לוגו
לאור הקץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א

בחלומי, ואני זוחל על ארבע ברחובות עיר. ריקים הרחובות ואין רישומם ניכר, אלא שאני איני מתעכב על כך. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. ילדה אחת שוכבת בחצר, עושה משהו בידיה ומסתכלת בי. יודע אני מי היא ואיני זוכר את שמה. מדבר אני אליה והיא אינה משיבה לי, רק פניה נעוים ומעונים וכעין גניחה יצאת מפיה. מניח אני אותה וזוחל לי הלאה לדרכי. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. הנה ידי מטפסות במדרגות. רואה אני בקושי את הרחבה שלפני הדלת. ואף על פי כן אור השמש שופע על הכל. ידי פותחות את הדלת, ואני נכנס בזחילה. אצבעותי מגששות על רובדי הפסיפסים של הרצפה שאף הם שטופים אור. וכאן אני נופל על פני ואינני…

ב

אילו היתה אמי כאן, במחיצתי, באפרורית הבוקר הזה. אילו היו צעדיה אלה הדופקים עתה על המדרכה. לא בפניה תופיע כאן. לא בקולה. חפץ אני כי תהיה על ידי כהיותה בזכרונות הילדות. בכל ובלא כלום. מורגשת, ממשית, ואיננה נראית, ואיננה נשמעת. עד שהכתלים נעשים אמא, והארון נעשה אמא, ושני הפמוטות העומדים ממולי על הארון נעשים אמא. וחיה אני רוצה שתהיה כאן. אינני מוותר על חייה.

ג

מה טוב כי ראש רעיתי מציץ אלי מתוך שמיכת המיטה הקרובה למיטתי. מתוך כך אני יודע בדמדומים אלה שדמדומי בוקר הם. מבחין אני זאת גם מקולות הילדים העולים מן הרחוב. ודאי הולכים הם עתה אל בית־ספרם. גם דרדור גלגלי האבטובוסים מעמידני על כך. כשחושך בחדר ובחלונות, ודרדור מכונית איננו נשמע ונשימת רעיתי מגיעה אלי במקוטעין מן המטה הקרובה, יודע אני כי שעת לילה מאוחרת עכשיו, אשמורה שניה או שלישית. וכשאני פוקח עיני והמיטה שעל ידי ריקה, איני משגיח באפלה הלופפת את כל הויתי ויודע אני כי יום עכשיו, צהרי יום, ורעיתי מתרוצצת אי־שם, בשוָקים וברחובות, אצל הרופאים והאחיות, כדי “להציל” כפי שהיא לוחשת אליהם לפעמים בחדר הזה, כדי “להציל”… טוב שנשימתה עולה אלי עכשיו מן האפלה. טוב שאני יודע כי לילה עתה מסביב. כמה לילות? כמה ימים? הקיץ עכשיו? החורף עכשיו? חורף עכשיו! שכן סערה גונחת מבחוץ, מידפקת על החלונות, וגשמים עזים אינם פוסקים לרדת. והנה גם פתותי שלג זעירים, אוריריים נופלים ואינם נופלים… קיץ עכשיו! שכן קרני חמה מטפסות על הארון, והחלונות פתוחים לרוחה, ורוח אינה מנשבת ודבורה אחת מזמזמת בחללו של החדר. יודע אני בקעה מופרשת למראשותי עמק יזרעאל. נחל הוא שחפר את הבקעה הזאת. עתה הנחל איננו קיים עוד, ואולם חלוקי האבן נשארו, והם מתפנקים בחלקלקוּתם לעיני השמש הרחוקה. ושני כתלים לבקעה, והכתלים מתקרבים והולכים כלפי מעלה. ועננה לבנה שרויה על פס השמים המשמש להם תקרה. וסלעים על הכתלים, ושיחים ועלי שרך, ופרחים הרבה. וסלע אחד על הכותל הימני, שממנו רואים את עמק עכו, והכרמל והים מפתח הבקעה מזה, ואת עמק יזרעאל ואת הגלבוע ואת התבור מפתח הבקעה מזה. שם הייתי רוצה לשבת בשעה הזאת.

ד

המרצוני הטוב באה המחלה הזאת, והדמדומים שבה אינם אלא מקלט רצוי לעינים שלי שנסתנוורו לאור היום, או כחתף באה עלי, כגוף זר שהפילני מן המארב ואנכי רק קרבן מקרה הנני, עבד נרצע למסובב הנעלם? הנה שאפתי כל ימי להגיע אל “הטירה הנמה” שמעבר ל“אשנב הנעול” שבנפש, ואברות כנפי שירתי יש שזעו וחדרו למגע האפל האפל הזה, הקיים ואיננו קיים – האם ניחושים היו אלה, בחינת סימפטוֹמים ראשונים למה שיבוא, או גורמים היו אלה, סיבות היו, והמחלה הזאת אינה אלא “נפילת המדרגות”, בחינת “הציץ ונפגע”, ואני שהעזתי לחדור אל הערפל, להידפק על פתחו של “גבוה”, נלכדתי פתאום יל ידי “שונים”, נפלתי בחרמו של “השטן” והרי הוא עושה בתוכי כבתוך שלו? איני חפץ לענותני בנפתולי הסברים, אין לבי הולך עתה אחרי העיונים הדקים. רוצה אני לשמוע רק מה שנפשי אומרת לי. ונפשי אומרת, מפה לאוזן היא אומרת, כי אמנם הגעתי למחוז חפצי הנעלם, כי אמנם איבדו החיים את עוקצם למעני. וגם המות אינו נורא כל כך. בטלו הגבולות והתחומים, השמות וההבדלים – יום ולילה, קיץ וחורף, אני והעולם משמשים בערבוביה עילאית ואיננו נפגעים על ידי כך. יש שאני מחזיק שעות על שעות במשענת הכסא וחושב כי יד רעיתי היא זו, וטוב לי ורוַח לי. יש שאני מכה על לבי וחושב כי על לב העולם אני מכה. ויש שאני יודע לכאורה ב“טעות” זו, והידיעה הזאת אינה מפריעה לי, ואינה מוציאה את מחשבתי מחזקתה. השלימו המדורות. המשל והנמשל חד הוא. אני, אתה והמקום – חד הוא. הכדורים האורים המרצדים לנגד עיני העצומות גלגלי מזלות הם. הערפילים האלה הלופפים את חושי ערפלי מעלה הם, שבספירתם הכסופה והדמומה מרחף־דואה עכשיו אני־אתם־העולם, כוכב־הלכת העמום שאש תמיד בוערת במעמקיו. מה מלילה? לאן הדרך? והכאב הזה? איכה יחדור הכאב אל הכוכבים?

ה

שאני תלוי בחסדי אחרים? שאם לא יגישו לי את כף השיקוי מספר פעמים ביום, אוציא כאן ככלב את נשמתי וכל חזון הכוכבים שלי ינדוף כמוץ לפני רוח? ואולם נסו נא לעשות זאת! נסו נא לשמוע את צלצול השעון בשעת חצות ולא להחליף את התחבושת שעל צלעותי? נסו נא לתת לקרח שעל ראשי להימס ולהשאיר את מצחי בדליקתו? הן לא תוכלו כזאת! הן אני הוא היושב בתוככם ואיני מניח לכם עד שתושיעוני. אני החפץ קיום־לא־קיום. אני, ששעתי בשעון המזלות לא נמלאה עדיין. כי מי אתם – אם לא אני?

ברגע שתמלא הסאה, ברגע שפעמון חיי ידפוק גמירא, תראו ותיוכחו כמה שהיות ומניעות אזמן לכם אשר יעכבוכם מלעשות את מלאכת העזרה. סערה תתחולל – ואתם בדרך רחוקה. השמשות שבחלונות האבטובוסים תתפוצצנה, הגלגלים יתבקעו פתאום. התנועה תיעצר. אם תרוצו ברגל – אבנים מקיר תפולנה ותחסומנה דרככם. שטפי מים כבירים יהפכו את הרחובות לנהרות. דליקה תפרוץ אי־שם, בקצוי הכרך, ושורת מכוניות הכבאים, שורה שאין לה סוף, תעבור כחיץ חי ביניכם ובין מותי. ההתחייבתם בנפשי? האיחרתם? שוא תתגודדו! אני הוא שאיחרתי! אני הוא שהגיעה שעתי לטבוע בנצחי! אני הוא שחפצתי כי תגישו את הכף אל שפתי ותמצאו את השינים מהודקות, כי תסירו את חבישת הקרח מעל ראשי ותראו העינים פקוחות ואינן רואות עוד… האם לא שמעתם את קולי בילל הסופה, בתרועת החצוצרות של הכבאים, בשורת המכוניות האדומות, שורה שאין לה סוף?

ו

נבהלתי משרעפי בדמדומי האֵפר הרומצים:

אם אמנם כך הוא הדבר, אם אני הוא היושב בתוככם, הנוסע ברכבותיכם, הלן מתחת הגשרים שלכם, לאמור: אני הוא – אתם, הרי שמחלתי זו שאני מתענה בה עכשיו, איננה נוגעת רק לגופי זה בלבד, הרי שגם אתם חולים כמוני! אללי! איך להעלות על הדעת, איך להגות עד גמירא, כי דקירות אלה שבגבי כי חנק זה שבגרוני, כי מועקה זו שבגבות עיני, אותות חוזרים הם, מראות ראי לעינויים מקיפים יותר עד אין קץ, בעלי פרצופים עד אין קץ, כפולי מספר עד אין קץ, שבאים עליכם באותה שעה בהמוניכם, במעונותיכם ובגלויותיכם, ברחבי החלל שאתם נחיתים בו עכשיו, אתם, הכוכבים, הדממות, היצורים והבריות, היבשות והימים, אחי, אחי החיים והמתים?! איך להעלות על הדעת, איך לחשוב עד גמירא, כי אשיות תבל כולה מתמוטטות עמדי?!

אולם כך הוא! ידוע ידעתי כי כך הוא! כי הגבולות והתחומים, ההגדרות והשמות – יריעות רמיה הן, חציצות שוא, שבאו לכסות על שלהבת היחוד הגדולה, שאין מפניה מנוס. מבשרי חזיתי זאת. מבשרי ודמי.

הנה קול דופק בלבי. הטרם אחוש כי לא רק לבי בלבד הוא זה שהוחרד, כי לב העולם הוא זה, כי שער הדמים הוא זה, כי דלת היא זו, דלת בצריף של עץ במושבה עזובה בלילות. בצריף הזה את ישנה, את שהנך המחשבה הנסתרת שלי, מחשבת אדם הנרדמת באופל, את שהנך האשה שלבי הוגה בה עכשיו. בעלך נסע מכאן – מי הוא בעלך? מי הוא “האלוהים” הער שבחסותו יטהר עליך היום? גם כן “אני” מרחוק? – בעלך נסע מכאן, ואת שכונה לבדך בצריף העץ שלך. שכינתא בגלותא. ולילה עתה. וגשמים. ורוח. והשומר מידפק על פתחך ברובה שלו, זה השומר שלחש פעם על אזנך בנשימה לוהטת: “את יכולה לישון במנוחה, בנסוע בעלך. אני שומר עליך בלילות. אני…” האת היא שנבהלת כל כך בלבי לקול הדפיקה? הפתחת לו לשומר המידפק, ההניח את הרובה ליד הדלת, הפשט מגפיו? הפתחת לו? – – –

מה החרדה הזאת, שאני חרד לך בביעותי, שכינתא בגלותא שלי, אשת לב רחוקה, שבוית תרדמות מסביב? הן ידוע אדע עתה, כי רק אשנב את בארמון אורה שקירותיו אטומים, כי רק נתיב את ביער בראשית, כי רק ניצוץ של שלהבת טמירה בלבי, לבו של עולם…עשי, עשי רצונו, אשה עזובה במחשכים. התמסרי לו, התענגי עליו, היי שלו. הן אני כבר עברתי את האשנב, הלכתי את הנתיב, הגעתי אל השלהבת הגדולה. הן אני עומד כבר בתווך, באם, בלב המאורעות. הן אני חליתי עד תום, הוצתי עד כלה, ירדתי עד השיתין, לחשוף כל רע בשרשו, כל מאן־דהוּ בטומאתו, למען גאול ופדה והתחל מחדש, הכל מחדש. אני צולל וצולל. אני מרתיח מצולה ומרתית יסודות, אני מתיך הכל בכור ההיתוכים, אני מוסר את נפשי, אני מתוח כמיתר בלב הדממה. אוי לי, האעצור כוח?

קול דופק בלבי. דופק הוא עתה בכל הלבבות שבעולם, בכל הארסינלים, בכל הפינות הנידחות שאהבה בתענוגות שרויה בהן. דופק הוא עתה במלחמת הלילה שבין השחורים והלבנים, בהרי חבש האיומים, דופק הוא עתה באיי יפאן הרחוקים, בלב המזדחלים וקרבים אל המפקד הישן שלהם והחרב המורעלת בפיהם. דופק הוא עתה בלב אם במדבר שבנה יחידה גוסס לעיניה.

קול דופק בלבי. נחלי געש הם אלה, המידפקים על קרקע העולם ורוצים לפרוץ ברגע זה מתוך לוע ההר הפעור, להטביע כפרים נרדמים וערים נרדמות, להפוך זוגות מתלכדים לאבני אש של פּוֹמפֶּיה!

זרמי מים הם אלה, העולים על גדותיהם, העוקרים גשרים ממכונם, ההורסים את הסכרים ומציפים את מִצְרַיִם של לילה רצח ודמעות.

סערה היא זו, סופה ביערות עד, המהדהדת בין הענפים השבורים, הכופפת את ראשי הצמרות ועורפתן, המפילה שורת ארנים בלילה, ענקי בראשית, ומשאירה אותם מוטלים אחריה כשורת אוזים שחוטים.

יד היא זו, יד מידפקת על ביתו השקוע בשנת של יהודי נידח בכפר הרים בגרמניה, והקול, קול עשיו, עונה אחריה באיום: “צא מכאן, אתה ואשתך וטפך וקח אל מקל הנדודים בידך ולך!..”

קול דופק בלבי.

ז

הלילה עברו הגרמנים את הרינוס, כבשו את השטח המפורז, הפרו את חוזה לוקרנו המאושר והמקויים. לאור הבוקר הגיעו בתופים ובחצוצרות אל הערים המתעוררות משנתן, חודי החניתות על קני הרובים. פרחים בדשי בגדיהם. ושתי בנות רינוס צוהלות מימינו ומשמאלו של כל אחד מהם. ממגדלי המבצרים ירו תותחי־ברכה ורשמו “מנה תקל” שחור בשמי אירופה הכחולים. אני ידעתי זאת.

ספינת האויר הגדולה ביותר בעולם נתחבטה פתאום, התחילה נעה וחגה כשיכורה. הנוסעים החוירו ופרצו בצעקה אחת נוראה. אשה צעירה נועצת צפרניה בכף ידו של בעלה היושב על ידה. היא חשה בעובר המתהפך במעיה. הטייס שליד ההגה מסובב כמטורף את הגלגל השבור שבידו. לשוא. כמיטיאור מזנק נופלת ספינת האויר הבוערת על צמרות האילנות שביער. היער אחוז להבות. מן הכפרים הסמוכים באים איכרים בעגלות, בקלשונות ובמכשירי־כיבוי. אבטומובילים טסים ותוקעים. עצים נגדעים מסביב. למחרת באה משלחת החקירה הממשלתית. אדונים בשחור ובמונוקל. במקום המפולת גלי אפר, שברי זכוכית, אברי אדם שרופים. אני ידעתי זאת.

אני ידעתי זאת – באשר קרבי התחוללו המאורעות האלה, באשר ידי היתה בהם, בחלום ובהקיץ, בסיבה ובמסובב. מטורף דעת הנני? קורי עכביש אני אורג? אינני מטורף דעת. שתים פעם שתים הן ארבע. שם שורת ההרים הגבוהה ביותר בעולם – הימַלאיה. שלושים ותשע מעלות חום לי. השעה שתים וחצי בלילה… אינני מטורף דעת. אני רק מבטא את מה שיודעים כולכם ואינכם מעיזים לבטא. אני רק אומר שכל מי ומה שאני יודע אותו, הרי זה אני – עצם מעצמי ובשר מבשרי – שאילמלא כן לא הייתי יכול לדעתו. אני רק אומר מה שהגו ואמרו אבותי ואבות אבותי בלשונות אין מספר. אני אומר שכשם שבדרמה הכתובה יש גיבורים הרבה ויצרים הרבה ומאורעות הרבה וכולם אינם אלא השלכות של נשמת היוצר האחת, כך גם בדרמה שבחיים. אני אינני אומר זאת בלבד. אני חש ברמ“ח אברי הכואבים, בשס”ה גידי השותתים דם. אני קורא לזה אני. אתם קוראים לזה אתם. אחרים קוראים לזה הטבע או האלוהים. ועוד אחרים החומר, או הרוח, או צעיף ההשליה. העיקר שהכל הוא אחד. העיקר שכל תנועת רגל וכל נקיפת אצבע קשורה ומרוקמה בכל מה שהיה, הווה ויהיה, ושכל מה שהיה והווה ויהיה מכונס בקרבי מאז ומתמיד שלא בידיעתי, והפעם – בידיעתי! העיקר שכל היצור וכל המפעל אחוזים ודבוקים זה בזה כשלהבת בגחלת, כעצמים שבתמונת העין, כראי בתוך ראי, כבאר־לחי־רואי! העיקר שאני־אתה־הוא איני צדיק ואיני ישר, באשר יש רוצח בעולם, ויש אנס, ויש כוֹרים בעולם הכלואים שמונה־עשרה שעות במכרות הפחם החשוכות למען יחם לי… ולמען יסובו גלגלי מכונותי…

ח

דוקטור, אל תעזבני הלילה.

דוקטור, מידת חומי גבוהה מאד, כנפי נחירי מתנפנפות ולוהטות, שתי רקותי כמפחות. אל תעזבני הלילה. אני ירא לנפשי.

דוקטור, אל תזוז ידך מתוך ידי. סעדני בנפתולי לבבי. היה עוזר לי במלחמתי, כי למערכה כבדה אני יוצא הלילה, למלחמת החיים והמות בקרבי. רוצה אני לדעת הלילה איזו הדרך שיבור לו העולם. רוצה אני לאצול ברכה מפי או לחדול.

כשמשון העיור, האסור בנחושתים, רוצה אני לאחוז הלילה בעמודי קדם שבקרבי ולמוטטם ולטלטלם, ולצעוק אלי, אל עצמי, אל נצחי הנצחים שבדמי: “לישועתך קויתי אדוני!”

“לישועתך קויתי אדוני!” אינני רוצה עוד לעשות את מעשי בעולם, אשר אפס קצהו אראה ואת כולו לא אראה. אני רוצה לראות את הכל.

אינני רוצה עוד שיהיו עריצים בקרבי ומדוכאים, רודפים ונרדפים, רוצחים ונרצחים – אני רוצה להיות שלם!

אינני רוצה עוד לילה ויום, זוט וגאוּת, ערוּת ותרדמה – אני רוצה להיות כולי אור, כולי גאוּת, כולי ער!

רוצה אני לדעת מה אני ומה חיי בתבל רבתי זו.

סוס שחור דוהר לקראתי מתוך ענני המזלות. אני עולה עליו. אני דוהר דרך הזמנים והדורות. אני יורד ונוקב עד התהום. אני ר' יוסף דילה רינה, מיכ’ל אנג’ילו, דוד אלרואי. אני חותר לקראת מקורו של עולם, לקראת מקורי שלי העלום. אני ירבעם בן נבט. אני אחאב. אני שלמה!

אני דוד המנגן למרגלות שאול. אני החנית הנתקעת בכותל. אני משה הרועה.

אני אדם העירום ואני מתבושש מאד.

אני הנחש.

אני גוחן על פרי העץ, בין העלעלים השעירים, ואני קוטף וקוטף.

אני טועם מן הפרי והוא מתוק לחיכי ואבדון לבשרי.

אני –

דוקטור! אינני יכול לנשום – – –

ט

אתה, האיכר ההולך אחרי המחרשה עם דמדומי בוקר בעמק יזרעאל, או בבקעת הירדן, או באדמת הבצה שבעמק חפר העזוב – אתה, אל תביט לאחור. אתה לך וחרוש!

ואם שחורים תראה והם נושאים ארון על כתפיהם והם הולכים ונעלמים להם ורגליהם באויר תדרוכנה – אתה אל תפסיק מחרישתך, אתה אל תיבהל!

ואם את פני תכיר בארון הזה, פנים ידועים לך מתמול שלשום, ואם את עיני תראה והן כבויות, ואם את שפתי תראה והן לבנות כסיד – אתה אל תשאל לשמי. אתה אל תבכה אחרי. אתה אל תאמר לי שלום.

אני חי!

אני חי באדמה השחורה הזאת הנשפכת אחריך, במחרשה הזאת, ברחשי האלם שבקרבך. אני – אתה!

אני נושא עמך את עיניך הבהירות לקראת השמש המפצעת ממזרח. אני סופג אל קרבי את אויר הבוקר הרענן, את חודי ההרים המתבהרים והולכים.

אני נושא משך הזרע. אני נשמט מבין אצבעות ידיך בגרעינים הדשנים הללו. אני נפזר ברוח.

אני נאחז בקרקע. אני מכה שרשים. אני עולה כפורחת בגשם וברוח.

אני הקמה המכה גלים. הפרי הבשל. אני החיוך בשפתי תינוקך המקדם פניך עם ערב.

אני חייך וחיי חלומותיך.

אני החיים!

ואני אנצח! בך נשבעתי כי אני אנצח!

למחרת בבוקר השכם נכנסה ליאת לחדר “מגן דוד אדום” שבמושבה:

– אני מבקשת מכם לתת לי איזה תפקיד.

– תפקיד, תפקיד – מילמלה הרופאה התורנית, אשה כבדה, בעלת אף מוארך, דולף במקצת, ועינים תרוטות, כחולות־מימיות ונעימת דבור רשולה, אך יוצאת מן הלב – תפקיד. איזה תפקיד אפשר לתת לאשה, שלא למדה עזרה ראשונה. כן, יש לי תפקיד בשבילך – נזכרה פתאום, כשהיא לוחצת אצבעה אל מצחה – יש לי תפקיד, אלא שאינני יודעת אם תרצי לקבל אותו.

– הכל אני רוצה לקבל – ענתה ליאת.

– ובכן, זה טוב. זה לא תפקיד משמח כל כך. חשבנו באין ברירה, שאפשר גם בלעדיו, אבל מכיון שבאת, טוב. בחור יש לנו. מהפלמ"ח. הוא נפל מעץ ושבר חוט השידרה שלו. שבר ללא תקנה. הוא בגבס. אבל הוא ימות. מחר או מחרתיים. זריקה אין הוא חפץ לקבל. רצון אחרון שלו, שאנו מכבדים. אבל הוא לבדו. והוא בקדחת. כל היום הוזה: ואם את חפצה לשבת על ידו היום או היומיים, שהוא עוד יחיה, זה תפקיד.

הרופאה נשמה לרוחה, כלאחר נאום קשה. מעולות וינה היתה ועדיין לא הסתגלה לשפה העברית. ואפשר שבכלל קשה היה עליה הדיבור. אשה בודדת היתה, כבדת בשר, כל היום אצל חולים.

– אני מוכנה – ענתה ליאת, בלי להרהר הרבה.

– ובכן תבואי בעוד חצי שעה, ואלך אתך אליו – –

את נחמיה, בחור הפלמ“ח, מצאו מוטל במוסך קטן, אחורי בית־החולים שבקצה המושבה. את המוסך הריק הפכו לחדר חולים לנוטה למות. חלונות לא היו לאותו מוסך והדלת לחצר המלאה גרוטאות ושברי מכוניות היתה פתוחה לרווחה, אלא שוילון בד לבן היה תלוי על הפתח, שהסתיר את פנים המוסך מעין העוברים ושבים. כשנכנסו לשם הרופאה עם ליאת, שמעו כבר מרחוק את נחמיה בחור הפלמ”ח נושא מדברותיו בחלל האטום של המוסך. הוא שכב אמנם על מיטה באמצע המוסך, אבל למעשה לא שכב, אלא היה מרחף באויר. כי שתי רגליו, שנראו כרגלי ענק בתוך חיתול הגבס, היו קשורות משני הצדדים לתקרה ברצועות של עור. וכן הידים. וכן הגוף, כולו גוש גבס עצום, שרצועות סמכו אותו מן הגב והרצועות קשורות אל שני הקירות שמעבריו.

– זה הכל בגלל חוט השידרה שנשבר – לחשה הרופאה לליאת – במצב רחיפה זה ניסינו לרפאו. אך לשוא. גם הרגלים והידים שבורות ובכל הגוף כולו אין אבר שלם. אך זה לא כלום. העיקר חוט השידרה שנשבר.

– העיקר, חוט השירה שנקפד – תיקן נחמיה כמובן מאליו, את הלחש שלחשה הרופאה, לחש רם במקצת, כדרכן של נשים כבדות. מתוך מחוך הגבס, שחיתוליו כיסו משום־מה גם את הראש, לא נראה אלא מצחו של נחמיה ועיניו האפורות עיני פלדה, שהאירו באפלולית, אשר פנס חשמלי אדום, פנס תמיד, הטיל בה רק אור קלוש – את מבינה, חברה, מה שמך?

– ליאת שמי.

– ליאת, שם יפה. את מבינה, ליאת. דוקא מנפילה מעץ החרוב ודוקא בטיול של שלום ושלוה. אני הייתי בין בחורי וינגייט. אני נשלחתי פעם יחידי להפתיע ברימוני יד כנופיה שלימה של פורעים, שישבה מסביב למדורה. ארבעה רימונים זרקתי. עשרות מהם נתרסקו. השאר רדפו אחרי. היה ואדי בדרך, משני עברי הואדי חרוּבות. המים שטפו בואדי בזרם אדיר. אם אעבור את הואדי אינצל. אך איך עוברים? טיפסתי ועליתי על חרובה שמעבר מזה וקפצתי קפיצת טירוף אל החרובה שמן העבר השני. את צריכה לדעת, שהואדי נמצא בעומק, בתהום. ויכולתי ליפול לתהום ולהתרסק. ולא נפלתי. נאחזתי בענף אחד של החרובה וניצלתי, והרודפים אחרי ירו באויר והחטיאו. לקפוץ אחרי לא העיזו, לא יכלו. בשום אופן לא. שד משחת חשבוּני. את מבינה: ענף עץ חרוב. ואת מבינה, בימי וינגייט היה הדבר. כנופיות דמים בארץ. המות אורב מכל צד. ואנחנו נלחמים במות ויכולים לו. ועכשיו, דוקא עכשיו. טיול של חופש עשיתי לכרמל. פינות סתר יש לי בכרמל. שם אני אוהב לבלות יחידי את החופש שלי. באופק הים. השפלה למטה, ההר למעלה, יופי. ושם על פי תהום, אפילו תהום אי אפשר לקרוא לזה, ערוץ עמוק, אבני סחף, סלעים, שיחים. שם גם כן עץ חרוב. שם אהבתי תמיד לטפס על ענף ולשבת, כמרחף על פי התהום. אולי זה הזכיר לי משהו מאז, מימי וינגייט. אני אוהב עצים, בדידות, טבע. אני הייתי מצטיין בטבע גם באוניברסיטה. והפעם, את מבינה, דוקא הפעם, הענף היה רקוב. ואני נפלתי במחילה מכבודך, הדרדרתי אל התהום. לאו דוקא תהום, ערוץ, סלעים, אבני סחף. ושברתי את כל מה שיש לי, במחילה מכבודך. אך זה לא העיקר. העיקר חוט השידרה שנקפד. וזה לא בקרב, בתפקיד, זה בטיול של חופש. חפצתי קצת בדידוּת. קצת לרחף באויר. רגע. כמו שאני מרחף עכשיו כל הימים. אך הענף היה רקוב. ושכבתי שם על הסלעים מרוסק, מי יודע כמה. עד שעברה פלוגת חיילים אנגלים ומצאו אותי. הלחימו את השברים שלי בגבס. עשרים ושבעה שברים. וגם את חוט השידרה כמובן. ואני שוב מרחף בעולמות עליונים, כפי שאת רואה.

ליאת הגישה לו כפית של תה ממותק, קר, שעמד בספל ישן, מחוסר אוגן, על גבי שרפרף משוּמן, מגרוטאות המוסך. נחמיה גמע במציצה ובלע את המשקה בהתאמצות שרירי הגרון, כבולע משהו חונק, הגדול מכפי צוארו.

– את תמיהה, שאני מדבר כל הזמן. זה המתח הגבוה. את מבינה, אני כבר הרבה ימים והרבה לילות לא עוצם עין. אינני נותן להרדים אותי. אני הלא יודע. שאני הולך למות. וחבל לי על כל רגע של חיים. אני רוצה לחיות עד הסוף בעינים פקוחות. עוד כפית, בבקשה.

ליאת הגישה לו את כפית התה ביד רועדת. פניה חוורוּ כנראה יותר מדי, אף כי נפל עליהם אור הפנס האדום.

– את לא צריכה להיבהל, חברה ליאת. אני לא מפחד. אני כל ימי ביקשתי את המתח הגבוה. חבל, שהוא בא רק עם המות. היש לך חבר? – שאל פתאום, בלי מעבר, כפי שנראה טבעי לגבי מצבו.

– היה… יש לי.

– והוא אינו על ידך?

– אינו על ידי.

– בפלמ"ח?

– ככה, תפקיד אחר.

– את מבינה. גם לי היתה חברה. גדלנו יחד. אני נולדתי בדגניה. יחדיו למדנו בגן אצל מרים. יחדיו בבית גורדון אצל פלמוני. את יודעת, שם בבית הטבע הגדול. כל הצפרים של ארץ ישראל מפוחלצות שם. כל האבנים של הארץ בחדר האוסף. וכל מיני העצים והפרחים בצורה טבעית, או בציורים. שם הסתכלנו יחד ושם אהבנו זה את זה. לפעמים היה חדר הטבע ריק, ואנחנו נשקנו זה לזו. היו לה צמות ארוכות, ואני אהבתי למשוך אותה בצמות ואחר כך לנשק לה על השפתיים. היו לה שפתיים אדומות ושיניים לבנות ועיניים שחורות ועור פנים חוּם. אבל את יודעת, היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה. היא טבעה בירדן… תמיד אהבה לעמוד על יד בית הקברות העתיק של דגניה ולהסתכל במי הירדן העוברים שם בין קנה וסוּף. היא אמרה, מי הירדן הללו זורמים אל לב הדממה. היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה של האהבה. היא אמרה, למשל, השטח של נפשנו אלפי קילומטרים ואנחנו נפגשים רק במעט מעט, ואלפי קילומטרים של הנפש נשארים בלי פגישה. והיא אמרה, אולי שם, בלב הדממה, ניפגש כליל. אפשר שלא טיבעה את עצמה, אלא מעדה וטבעה בירדן, בשעה שלא היה איש על ידה. אפשר שהסתכלה אז במים הזורמים וחלמה על הפגישה בלב הדממה. אך כשמשינו אותה מן המים, היתה כבר מתה. את יודעת, ומאותו זמן לא אהבתי בחורה.

מבעד לוילון נראו פני הרופאה, מעוּותים ומשונים בהארה האדומה של האפלולית:

– את יכולה ללכת לאכול ארוחת צהרים. הוא יישאר קצת לבדו. הרי הוא כבר ילד גדול…

– כן, כן תלכי – הפציר נחמיה.

– לא. אני כבר אכלתי – אמרה ליאת אמירה מוחלטת. הרופאה ניסתה לקרוץ סימן מחאה בעיניה התרוטות. מה שלא עלה יפה. היא הרגישה בכך ונעלמה כלעומת שבאה.

– טוב שלא הלכת – אמר נחמיה באנחת רווחה – אני ארשה לי להיות אכזרי הפעם. הלא שעותי ספורות. לך יהיה עוד פנאי לאכול ולאכול. ואני, כשמדברים חפצים שיהיה שומע. ואני על המתח הגבוה דיברתי עמך. יודעת את, זהו מושג מימי ילדותי. אני הייתי נער רועים בדגניה ושכבתי בצהרים תחת להט השמש. מנגד יקדה הכנרת ככסף מותך. הפרות רבצו להן עייפות והעלו גירה. אז ניהלתי לי יומן. וכשכתבתי ביומן מתח גבוה, הרי זה היה מה שהרגשתי ברגע זה ומה שזכרתי רק מפעמים אחדות מחיי. זה כשכל כוחות הנפש ערים והאדם והעולם והרצון של העולם הכל אחד. אבא שלי היה מורה שם, וכשהוא למד אתי בשבת פרק ישעיהו הרגשתי את המתח הגבוה הזה. אז כשלמדתי את הפרק בישעיהו, ואני ילד קטן, כבר ידעתי שאני אהיה לוחם מלחמת ישראל ושאני אפול בקרב. זה הוא המתח הגבוה. לא אשמתי היא שאני מת ככלב פצוע. אבל בעצם זה היינו הך. שאת צריכה לדעת, שאני גם בטבע הרגשתי תמיד את המתח הגבוה. כשהייתי הולך לבדי לזמור את הכרם, ואני כבר בעין־חרוד אז, כי אבא שלי מת בינתיים בקדחת, ואמא שלי עברה אתי אל אחיה בעין חרוד, אז כשהייתי גוחן לבדי על כל גפן וגפן וצפרים שרות לי שיר מיוחד, שיר שכאילו נועד רק בשבילי, ואין קול עוד. ורק תכלת השמים וארגמן המרחקים וירק עלי הגפנים על שריגיהם, אז הרגשתי את זה המתח. רגע אחד הרגשתי ולא יותר. אבל כל חיי התגעגעתי, שזה לא יהיה רגע, שזה יהיה נצח. ואת יודעת מה אני חושב, אילו נשארה נעמי בחיים, את יודעת שמה היה נעמי, אפשר שהיינו זוכים פעם לדעת את זה המתח הגבוה, שאיננו רגע אלא נצח. אבל עכשיו שהיא מתה הייתי צריך ללכת לבקשו ביום קרב, בהתנגשויות בהרים עם כנופיות השודדים, בתמרונים שאפשר להשתגע רק מלשמוע על אודותם. את יודעת. אנחנו קפצנו מקיר חלק שלוש קומות. מי ששבר רגל, שבר. ומי שלא שבר חזר וטיפס בחבל על הקיר החלק. את שומעת, על הקיר החלק עם הסכין בפה. וכשהגענו למעלה, מתחנו את שרירי הזרוע ואת הסכין השלכנו עם הלהב הפתוח על השריר. והסכין קפץ בחזרה והשריר לא נפגע. גם זה היה מתח גבוה. את יודעת, בגלות, שם יָשַׁנו. נרפים היינו. בלי כל מתח. אפשר כשנמצאים תמיד על עברי פי פחת טוב לישון. אבל את יודעת, כשישנים צוללים בחלל ריק. בריק הגדול. אך אם צוללים וצוללים מרגישים פתאום כי מן העבר השני של החלל הריק, עמוק עמוק, יש בכל זאת משהוּ. וזה המשהוּ עלול להתלקח, עלול להיות ללהבה, עלול להיות לחיים חדשים. אך כל זה יכול להיות רק במתח הגבוה, כשכל האדם ער, ולא רק חלק ממנו. לא רק השכל, או ההגיון, או הרגש בלבד, אלא כל האדם כולו, כל רמ“ח ושס”ה, הכל מוכרח להתלקח ולהיות להבה. ואת יודעת, על כן כה טוב לי עכשיו, כה טוב, משום שאני בוער בכל רמ“ח ושס”ה, משום שאני ער בכל כוחות הגוף והנפש. אני אמות עוד מעט? מה בכך. אבל עכשיו אני מרגיש את המתח הגבוה, כמו שלא הרגשתי כל ימי חיי. את יודעת, עכשיו אני טועם את הטעם של הגאולה.

קולו ניחר פתאום. ליאת הגישה לו כפית לשתיה. הגרון התקומם ולא הסכים לבלוע את טיפות המשקה. אך קולו נעשה שוב צלוּל יותר, אף כי חנוק, כעולה מתוך באר עמוקה.

– את רואה. עכשיו אני יודע מה שלא ידעתי אז. לא ידעתי למה אני מתגייס לפלמ"ח. לא ידעתי למה אני מסכן את חיי עשר פעמים ביממה. את יודעת, לזחול יחידי בין הבדואים, אשר יעשו ממך קציצה אם ירגישו בך ויתפשוך. לרוץ במטר יריות, להשליך רימוני יד, כשהחזה מופקר ליריות. את יודעת, להעלות מעפילים על החוף, ואני מנגד עומד במכונת יריה יורה באויר, יורה סתם, כדי שאמשוך את תשומת לבם של כלבי הדמים אלי, ולא יתבוננו אל המעפילים. שאני אהיה המטרה לכדורים של האנגלים, אני ולא המעפילים. את יודעת, כי אנחנו מביאים את הגאולה. אנחנו הנערים בישראל, שיודעים את החיים במתח הגבוה. לא לישון, לא להירדם. להיות ער, ער. לבנות עם חדש. אדם חדש. אומה גדולה. וזה כואב, לוּא ידעת כמה זה כואב. הכל פצוע. הכל זועק. אזני מתחרשות מן הזעקה, שאני שומע, מן הדם שלי הכואב. אבל זה טוב. זה ער, זה המתח הגבוה. אלה פעמי הגאולה, פעום, פעום, פעום. צעוד, צעוד, צעוד. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”.

את בוכה, חברה. אני שומע שאת מתייפחת. לא, לא, זה לא שיעול. זה את בוכה. האם את חושבת בגלל שאני מת יש לבכות. זה הסוד של המתח הגבוה, החברה ליאת. במצב הזה יודעים שאין מות. שאני רק צליל אחד במקהלה. שהמקהלה תוסיף לשיר גם אחרי מותי. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”. והמקהלה מי היא, את יודעת? המקהלה אלה הבחורים שלנו, נערי הפלמ"ח, בחורי צבא ההגנה בישראל. הם שרים, החברה ליאת. הם שרים עמי יחדיו את שיר הגאולה. את לא יודעת איך. את חושבת משום שהאנגלים עודם פה בארץ, אנחנו בגלות את חושבת. זה לא נכון. אנחנו כבר מדינה יהודית. כבר עכשיו מדינה יהודית. את לא יודעת, אבל יש כבר בחורים שלנו ליד התותחים, ויש כבר בחורים שלנו על כנפי האוירונים, ויש כבר בחורים שלנו בצי של ספינות קרב. וכולם מחכים לאות, רק לאות ולא יותר. ובחורים שלנו מובילים אניות עם יהודים לארץ, יומם ולילה לא ישבותו. זה העם הקיץ משנתו, החברה ליאת, זה המתח הגבוה של הגאולה. אוי לי, כמה טוב, טוב, טוב.

שוב נראו פני הרופאה מבעד לקיפול בוילון. היא רמזה לליאת שתיגש אליה ולחשה מה אל אזנה. ליאת חזרה אל נחמיה, שהגיע כבר אל אפיסת הכוחות ורק שפתיו ממלמלות: טוב, טוב, טוב… ליאת טיננה את מצחו במטפחת קרה, הרטיבה את שפתיו, לאטה אגב כך:

– אמא שלך באה מעין־חרוד, אמא שלך חפצה לראותך.

– לא, לא, לא, – צעק נחמיה בקול משונה – אינני רוצה שהיא תראה אותי כך. אימרו לה שאינני כבר, שאני כבר מת. אימרו לה, שהיא תזכור אותי כמו שראתה אותי בפעם האחרונה, ישר וזקוּף ודרוך לקרב. “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו”. אימרו לה, שאני זוכר את המלים הללו, שיצאו אז מפיה. הלא אלה הן המלים שלאט על אזני תמיד אבא שלי, כשנשא אותי על כתפיו, ואני ילד קטן, בשבילים של דגניה. לא אלה המלים היו. היו עוד מלים. מלים אחרות. עתה אני זוכר. זה היה כששכבתי בערשי בחדר־הילדים, בלילה מאוחר, כשהוא בא לכסות אותי. אולי בפעם הראשונה הבנתי אז מלים בעולם, הבנתי שיש להן משמעוּת. הוא גחן אז על ערשי ולחש, והמנורה מאירה את פניו, פנים ליאים של חולה למות: “הדליקה, אלי, הדליקה בלב בני את האש הקדושה והנאמנה – ובער בה!”… אני דולק, אבא, אני בוער באש הקדושה והנאמנה. אני כולי להבה. אש, אש, אש!

– אוי לי. פתאום אינני רואה אותך, החברה ליאת. אינני רואה שום דבר. האם זה כבר המות? לא! איני רוצה למות. אני רוצה עוד לראות במו עיני את היום הגדול של הפלמ"ח. אני רוצה עוד להגיע אל הרגע הזה, בהינתן האות לכל הגדודים שלנו לצעוד לקראת הגאולה. “גדודי ישראל, הכן! גדודי ישראל, צעוד!” – – – הנה את הצעדים אני שומע, אבל את חברי אינני רואה. החזיקי בי, החברה ליאת, אינני רוצה עוד למות! בקרב אני רוצה ליפול, ברעום התותחים, בנסוע הדגל לנצחון. או בשדה, כן, רק בשדה, בקמה. בין העצים אשר אהבתי, האח, ללכת עוד פעם אחת בתלם ולחרוש. לקטוף עוד פעם אחת תפוח מן העץ. להחזיק עוד פעם אחת עלה ירוק בידי. עלה זית ירוק – – –

ליאת רצה פתאום אחוזת בלהה אל החצר, חלפה על פני הרופאה והאם, שעמדו צמודות לוילון מבחוץ, קטפה במחי יד ענף גדול מעץ זית מאובק שצמח שם בחצר, בין הגרוטאות. כל אצבעותיה פצעה והם שתתו דם. את הענף העבירה על מצחו של נחמיה, על עיניו, אל שפתיו. אך מצחו לא זע עוד, עיניו לא ראו, שפתיו לא נפתחו לדבר. נשמתו יצאה בלא אנחה.