לוגו
טִיּוּל בַּבְלִי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ליצחק בן־צבי

ויהי בוקר – ויהי בוקר.

בין שני הבקרים נבלעו 860 קילומטרים – המרחק בין דמשק לבגדד. הדרך מתוחה כמעט בקו ישר ממערב למזרח. “מערבא” – כינוי זה לארץ־ישראל, כפי שהוא שגור בפי חכמי בבל – מתפרש לך בבהירות. יתר על כן: הוא מתבקש כמעט מאליו.

המכונית רצה במהירות ממוצעת של 45 קילומטרים לשעה. אין כביש רבוּד, אך הדרך מותקנה ועשויה. גלי־עד מחודדים, בצורת משפכים מהופכים, מלמדים להימין ולהשמאיל, להישיר ולהעקיף.

“את פני הדרך שיוו אך זה לפני כשנה וחצי – אומר הערבי הדמשקאי, אציל־תואר ובן־תורה, שבחל בפקידות ואחז בהוראה – בעברך כאן מקודם היית מת עשר מיתות בשעה”.

מדבּר־סוריה זה, המפריד בין הכא (ארץ־ישראל) להתם (בבל), איננו מדבר־חוֹלוֹת, אלא מישור לוהט ושׂרוף, זרוּע חצץ וצרורות. מנין הצרורות? אין זאת, כי בידי שמים נתפזרו כאן. באופק, לצד שמאל, מרצדים הרים גבנוּנים. לפי הערתו של ח. א. גינזבורג (בחוברת טבת תרצ"ט, בידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה) הרי זה מדבר קדש (תהלים כ"ט).

נשבה כל היום רוח קדים ודרכנו היתה מזרחה, כלומר: מול הרוח. על כן היה קצת חם, ולאחר הצהרים – יותר מקצת. עוד מאֶמש, כשהראו לנו את המקומות בפנים האבטובוס, עשו עלי רושם הברזים הקבועים בכתליו, ברז ליד כל כסא. מן הברזים האלה שופעים מים קרים. אכן, “בארה של מרים” זו, המתגלגלת עם הנוסעים, ממתיקה את הדינין של המדבר ומפיגה את אימתו. כשחזרתי בה בדרך והמכונית עמדה מלכת בשעה קרובה לצהרים, ואנו יצאנו להציג רגל על קרקע המדבר – רק אז הרגשנו את מציאותו ואת חומו. תיבת הרכבּוֹן הטילה צל כחצי מטר. לצל הזה שאפנו מאד ורותקנו אליו כולנו.

הירהרתי ביונה הנביא לאחר אבדן הקיקיון:

“וַתך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשי למוּת ויאמר: טוב מותי מחיי”. לא מליצה היא. יתכן למוּת מחוֹסר צל בתוך המרחב הלוהט הזה, המשתרע עד אפסי מרחקים, ללא נופו של עץ, ללא צל גבעה, ללא יריעת אוהל.

כשהרציתי דבר זה לפני חבר אחד, נענה ואמר: ציור זה נתון בתנ"ך בשלוש מלים: “ואין נסתר מחמתוֹ”.

אמנם השרב רץ אחריך ומשטה בך. מבעד לחלון הרכבּוֹן הוא נשקף לך בחלל הצח ומתגלגל לאורך דרכך, באופק. שם תאמין לראות כעין אגם מים וכצוּרת אילנות וכדמות ערפל פרוש עליהם… הנהגים לבם גס באלה. ואת סוד המראות הללו – חידת־כזבים למדבר־ציה – חי זהריאל שר האור, אם אדע להסביר כהוגן…

הגענו למקומו של צינור. הוא שואב הנפט בשדות מוצול ופולטו במפרץ חיפה. ליד קרית־חיים שלנו. שלום למכּר בארץ תלאוּבוֹת! כאן, במקום פגישתנו, אין הוא טמון בקרקע: חוצה הוא את המדבר באיתגליא ומשרטט בו בפרהסיה קו של מעשה־תרבות. “מעיד אני על אלה, על עמי התרבות, אומר הצינור, כי יכולים הם להשקות את המדבר ולהניבו, אילו היו כוחותיהם נתונים לישובו של עולם…”

וזאת מלאכת הצינור:

בהנחתו עבדו חמישה־עשר אלף איש במשך שלוש שנים. קו זה של 1,150 מיל עובר את המדבר מכרכוך עד לפרת ומשם לטריפוֹליס בסוריה ולחיפה דרך עבר־הירדן – ונמשך לרוב מתחת לאדמה. המפעל הזה עלה כדי עשרה מיליון פונטים ויכול הוא להתחרות עם מפעל תעלת־סוּף, או פּאנאמה. המלאכה הושלמה בשלהי 1934. הקו עשוי להעביר שלושה מיליונים טונות נפט לשנה.

מהנדסים של שש־עשרה ארצות עבדו בהתקנת הדרך. פוצצו סלעים, התקינו גשרים מעל לארבעה נהרות, חפרו מתחת לפרת, חידקל, אורונטס והירדן. פגשו בשטחים ווּלקניים, שקשה היה לישרם. בשטח החרב הזה הניחו 116 אלף טונות של צינורות־פלדה. הנהגים האמריקאים והסקוטים חבשו מסכות־גז בנסעם בדרך־לא־דרך זו עם משלוח הצינורות האלה. סערות החול והפרעות אחרות לא יכלו לו למאמץ האנוֹשי הזה.

לשם התקנת קו טלפון וטלגרף מקבּיל הביאו עשרים וחמשת אלפים מגדלים של פלדה, מאה ועשרים אלף איזוֹלטוֹרים של חרסינה וששת אלפים קילומטר של חוטי־ברזל. הותקנו רכבות צרות על האדמה ובאויר. לאורך הקו נבנו שתים־עשרה תחנות־שאיבה, בתים לפועלים ולמהנדסים, מִמְרָאוֹת לאוירונים.

העבודה התחילה בכּרכּוך. גדודי פועלים, כל אחד בן שלוש מאות איש, פשטו במדבר. העבודה היתה סדורה למופת. היו מניחים כדי מיל ליום עד שהגיעו לחופי ים התיכון.

העמידות מעטות. בלב המדבר יש רק תחנה אחת – רוטבּה! – נוה מדבר, מבצר בנוי, לחד גיסא, ומחנה צריפים לישוב ערבי דל – לאידך. אם לא זכית לשולחן ערוך בתוך חצר־המבצר – הלה מיועד רק למיוחסים, המשלמים מחיר כפול – יוגש לך כאן בידי נערי הערבים מים, צוננים וחמים, ואוֹכל – ורחצת ורוית וסעדת. בקצות הדרך יש עוד שלוש תחנות: האחת סמוכה לקצה הדמשקאי ושתים – לקצה הבגדדי. השמות – לא נכרים ונתונים כמעט כולם לכתיב עברי: אבישמה, רוטבה, פלוג’ה, רמדי.

בשעות הצוננות של הנסיעה, כשהרכבוֹן מתגלגל במדבר־ליל, מתקשרת שיחה בציבור. יש בין הנוסעים שלושה־ארבעה היודעים להגיד משהו עלינו. תלמיד המכללה בבירות, בן עיראק, אשר לו מכירים מקרב התלמידים היהודים במכללתו, מחשבותיו מאד עמקו בלבו והוא נמנע מלהביע דבר־מה ברור. לעומתו איש יג’ד, המזהיר בזעף על המראות אשר ראו עיניו על שפת הים בתל־אביב, ואיש דמשק, המבין פרק בהלכות יחסי יהודים וערבים – משתתפים בשיחה. ורב ההקשב. איש דמשק מסַכּם ואומר: “לא מכוחכם מפחדים – משׂכלכם”.

ימים מעטים וחמים, ימי תמוז בוערים ככבשן, היו הימים אשר עשינו בבגדד. לא היתה שהות לראות מה שרצינו וכפי שרצינו. אצנו לכאן ולכאן.

בכל אשר נזדמן לנו לבוא בדברים עם אחינו בני ישראל, מצאנו אותם כבוּלי דכאון. הרעה ההיטלרית, אשר נפתחה בגרמניה, נשבה נגד פניהם. הנה באים ומספרים כי מורים בבתי־הספר הרשמיים דורשים דרשות של דופי ביהודים, מבלי ליבוש מפני הילדים היהודים שבמחלקה; ושוב מוסרים…

דברים אלה לא הקלו על הלב,

באחד הימים הלכנו לעיירה כפיל – בפי היהודים, לפי בּרוֹשי: ציפל. ובגירסת גרץ: קבול, קיזיל – לראות את בית־הכנסת הבנוי, לפי המסורת, על קברו של יחזקאל הנביא. הישוב היהודי שבכפיל אינו אלא מיעוט לגבי הישוב הכללי. סרנו לחצר בית־הכנסת. העומדים לפני ד', מעין עשרה בטלנים, כיבדונו ב“מי שבירך”, אגב זמר ודילוגים ומחיאות כף. מן החדר הסמוך הובאו דגלים קטנים אדומים. יודעי תורה לא מצאנו. שאלנו לנהר כּבר – ואין מגיד. אחד הילדים קרא לפנינו, בסידור, לבקשתנו, קריאה שגורה מנוּגנת, אך בלי הבנת פירוש המלים. השַמש הישיש, בן 96, שומע קצת עברית, יודע על יהוֹיכין כי “הוא אשר בנה”… ברם, הבנין שלפנינו חדש הוא – וקשה להציל דבר ברור.

על התרומה קיבלנו קבלה והרי היא מועתקה כאן כצורתה וכלשונה:

קוגאן נדרים ונדבות אדונינו

יחזקאל הנביא זיע"א

פלס דינאר

קד וצלני מן הר‘… מבלגא משרוח אעלאה פקט… דינאר פלס… ודאלך… ולל בייאן אעטינא האדא עלם בגדאד פי קאבץ’.

(כלומר קיבלתי מאת ר'… סכום נקוב לעיל… דינר… פלס… ולעדות נתנו סימן זה.

בגדאד, ב…. המקבל….)

עוד בית־כנסת אחד ראינו בעיר הילה. על כתליו מצאנו תלויות קופסאות צדקה של כמה מוסדות חסד ירושלמיים. בעיר הזאת ביקרנו גם בבית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” – בנוי לתפארה. סרנו אליו, אך יום פגרא היה היום – ולא יכולנו לראות בלימודים. לאזננו נעמה שיחתו העברית של נשיא הקהילה העברית הבגדדית. שפת בן תורה והדרת חן של זקן ספרדי. לפי מקצועו – מיסד בית־מסחר חשוב. הבנים ממשיכים בקו המסחר, אך לקו התורה אין ממשיך…

השתדלנו להציל מזמננו המצומצם לביקורי עתיקות.

ביקרנו במוזיאון על שם גרטרוּד בֶּל, המוזיאון הבגדדי. קיבלנו ביאורים מכלי ראשון. מאדם בקי, היודע להסביר את המוּצגוֹת. אין המוזיאון עשיר ביותר. הדברים החשובים ביותר – עיין לונדון, עיין ברלין. אך יש גם כאן כלים ותכשיטים נאים.

בגדד עצמה, זו שלפנינו כיום, בנינה אינו קדמון. בגדד הקדמונית, בהיותה בנויה לבני־חומר, נמחתה באחד השטפונות, בעלות חידקל על גדותיו.

לעומת זאת חידקל עצמו – אין מערער – הוא הוא חידקל הקדמון. נצטרפנו, לפי הזמנת ידידינו, לטיול ערב בסירה על פני מימיו. הטיול נערך ברוב תכונה ידידותית מצד אנשי־שלומנו. באי “כַרַדֶה” סעדנו סעודת רעים, תחת כיפת השמים, לאור מדורות. הוגש מין דג שטוח ורחב המצוי בשפע רב בחידקל. הוא נצוד ונצלה בו במקום על האש. וכקרבן הפסח בשעתו אינו נאכל אלא צלי.

כשיצאנו מבגדד לסיורנו, הגענו לנהר פרת ובאנו לסכר החדיש הבנוי עליו. שם המקום צִדָה. חזיון אחד הפליא את עינינו. דגים, הנגרפים עם שטף הנהר ונופלים – עם המים הנאשדים מעל לסכר – אל המרקחה הרותחת שמתחתיו, מתעצמים וקופצים אלכסונית למעלה באויר, כדי לחזור אל רמת המים העליונה, אשר ממנה נפלו. תחת “לצאת מתוך ההפיכה” ולשוט הלאה עם זרם הנהר, הם חוזרים על מאמציהם אלה כמה פעמים. עד כדי אפיסת הכוחות. הבגלל הפתעת הנפילה חדל אמון הדגים להמשך זרם הנהר ואין הם רואים הצלה לעצמם אלא בקפיצות־יאוש אלה?

כשחזרתי לארץ פתחתי בספר האגדה את הפרק על נהרות בבל:

"מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל: אמר ר' יוחנן: הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג בהם נבוכדנצר הרשע. כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות – וכיון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים מהם הרבה…

ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו, ועמהם כל מיני זמר, וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר. נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו: מפני פה הולכים הללו בקומה זקופה בלא משׂאוי? אין לכם משׂאוֹי שתתנו על צוארם? מיד הביאו ספרים (יריעות קלף של ספרי תורה) ועשו אותם כחֵמֶת ומילאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפפה קומתם. וכך אמרו על עצמם: “על צוארנו נרדפנו”.

שובים ותוללים!

ומבני־בניהם של אלה שבויי ציון הנה באו ועומדים על חומות בבל עצמה, ועל מוסדות ארמון בלשאצר. אצבעך תמשש קירות קדומים ולעיני דמיונך ירחף ליל הנשף:

מְנֵא, מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין.

כל הממצא הארכיאולוגי, לרבות לבֵנים, שנעקרו מתוך הקירות בגלל ערך הכתובות שעליהן, לוּקחו אל בירות מעצמות ההוֹוה. המוזיאון הבגדדי הצעיר הצליח לרכז ברשותו אך מעט מזער. רק פסל אחד, ענק לפי מידותיו, לא הוזז מלכתחילה ממקומו: אריה דורס אדם.

– ואקרא: “אריה!”.

קשה לעקור רגל… כמה יש לראות, כמה יש ללמוד! והארץ רחבה עד מאד. ועוד יש אוּר כּשׂדים!

ואז, בקיץ תרצ"ה, בטרם מאורעות בארץ ובטרם מלחמה בעולם, בחודש מנחם־אב, הירהרתי בלבי: לולא נגרר המזרח העתיק אחרי המערב הצעיר, ביחסו השׂוטם לעם העברי, הרי התיירות שלנו היתה צריכת להיות מופנית מזרחה כי שם מקורנו.

שלהי דקייטא תרצ"ה.