מֵעֵבֶר לַקִּיר יֵשׁ פֶּרַח דּוֹלֵק,

מִקֶּרֶב הַלַּיְלָה רוֹמֵז אֶל גּוּפִי;

אַךְ פּוֹשֵׁט דְּמוּת עַצְמוֹ לְעֵת בּוֹ אַבִּיט

בְּלִי עֲצִימַת עֵינַיִם.

סוֹבֵב לְמוּלִי עַל צִיר הַשֵּׁנָה,

פּוֹעֵר אֶת עָלָיו כְּפֶצַע כָּמוּס;

לַשָּׁוְא אֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָנוּס,

פֶּרַח – שָׁתוּל עַל הָאַיִן.

קוֹרֵא אֶל גּוּפִי, וּבִי פַּחַד אוֹחֵז

לַעֲבֹר אֶת פֶּתַח הַקִּיר;

כִּי פֶּרַח בְּקֶרֶב הַלַּיְלָה דוֹלֵק

וְנוֹתֵן בִּי עֵינַיִם.