"… ככה מתו כולם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה
למשוך בעול הרומאים. ובכל זאת נסתרו מפניהם:
אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר,
אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונתה ובלימודיה,
ואיתן יחד עוד חמישה ילדים,
כי התחבאו בצינורות המוליכים את המים אל העיר,
בעת אשר יתר האנשים
שמו את לבם לשחוט את קרוביהם…"
(מתוך “מלחמות היהודים”
מאת יוסף בן-מתתיהו)
מה שמעסיק אותי בסיפור מצדה
אינו נאומו של בן-יאיר
ואף לא מחנה הרומאים,
אלא גורלם של חמשת הילדים
שהתחבאו בעת ההתאבדות ההמונית
וניצלו
– כפי העדוּת –
האם החמישה, כעבור שנים,
הירבו לספר את המעשה הנורא באזני הזולת
או שמא שקעו בשתיקה,
ועת כי נשאלו על-אודותיו – האמנם מיהרו להסב את השיחה
לנושא אחר?
ואימתי חדלו חיצים וחרבות להופיע בחלומותיהם?