עם ח. וייצמן בנהלל

שעה זו נראית לי כשעה של הבנה יתירה בינינו. אלה המבינים זה את זה עד למעמקים, כשהם נפגשים יחד, יש שהם אילמים. אך זוהי אילמוּת רבת־אמת. כולנו יודעים מהי השאלה:

לנגוד את אחדות ישראל, מהרב משה בלוי ועד לוֹרד ברסטד¹, לכוח פועל, אשר יעניק לנו משהו של קפיצת־הדרך!

מידות הזמן שברשותנו נעשו מצומצמות ביותר. מאחורינו – “הימים הנוראים”, ימי לונדון. ויש מנהג בישראל, כי במוצאי יום־הכפורים, משהבדילו, תוקעים יתד בסוכה. לא נקרא כאן בשם את היתד². אולם הישוב מוכן לגדולות – ואנו מאמינים: גם העם. ועל ה“יוצא ובא” לפרש לפני העם בימים הקרובים ביותר את המעשה הנדרש.

ניסן תרצ"ט.