בקונגרס הציוני הי"ח, פראג

מצטער אני מאד על אמיתוֹת ציוניות, אשר הן בבחינת אחת כפול אחת, שנסתלפו בקונגרס הזה בנאומיהם של נציגים חשובים של התנועה הציונית – ונסתלפו עד שקשה להאמין כי בקונגרס ציוני אנו יושבים. כמה חוסר ידיעה על הארץ ועל דברים הנעשים בארץ! כיצד יכול ד"ר סטיפאן וייז, אחד האישים אשר הקדישו את חייהם לעבודת הציונות ואשר לנאומיו יענה הד בעולם הכללי, להרשות לעצמו להעלות עוּבדוֹת שאינן קיימוֹת, בה בשעה שהיתה היכולת בידו לפנות, טרם ינאם, לאחד מאתנו ולשאול הנכונים הם הדברים. רק הרוח המיוחדת הנושבת עתה בתנועה הציונית יכלה לגרום לכך. אין זו רוח התנגדות גרידא: מתנגדים יכולים לבקר זה את זה ביושר לב – ולמצוא שפה משותפת ביניהם. רוח אחרת תשוֹר עתה בציונות – “הכזב הקדוש”. הייתי מדבר בלשון מתונה, אולם עשות זאת לא אוכל, למשמע הדיבות השלוחות מכאן, למען צוּד בחרמן אנשים מעין ס. ו. ולעשותו רמקול לשקרים האלה.

כל יהודי הבא לארץ ופניו לעבודה, בין אם יהודי אדוק הוא, לבוש ארבע־כנפות ושלוש ביום יתפלל, ובין אם מ“פועלי”ציון" שמאל הוא – יכול לקבל עבודה באמצעות ההסתדרות. בהסתדרות נמצאים אנשים בעלי דעות והשקפות שונות, מן הפועל הדתי הסוציאליסטי ועד “פועלי־ציון” שמאל. (קריאת־ביניים: אנו מכחישים זאת!). יכולים אתם לשאול את צירי ארץ־ישראל, יהיו מי שיהיו – ויעידוכם כי אין ההסתדרות שואלת את חבריה: אם סוציאליסטים הם או לא, אם אדוקים הם או חפשים. בהסתדרות מאוּגדים יהודים בני עדות שונות, תימנים וספרדים, נערים עם זקנים, משכילים ואַנאַלפביתים, ואין ההסתדרות בודקת להשקפות. בחוקת ההסתדרות, הכתובה בכל פינקס חבר, נאמר במפורש כי ההסתדרות דורשת מאת חבריה רק אחת: כי יחיו על עבודת עצמם ולא ינצלו עבודת זולתם. היה זמן ובהסתדרות היו גם פועלים רביזיוניסטים. ציריהם השתתפו גם בועידה השלישית של ההסתדרות – וביניהם ד“ר יעקב ויינשל. בספרותנו תוכלו לקרוא את נאומו שנאם אז. ההיה בדבריו צל של קובלנה על כך שההסתדרות באה בדין עם חבריה על השקפותיהם הפוליטיות? ההסתדרות היא איחוד של עובדים יהודים וכשבאים כאן ומודיעים בדותה, שאין מקבלים להסתדרות אלא סוציאליסטים הרי קשה לעבור עליה בשקט. התרגלנו כבר לשקרים מעין אלה מאגף “הכזב הקדוש”. ברם, כשהם יוצאים מפי אנשים כמו ס. ו. וחיים בּוֹגרשוֹב, אין אנו יכולים לשתוק. עם יודעי האמת המתכוונים למרוד בה – אין טעם להתוַכּח, אך לדורשי האמת אני מודיע: כל יהודי עובד יכול לקבל את פינקס החבר של ההסתדרות. הודיעו כאן בשם “הפועל המזרחי” כי חברי הקבוצה הזאת אינם חברים להסתדרות, אלא מאורגנים בפני עצמם (קול מספסל “המזרחי”: מדוע?), בשאלה זו לא אותי תאשים, כי אם את עצמך. אנחנו רשאים להציג את השאלה הזאת לכם. בין”הפועל המזרחי" והסתדרות העובדים אין יחסי ריב, קם ביניהם הסכם בשתי נקודות: חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות הדדית, בנוגע לתנאי עבודה. לכם, לאנשי “המזרחי”, אין ענין לטשטש את העוּבדה הזאת. ההסתדרות, המאַחדת בתוכה מ־80 עד 90 אחוז של כל הפועלים היהודים, אינה נמנעת מכריתת הסכמים עם כל קבוצה קטנה, לשם חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות בשכר העבודה. הצענו בפומבי גם לפועלים הרביזיוניסטים את ההצעה לחתום אתנו, כמו “הפועל המזרחי”, הסכם. אולם לרביזיוניסטים אין צורך בהסכם כזה, כי יש להם משענת חזקה בארץ־ישראל: נותני־העבודה – ולהם חשוב יותר לבוא לידי הבנה עמהם מאשר עם הפועלים. והמעבידים, בדרך הטבע, מיחסים חשיבות יתירה לקיום קבוצה כזאת, לשם חתירה תחת אחדותם של הפועלים. מה יאמר עתה ד"ר ס. ו.? כלום היתה ההסתדרות צריכה להביט בשקט בקום ארגון, שהתקין לעצמו מטרה: לשבור את ההסתדרות. ומנהיגו של ארגון זה, זאב ז’בוטינסקי, מדבר בכל הזדמנות על הפרת שביתות כעל הפרוגרמה של קבוצתו. איך להתיחס למעשה־קלון כזה? הפרת שביתות – דבר שאין דוגמתו במלוא העולם – רוצים אתם שיהיה לו מקום בהסתדרות הציונית, הבנויה על יסודות אנושיים־פרוגרסיביים?! אתה, מר יהושע סופרסקי, תהיה נאלץ להודות בכך, ואתה, מר ח. ב., השיבה נא לי: מי נושא ברמה את האידיאלים הלאומיים – השמאל או הימין?

יש בארץ־ישראל איחוד של כל הישוב היהודי: כנסת ישראל. מנחם אוסישקין הציג יסודותיה ושנים רבות נלחם שיכירו בה רשמית. סוף סוף השיגה את ההכרה, אף כי הושארה פרצה פתוחה בכוָנה: פרצת יציאה מרצון. אנחנו נלחמנו על כוחה, כבודה ותקפה של כנסת ישראל זו – ותנועת הפועלים, ההסתדרות הסוציאליסטית, הרבוֹלוּציוֹנית, היא הנושאת על כתפיה את קורטוב האבטונומיה הלאומית שיש לנו בארץ, בעוד אשר מן הציונים הכלליים, ואף מן “המזרחי” – ואין צריך לאמור: מצד הרביזיוניסטים – חותרים בדרכים שונות תחת כבודה ועושים בדיוק את אשר עושה ה“בונד” בגולה.

“כנסת ישראל” – על משרד הרבנות המשולב בה מראשית יצירתה – נשענת על הפועלים ועל החוג הציוני שביהדות הדתית. אולם כשדרשנו אנחנו כי תל־אביב, העיר העברית הגדולה, לא תהא מופרדת לעיריה לעסקי־חול ולקהילה לעניני דת – בגד “המזרחי” בעיקרון שלו גופו. אנו, פועלי ארץ־ישראל, לא כיחידים, אלא ככלל, הננו נושאיו של עקרון היושר הלאומי.

מר ח. ב. ניצב כל חייו איתן לימין העבודה העברית. למה לא יבדל מאלה המעסיקים פועלים ערבים? מה בצע בהילחמוֹ בהחלטיות כזאת לעבודה העברית, כשהוא יושב בכפיפה אחת עם עוזביה? כשמגָרשים מארץ־ישראל משפחה אחת מורמת זעקה גדולה. ואתם, הציונים הכלליים, יושבים במחיצה משותפת עם מגרשי רבבה של משפחות, שהיו יכולות למצוא את קיומן בפתח־תקוה, חדרה, זכרון־יעקב וכו', מה זכותכם אחר כך לדבר על עבודה עברית? אם התאגדו בארץ־ישראל חנוָנים, לא יעלה על דעתו של שום איש ליסד אגודה נפרדת של חנונים רביזיוניסטים – ומאתנו, מן הפועלים העברים, מבקשים לשלול את הזכות לאיגוד פועלים אחיד ורואים בעין יפה הופעת קבוצות פועלים פעוטות, לשם התחרות בנו. שום ציוני הגון אל יתן את ידו לכך. כלל היהודים בעולם יחזק רק עם היות תנועות הפועלים לארצותיהן מאוחדות וחזקות.

אלול תרצ"ג.