במועצת ההסתדרות ל"ג, תל־אביב
אמרנו לקרוא למועצה מיוחדת, להערכת חמש־עשרה שנות ההסתדרות ולציון שני השיאים הגבוהים להתעוררותו של ציבורנו, אשר חלו ברוַח הזמן שבין המועצה הקודמת לבין מועצה זו. מאמצים רבים שוקעו בכל אחת משתי המערכות – האחת בקנה־מידה ציוני־עולמי: לוּצרן, והאחת: בקנה־מידה ארץ־ישראלי־מקומי: תל־אביב – והמאמצים הביאו פרי יִשוה להם.
בינתים חל הזעזוע הכלכלי בישוב והופיע הצורך לעשות מעשה של ממש לעניני העבודה – ולהקדיש להם את המועצה הזאת.
גם באופק המדיני של הישוב והתנועה הציונית הופיעו עננים כבדים, מבשרי רעוֹת. הועלו מחדש על השולחן ענינים של הגבלות, המתכוונות להצר צעדינו ברכישת קרקע חקלאית, הגבלות אשר היה כבר עליהן דיון מפורט בשעתן והובטח באיגרת רמזיי מקדוֹנלד1 לא לאחוז בהן. אומרים לזַכּות את הארץ הזאת, הצמאה ליזמה חיובית ולפיתוח חקלאי, בחוק עָקָר של “חלקת מחיה”, חוק שאין דוגמתו בשום ארץ. צעד זה יביא גם לנו גם לערבים הפסד ברור – ובעצם הנסיון להתקינו יש סילוף דמות מפעלנו – המחַיה, היוצר והמפרה שממה. כזאת היא התישבותנו – ולא אחרת.
עם אלה אומרת הממשלה לבצע את הקמת המועצה המחוקקת, למרות התנגדותו המאוחדת של הישוב ושל התנועה הציונית ולמרות העוּבדה שהמצב בעיריות ובמועצות המקומיות הוא, מבחינת הרמה הציבורית, עגום ומעליב.
בתנאים אלה רב ביחוד ערך הליכוד של המפלגות הציוניות, שהושג בלוּצרן, והשלמת המעשה הלוּצרני על ידי שילוב עירית תל־אביב – בכוח נצחוננו ובמידה שהדבר נתון בידינו – לתוך מערכת הגורמים הציוניים.
מועצה זו תהיה מרוכזת בעניני עבודה, בשאלות הפעולה הכלכלית. אין כוָנת הועד הפועל להכריז במועצה זו על משבר. ולא בשמו נדבר, כי אם בשם הגבּרת הפעולה התכניתית, אשר בימי הגיאוּת חובה היתה עלינו, על המוסדות והישוב, לטפל בה והזנחנוה הזנחה פושעת. להגבּרה זו נקרא כל ציבור הפועלים – הוא הראשון! – נקראים כל חוגי הישוב והתנועה הציונית. מלבד התכלית להרבות עבודת בנין ולהניע גלגלי המקצוע הזה, אשר מהלכם נעצר עם צמצום האשראי, יש עוד תכלית אחת. אין להעלים את הדבר, כי אם, להיפך, יש לפרשו ולהטעימו: רצוננו לבצר, תוך כדי פעולה תכניתית זו, כמה עמדות יסוד, עמדות עבודה ועמדות משק – אשר נעזבו בלי דעת. גם בשעת המירוֹץ המהיר של גלגלי הגיאות ראינו – בעיני רוח – את החוֹרים שבה. התרענו על עזיבת המושבה, עזיבת משק המדינה ועבודותיה ושכחת כל גבול בלהיטות אחרי תוצרת חוץ.
אולם הנחות אלה, אשר לא היה שומע להן בשאון הגיאוּת, חזרו, כמדומני, לנסר עכשיו בחלל ההרגשה והמחשבה – ובא מועד לרפא את הפרצים. לא ריפוי של מה בכך, לא בתרופות קיקיוֹניוֹת, כי אם ביצירת תנאים לקיום קבוע בעבודות המושבה ובשטחי הכיבוש.
עזיבת המושבה ועזיבת עבודות כיבוש באה בשעתה – כולנו עדים – מתוך פיגור עצום של העליה העובדת מאחורי הדרישה. משקנו הישובי קפץ קפיצה איתנה – וכניסת עולים־עובדים לא הדביקה את הקפיצה. אילו נכנסו יותר פועלים־עולים, לא היה חוסר־העבודה יותר גדול. אדרבא: לא היה נעזב השרון, לא היו מוזנחים משק המדינה והנמל והחציבה, וכוחנו לשאת בזעזוע יחסי היה לאין ערוֹך יותר גדול. כיום קשה לנו לתאר כי אמנם לא היו לנו מאות אחדות פועלים להצלת השרון, וכי ביקשנו עצות לעצור בעד מתן רשיונות בנין בערים.
לא הפועל לבדו חייב להרים את המשא הזה לתיקון המצב. לא הוא לבדו יוכל לעשות זאת. דרישותינו הכלכליות מאת ממשלת הארץ נעשות עכשיו לענין חיוּני ביותר. אולם גם רבבות הפועלים העסוקים בעבודה הם גורם חשוב ויש בכוחם להפנות את ההגה הכלכלי לצד המבוקש.
ואין הועד הפועל מציע למועצת ההסתדרות להכריז על מגבית, אלא על מפדה2. כל פועל שאינו מתחלף בעבודה יפדה את עצמו על ידי תרומת יום־עבודה לחודש – 12 ימי עבודה לשנה.
הפעולות אשר תסודרנה באמצעים אלה תכליתן:
שיבה מוגברת למושבה, לעבודה במשק המטעים.
כניסה מחודשת למשק המדינה ולעבודותיה.
דחיפה לזירוז עבודות ציבוריות ובנין בערים ובמושבות.
תנועה כללית לצד תוצרת הארץ, בחינת “תשובת המשקל”. בנסיון זה אין לנו אלא להפוך למציאות את הכרזת הועידה הרביעית:
“הועידה מכריזה על חובת השימוש הקפדני בתוצרת הארץ, שהוא גורם כביר לחיסון מפעלי הכלכלה הקיימים, ליצירת מפעלים חדשים ולהגברת כוח קליטתה של הארץ. הועידה תובעת מאת מוסדות הישוב והנהלת הסוכנות פעולה אמיצה ודרוכה במגמה זו”.
שבט תרצ"ז.