לוגו
קִיּוּם מִצְווֹת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

באסיפת חברי קרית־חיים


באתי להקשיב לטענות החברים, המתנגדים לבעלוּת קואופרטיבית: דברי המחייבים – עתיקים הם וידועים. גם אין זו מחובתו של חבר בעל הכרה סוציאליסטית להילחם דוקא לקנין פרטי, במקום שההסתדרות קבעה יסודות שיתופיים.

נשמעה במועצה זו, מצד המתנגדים לבעלוּת שיתופית, הסברה רבת־ענין. הנה אמר אחד החברים פסוק קצר ושנון: “שלטון ההסתדרות – עד הגדר”. זוהי תורה שלמה! מותר לברך “שהחיינו” על הגעגועים האלה להסתדרות עד־גדרית, אשר לא תשאל לדעת מה נעשה בחצר החבר, בשדהו, במשקו, בקבוצתו, באגודתו השיתופית. החבר ודאי לא יחוס מלנדב להסתדרות רוחנית זו ממיטב אמרי־פיו הסוציאליסטיים. ההסתדרות החיה, צר לי להגיד, רחוקה ממידות תרומיות אלה. בעיניה: המעשה המקצועי והמשקי הוא העיקר – ולא המדרש.

"מדוע אין אֵמוּן בחברים כי לא יסטו מן הדרך הנכונה, גם לכשיהיה בידם שטר לקנין פרטי? התביעה לאמון – תביעה גדולה היא, אך היא איננה יכולה לבוא במקום קיום המצווֹת. חברי ההסתדרות כולם כאחד טובים וכולם כאחד רעים, כי הם בשר־ודם, וככל האדם הם נתונים להשפעתם המכרעת של גורמים כלכליים. השאלה העומדת בפני ההסתדרות היא: כיצד להבטיח כי המסגרת הכלכלית של קרית־חיים תהיה טובה? הבעלות המשותפת – תריס מסוים.

חבר אחד טען לא בשם האמון, כי אם בשם החופש. חופש כפשוטו. “אנחנו תנועה וולונטרית – ואין לכוף את החברים על דבר שאין הם רוצים בו”. האומנם כך? כלום הקימונו הסתדרות והקימונו מפלגה, כדי שכל אחד יוכל לעשות כעולה על דעתו ורוחו? אנחנו תנועה וולונטרית, לשם תכלית מסוימת: הקמת חברת עובדים עברים בארץ. ובגדרי התכלית הזאת אנו מטילים חובות על עצמנו – ואפילו על אחרים. אנו כופים את נותן־העבודה על קבלת פועלים מסודרת, על תנאי־עבודה הוגנים, על עבודה עברית, אנו קבענו לעצמנו חוק: להתישב על קרקע לאומית ולא על קרקע פרטית. גזרנו על עבודה שכירה במשק השיתופי שלנו, גם בכפר גם בעיר. אנו כופים את החבר באגודה המקצועית לקבל עבודה רק על פי תור ורק לפי תנאי האגודה. לכל ציבור – לוחות הברית שלו. אלא שאירע לנו דבר־מה. יש, כמדומני, שם מיוחד למלאך הסוטר לנולד על פיו ומשכיחהו את תלמודו (גוֹלד: שמו – סטריאל!). הפעם – שמו: “פּרוֹספּריטי”. הוא שהשכיחנו הרבה דברים יסודיים ועיקריים, בהם אנו דוגלים.

אני מאמין בעתיד מפעל השיכון שלנו. כיום, אחרי עבודת שנים מעטות, הוא עולה ומגיע בהיקפו למספר המתישבים החקלאיים, שריכזנו בכפרינו במשך דור שלם. השיכון בכללו. בעיר ובמושבות, הולך ונעשה בן־לויה חשוב להתישבותנו החקלאית. אני מאמין בקרית־חיים. אני רואה בה ואני רוצה לראות בה גולת הכותרת למפעל השיכון העירוני ההסתדרותי. שִבתה על הנמל מעמיד אותה במרכז ארץ־ישראל. במקום הזה – מפעל הסתדרותי נאמן, מסודר ומשוכלל, יכול להיות, לאין ספק, לנזר עבודתנו השיכונית ולתפארת להסתדרות לדורי־דורות.

ההסתדרות לא תתן, אינה צריכה לתת, להפוך את הקריה הזאת למין חומר של ספסרות. יש כבר עוּבדות של שיכונים בכמה מושבות ובתל־אביב, אשר נתגלו בהן סכנות חמורות חברתיות – ויש גם כאלה שכבר הפסדנו אותן בהחלט, באשר לא ידענו להבטיח מראש, כשהדבר היה נתון בידינו, את השמירה על העקרונות. היתה לנו הרשות לצפות מקרית־חיים כי בהגשמת עקרונות אלה תלך היא בראש ותהיה מופת לאחרים.

אני – לחסכון. גם אינני “מקלל” את הגיאות וההרוָחה – במידה שיש בהן התפתחות משקית – עירונית או כפרית, חרשתית או בנינית. אדרבא! כי יודע וזוכר אני מה פירושו של ההיפך. אולם לא נהיה קטנוּנים בהשגותינו! לא נבטח בחסכון, כדי לפנות עורף למעמד ולהיות ל“אני הגבר!” עלינו לכוון ולהשקיע את חסכונותינו – דרך צינורות הסתדרותיים – במפעלים שיתופיים. קרית־חיים עצמה – בסיס יפה להשקעות שיתופיות ולפיתוח מפעלים בעלי־ערך. מה שנבצר מן הפרט – יושג במאמץ שיתופי. יש בשיכון שלנו שאלות שעדיין לא נפתרו. בתוכן – שאלת “הקומה השניה”. כלומר: החדר או הדירה הנוספת – להשׂכּרה. יש מחמירים ויש מקילים, חלקי עם המקילים. אולם רק בשכונה של בעלוּת שיתופית יתכן להקל. כי רק אז יש לקבוע – ולקיים – סייגים הכרחיים, הן בנוגע לשכר הדירה, הן בנוגע למתדיירים. בלי בעלוּת שיתופית – אין מפקח ואין מרסן.

בידינו הוא הדבר: מה יהיה המפעל הזה אשר הקימונו. או שילדינו יוכלו להתפאר בו ויגידו: הספסרות – עד הגדר, או להיפך. אתם – מניחי היסודות. הבאים – יצאו בעקבותיכם. תניחו את היסודות מתוך אחריות לקריה שהופקדה בידיכם, להיותם – מפעל הסתדרותי!


שבט תרצ"ט.