לוגו
"לזה שאט המות"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בדרך הכלל, יש, כמובן, מדת דמיון בין שיריהם של משוררים בצעירותם, – במזג הנפש, בטפוח של תקוות והשתעשעות בהזיון; ההבדלים הם, איפוא, בעיקר לא בכלל, אלא דוקא בפרטים, ורק הם נותנים את המפתח להבחנה בין כשרון שגור וחוזר חלילה, לבין כשרון עצמאי ומקורי; ואעפ“י שגם לגיל הזקנה של משוררים יש, כמובן, קו־המשווה בכללם של דברים, כגון זו תכונת ההשלמה והותור, או רזיגנציה בלע”ז, – הרי ההבדל איננו כאן רק בפרטים, אלא דוקא גם בכללה של הרוח; כי על כן המדובר הוא במשוררים שלא פסקו מלשיר עם תום אביבם, אלא באלה ששירתם נרקמת עד זקנה ושיבה, כלומר: – יחודם עמד להם כטבע שאינו חולף ועובר ורק מחליף מזגים ומשנה כוחו וגלוייו; הנה כי כן משרים עלינו שיריו האחרונים של יעקב שטינברג עגמה גדולה מאד, בעמדנו על החותם המיוחד שהטביע גיל זקנתו של המשורר הזה בהלך־הנפש והמחשבה של הרזיגנציה; אם אפשר לומר כן, הרי שהיינו קובעים ומצינים, שזוהי כניעה מדעת אבל לא מנפש, כי ההשלמה שלו לא ביערה את רוח המרי שאצלו, אלא טמנה אותו בין קפולי אדרתה: – הוא אינו ירא את המות אבל גם אינו “מחניף” לו ואינו מערים, אלא זורק בו את מרתו וקושר לו את תארו כאשר עם לבו גם בצעירותו:

וּלְזֶה שְׁאָט הַמָּוֶת הָרַע –

הֵכַנְתִּי בְּעוֹד־מוֹעֵד

מַבָּטִי הָרוֹעֵד,

וּבְבוֹאוֹ – לֹא זָע.

וחוט של מרי, אבל לא של מרירות, משוך כמעט על כל שיריו האחרונים של המשורר יעקב שטינברג, שיש בהם משום רזיגנציה, אבל אין בהם כלל פסיביות לגבי עצמו, כלומר: – אין כאן עוד מן המרד והקריאה־למרד, אבל יש ויש הגנה־עצמית ועמידה־על־הנפש, הנפש הבוכה והתמוהה ואינה יודעת את ההמנון מאונס, כשם שלא ידעתו מרצון:

דָּמִי יְפַתֵּנִי לִתְנוּמָה

עָצְבִּי לִי לוֹחֵשׁ: שְׁכַח!

אוּלָם עַל רֹאשִׁי שֶׁשַּׁח

תֵּבְךְּ גַּאֲוַת יוֹמִי הַמְּרֻמֶּה.

נִקְלִים לְרוּחִי הַקְּסָמִים,

מִשְׂחָק בְּיָדִי לֹא יִיף;

אֱמֶת לִי יִקְרַת צָעִיף,

תּוֹרָה מֵישָׁרִים נִזְעָמִים.

אכן, יפה ומאד אמתית היא זו ההגדרה העצמית של יעקב שטינברג, שאפשר לכנותו משורר המישרים הנזעמים.