לוגו
בִּמְסִבַּת "כֹּפֶר הַיִּשּׁוּב"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לגוף הענין המדיני הקטלני התלוי על ראשינו – תכנית־ההסגרה – רצוני לציין שלושה דברים, אשר אולי יש בהם ניצוץ כל־שהוא של נחמה:

א. פשטותה של “התכנית” המוצעת: יותר מדי ברורה ההתכחשות לבית הלאומי והסגרתו!

ב. אחדותה השלמה של ההופעה הישראלית בלונדון: דבר גדול יש כאן. על נציגות מוצקה זו יש לעמוד.

ג. ניצני־ערעור ראשונים מצד דעת־הקהל האנגלית על תכנית ההסגרה. שתי השאלות שנשאלו בבית־הנבחרים מצד ראשי מפלגת העבודה הם לנו למקור עידוד. אלו הן דפיקות־ערעור ראשונות. אני רוצה להאמין כי עוד יתקוממו חלקים רבים – ואולי גם מכריעים – בדעת־הציבור האנגלית לתכנית הסגרתנו. הממשלה, האומרת לכוף עלינו תכנית זו, לבשה שריון בפני הנשק העיקרי שלנו: נשק הצדק. אך הנשק לא נשבר ועוד נחדירנו. אנו שואבים את התוקף שלנו מהכרת צדקנו. נשק זה לא נעזוב ולא נמיר. אין עם בוחר את נשקו. זוהי גזירה היסטורית. אין אנו תוקפים ורוצחים, אך יש לנר ישוב בונה ומתגונן, עז־נפש.

לא נדבר עתה – ולא נדבר נכאים.

שבחים רבים חלקו לנו בזמן האחרון כ" מומחים לישוב". ואכן בארץ הזאת נתגלו בתוכנו כוחות נפלאים, לא שיערום גויים, לא שיערום יהודים, לא שיערנום בעצמנו. ועלינו לקוות כי יתגלו בנו הכוחות לעמידה על נפשנו במערכה זו.

ולידידנו מר ברוך ויינשטיין, הבא לגבות מאתנו שטר־תמיד של מפלגתו, בדרישתו מחיים וייצמן שיתפטר, אגיד: יתכן כי עמדת הממשלה תאלץ את ח. ו. להתפטר. בהתפטרות זו תהא צרורה אז מחאתו הלאומית – ובהתפטרותו זו יעלה וינשא. זהם הניאוּץ השיטתי, אשר הפך למקצוע כמעט, לא דבק בו: הוא יוצא ובא לפני העם ומהווה אחד מקניניו המדיניים היקרים.


ירושלים, אדר תרצ"ט.