שירפא הפצע…
– ואם… – התחיל דוד ונשתתק, כאלו פחד לגמור.
וגם הרופא נתבלבל קצת וימהר וילך לדרכו.
*
אהלם של שני החברים היה מלא אנשים, כל אחד בקש לשַמש את גבור היום. כל אחד בקש להביע את רחשי התודה והחבה. יהודה שכב על המטה כשהוא מוסב כרים מכל עבר וידו השמאלית חבושה כֻלה בבד לבן. ריח חריף של ‘רפואות’ מלא את כל החדר. את פניו החורים של יהודה האירה אֲרֶשֶת של נחת־רוח ורק לעתים רחוקות התעותו מתוך הכאב אשר תקפהו. ועיניו, כשהיו נפגשות בעיני חברו דוד, היו מתמלאות דמעות של אושר ושמחה. דוד לא גרע מחברו כל הזמן את מבטו המלא חבה, אבל על מצחו שכבה עצבת ולא יכל לגרשה למרות כל רצונו. מאז הבקר, מאז דברו עם הרופא לא היו מחשבותיו מרנינות. ובמשך כל היום היה לבו מלא פחד ותקוה. בלב סוער מדאגה חכָּה לשעת הצהרים: אולי תתחיל?… עבר חצי היום בשלום, לבו נעשה קל וטוב לזמן מה, אך ככל אשר הלך והתקרב הערב שוב גדלה סערתו: מה יתן הערב?… ומה יהיה בחצות הליל? ומה יהיה בבקר?…
יהודה לא הרגיש בחרדתו של חברו. רק רגש אחד מלֵא את כל קרבו, רגש של ספוק־הנפש. כל העולם יקר הפעם בעיניו. ויקרה מכל העולם היתה לו מושבתו. שבעתים יקרה לו הפעם.
– מה נעשה לגנבים השנים אשר נתפסו? נזכר פתאום יהודה בפנותו אל המסובים.
– נמסרו לרשות…
צל קל עבר על פניו של יהודה. כנראה שאיזו מחשבה מטרידה מעסיקתו.
– אנכי הייתי סולח להם…
– כיצד?… – התפלאו כל השומעים.
יהודה שתק רגע קט ולאחרי כן אמר בכבד ראש:
– אפשר שאני טועה… אבל ככה אנכי חושב: כשהם מתנפלים יש להלחם אתם… וכשהם בידינו – לשחררם…
– למה?!…
יהודה נבוך רגע קל ויגמור בקול נמוך:
– אנכי חושב שכך היה טוב…
שתיקה של מבוכה קלה אחזה את כל המסובים ודעתו של יהודה נראתה למגוזמה בעיני הכל, אבל הם לא חפצו להרעימו. וגם יהודה נשתתק. אך אֲרשת פניו הקלה והטובה לא היתה לו עוד.
דוד אשר לא שבע רצון מרעש המסובים ואשר פחד לכל התעוררות של החולה, רמז לחבריו שיתרחקו. וכשיצאו כלם לאט לאט מן האהל נגש קרוב, קרוב אל יהודה, הביט אליו בחבה רבה ויקח בידו את ידו הימנית – הבריאה.
– דוד, הגם אתה צוחק למחשבתי?
– לא, יהודה… צדקת מאד: רחמים וצדק יקרבום אלינו יותר מעונש ודין…
אבל…
– מה, ‘אֲבל?…’
פניו של יהודה היו מלאים התעוררות.
– אל תתעורר, יקירי, הלא כה חלש אתה… המציאות, יקירי, מכריחה אותנו להתנהג לא לפי רצוננו.
– ואין לשנותה?…
– יש ויש… צריך להיות חזק ובריא. צריך להלחם…
עיניו של יהודה נתמלאו פתאום דמעות.
– צריך להיות חזק ובריא, ואנכי חולה…
– אל תצטער, יהודה. הרי זה רק מקרה. מקרה אחרי מקרה. תשוב לאיתנך והיית גבור כמו שהיית. הלא כגבור נלחמת היום!
יהודה משך אליו בחזקה את ידו של חברו ויאמר בקול רועד:
– אל נא תכחד את האמת ממני: מה אמר הרופא? אתה כה עצוב ומדֻכא… דוד התבלבל רגע קט.
– הרופא אמר כי תרפא מהר מפצעך…
– לא אמות בו?…
– חלילה…
– ואנכי חפצתי למות בו…
– יהודה, מה אתה שח, למה המחשבות הנוגות…
– אנכי אינני רוצה למות. אנכי רוצה לחיות. אבל… טוב לי למות בפצעי מאשר… בקדחת…
דוד לא מצא דברים בפיו. ורק החליק בחבה ורֹך את ידו של חברו הרועדת בתוך ידו.
ז
השמש כבר נטתה לערֹב כשירדה עגלת יהודה ודוד מגבעת עמקיה הנשאה ותט ללכת בדרך לפסגה. בעגלה, על גבי כרים וכסתות, שכב יהודה פרקדן ולמרגלותיו ישב דוד ופניו עצובים ומדֻכאים.
עוד מן הבקר, כשהקיץ דוד משנתו מצא את יהודה מוטל במטתו והוא נדהם ומבטו תועה ופניו נלהבים. פני דוד התעותו מכאב ואיזה דבר קשה הכה על לבו ועל מחו ‘הנה זה בא…’ עד הצהרים טפלו הוא וחבריו בחולה וישתדלו להוריד את החום בכל האמצעים למען יוכלו להובילהו פסגתה. ורק אחרי הצהרים הוקל לו כמעט והחֹם התחיל יורד. ויחליטו דוד וחבריו להביאהו תיכף אל הרופא פסגתה. וגם יהודה הסכים לכך.
כל החברים היו כאבלים, כשהוציאו את יהודה בנשאם אותו על ידיהם מאהלו. דוד נזהר שלא להפגש במבטו של חברו. ויהודה היה אלם ולא הוציא הגה מפיו. פניו נעשו חורים כשׂיד כשירד החם, ועיניו שוטטו חליפות על האהל, על חבריו ועל המרחב אשר מסביב.
– לכו לשלום ושובו בשלום! – ברכו כל החברים בקול את יהודה ואת דוד. שניהם לא ענו דבר. ורק פני יהודה נַעֲוו כל־שהוא ודמעה נתלתה בריסי עיניו.
העגלה התנהל לאטה. איזה אֵבל קשה היה פרוש על הכל. וכשהגיעה עד לגבול האדמה של עמקיה ודוד הסב את פניו אחורנית ומבטו התגנב חרש אל יהודה, נרתע בפחד לאחוריו: עיניו של יהודה, השואלות והמתחננות הביטו אליו…
השמש נסתתרה, והעצב והדממה גדלו. מן ההרים התחילו יורדים הצללים ומתפשטים בעמק, מן הים התחילה מנשבת רוח קרירה. דוד דפק מעט בסוסיו, כי ימהרו לעשות את דרכם ופתאום, כשהגיעו ליד הנחל, נעצרו כאלו מעצמם ודוד נבהל לראות כי הגשר שבור.
– הגשר שבור… – קרא דוד בפחד ויקם מעל מושבו, וגם יהודה הרים קצת את ראשו ויבט מעל העגלה אל עברי הגשר. ליד הנחל, במרחק צעדים אחדים מן הגשר, ישבו על הקרקע שלשה ערבים עטופֵי עבַּיות.
– אימתי נשבר הגשר?… – פנה אליהם דוד בשאלה.
– רק היום, חַוַג’ה. אורחה של עגלות עברו מחיפה ועם האחרונה נשבר הגשר. הרבה עמלו עד אשר הוציאוה.
צל שחור עבר על פני דוד. לבו נלחץ כמו בצבת. “מה לעשות?…”
באותו הרגע הסיר אחד הערבים את עביתו מעל ראשו ויפן אל דוד.
– חַוַג’ה, הרוצה אתה לבוא פסגתה?
– כן!…
– אם תתן לי שתי מג’ידיות ואביא את עגלתך לפסגה עוד בערב הזה.
– כיצד?…
– בדרך החול… יודע אנכי מקום אחד, אשר בו יחצו הסוסים את הנחל…
דוד הביט במבט של חשד אל הערבי, המדבר בו, ואל חבריו. חשודים מאד היו בעיניו.
– הנלך?… פנה דוד אל יהודה.
– נלך!… – אמר יהודה בהחלט גמור.
– טוב, לך לפנינו ותראה לנו את הדרך.
– את הדרך אראך, חַוַג’ה, אבל את שתי המג’ידיות הואיל לשקול על ידי פה, עכשיו.
ושוב פקפק דוד רגע קט ויחליט ויוציא את כיסו וישקול על יד הערבי שתי מטבעות־כסף גדולות.
בקפיצה אחת קפץ הערבי אל תוך העגלה, ישב על הקרש ליד דוד ויקח את מושכות הסוסים בידיו וַיַּטֵם שמאלה אל תוך החול.
העגלה נמשכה בכבדות. הדרך היתה קשה מאד. האופנים טבעו בחול עד מחציתם. הסוסים משכו מתוך שארית כחותיהם, החשך כסה כבר את פני הארץ. היושבים בעגלה לא ראו לא מאחוריהם ולא מלפניהם שום דבר, כי אם את החול הלבן־כתום. חול וחול. וגם הנחל נעלם מעיניהם.
פתאום עמדה העגלה. הסוסים נצבו עומדים לפני גבעת חול נשאה, אשר חסמה בעדם את הדרך. הסוסים היו רטובים וינשמו בכבדות. הערבי ירד לאטו מן העגלה, ישב על הקרקע ליד הסוסים, הניח את רובהו על ברכיו, הוציא את קופסת הטבק שלו והתחיל עושה במתינות רבה את מקטרתו.
– למה עמדנו?… – שאלו דוד ויהודה בקול אחד, בקול של רגז ופחד.
– מן אַללה, חַוַגִּ’תּ, תעיתי. אבדתי דרך.
– איך זה? הלא הבטחתנו… ומה נעשה כעת? – שאל דוד בהתרגשות ובכעס ויקפוץ מעל העגלה.
– נלין פה הלילה. כאור הבקר נמצא את הדרך בעזרת אללה.
הערבי דבר במנוחה שלמה ויצת אש במקטרתו. לדוד אבדה סבלנותו.
– למה רמיתנו?… למה הבאת אותנו ללון פה בחול?… האינך רואה כי איש חולה בעגלתי?… האין אלהים בלבך? קום ונסענו תכף!…
הערבי שתק רגע ויעשן את מקטרתו. ולבסוף אמר:
– אל תכעס, חו’גה, הכל מידי אללה. מסתמא היה רצונו בכך. ומה כחי אנכי, כי אפיר את עצת אללה?
– אנכי אראה לו למנֻול הזה!… קרא דוד בקול של התעוררות עזה ויגש אל הערבי ויאחז בערפו בכח:
– קום, נסע, נמצא את הדרך. פה לא נלון בשום אפן.
הערבי נשא את עיניו לדוד, מדדו מלמעלה למטה, התבונן אליו כאלו בחנו ויאמר שוב במנוחה שלמה:
– חַוַג’ה, אם רוצה אתה, כי אסכן את נפשי לבקש פה את הדרך ושקלת על ידי עוד שתי מג’ידות.
דוד רעד מכעס, אבל שלט ברוחו ויאמר:
– כשנבוא לפסגה בשלום, אתן לך שתי מג’ידות.
– לא, כי פה תתן.
באותו הרגע התנשא יהודה לאט, לאט ממשכבו בעגלה וישב.
– מה חפצו, דוד?
– עוד שתי מג’ידות, ותכף ומיד על ידו.
– תן לו.
קולו של יהודה היה מחלט ובטוח.
– חושש אנכי פן…
– תן לו.
דוד לא פקפק עוד ויוציא שתי מטבעות כסף ויתנן ליד הערבי.
– שמע נא, יַ־שיך, מה שמך? – פנה פתאום יהודה אל הערבי.
זה הביט אליו בתמיה ואמר בקול רך:
– עבדך, עבד אללה, שמי מחמד.
–מחמד, תן נא לי את רובך אשר בידך.
ושוב הביט בו הערבי בתמיה, הצטחק צחוק קל ויאמר:
– חַוַג’ה את הרובה נתן בידי אללה. ושום בן־אדם לא יוציאהו מידי ועוד אנכי חי.
תשובתו של הערבי לא בלבלה את מחשבתו של יהודה, הוא פנה אל דוד ויבקשהו, כי יתן לו את אקדחו. ויקח את האקדח ויכוננהו ישר מול פני הערבי ויאמר: – שמע־נא, מחמד. יהיה לך אשר לך, אבל ראה: גם בידי נתן אללה אקדח ומָות בו, שבעה חצים לו. והיה כי יעשה רובך רק תנועה חשודה אחת ונחתו בך כל שבעת החצים.
– חי נפשי, אם לא לשון של לצון בחר לו החַוַג’ה. מה אני ומה חלקי כי אזכה לכל שבעת חציך בבת־אחת?
ושתי שורות שניו הלבנות של הערבי נוצצו בתוך חשכת הליל.
– מחמד, מהר והביאני בדרך פסגתה, איש חולה אנכי והיה כי יקרני אסון בדרך והיה דמי בראשך!
פניו של הערבי נעשו רצינים. הוא התבונן שוב אל פני המדבר בו ויתרומם בתנועה מהירה מעל מקומו ויושט את ידו ליהודה:
– תן לי את ידך.
– הנֶה.
הערבי אחז את ידו של יהודה, ויאמר:
– לא יהיה שמי מחמד, אם לא אביאך לפני חצות הליל פסגתה.
ובעוד דבריו בפיו אחז במושכות הסוסים ויטם בפעם אחת הצדה ימינה.
ובעוד רגעי מספר נראה הנחל לעיני החברים.
– הנה באנו אל הנחל!… – קראו יהודה ודוד משתוממים למראה.
– כן חוג’ה…
ושתי שורות שניו הלבנות שוב הסתמנו בתוך החשך. ויעצור בסוסים ויעמדו. הוא ודוד אשר הלכו לצדי העגלה ישבו בה.
– הזהרו…
וידפוק בסוסים בחזקה. וירדו מטה, ויחצו את המים…
דִי… דִי… יאללה!… – זרז הערבי את הסוסים ובעוד רגע עמדה העגלה מעבר לנחל על אדמה שחורה וקשה, הסוסים נשמו בכבדות ובקול רם.
– אִיל חַמְד לאללה..1 – קרא הערבי בשמחה, קפץ שוב מן העגלה וישב על הקרקע ויוציא את מקטרתו.
גם יהודה ודוד הרגישו כאלו נפל נטל משא מעליהם. אבל בראותם את מנהיגם יושב שוב על הקרקע נפל לבם:
– מחמד, יאללה!…
– אל תהי רוחך קצרה, חַוַג’ה. ינוחו הסוסים. עבודה קשה עשו הפעם. מפה הדרך טובה. נבא עד מהרה.
וכשכבתה מקטרתו קפץ שוב אל התוך העגלה ויצלף על גבי הסוסים. לא ארכה הנסיעה אף רבע שעה והעגלה עמדה בדרך הסלולה.
– הרי זאת היא הדרך לפסגה… – אמר דוד בשמחה גלויה, – הנה שמה ההרים משמאל…
וגם יהודה הכיר את הדרך ולבו נעשה קל עליו.
– ראה, יהודה, – פנה אליו דוד: – פחד הליל הפיג את קדחתך. הנך כבר בריא. עוד הדברים בפי דוד וצל עבר על פני יהודה. וגם דוד ידע, כי נכשל בלשונו ונגע בפצעו של חברו. וישתוק. שתיקה קשה עטפה שוב את העגלה.
אבל תשומת לבו של יהודה שוב התעוררה. הוא ישב מאחורי הערבי וירגיש בו כי אין מנוחה בקרבו. מאז עמדה העגלה בדרך הסלולה, היה מביט לרגעים, לצדדים כאלו בקש דבר מה. דוד, אשר ישב על יד הערבי וישגיח בסוס ובדרך, לא הרגיש בדבר ולא הוריד עוד יהודה את מבטו מעל הערבי. פתאום עצר זה האחרון בסוסים וישרוק שריקה נמוכה וממֻשכה, וכרגע התרוממו מעל הדרך שני צללים של שני אנשים. דוד הרגיש בדבר ויאחז בכל כחו ברובה של הערבי ויהודה כונן אליו את האקדח ויאמר בקול מלא התעוררות:
אמיתך אם תמוש מן המקום הזה…
הערבי לא ענה דבר ויפן אל שני הערבים ויאמר להם דבר־מה במבטא מוזר ובקול של החלט גמור. הערבים ענוהו כמו מתוך אי־רצון והוא חזר שוב על דבריו ויצלף על הסוסים והעגלה נתקה במהירות ממקומה.
– פחז כמים. אתה, חַוַג’ה, את אקדחך הטרחת ללא צרך. מחמד אינו מֵפיר את דברתו. ואתה אל תגע בקנה־הרובה שלי… גמר הערבי באי־רצון גלוי וימשך בכח את הרובה מידי דוד ויצלף שוב על גבי הסוסים.
כשעלתה העגלה בהר לפני פסגה עצר מחמד שוב בסוסים וירד ויאמר אל החברים.
– לכו לשלום. אל המושבה לא אבא. אמרו לשומר, אשר במושבתכם, כי מחמד־אל־מסרי לוה אתכם בדרככם.
מחמד־אל־מסרי היה ראש הבריונים אשר בכל ההרים ובעמק מסביב.
ח
דוד עמד ברחוב סמוך לגדר אשר מסביב לבית המלון. עיניו עמדו בנקודה אחת, אשר על השלט של החנות אשר ממולו. הוא הביט זה מזמן בנקודה הזאת על גבי השלט. מחו עבד מין עבודה קשה שלא יכל לה, שחזקה ממנו. מה העבודה הזאת? כלום קשה כל כך לקרא את שתי המלים הללו, הכתובות על השלט באותיות רומיות גדולות: Général Dépôt?
ושפתיו של דוד לוחשות: דיפו ג’נירל… ולמרות זאת אין העבודה, שמחו עסוק בה, מרפה ממנו, איזה כח נעלם מכריחו לקרא ושוב לקרא ולחזר על שתי המלים הללו. והוא נכנע לכח הזה, ועיניו עומדות שוב על גבי האותיות הרומאיות ומפעם לפעם נעשתה העבודה יותר קשה עליו, יותר מטרידה. האותיות הבולטות כל־כך נעשות כאלו מטושטשות וכאלו הן נשפכות…
– דֵי… דֵי… דֵי…
והאותיות המתות כאלו מכות על ראשו של דוד, מכות כפטיש ולוחצות את מחו, לוחצות כאלו בצבת. ואין הוא יכל בשום אפן להשתחרר מן הלחץ…
– דוד… דוד…
הוא נעור פתאום ויבט בעינים מבוהלות אל המדברים בו. וכאלו לא הכירם. לפניו עמדה חבורה מצעירי עמקיה ופני כלם שחורים מצער. עיניו תעו מפנים לפנים וכאלו שאלם: מי אתם?
– דוד… נִסַע…
– לאן…
– לעמקיה…
פתאום התחיל דוד רועד כלו כאלו אחזתו קדחת. בינתו שכאלו היתה נסתרה שבה אליו: הלא אלה הם חבריו, הלא לעמקיה הם קוראים אותו…
ויהודה?…
איזה קול מוזר פרץ מפיו. אנחה ולא אנחה צעקה ולא צעקה ויתנודד כלו ולולא חבריו שהחזיקו בו היה נופל לאחוריו
*
… דוד לא לוה בבקר את יהודה לבית הקברות. שבעה ימים ושבעה לילות עמד כאלו קשור בנרתיקים אל מטתו ולא נתן מנוח לנפשו ולא נתן תנומה לעיניו. בעל כרחו היו חבריו מושכים אותו מן המטה ומלעיטים אותו מעט אוכל. ואתמול בחצי הלילה התעורר פתאום יהודה מתוך תרדמתו הקשה ויפקח את עיניו היפות והשחורות למול דוד ויאמר בקול חלש, חלש:
– היכן הרופא?
ולב דוד נתמלא זיק של תקוה. זה שלשה ימים שיהודה לא הוציא מלה מפיו. כחץ מן הקשת עף והביא את הרופא אל החולה. וזה עוד שכב בעינים פקוחות ומחכות ומביט כלפי הדלת.
– רופא… הנני הולך למות…
– נצלת, יקירי הרי הוקל לך… כבר ירד החם…
– רופא… הנני מת מן הפצע או מקדחת?…
ובתוך עיניו של יהודה נצנץ איזה ניצוץ זר אשר הבהיל את הרופא ואת דוד…
– רק מן הפצע מחלתך, יקירי… אבל לא תמות…
רגע בחנו עיני יהודה את פני הרופא. ופני הרופא היו רצינים ומלאים רגש של קדושה. ויסב יהודה את עיניו ממנו ויבקש וימצא את דוד. והבעה של רצון נשפכה על פניו שהתחילו מצהיבים.. ויעצם את עיניו.
עד אור הבקר עמדו דוד והרופא ליד מטתו של יהודה ולא נסוגו ממנה. ועם אור הבקר יצאה נשמתו…
*
… העגלה העמקתית יצאה לאטה מפסגה. משני עברי הרחוב עמדו אנשים ונשים וטף ויביטו מבט של צער ושל השתתפות אל היושבים בעגלה. בעיני רבים עמדו דמעות. אך אין איש דובר דבר ומשמיע קול. רק שקשוק אופני העגלה הגלמודה זעזע את האויר. ודוד הזדעזע לרגעים כאלו היו האופנים מכים על רקותיו. פתאום הרים את עיניו ועיניו חרדו למראה. לימינו התנשאה גדר גבוהה של אבנים ומבפנים הגדר השחירה חורשה של ארזים.
העגלה עמדה כאלו מאליה.
כל החברים קפצו מן העגלה ויכנסו דרך השער אשר בתוך הגדר.
השמש נטתה לערוב. קרניה האחרונות נפלו על הים השקט הרחב אשר התפשט עד בלי קץ, לרגלי ההרים, מעבר לבית־העולם. ויהיו פני הים כפני ראי נוצץ. רוח צפונית קלה נשבה מעבר להרים, מעבר לכרמל, וַתְּעַלְעֵל בענפי הארזים הזקופים, אשר על ראש החברים. והענפים התלחשו לחש חרש, חרש. החברים עמדו לפני גל קטן של אדמה תחוחה. בארבע פנות הגל היו תקועים ארבעה ענפים רעננים של אקליפטוס.
שעה ארֻכה עמדה העדה הקטנה ועיני כל דבקות בגל. ואיזה חוטים יצאו מתוך גל זה וקשרו את לב כלם זה לזה ויקשרו את כלם אליו.
וכל ההוד וכל הטהר של אותם הימים קשורים עד היום בגל הקטן הזה.
-
תודה לאל. ↩