כְּשֶׁהִיא מִתְיַשֶׁבֶת מֻרְגָּשׁ הָאָבָק.

אֲוִיר בַּבַּיִת הַזֶּה מֻחְזָק

בְּמַעֲצָר כְּמוֹ תֻּכִּי בַּחֲנוּת שֶׁל חַיּוֹת.

מַה מַזְרִים אֶת יָדֶיהָ

אֶל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם תּוֹךְ,

שֶׁאֵינָם יְדִיעָה,

יִתָּכֵן שֶׁאוֹתָהּ נְטִיָּה

טִבְעִית כְּמוֹ כְּתָמִים יְרֻקִּים עַל הַקִּיר,

לַחְבֹּשׁ אֶת קַסְדַּת הַנִּסְתָּר

לִפְנֵי שֶׁתּוֹדֶה וְתֵצֵא וְתִהְיֶה

רוֹכֶבֶת בִּכְבִישׁ מְסֻכָּן לֹא מוּאָר.

אִשָּׁה בִּמְעִיל וָרֹד,

הֶעָבָר נִכְרָךְ עָלֶיהָ כְּמוֹ סוֹד,

נְעוּלָה בַּחֶדֶר. כּוֹתֶבֶת

מַהֵר. אוֹתִיוֹת נִמְרְחוּ וְהִמְתִּינוּ

לָהּ שֶׁתַּגִיעַ עִם הַכֹּרַח הַזֶּה, הַנִּכָּר

לְהַבִּיט כֹּה רָחוֹק וְהַרְבֵּה

מֵעֵבֶר לְמַה שֶׁהָיָה לָהּ מֻכָּר.