מועצת ההסתדרות ל"ו, תל־אביב

עם כל הכרת הצורך לסמוך יותר מועצה למועצה ולא להרחיק אחת מן השניה יותר משלושה חדשים – לא עלה הדבר בידי הועד הפועל לקיימה. מועצתנו הקודמת נתכנסה לפני תשעה חדשים. איכותו הסוערת של הזמן מתחה עוד יותר את מידת ארכו.

בפרק האחרון של תקופה זו באה תמורה רבת־ערך ביחס הממשלה לטרור הערבי ולהפקרות חדלת־הגבולין, אשר לחסדה היתה הארץ נתונה מאז אפריל 1936. אנו ידענו תמיד כי לא מחוֹסר־כוח לא נבלם הזדון בארץ ולא נכרתו שרשיו בעודנו באבו. וטענתנו הנוקבת היתה ערעור על שיטה זו וקו זה ושלילתם. הקו הזה נשבר. באיחור רב. אך גם משנשבר, אין לנו כל אות מוכיח כי נתקבל גם הצד החיובי שבטענתנו: הכרת כוח היצירה שבמפעלנו, ראיית הברכה הצפונה בו, מכל הבחינות, לארץ כולה, והחשבת זכויותיו המובטחות, ובתוכן העיקרית והמהותית ביותר: זכות העליה לארץ־ישראל כאל מולדתנו, זכות השיבה אליה וההשתרשות, לפי מלוא יכלתה לקבלנו ולקלטנו. ודוקא בזכות זו פגע השלטון פגיעה אכזרית בעצם הימים האלה, בפרסמו הצעת חוק, הקובעת מכסימום פוליטי לעליתנו לארץ, במקום מידת יכולת הקליטה הכלכלית. אני אתן גילוי לדעת כולנו, בהביעי את מחאתנו העמוקה ביותר על הטלת מכסימום פוליטי, לוּ גם ארעי, על זכות עליתנו. אין סכנה יותר גדולה לנו בארץ הזאת מהחלפת הנוֹרמוֹת האוֹבּיקטיביוֹת, התלויות ביכלתנו אנו לפתח את הארץ ולחשוף את כוחותיה הגנוזים – בנורמות סוּבּיקטיביוֹת, המזקיקות אותנו לחסד של אחרים, יהיו אלה אנגלים או ערבים. זוהי חתירה תחת עצם מהות זכותנו לעליה לארץ.

הזמן הזה הוסיף על חללינו. על חללי הישוב העברי. ובתוכם על חללי ההסתדרות, עוד רבים. עיפה הארץ.

עיפה הארץ לחלליה, לדמי נקיים, צעירים וזקנים – ואין כוח לקונן עוד!

לבנו דואב גם לקרבנות הרבים מקרב האנגלים, אשר נפלו על משמרותיהם ואשר נפגעו מן המארב, כאשר נפגעו זה שלשום בירושלים שני החיילים המטיילים לתומם. יקר לזכרם ותנחומים למשפחותיהם, ומביניהם יצוּין, בהבעה הצער העמוק ביותר, שם מושל צפון הארץ, מר לואיס אנדריוּס¹.

סולקו מעל במת החיים גם אישים ערבים רבים בידי הסיעה הערבית האחת, אשר השתלמה בכוח הטרוֹר המזוין על הישוב הערבי. אבו משתתפים באבלם של משפחות החללים הללו.

ובפנותי אל ההסתדרות פנימה, אגיד קודם כל: נכוון את לבנו לשמונה־עשרה נקודות ההתישבות, שנתיסדו, או שנתחדשו, בתקופה זו, מהן בהרים ומעבר לים כנרת ובבית־שאן, רחוקות ומנותקות. תהי ברכתנו להם לעידוד ולאימוּץ.

עוד כמה ציוּני־דרך לפרק הזמן שבין מועצתנו זו לקודמת: יסוּד “אבן”, ההולכת להחזיר לנו מקצוע נטוש וראשית פעלה כבר חרת אותות של ממש במציאות הבנין בירושלים. ויסוד “נחשון”, אשר התחלותיה עדיין צעירות והיא רוקמת תכניות ראשונות לעבודתנו הימית. במאמץ משותף שלנו כאן ושל חברינו באמריקה, והחדירה החשובה לסבּלוּת המכס בנמל חיפה, פריצת דלת הברזל הנעולה בפנינו כל ימי הנמל, על ידי מאמצי “סולל־בונה”, בעזרת הנהלת הסוכנות ופדיון העבודה א'.

יסוד הלשכה המשותפת בתל־אביב עם הפועלים הרביזיוניסטים וקיומה הפורה במשך חמישה חדשים. כמעט לא יאָמן כי דרך הלשכה הזאת חולקו בזמן הקצר הזה 65,000 ימי־עבודה לחמשת אלפים פועלים. הלשכה בתל־אביב יעודה לשמש דוגמה לסידור ארצי, שעליו מתנהל משא־ומתן עם “הפועל המזרחי” ושאר הארגונים.

התמדתו והצלחתו של העתון הערבי של ההסתדרות – “חקיקת אל־אמר” – הוא מתחיל לחדור למקומות שונים ולחוגים ערבים שונים, בארץ ובארצות הסמוכות. תפוצתו הגיעה למעלה ממספר 3,500 גליונות. בשטח יחסי הפועלים העברים והערבים הביאו לנו ימים אלה תעודה מיוחדת – ואולי ראשונה במינה: איגרת הפועלים הערבים בים המלח, להבעת צערם על רצח זלוֹטניצקי. “אנו מודים להנהלת חברת ההסתדרות – אומר אחד מסעיפי האיגרת – על אהדתה לנו ושמירתה על זכויותינו”.

הגשמת המס האחיד, עליו הוחלט במועצה הקודמת. בידי 35,000 חברים ישנו כבר פינקס החבר ה“אחיד”. עם השלמת המעשה הפנימי הגדול הזה יובלט ערכו לעין כל חבר בהסתדרות. 

עוד אנו עומדים בזמן דמים, החדשים הקרובים עוטים ערפל עבה. אבל תכניתו של הועד הפועל היא לכנס עוד השנה – באביב – את הועידה הכללית, החמישית, של ההסתדרות. ובהזדמנות זו מוסר אני מודעה, כי תעודת־הזהות היחידה בבחירות לועידה הכללית יהיה פינקס החבר החדש, האחיד, של ההסתדרות.

ובטרם אמסור רשות הדיבור “על המצב המדיני” לחברנו משה שרתוק, עלי להגיד עוד דברים מעטים.

הזמן הזה הוסיף לתנועתנו גם אבל יחיד. המות כבש את אחד מאיתני המשפחה העובדת בארץ – את יוסף אהרונוביץ. איש־מלחמה בעולם הרוח, תקיף בדעתו ונאמן לעצמו.

הוא נספה דוקא בשעה שנדמה היה לכולנו, לכל חבריו ומכיריו, כי רוחו הגבירתהו על מכאוביו הגופניים וידו תכּוֹן עוד זמן רב אתנו. קברו כרוי ליד קברו של משה בילינסון ז"ל, אשר אליו נעלה מחר בשעה 11, להסיר את הלוט מעל מצבתו, החצובה בהרי ירושלים, בידי חברינו.

כסליו תרצ"ח.