לֹא הַנּוֹצָה הַמַּרְעִידָה בִּפְאַת הַמִּטָּה,

אוֹ הַמָּקוֹר הַשָּׁלוּף כְּנֶגְדִּי בְּהֶמְיָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַמַּבְהִיר וְהוֹלֵךְ, –

כִּי צִפּוֹר זוֹ, הַבּוֹקַעַת מִמֶּנִּי

מִדֵּי אוֹר,

מִדֵּי אֶשָּׂא עֵינַיִם סְבִיב

חֲרָדָה בִּי מְעִירָה;

וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֵּׁם אֶקְרָא לָהּ בְּהֶתְאֵם לִצְבָעֶיהָ:

הֲלְטוֹב¹ אִם לְרַע,

כִּי גַם לְעֵת צָהֳרַיִם, בְּהַגְבִּיהֵךְ אֶת כַּף-הָאֹכֶל,

אוֹ בְּמָזְגֵךְ אֶת הַמַּשְׁקֶה אֶל הַכּוֹסוֹת,

בְּעוֹד הַשְּׂפָתַיִם בּוֹהֲקוֹת בָּאֲוִיר, – בִּי נוֹגֵס

הַפַּחַד הַצִפּוֹרִי;

עַל-כֵּן אָקוּם מִן הַכִּסֵּא

בְּלִי לָדַעַת אֶת שִׂמְחַת הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁחָלַף

בּוֹ נָגְעָה עוֹד יָדִי בְּגוּפֵךְ שֶׁנָּגַהּ כְּעֵין הֶחָלָב,

בּוֹ הַכֹּל עוֹד שָׁרִיר וְקַיָּם עַל מְכוֹנוֹ, וְעִוֵּר רַק אֲנִי

לְחֶסֶד הָרֶגַע,

עֵת כִּי לְאוֹר הַמְּנוֹרָה, בְּגָבְהֵי הַבַּיִת

אֲנִי עוֹד כּוֹתֵב,

וְאַתְּ יְשֵׁנָה וּלְצִדֵּךְ

יְלָדַיִךְ;

וְגַם צִפּוֹר זוֹ בְּעֹמֶק כְּנָפַיִם

לִישֹׁן נֶאֱסֶפֶת,

עַד שֶׁלְּפֶתַע חוֹמֶקֶת מִבַּעַד לְגוּפִי

וְשׂוֹרֶפֶת.

1973