כִּי יֵשׁ הוֹפֵךְ לְכָל הָאֲבָנִים

וְגַם לְבוּשְׁךָ, גַּע בּוֹ וְיִבְלֶה,

כִּי רוּחַ מִנֶּגֶד תִּשֹּׁב.

כְּבָר לֹא תָשִׂים מִשְׁעָן אַף לַנֶּפֶשׁ

שֶׁאָהֲבָה זִכָּרוֹן אֶחָד וְאֵין בִּלְתּוֹ.

עֲצֵבָה הַמִּלָּה בְּעַל כָּרְחָהּ,

וַעֲרִירִי גַם הַחֵשֶׁק.

אַךְ הַחֲרֵשׁ-נָא, כִּי

מוֹעֵד יַלְדוּתְךָ עוֹד

יָנֵץ בְּשׁוּלֵי הָרָקִיעַ,

וְחֹרֶף וָקַיִץ חוֹזְרִים עַל מַסְלוּלָם

וְהֵם בַּל יִמּוֹטוּ.

1957