במידה שאני מתרחק מן הימים ההם הולכת ורבה לי משמעוּתם. הטיסה לוינה במטוס של מדינת ישראל, אשר נטל תחת כנפיו את ארונו של חוזה־המדינה, להעלותו אל מקומו, נראית לי כמקפלת בתוכה את כל נפלאות האושר, אשר זכינו לו אנחנו, הדור החי וכל אחד ואחד מבני הדור. במוחי סיבב הולך החרוז הכביר אשר דלה ר' יהוּדה הלוי, לפני שמונה מאות שנה, ממצוּלוֹת כליון נפשו:

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ

וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ…

לוינה לא הגענו: היא וכל סביבותיה היו שרוּיות בערפל כבד – והנחיתה היתה מן הנמנעות. חזרנו לפּריס – ורק למחרתו, עם השכמה, שבנוּ ובאנו ונחתנוּ שלום בשדה־התעופה בטוללנדוֹרף, אליה הוּבא הארון מבעוד יום. כאן יורד גשם. היה ערב והיה מעמד מלא־יגונים. מאז השוֹאה לא נתנני לבי לבוא ליבשת אירופה… אלה הם אוּדי החורבן… קמצוץ נוער סטודנטי יהודי, פליטי משפחות ומדינות, אשר טרחוּ טורח־כבוד נאמן בהעלאת הארון למטוס, רק הדגישו את השכוֹל הנורא… וגשם טיפטף על אפר המקלה… אך משעלינוּ לשמים ונטלנוּ מקומותינו מצד אחד של המטוס – והארון, כסוי פּרוֹכת רקוּמה בידי נשי וינה הציוניות, נח לשמאלנו – היתה הרגשה רמה. שכינה טבעית, ביתית, כביכול, עטפה את כולנו, גם את הארון. גם אותנו – ללא כל מתיחוּת וללא כל חיץ.

התוַדעתי קצת אל הבחורים מאנשי הצוות. בחוּרי ישראל כולם! רַבְטָס יהודי, עוזרו – יהודי, רַבְכּוֹנֵן וחבריו – יהודים צעירים… מי מברוֹנכּס ומי מבּרוקלין. שני לילות הטיסה הללו – ליל עגמת הנפש, בשובנו על עקבנו ריקם פּריסה, וליל ההרגשה הרמה, בנסוע הארון אתנו – כה הלם לבם של בחוּרינוּ אלה עם המתרחש… ועמלם! מלאכת קודש עשתה ידם, בלהט ובהתמדה ובמאור פנים ועין…

אלה מי גידל.

מן האַלבום “הרצל”, אך זה הוּצא לאור, ניבטת אלינו גם תמוּנת בוא המטוס ללוד – ומתן הארון מן השמים לידיה המוּשטות של מדינת ישראל הצעירה, הטובעת בזוהר רב…

י“ט תמוז תש”י.