בועידה הרביעית של ההסתדרות. תל־אביב

ראשוני תנועת הפועלים בארץ העמידו על יסודות לאומיים־מוסריים את התביעה לעבודה עברית מלאה במשק העברי החדש המוקם בארץ. עם אשר כל העולם מאשים אותו בפרזיטיוּת, בסילוק יד מכל עבודה גשמית קשה – האין הוא מתחייב בנפשו, אם יאחז בדרך זו של פרזיטיזם גם במולדתו ויבסס את תקומתו על עבודה זרה וזולה?

הלבוש המדיני, כביכול, בו רוצים להלביש את היצר החמרי הזה לעבודה ערביות, אשר לב רבים מפרדסנים ואיכרים מישראל נתון לו, – הלבוש הזה אומר: גמילת טובה לפועלים הערבים, לשם פיתוח יחסי ידידות ושיתוף. אין זו אלא אחיזת־עינים.

טעות היא שציבור הפועלים הערבים – בתור כלל – מעוּנין בניצולו על ידי אפנדים יהודים. ודאי שגם בין הפועלים הערבים ונותני־העבודה הערבים אין יחסים אידיליים כיום – אבל הם בני עם אחד. גורל הפועל הערבי יחָתך גם הוא בעמיו – במשקו הלאומי. מה זכותו של הפרדסן היהודי – המשלם לבן־עמו מחיר גבוה יותר – להוסיף על כבלי השעבוד והדלות של הפועל הערבי ולעמוד כצר להתעלותו, כאשר עשה זאת בא־כוח התאחדות האיכרים, בנקטו – בשאלת קביעת שכר המינימום – עמדה שלילית מוחלטת לכל גדר של מינימום חוקי לפועל הערבי? וקו זה הולך ונמשך. חתירה גוררת חתירה. התאחדות האיכרים הגיעה היום להתנקשות בזכות החוקית הקיימת של המשמרת בסכסוכי תעשיה. אמנם, תנועת הפועלים הערבית, הנתונה עדיין בחיתוליה, אינה יודעת להתגייס כיום למניעת התנקשות בזכויותיה החוקיות הקיימות. אולם תנועה זו קוֹם תקום, והיא תדע לזכור את אשר עוללו לה באי־כוח האיכרים היהודים בארץ בשחר ילדותה, ואת האבנים, אבני הנגף, אשר שמו בזדון על דרך התפתחותה. האין בזיון לאומי בדבר הזה, אשר מתוך אינטרס אֶגוֹאיסטי צר של העסקת אלפים אחדים של פועלים ערבים בזול ובניצול פרוע, יופיע חלק אמיד וחשוב של הישוב היהודי בארץ כגורם מתנקש ומפריע להתקדמותו של הפועל הערבי בארץ, בתור כלל?

מראשיתו, מעצם הופעתו, עוד מלפני יסוּד הסתדרות העובדים העברים הכללית, מכיר הפועל העברי בארץ בחובת יחסי חברים וחובת עזרה ותמיכה לפועל הערבי, בארגונו ובהתעלוּתוֹ. אנו מקיימים חובה זו לא לשם ניצול וספסרות, אלא מתוך נאמנות שלמה לשני אידיאלים – הציוני והסוציאליסטי – הקובעים את דרכנו ואשר בתכנם הם מאוחדים בשאיפה אחת: הקמת חברה עברית אנושית צודקת בארץ־ישראל. מעסיקי פועלים ערבים, המתלבשים בלבוש יחסי ידידות, עושים זאת לשם ניצול פרוע, מתוך בגידה בשני האידיאלים: הציוני והאנושי גם יחד.

הטומאה הפאשיסטית בארץ, אם כי היא יוצאה בטלית של עבודה עברית, יניקתה העיקרית היא מן השנאה להסתדרות, הכמוסה בלב המעסיקים עבודה ערבית. שניהם נפגשו בנקודה אחת: שבירת ההסתדרות, שנואת־נפשם. ואוי לנוער אשר התעוהו לדרכים שוממות אלו! חסידי עבודת כלאַים ותומכי שיטת הממשלה הבריטית בצמצום העליה נפגשו עם הנשבעים לעבודה עברית והמהפכנים המדיניים – במלחמת החרם על הפועל העברי המאורגן בארץ. מחרימי הסרטיפיקטים בגלוי אינם נמנעים מלהשיג אותם בחשאי – הפרסום של התכסיס הזה בא לא באשמתם – דרך “הנוטע”, המעסיק עבודת ערבים ויהודים יחד בנתניה. הללו צריכים לשבור את ההסתדרות כדי להשתלט בתנועה הציונית – והללו כדי לפתוח שער רחב לעבודה ערבית ולהיגאל מן המצוות. גם במקום אשר בכוח מלחמתו של ציבור הפועלים המאורגן – כמו במקרה האחר של פרדס מלר בכפר־סבא – הוכרח נותן־העבודה להסכים לעבודה עברית, לא בושו חברי בית"ר¹ והרביזיוניסטים לקצור על נקלה את פרי הנצחון של משמרת ההסתדרות ולבוא ולקחת את מקום הפועלים כדי להחליש את המרץ של פועלי ההסתדרות במלחמתם על עבודה עברית ואולי גם לשם סיפוק תאוַת הנקמה של בעלי הפרדס.

המזימה היא – גידוּם כוחו של הפועל העברי על ידי הטפת דת חדשה של עבודת־כלאַים, לשביעת רצון ממשלת הארץ. דת חדשה זו יש לה אדוקים משלה, המודיעים כי “גם פרעות לא יסירונו מדרך זו”. אמנם, הבטחון הזה נעוץ לא בגבורתם של האדוקים האלה. אלא בהישענוּת על תמיכת הממשלה ובתקוה להטות לצדם גם את החוק הקיים על ידי תיקונים לרע. במקום נשיאת עין לריכוז המוני בחורים ובחורות שלנו במושבות המטעים – ישנה נשיאת עין לעבר אחר…

מקום־התורפה הבולט ביותר בשטח עליתנו והתישבותנו כיום הן מושבות המטעים אשר לשרון. לחקלאות במושבות נוספו בשנתים לא יותר מאשר לערך אלף פועלים ופועלות. בעת אשר ניטעו מחדש לערך 70 אלף דונם נטיעות עבריות, לבד מן הנטיעות הקודמות, אשר הבשילו את פרים בשנה זו.

מן הדברים אשר נאמרו במועצת ההסתדרות החקלאית האחרונה עולה התמונה של מלחמת חרם מאורגנת מצד התאחדות האיכרים בהסתדרות העובדים, בעזרת בית"ר. בעזרתם עומדים לפתוח לשכות־עבודה מיוחדות במושבות ולמשוך אליהן נוער ציוני, פועלים תימנים ועולים חדשים, למען שבור את “המונופולין”. לשכתם נשענת על דיבתם…

לא נעלם מהם כי לשכת ההסתדרות פתוחה לכל עולה ולכל דורש עבודה, לא נעלם מהם אשר החליטה ועידת ההסתדרות במושב הראשון בדבר הסכם עם עובדים אשר אינם מאורגנים בהסתדרות העובדים, החלטה אשר אינה אלא אישור החלטת מועצת ההסתדרות משנת תרצ"ב. החלטת הועידה אומרת:

“צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה, התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות, ההון הבין־לאומי, השמירה על תנאי עבודה הוגנים, שיאַפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו, הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי, הדאגה להנחלת השפה העברית לפועל ולעולה, השמירה על עמדתו וענינו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואחיד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה – והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית”.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים ועובדים מחוץ להסתדרות הכללית, יש צורך לסדר אתם הסכמים לשם הבטחת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצה התשיעית של ההסתדרות – תשרי תרצ”ב – בנידון זה".

לא נעלמה מהאיכרים ולא מהרביזיוניסטים נכוֹנוּת ההסתדרות לארגון לשכות משותפות עם המעבידים על יסוד הסכמי עבודה ועל קיום לשכות כאלה בפועל במקום, אשר המעבידים ראו ענין וחפץ בדבר הזה. לא נעלמה מהם עמדת ההסתדרות בענין הועדה המשותפת בעירית תל־אביב והתנגדות הרביזיוניסטים לועדה זו. הם יודעים את האמת, אולם נוח להם להפיץ את דיבת ה“מונופול” ולראות את ההחלטות האלה והכרזות ההסתדרות ואת העוּבדוֹת הקיימות כאילו אינן. הכוח המניע העיקרי במלחמת חרם זו, המעבירה את הלוחמים על דעתם ועל האמת, הוא היצר לעבודה ערבית, ולעבודה עברית זולה ולא מאורגנת. שני גיבורי המלחמה הזאת הם: התאחדות האיכרים והרביזיוניסטים. כרותה הברית. על הסתדרות העובדים ועל העם העברי בגולה לעמוד נגד שני אלה!

מתחת לכל טלית לאומית נכיר ברית בוגדת זו. אלה אשר חיללו אה הארץ בזוהמה פאשיסטית, אשר הרעילו נשמות נוער תמים, בחורים ובחורות מישראל, ברעל של שבחים לרצח ותהילות לתכסיסים ישוּעיים – אלה מבקשים עכשיו כסות חדשה – וכמובן, לאומית – למערוּמיהם. הם מנפנפים לעומת הפועל העברי בשלט כזבים חדש, שלט של הסתדרות עובדים “לאומית”.

אזהרה אחת לעצמנו: אל ניגרר אחרי אמצעי מלחמה פגומים, אל נסיר את הכוח הפנימי של תנועתנו בתכסיסים בני־חלוֹף כל־שהם. לנו אין אמצעים יותר נאמנים מן האחריות בהוכחה ובהטפה, מן האמת והמאור שבה.

טבת תרצ"ד.