הסעיף על הוצאת־ספרים – הכלול בסדר היום – כוָנתו: קיום הנדר שנדרה ההסתדרות בחג העשור ל“דבר”: להקים הוצאת־ספרים הסתדרותית. הכרוז של הועד הפועל ליום ההוא מסתיים בדברים אלה: “עם חג העשור החליט הועד הפועל של ההסתדרות להניף עוד משא אחד – להרחיב את פעולת הוצאת הספרים של “דבר” עד כדי מפעל קבוע. את שנת העשור ל”דבר" נחוֹג במעשה יצירה נוסף".

כיום, עם מלאות עשרים להסתדרות וחמש־עשרה ל“דבר”, מציעה מזכירות הועד הפועל: להוציא לפועל את המחשבה על הרחבת הוצאת־הספרים וביסוסה כמפעל קבוע. ואני מוכן להוסיף עוד דברים אחדים בענין זה.

“דבר” היה מוציא מפעם לפעם ספרים. כעת, ליובל “דבר”' נראה לי, אין להסתדרות, בתחום הרוחני, מעשה חשוב מאשר הקמת הוצאת־הספרים. אין גם מעשה כולל יותר, אשר ענין בו לכל החוגים ולכל הגילים. היצליח? בזמן השקלה־וטריה על יסוּד “דבר” היו חברים שחרדו מאד, פן יהיה העתון “קאזיוֹני”, רשמי ומשעמם, או בכלל לא ימצא דרך, שכן לא קדמוּ לו דוגמאות רבות בתנועת הפועלים העולמית. אני מניח כי הועד הפועל כולו רואה כיום את “דבר” כאחד ממפעלי היצירה ההסתדרותיים החשובים. קשה לתאר את ההסתדרות בלי “דבר”. יתכן להגיד בלי היסוס, כי “דבר” שינה במידה מרובה את פני הארץ. מה היה סוד הצלחתו? כשהופיעה השאלה: איך לעשותו? – הוחלט לא ללכת בדרך צירופים והרכבים, כי אם להטיל את התפקיד האחראי על איש אחד, אשר ועידת ההסתדרות תבחר בו. מדוע לא צירופי פשרה? בענינים מעשיים חשובה הפשרה, מה שאין כן בעולם הרוח. ההסתדרות מצאה את האיש והטילה עליו את עריכת “דבר”. היום הגענו לשנת החמש־עשרה לקיום העתון – ולא ועידת ההסתדרות ולא מועצותיה לא באו מעולם להגיד כי עורך “דבר” לא קיים את האחריות שהוטלה עליו והאֵמוּן שהושם בו. ביקורת ישנה – כל דבר חי ופועל מן ההכרח שתהיה עליו ביקורת.

מזכירות הועד הפועל סבורה כי יש להקים גם את מערכת הוצאת־הספרים של ההסתדרות בדרך זו, בה הלכנו בהקמת העתון. בא איפוא הרגע – ומאיר יערי אמר: “זה רגע קדוש”, והקשבתי ברטט לאמירה זו – לקיים את הנדר אשר נדרנו לעצמנו.

טבת תש"א.