רקע
יעקב נחום אפשטיין
מבואות לספרות האמוראים: בבלי וירושלמי

1

 

חלק א: בבלי וירושלמי    🔗


ערוך בידי תלמידו עזרא ציון מלמד


דבר העורך

כי נח נפשיה דר' אסי עיילו רבנן

לנקוטינהו לשמעתתיה

(קידושין יג א)

מנהג־קדמונים זה, כינוס תורתו של חכם “כדי לצרפם שלא ישתכחו” (רש"י), – ברכה יתירה בו אם השאיר החכם אחריו דברים שבכתב, חיבורים שלמים ואפי' רשימות והערות, כי לבם של ראשונים כפתחו של היכל, וק“ו אם היכל זה – ס”ת מונח בו. לפיכך נעתרתי לבקשת חברַי ותלמידיו ומוקירי תורתו של מו“ר זצ”ל והעזתי להוסיף על מצות מורי ואספתי לתוך הספר הזה גם הערות ורשימות, שנמצאו באוצרו (לא הבאתי הערות של ח"ג ומראי מקומות והקבלות), כי כל הערה שלו מאירה את עיני הלומד.

ידעתי גם ידעתי, שאין שלמות בדברים הניתנים כאן. אילו זכינו, שהמחבר ז"ל יכין את הספר לדפוס בידיו – בוודאי היה משנה הרבה, מוסיף וגורע, לאור מחקריו המעמיקים, שהרי רובם של הדברים האצורים בספר זה נכתבו ונאמרו לפני יותר משלשים שנה, ובשנים אלו נתעשרה חכמת ישראל בגניזות שיצאו לאור עולם ובסתומות שנתגלו ונתפרשו.

המבוא לירושלמי למשל, אינו אלא פתיחה לסמינריון, שנכתבה בקיץ תרפ“ו, וכמה דברים נתחדשו מאז ע”י המחבר ז“ל במחקריו וע”י רעו הגדול ר“ל גינצבורג ז”ל, והגדיל לעשות הגאון הר“ש ליברמן יבלח”א (וכן בשנת תש“ג הו”ל הרב מרדכי י. ליב זק"ש “דקדוקי סופרים” לתלמוד הירושלמי, חלק ראשון, מסכת ברכות).

כיו“ב המבואות למסכות מן הבבלי הם חלק מפתיחות למסכות התלמוד, שלימד בסמינריונים, וגם הם נכתבו לפני יותר משלשים שנה. המבוא לפסחים למשל נכתב בשנת תרפ”ז. לכל מבוא, שקרא לו “פתיחה”, הקדיש כארבעה שעורים, שבהם דבר על המשנה של אותה מסכת (חלקים אלו נדפסו ב“מבואות לספרות התנאים”) ועל תלמודה. בדבריו אלו פתח לנו דרך ללימוד שיטתי ומעמיק באותה מסכת: ניתוח הסוגיא, השוואת הבבלי לירושלמי, בירור דברי הלכה ואגדה ודיוק בענייני לשון וסגנון.

קוינו, שלאחר פתיחות אלו נזכה לשמוע מפיו גם מבוא כללי לבבלי. ברם לא איסתייעא מילתא.

רובן של הפתיחות היו מקשה אחת, ואני חלקתין לפרקים, וקבעתי לפרקים כותרות (בין סוגריים מרובעים). אך לא שניתי את הסגגון – סגנון הרצאה.

אחריות גדולה הטיל עלי מו“ר זצ”ל בצוותו עלי לערוך את כתביו. בכמה מקומות לא זכיתי לעמוד על דעתו, וכמה פליטות קולמוס – פשוטו כמשמעו – השארתין כמות שהן.

ולדבר זה ישימו לב כל הבאים להשיג על דבריו, וכבר למדונו חז"ל “אין משיבין את הארי לאחר מיתה”. ומה נפלאה התנהגותו של ר' יהושע כלפי בן־מחלוקתו ר' אליעזר לאחר פטירתו: “ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל נושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית” (שהש"ר). דברי הכמינו ומעשיהם יהיו לנגד עינינו בבקרנו דברי אחד מגדולי הדור לאחר פטירתו.

גם בספר זה רב חלקה של אלמנת המחבר, הגב' צפורה אפשטיין מב“ת, אשת חבר כחבר, אשר צירפה בטוב־טעם ובדיוק פילולוגי את דפי כה”י והעתיקה אותם בדייקנות למופת. יישר כוחה!

אפריון נמטיינהו לרחימאי הרב ד“ר בנימין דה־פריז שליט”א (שעבר על כל עלי ההגהה) ופרופסור שרגא אברמסון יצ"ו (שעבר על עלי ההגהה של כמה מן המבואות למסכות), שהצילוני מכמה שגיאות בהערותיהם. חילכון לאורייתא!

וברוכים יהיו שרי החנוך והתרבות וראשי המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלם, וביחוד מורי פרופ' גרשם שלום נ“י שעוררו ועודדו את המפעל הזה, הוצאת כתביו של פרופ' אפשטיין זצ”ל. זכות המצוה תעמוד להם לעד.

ויישר כוחם של מנהלי הוצאת הספרים ע“ש י”ל מגנס והוצאת “דביר” בע"מ, שהוציאו תורה נאה בכלי מפואר. ברכת ה' תחול על כל מעשי ידיהם.

חן־חן לבעלי דפוס “סיון”, מנהליו ופועליו, שהשתדלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן.

ואני תפלה, שבזכות מו"ר יאיר ה' את עיני באור תורתו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בבריות גופא ובנהורא מעליא.


ירושלם, חמשה עשר באב תשכ"ב

המתאבק בעפר רגלי רבותיו

לס' “הן ה' אלקים יעזר לי”.

ע"צ מלמד


חלק א': מבואות למסכות מן הבבלי    🔗


הבבלי2

גם התלמוד הבבלי אינו כולו מעור אחד:

התחילו בסידורו האמוראים הראשונים, סידרו את הברייתות על יד המשניות, פירשו המשנה במימרות קצרות ופסקו הלכה (זו דברי ר' פלוני אבל חכמים אומרים, הלכה כר' פלוני, מוחלפת השיטה, זו אינה משנה, בלשון יחיד אני שונה אותה, וכדומה); הוסיפו הלכות שאינן במשנה, הלכות־תולדות, וקבעו אותן בתלמוד (קבעיתו לה נמי בתלמודא).

ושרידים של סידור תלמוד יש לנו כבר מזמנו של ר"נ (עירובין לב ב), רב יוסף ותלמידיהם, אביי ורבא: הוויות דאביי ורבא; המימרות נתרבו והמשא־ומתן גדל; הביאו מימרות וסוגיות מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל; הישיבות נפרדו, וכל אחת שנתה את התלמוד בדרכה ובשיטתה (בסורא מתני הכי בפומבדיתא מתני הכי, וכדומה, לישנא אחרינא אמרי לה, איכא דרמי לה מירמא, איכא דאמרי לה בהאי לישנא, ר' פלוני מתני הכי ור' פלוני מתני הכי), וה“סדרנים” (כגון רנב"י “ריש כלה” בישיבת רבא שבמחוזא (ב"ב כב א), “ריש סידרא”) “סידרוהו”; עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי “סוף הוראה”, “מסדרי התלמוד”, שאספו את כל החומר שקדם להם, על פי רוב – בצורתו (ממש כמו שעשה רבי במשנה), פירשוהו, השלימוהו ו“סידרוהו”. אבל עוד לא נגמר סידורו בימיהם: שני דורות של אמוראים באו עוד אחריהם, שהשלימוהו והוסיפו עליו עוד פירושים וגם סוגיות עד שבאו הסבוראים ו“חתמוהו”: “תיקנו פרקים שבכל תנויי כסידרן”: זאת אומרת סידור חיצוני ברובו בלי לשנות דבר (“לא שינו”), חוץ מהוספות וקשרים שבין מימרות וסוגיות, קשרים שאמנם הם משנים לפעמים את כל הסוגיא ואת כל מקוריותה; הם העבירו סוגיות ממקום למקום, השלימו את האחת בשניה, והשתדלו להשוותן.

אבל עקבות המקורות השונים לא נמחקו: “הסוגיות ההפוכות”, בלשונם של הראשונים (ס' הישר לר“ת סי' קכב, תוס' מנחות נח ב, תוס' שנץ בב”ק קיז א בשמ“ק ד”ה והא, ועוד; שארית יוסף לר' יוסף ווירגא נתיב המתרץ כלל י‘, נתיב הפלוגתא כלל ב', נתיב הפירוש דף כז ב, ועי’ ס' היובל לשוורץ, 324–325) מעידות עליהם ברורות.

אלה מראים, שכל מסכת ומסכת הוא ספר לעצמו, שעל פי רוב גם דעתו וגם סידורו שונה, ולא כולן הן מזמן אחד, אלא שיש מסכות קדומות ויש מאוחרות. ולא עוד אלא שאפילו המסכת האחת אינה כולה מעור אחד: ישנן סתירות וניגודים בתוך המסכת מפרק לפרק ומענין לענין, ואפילו כפילות ישנן במסכת אחת.

כל אלה מראים ברור, שישנן לפנינו מקורות הרבה, שכבות של זמנים ודורות שונים, של מחברים ומסדרים שונים וישיבות שונות, שאפילו לשונם וסגנונם אינו תמיד אחד, וגם האמוראים – אינם תמיד אותם האמוראים. עלינו אפוא לדון על כל מסכת ומסכת כעל ספר לעצמו.


א. מסכת פסחים

[א. חלקיה]

בכ“י מינכן כתובים ומסודרים פ”א – פ“ד, פ”י3, ואחריהם היו כתובים פ“ה4 – פ”ט, ובסופו: הדרן עלך מי שהיה טמא וסליקא מסכת פסח שני, וכ“ה בכ”י מ' ב', ושם כתוב בסוף פ“י, שהוא מסודר אחרי פ”ד: סליק מסכת פסחים, ואחריו כתוב באותיות גדולות: “מסכת פסח שני בס”ד" ומתחיל פרק תמיד נשחט5.

בדפוסים, למן ד“ו ואילך, בסוף פ”ד: הדרן עלך מקום שנהגו וסליקא לה פסח ראשון, ובסוף פ“ט: הדרן עלך מי שהיה טמא וסליקא לה פסח שני, ובסוף פ”י: הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לך מסכת פסחים; אלא שבד"ו גם על השער: מסכת פסחים פסח ראשון ופסח שני.

בדפוסים השאירו אפוא הגמרא בסדר המשנה, ואעפ"כ נשאר רושם לסדר הישן ברשימות שבסוף החלק הראשון והשני.

גם המאירי סידר את הפרקים ככ“י מ': פ”א–פ“ד ופ”י, שהוא אצל המאירי “פרק ה' “, פ”ה–פ”ט, וכתב בפתיחתו6 ש“מסכת פסח ראשון” ו“מסכת פסח שני” היו מתחילה מסכת אחת נקראת פסחים, ו“בימי הגאונים חלקוה לשתים וקראו הראשונה פסח ראשון והשניה פסח שני וגם העתיקו פרק ערבי פסחים ממקומו שהיה אחרון לכל הפרקים ושמוהו אחרון לזה החלק הראשון”.

אבל תלמידי רב יהודאי בקטע של הלכות פסוקות7, כשהם מונין הפרקים הנלמדים עכשיו בישיבה הם אמרים: פסח8 י' פי'(רק); משמע שלא הם שסידרו את הפרקים כך, אלא שכך היו מסודרים הפרקים בבבלי מכבר9.

ואמנם נראה שגם בימי האמוראים למדו מסכת פסחים בסדר זה, בראשונה “הלכה למעשה” ואח"כ “הלכתא למשיחא”.

ולא עוד אלא שישנם סימנים, ש“פסח ראשון” ו“פסח שני” לא מעריכה אחת הן ולא מבית־מדרש אחד יצאו:

פא סע“ב (לפ“ז מ”ח): ורמינהי וכן מי שיצא מירושלים וכו', ובסוף פ”ג (מט ב) לא רמו לה.

ע ע“א (לפ“ו מ”ג): איבעיא להו וכו' ת”ש הלילה הזה כולו צלי ואמר רב חסדא זו דברי בן תימא ש"מ, וליתא בפרק י' (קטז א), כמו שהעירו התוס' שם, והם מתרצים: דרך הגמרא כן; אבל זה רגיל בשתי מסכתות ויסודו בעריכות שונות וישיבות שונות, ואינו רגיל במסכת אחת.

פה א (בפרק ז): תנן התם (בסוף פ"י) הפיגול והנותר מטמאין את הידים רב הונא ורב חסדא וכו' מאן דמתני כזית כאיסורו ומאן דמתני כביצה כטומאתו, וכפול כולו במקומו, קב ע"ב–קכא א, בפיסקא של המשנה, ואין זה רגיל במסכת אחת10.

ובדף סד ב (בפרק ה): מאן תנא פסח בזריקה (“ולא בשפיכה”) ר' יוסי הגלילי היא (כלומר ולית הלכתא כוותיה) דתניא וכו‘, ושם פט א (בפרק ח): דאילו פסח בשפיכה ואילו שלמים בזריקה, ולהלן קכא א: כשתמצא לומר לדברי ר’ ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ושפיכה בכלל זריקה וכו‘11, ולפיו גם לר’ ישמעאל פסח בזריקה.

ובפסחים עה א (בפרק ז): בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר12 מהו א“ל הפת מותרת וכו‘. וכבר הקשו התוס’ שם מן הסיפא דברייתא דדף כו ע”ב: בישלה ע“ג גחלים דברי הכל מותר (תוס' ערלה ה"ז), ורש”י שם כתב: וגחלים איצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה וכל שכן בתנור גרוף ואין אבוקה כנגדו, וא"כ מאי קמיבעי ליה13.

וכפשוטו בוודאי שהן סוגיות חולקות, ומאן דקמיבעיא ליה בדף עה לא שמיע ליה סיפא דברייתא14 ולא ידע סוגיא דדף כו–כז. וברף עא ע“ב: הא כל היכא דכתיב בקר סתמא בקר ראשון [משמע] (כי"מ), וכבר העירו תוס' שם: תימה לר”י דבסוף ע“פ15 דריש בקר בקר שני אע”ג דכתיב סתמא. ובדף קכ סע“ב: ור”ע אמר לך אי לא כתב רחמנא הזה הוה אמינא מאי בקר בקר שני ור“א [ב”ע] אמר לך כל היכא דכתיב בקר בקר ראשון הוא, וא"כ תליא בפלוגתא דתנאי!

ולעומת אלו, הנה כח ב: ור' שמעון לקובעו חובה מנא ליה, נפקא ליה מבערב תאכלו, ור' יהודה מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה סד“א וכו' ור' שמעון טמא וכו' דכתיב (כ“י מ”ב: דתניא כל בן נכר לא יאכל בו) וכל ערל לא יאכל בו וכו' ורבי יהודה (כ“י מ”ב: ואידך!) כתיב בהאי וכתיב בהאי – הכל הועבר מדף קכ ע”א: אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות ורב אחא בר יעקב אמר וכו' אלא הכתיב בערב תאכלו מצות ההיא מיבעיא ליה לטמא וכו' ורבא אמר לך טמא וכו' דתניא כל ערל לא יאכל בו וכו' ואידך כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי תניא כוותיה דרבא וכו'16.

ואמנם בדף פו ע"א: איני והתנן (בכי“י: לא ס”ד דתנן) אין מפטירין וכו' ואמר רב וכו' – כמו קיט ב. אבל זה אפשר גם במסכת אחרת.

ומחלוקת־אמוראים הרמוזה בדף יד ע"א: הניחא לאביי דאמר לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו, ולרב אדא בר אהבה משמיה דרבא נמי דאמר לא שנו אלא חולין ותרומה אבל בקדשים עושה כיוצא בהן שפיר. אלא לרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא חולין וכו' – ליתא בשום מקום בתלמוד.

ואמנם יש כיוצא באלו בתלמוד, שהובאו עם “ואיתמר עלה”, "ואמר ר' פלו' " וכדומה, שאינם במקומם ולא במקום אחר17. אבל בכל אלו באמת מראים דברים אלו, שאותה המסכת שנאמר בה לשון זה אינה מעריכת אותה המסכת, שמקום אותו המאמר שם ואינו שם.

יש בפסחים, כמו בכל הש“ס, סתמות ישנים. כך סתם ריש פ”ב (כא א): כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי לית וכו' – רמוז בדברי רב נחמן (יג א), וקדום אפוא לר"נ. (ועי' גם ב ע“ב: אלמא אור אורתא הוא ש”מ מיתיבי וכו')18.


[ב. היחס למסכות אחרות]

אבל הסידור האחרון של “פסח ראשון” השתמש כבר הרבה בתלמודן של כמה מסכתות מן הבבלי, והעביר כמה מהם מענין לענין:


א. בבא מציעא

כו א–ב: ת“ש הכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק ותדוש פסולה (והא הכא דלא אפשר וקא מיכוין וקתני פסולה)19, שאני התם דכתיב וכו' דניחא ליה, ת”ש לא ישטחנה וכו' אי משום גנבי – הכל לקוח מב“מ ל' ע”א, ושם “איבעיא להו לצורכו ולצורכה מהו” ופשטו: ת"ש לא ישטחנה וכו‘, ת"ש הכניסה לרבקה וכו’ דניחא ליה, וכך הוא סדר הת“ש גם בפסחים בכ”י מ' ופיר“ח כמו בב”מ, זאת אומרת שהעבירו את הסוגיא מענין “לצורכו ולצורכה” לענין “דלא איפשר וקא מיכוין”, מב"מ לפסחים, בלשונה ממש (אח"כ הוסיפו בה בתור פירוש: והא הכא דלא אפשר וכו').

וכיו“ב בפסח' לא ב: תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים א”ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מי בעינן שלשה טפחים או לא. א“ל הכא משום ריחא וכו' התם משום איכסויי מעינא וכו'. ואולם בכ”י מ‘: התם משום ריחא וכו’ הכא משום איכסויי וכו', הכל כמו בב"מ מב א, והכל לקוח משם.

ואולם בפסח' ד ע“א: בעו מיניה מרנב”י המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק וכו' ת“ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, התם הא אמר (כ“י א”פ: שאני התם דאמר) רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי, א”ל רנב"י תנינא וכו'.

אבל בב“מ קא סע”ב: בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא, אלא מקום מזוזה על מי א“ל רב ששת תניתוה וכו', ושם בב”מ קב רע“א: ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכו', אבל לעיל לא הביאו את הברייתא אלא מימרא דרב משרשיא, שהיא לפי פסחים טעמה של הברייתא; אלא שבכ”י פלו' ליתא שם “האמר רב משרשיא מזוזה” (אע“פ שנראה שחסר בט”ס), ובכל אופן נכנסו דברי רב משרשיא שם ע"י מסדר התלמוד, שתיקן את הבעיא, שהרי רב משרשיא תלמיד רבא הוא.


ב. בבא קמא

כב ב: והרי שור הנסקל דרחמנא אמר לא יאכל את בשרו ותניא ממשמע שנאמר וכו' (עד:) ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא לדרשא אחרינא (לחצי כופר ולדמי וולדות)20, הנאת עורו מנא להו וכו' לרבות ת“ח – הכל מב”ק מא א–ב, ושם הובאו סמוך לאותה סוגיא (מא ב–מב א) מחלוקות “הנך תנאי” (וע"כ הוסיפו בדפוסים: כדבעינן למימר קמן), וכל הענין של ב"ק הובא גם בקידושין נו ב בלשונו, וכאן בפסחים בוודאי שסמכו על ב"ק.


ג. סנהדרין

יב א: ותניא מה בין חקירות וכו' והוינן בה מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות ואמרינן חקירות וכו' בדיקות עדות שאתה יכול להזימה היא – בסנהד' מא ב: רב כהנא ורב ספרא תנו סנהדרין בי רבה פגע בהו רמי בר חמא אמר להו מאי אמריתו בסנהדרין דבי רבה אמרי ליה ומאי אמרינן בסנהדרין גרידתא ומאי קשיא לך (א"ל) מהא (“מיהא”) דקתני מה בין וכו' מאי שנא חקירות וכו' (א"ל) הכי השתא חקירות וכו'.

זהו אפוא בכל־אופן מתלמודם של תלמידי רבה.

לג א: דתניא הזיד במעילה וכו' [ואמרינן]21 מאי טעמא דרבי וכו' – סנהד' פד א.

לעומת אלו רמוזה בסנהד' מ ע“ב הסוגיא של פסחים יא ב–יב ב, שכן אמרו שם: הניחא לאביי אליבא דר”מ דאמר אין אדם טועה ולא כלום ולהך לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו שפיר אלא לאביי אליבא דר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעו אינשי טובא מאי איכא למימר.

כאן רמוז כבר גם ה“איכא דאמרי”, שבפסח' יא ב (כמו בדף יב ע"ב), אלא שזו וודאי מן הסידור האחרון של סנהדרין.

אחר לגמרי הוא היחס מפסח שני לסנהדרין:

בפסח' עה א: וגחלים של מתכת לאו אש הוא והא גבי בת כהן דכתיב באש תשרף ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לה, שאני התם דאמר קרא באש תשרף (תשרף)22 לרבות כל שריפות הבאות מן האש וכל שכן אש עצמה ונקיף לה חבילי זמורות ונקלייה (כמעשה דראב"צ שבמשנת סנהדרין שם), אתיא שריפה שריפה מבני אהרן וכו‘; ונעביד ליה חמי האור, (משום דר"נ ד)אמר23 רב נחמן [אמר רבה בר אבוה]24 אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, וכי מאחר דאיכא דר"נ וכו’ קמ“ל. אלא באש למה לי (“כיון שסופינו לרבות כל שריפות”) לאפוקי אבר מעיקרו. א”ל ר' ירמיה לר' זירא וכל היכא דכתיב באש תשרף לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש והא גבי פרים הנשרפים וכו'.

ואולם בסנהד' נב א: מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר, מנא לן אתיא שריפה שריפה מעדת קרח וכו' ר' אלעזר אמר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן וכו' ונילף מפרים הנשרפים מה להלן שריפה ממש וכו‘. מאן דיליף מעדת קרח מ"ט לא יליף מבני אהרן ההוא שריפה ממש הואי; ונילף מינה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא וכו’ וכי מאחר וכו' קמ"ל.

כאן בפסחים הובאו דברי ר"נ כתירוץ לקושיית “ונעביד לה חמי האור”25, ואולם בסנהד' – כתירוץ על קושיית “ונילף מינה” (“שריפה ממש”, היינו “חבילי זמורות”). והדרשה “באש תשרף לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש”, שקשר בה ר' ירמיה ושאל מפרים הנשרפים, לא נזכרה בסנהד' כלל. וגם לא הובאה בפסחים אלא דעת ר' אלעזר שבסנהדרין, וסתם.

ונראה שכל “וכי מאחר דאיכא דר”נ וכו' קמ“ל” הועבר בסידור האחרון מסנהד' לפסחים, ואינו מעיקר תלמודה של פסח שני.


ד. ברכות

ב עא: והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא היא = מגילה כ ע"ב – (ברכות ב ע“א וע”ב).

קיד א: ת"ר דברים וכו' – ברכות נא ב (למשנה המקבילה שם).

ומט ב: למימרא דר"מ סבר כביצה וכו' – ברכות מט ב.

ונב ב–נג א: והאמר ר"ג וכו' (עד:) וקתני שאר כל האילנות משיוציאו – הכל בברכות לו ב, בקשר אחר.

ואולם בפסח' נה א: למימרא דרשב“ג סבר וכו', שישנה כל הסוגיא בברכות יז ב, – מעיד לשון הבבלי בברכות: הכא (בפסחים!) כיון דכ”ע עבדי וכו' התם (בברכות!) בכוונה תליא מילתא וכו', שהכל לקוח בלשונו מפסחים.

וכך הוא הדבר גם בפסח' קכ ע“ב: הפסח אחר חצות מטמא את הידים (וכו'). אלמא מחצות ה”ל נותר. מאן תנא אמר רב יוסף ראב“ע הוא דתניא וכו' (עד:) בקר ראשון הוא – כל הסוגיא גם בברכות ט ע”א, אבל בשינוי קטן: ואילו אכילת פסחים (“שאמרו חכמים עד חצות”) לא קתני (“שמצותו עד שיעלה עמוד השחר”) ורמינהי ק“ש וכו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי אלעזר בן עזריה הא ר”ע דתניא וכו' (כמו בפסחים).

ואין־ספק שהסידור האחרון בברכות, שלא היה לפניו כבר במשנת ברכות “ואכילת פסחים”26, והיה לפניו בברייתא, בניגוד לבני א“י (ירוש'), שהיה לפניהם במשנה ולא בברייתא, הוא שסידר את הרומיא מברייתא, והעביר כל הסוגיא מפסחים; שכן לפני רב יוסף בוודאי שהיה במשנת ברכות “ואכילת פסחים”, שהרי היה עוד לפני אביי תלמידו בזבחים נז ב: הפסח אינו נאכל [אלא עד חצות] מאן תנא אמר רב יוסף ראב”ע הוא דתניא וכו' א“ל אביי וממאי דראב”ע ודאורייתא, דילמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה (כמפורש בברכות: א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק וכו') וכו‘. והיה במשנת ברכות גם לפני תלמידו השני רב הונא ב’ (בירוש' ריש ברכות).

אלא שהמסדר האחרון בברכות השתמש בסוגיית פסחים ותעבירו לברכות בקשר עם הברייתא.

וא“כ אפשר שגם בדף מט ע”ב ונב ב (וקיד א), אין הדברים לקוחים מברכות אלא להיפך; או ששניהם לקחו מסידור שקדם להם.


ה. מנחות

י ע"ב–יא א: ומי גזר ר' יהודה וכו' (עד:) אלא דרב אשי בדותא היא – הכל בלשונו מנחות סז ב.

נו א–ב: ת"ר ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו' (עד:) סמי מכאן קצירה – הכל מנחות עא א.

לז סע"א: ת"ש יוצאין במצה הינא וכו' הכא נמי שהרתיח ולבסוף הדביק. מאי מצה הינא וכו' אמר רבא וכן וכו' – מנחות עח ב: ת"ר יוצאין וכו' מאי מצה וכו'.

כאן נראה ש“פסח ראשון” השתמש במנחות.

ואולם הייחס שונה מ“פסח שני” למנחות:

פסח' סב סע“ב: תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר וכו' אלא אמר אביי רישא דאמר סימן ראשון למולים וסימן שני לערלים וכו' ור”מ לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר וכו' – במנחות טז ב: מתיב (“לרבה”) רב שימי בר אשי (תלמידיה דאביי!) אחרים אומרים וכו' וקיימא לן דבחצי מתיר פליגי.

משמע שלא אביי הוא שפירש כך ראשונה, אלא שכבר נתפרש כך לפניו בישיבת פומבדיתא. אם לא שנאמר שסתם התלמוד הוא שסיגנן כך דברי רב שימי, ורב שימי אמרם בשם עצמו או בשם אביי.

בכל־אופן יש כאן מצד סתם מנחות ציטוט של פסחים.

פסחים עט א: מתניתין מני ר' יהושע היא דתניא ר' יהושע אומר וכו' מנחה מאי עבידתה אמר ר"פ וכו' חלב מנא לן אמר ר' יוחנן משום וכו' (עד המשנה) – הכל מנחות כו א, אבל בקשר אחר: כדתניא ר' יהושע אומר וכו‘. ודברי ר’ יוחנן אינם שיכים במנחות.

פסחים פ ע"ב: ורמינהי (על המשנה, ולענין נודע ואח"כ נזרק) על מה הציץ מרצה וכו' אמר רבינא וכו' ר' שילא אמר וכו' – מנחות כה ב: ורמינהי (על ברייתא שהובאה שם ולענין מזיד) על מה הציץ מרצה וכו' וכו' רבינא אמר וכו' רב שילא27 אמר וכו'. במנחות נזכרים לפניהם: רב יוסף, רב ששת, רב

חסדא, אלא שדבריהם שייכים רק לשוגג ומזיד.

ונראה שבכל אלה השתמשה מנחות בפסח שני, ובדף כה ע"ב הוסיפה לסוגיא דמנחות דברי רבינא ורב שילא.


ו. חולין

מו א: א“ר אבהו ארשב”ל לגבל וכו' – חולין קכב א.

נא א: כי אתא רבב“ח (מא"י) אכל דאייתרא וכו' ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וכו' אמר אביי הני מילי וכו' אבל מא”י לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו, רב אשי אמר וכו' ורבב"ח דעתו לחזור הוה – בחולין יח ב הכל בקשר עם ר' זירא שעלה מבבל לא“י ואכל שם מוגרמת. וכבר העירו התוס' בפסחים: לא עבדי כותין28 הוה ליה למימר ומשום פ”ק דחולין נקט הכי וכו'.

א“כ הועבר הכל משם לכאן, מר' זירא לרבב”ח!

ואשר לפסח שני:

עד ב: אומצא ביעי ומיזרקי פליגי בה וכו' והילכתא מישאב שאיב – חולין צג ב, אלא ששם לא נתפרש “ביעי” “ומזרקי”29, אבל גם בפסחים אינם בכי“י. וכאן בפסח' סדור אחריו: האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה30 וכו' רבינא אמר וכו‘, וזהו בוודאי “אומצא” דלעיל, ושני פירושים חולקים הם, זה שבחולין “אומצא דאסמיק” וכו’, וזה שבפסחים “אומצא דאסמיק הוא וחלייה” וכו', וכך נראה מה”ג (הל' דם דף קל“ג סע”ד) שצירף ההוא דפסחים עם ההוא דחולין: מאי תקנתיה תלייה בשפודא וכו‘, וסידר אח"כ: “אומצא וביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא” וכו’. א"כ נכנס הכל בפסחים מתוך חולין, בסידור האחרון. ואולם “האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה” וכו‘, מקושר עם “והילכתא דסמידא בין אסמיק” וכו’, שלפניו.

עו א: אמר רבא הא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מלחו וכו‘. ההוא בר גוזלא וכו’ [קסבר] (כנו' כי"י) כי אמר שמואל וכו' ואי מת(ו)בל בתבלי אסור – חולין קיב א: ההוא בר גוזלא וכו' קסבר כי אמר שמואל מליח וכו'. ואולם בתור מימרא לעצמה לא נאמרו שם דברי רבא.

פה א: ולרבינא דאמר חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכו' מאי איכא למימר – חולין עג א, סתם התלמוד אליבא דרבינא!


ז. זבחים

ל ע“א–ע”ב: ההוא תנורא וכו' (עד:) ואי מלייה גומרי שפיר דמי – הכל זבחים צה ב.

ואולם בפסח שני, פ ע“ב: נטמא טומאת התהום וכו‘. בעי רמי בר חמא כהן המְרַצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום וכו’ אמר רבא (צ"ל: רבה) ת”ש דתני ר“ח וכו' ובמאי וכו' אלא לאו בכהן וש”מ הותרה וכו' (אמר רב יוסף לא לעולם בבעלים ובפסח ולמעוטי טומאת התהום דזיבה וכו') – בזבחים כג א: מיתיבי (לזקני דרום) מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה וכו' הב“ע כגון שנטמא כהן בשרץ, אי הכי אימא סיפא ניטמא טומאת התהום הציץ מרצה הא תני ר”ח לא אמרו וכו' לא למעוטי טומאת התהום דזיבה, ואלא הא דבעי רמי ב"ח כהן המרצה וכו' תפשוט דטומאת התהום הותרה דהא הכא בכהן קיימינן (“אוקמא לה”), דרמי ב"ח ודאי פליגא (“אדזקני דרום”) תא שמע (“לרמי ב”ח") ונשא אהרן וכו'.

כאן אין “פסח שני” מזכיר כלל את הסוגיא דזבחים.


ח. שבת (ועירובין וברכות)

יא א: ורמי דשבת אדשבת דתניא חבל דלי וכו' ורמי דרבנן אדרבנן דתנן קושרין דלי וכו' – בשבת קיג א (בקשר ובסדר המתאים לשם).

לה ב: דמאי הא לא חזי ליה וכו וכו' (עד:) דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו – הכל (חוץ מן הפסקא “והכהנים בחלה ובתרומה”, שאין לה מקום שם) בשבת קכז ב–קכח א (ושם נוספת הפיסקא “והתורמוס היבש”, בהתאם למשנה) ועירובין לא א–ב וברכות מז א–ב (ושם נוספות הפיסקאות “השמש” ו“הכותי”).

מב ב–מג א: דאמר רב יהודה וכו' מאי שמן המור וכו' – שבת פו ע"ב.

ואשר ל“פסח שני”:

סח ב: (“וחתיכת יבלתו”) ורמינהי חותכין יבלת במקדש וכו' (עד:) אתא לאשמועינן – הכל בעירובין קג א בלשונו.

סט ב: כלל אמר ר“ע וכו‘. אמר רב יהודה וכו’ ותנן נמי גבי מילה כה”ג וכו' צריכא – הכל בשבת קלג א (“ותנן נמי גבי פסח כה”ג").

עב א: אע“ג (“ואע”ג") דקדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא?! והתני(א) ר' חייא וכו' ותסברא וכו' [אלא] (כי"י) אמרי דבי ר' ינאי וכו' (א“ל רב אשי לר”כ וכו' לא איתיהיב)31 – שבת קלז א: תני ר”ח וכו'.


ט. סוכה

קיט סע"א: תנן התם מקום שנהגו לכפול וכו' תניא רבי כופל וכו' (בכי"י בסדר שבסוכה) – סוכה לט א.


י. ביצה

לו ב ואילך: ת“ר אין אופין וכו' והאי תנא ביו"ט של פסח קאי תנ”ה וכו' – ביצה כב ב. ומן הלשון “והאי תנא” וכו', משמע שהסוגיא נאמרה בראשונה ביו"ט, ז"א בביצה.


י"א. מועד קטן

נה ב: אר“פ בדיק לן וכו' – הכל מו”ק יג א.


י"ב. מגילה

בא = מגילה כ ע"ב (רבא).

קב ע“ב: ה”ד נתנמנם אמר רב אשי וכו' – מגילה יח ב (בתענית יב א: התם במתנמנם, ביבמות נד א: הב"ע במתנמנם).


י"ג. עבודה זרה

כו ב–כז א: הי רבי אליעזר וכו' (עד:) אמרו לו אין פדיון לע“ז – בע”ז מט א (בקשר אחר).


י"ד. תמורה

כז ב: וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין (כדברי רבא) והא תניא הנשרפין וכו' אמר רמי ב"ח וכו' רב שמעיה אמר וכו' – תמורה לד א: ונשרפין דהקדש אפרן מותר והא תניא וכו'.

מב א: דתניא שור וכו' א“ל רבי לב”ק וכו' בי רב (“רבי”) אמרי וכו' – תמורה ז ע"ב.


ובפסח שני עוד:

עירובין (עי' לעיל).

יבמות (מכות)

עב ב: ואלא כר' יהושע דתינוקות, התם נמי זמנו בהול ואלא כר' יהושע דתרומה וכו' דילמא כדרב ביבי בר אביי דאמר רב ביבי בר אביי בתרומה בערב פסח דזמנה בהול – יבמות לד א: אבע"א לעולם אליבא דר' יהושע כי קאמר ר' יהושע וכו' ה"מ גבי תינוקות דזמנו בהול וכו' והרי תרומה דאין זמנו בהול וכו' הא איתמר עלה אמר רב ביבי וכו'. (אחריו שם בפסח‘: אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה וכו’ דתנן היה עומד ומקריב וכו' ואמרינן מ“ט דר' יהושע דכתיב ברך ה' וכו' – מכות יא ב–יב א: לימא בפלוגתא דר”א ור' יהושע קא מיפלגי וכו' ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דכתיב ברך וכו').

חגיגה

צב סע“א: בית הפרס דתנן ושוין ב”ש וב"ה שבודקין וכו' מאי בודקין אמר רב יהודה וכו' – חגיגה כה ב (והמימרות בכ"מ).


[ג. האמוראים הנזכרים בה]

אשר לאמוראים אחרונים שנזכרו בפסחים:

אביי ורבא, נזכרו כמעט בכל דף; גם רב פפא תלמידם, רגיל.

פחות הרבה מאביי ורבא נזכרים‏ רב אשי ורבינא ומר זוטרא, ב ע“ב (מתיב), י ע”ב (מתני), יז א (ואיתימא רב אשי), כג א (– רב אשי אמר – אלא מחוורתא כדמר זוטרא), לט ב, מב א; צט ב, קג ב, קכ ע"א (מתני).

אמימר, ל ע“ב, קג ב (– ומר זוטרא ורב אשי), קז א (אמימר מתני32 לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא), קי ע”א (אגדה).

מר בר אמימר (לרב אשי: אבא מגמע וכו' אבא האי חלא וכו'), עד ב – ב"פ.

מרימר, ל ע“ב, ק ע”א (– ואיתימא רב יימר), קז א – כ"י מ' (עי' אמימר), קטז ב (והאמר [רבינא אמר לי]33 מרימר), קיז ב (אמר רבינא אנא איקלעי לסורא קמיה דמרימר).

רב אחא בריה דרבא, כט א–ב (תנא לה להא שמעתא (משמיה דרב יוסף)34 בהא לישנא), לט א (רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר), נו א; קג ב, קיג ב (לרב אשי).

רב משרשיא בריה דרב חנין35, קטו א (אמר רבינא אמר לי).

מר בר רב אשי, כה ב (אשכחיה לרבינא), מז ב; עו ב; פא ב (לא שנו וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר רב אשי לא שנו וכו' וזה אינו רגיל כלל אצל מר בר ר“א, וע”כ נ“ל שהוא אבא מר בר רב אשי36, שנוכר בסוטה לח סע”ב, שהוא בוודאי קדום, שכן ת“ש שלו הוא סתם ירוש' ברכות סוף פ”ה ט רע"ד).

רב אחא בריה דרב יוסף, לא ב (= ב"מ): לרב אשי.

רב עוירא, עג א (לקושייתו של רבינא); קי ע"ב.

מר זוטרא בריה דרב מרי, סבא (לרבינא).

רבה בר שימי, ו ע"ב (משמיה דרבינא).

מרובה זכרונו של רב נחמן בר יצחק ביחוד בפרק א (ומקצתו בפ“ב–פ”ד) ובפרק י:

ד ע“א, ה ע”א, ו ע“ב, ז ע”א, ז ע“ב, ח ע”א, ח ע“ב, יד א37, טז א, יז ב; לב ב–לג א, מ ע”ב, מב ב, מו א (= חולין), נ ע"א; פג א, פד ב (בפרק ז); קא ב, קב ב, קה א וב', קז א (אנא תנינא לה לא גידול בר מנשיא וכו'), קח ב, קט ב38, קיג ב, קיח א, קיט ב39.

רנב“י היה “סדרן”40, נותן סימנים41 ומכריע בין רבה בר רב הונא ורב שיזבי במסורת של אמוראי א”י42. הוא, כרב אשי43 רגיל להוסיף “אף אנו נאמר44, שהוא סימן של “סדרן” וחותם.

ובוודאי שהמסדר השתמש בפרקים אלו ביחוד בסידורו של רנב"י.


[ד. ‏ מקום סידורה]

קשה לקבוע גם את מקום הסידור, כי המקומות שנזכרו בגמרא – נזכרו בכ"מ בתוך לשון איזה אמורא, ואין זה שולל עדיין שהסידור נעשה באותו מקום.

מב ב: הכא תרגימו – רב שימי מחוזנאה אמר – “הכא” היא אפוא בניגוד ל“מחוזא”.

נו א: ובנהרדעא דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי; זו היתה מוציאה אפוא גם נהרדעא; אבל בכ"י מ' ליתא מן “אמר רבי אבהו” עד כאן, ואפשר שהיא הוספת גאונים: רב שימי מנהרדעא (נב ב), רב דימי מנהרדעא (קי ע"ב).

אבל אשר לפומבדיתא, בדף נב רע“א: בר נתן אסיא אזל מבירם45 לפומבדיתא וכו' שמתיה רב יוסף וכו‘; נב ב – בפי רב ספרא: כרחבה דפומבדיתא; קיז ב ראשונה בפי רבא: אמר רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי וכו’, ואח”כ כ“פ: כסבי דפומבדיתא, ואחריו: אמר רבינא אנא איקלעי לסורא קמיה דמרימר ונחית וכו' ואמר כסבי דפומבדיתא וכו' אמר להו שבקוהו הילכתא כסבי דפומבדיתא; פח א: עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי וכו' – לקוח מתענית ט ע”ב (ושם: לבבל) ונסמך למימרא שלו (פז ב): עולא אמר כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.

ובדף ג ע“א: באתריה דרב הונא (סורא) – באתריה דרב יהודה (פומבדיתא, אבל עבר אח"כ לנהרדעא), וא”כ הסידור האחרון לא סוראי ולא פומבדיתאי?


ב. מסכת ביצה


א. סוגיות הפוכות (מוחלפות)

ר“ת ס' הישר סי' קכ”ב, תוס' מנחות נח ב ד“ה וא”ד, הוס' שנץ ב"ק קיז א (שמ“ק ד”ה והא), שארית יוסף, נתיב הפלוגתא כלל ב', ועוד.

מן המסכתות שתוכנן קרוב ביותר למסכת ביצה, והן שבת ועירובין ישנן הרבה סוגיות מוחלפות, על־יד סוגיות מקבילות:

1. ב ע“ב: גבי יו”ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין וכו' – בשבת קנז א דוחה התלמוד משנה זו מסתמותה: ר' יוחנן (שפוסק הלכה כר"ש) ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה (ור' יוסי בר' יהודה ס"ל כאבוה).

2. שם: אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו“ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וכו' ורבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וכו'. ולהלן ד ע”א: אתמר שבת ויו“ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה וכו' נימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים וכו' אלא הכא בהכנה דרבה קמפלגי רב אית ליה הכנה דרבה וכו' – בעירובין לח ב: כי נח נפשיה דרב הונא עייל‏ רב חסדא למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים וכו' והא איתמר שבת ויו”ט רב אמר וכו' אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי וכו‘, הרומיא הסתמית בביצה היא אפוא רומיא דרב חסדא, והתירוץ תירוצו של רבה, שנרמז בדף ב ע“ב, ותירוצו בדף ב ע”ב הוא תוצאה ישרה מתירוצו בעירובין, אבל כאן בביצה דווקא זה הובא בפירוש בשמו. הרומיא גם בירוש’46 בשם רב חסדא, והמחלוקת שם לא בביצה אלא “בשירי פתילה” אלא “היא הדא היא הדא”.

3. ד ע“ב: אתמר שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה וכו' – בעירובין לט ב: תניא וכו' וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות47. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאתציד ביו”ט ראשון של גליות ואשתחיט ביו“ט שני רב נחמן ורב חסדא אכול רב ששת לא אכל אר”נ וכו' א“ל רב ששת והיכי איכול דתני איסי (כי“מ וא”פ: אסי)48 ואמרי לה איסי תני וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גלויות וכו' אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל א”ל תני מר מידי בקדושות א“ל תנינא מודה ר' יוסי בשני ימים טובים של גליות וכו‘. אמר רב אשי לדידי אמר לי אמימר (“מרימר”!) ההוא בר טביא לאו איתצודי איתצד וכו’ והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל וא”ל לא היו דברים מעולם.

הסוגיות מוחלפות לגמרי, האחת לא ידעה את השניה. ואנו צריכים לומר, שרב שנה “מודה ר' יוסי בשני” וכו', אבל התלמוד אינו מזכיר כלל ברייתא זו וחילופיה.

4. שם: אתמר שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרויהו נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה וכו' – בעירובין לט א שנינו: ועוד א“ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו”ט ראשון (של ר"ה) ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים, ואמרו שם: מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בראש השנה וכו' ר' יוסי אוסר אמר להן ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו', – הוא הוא טעמם של רב ושמואל בביצה כאן, אבל התלמוד לא אייתי כאן כלל ברייתא זו!

ולהלן ה ע“א אמרו: ולרב ושמואל קשיא מתניתין (דר"ה) לא קשיא הא לן והא להו, ולא הזכירו כלל את ה”חכמים" שבמשנת עירובין, והברייתא שבעירובין ודברי רי יוסי49!

5. ח ע“א: ואמר רב יהודה [אמר רב]50 מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צורכו, דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה51 והוא שייחד לו קרן זוית. מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו”ט וכו' ואי איתא לכסייה כדרב יהודה וכו' – בשבת נ ע“א: אמר רב יהודה וכו' דרש מר זוטרא וכו'. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן כרשב”ג (בשבת שם, “דשרי במחשבה בעלמא”) דאי כרבנן האמרי בעינן מעשה (“חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשרן”) א“ל ר”פ אפי' תימא רבנן וכו'.

ובביצה אמרו עלה: מיתיבי כוי וכו' אלא אמר רבא אפר כירה מוכן (“דעתו”) לודאי ואין מוכן (“דעתו”) לספק וכו' רמי בריה דרב ייבא אמר כוי היינו טעמא דלא מכסינן וכו'.

וכבר הקשה הרשב"א52, דאדמותיב לה מברייתא דכוי ליסייעיה מברייתא דלעיל “הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו”53 וכן בירוש' (ס ע"ב) מסייע מכאן לרב יהודה: ותני כן הביא עפר לטוח וכו'.

אלא שמימרא של רב יהודה בירוש' דומה למימרא של רבא שבבבלי ח ע"ב (הכניס עפר לכסות בו צואה וכו'): הכינו למצוה מכסין בו מצוה, צואה מכסין בו צואה [ו]מצוה54.

6. ט ע“א: איני והאמר רב יהודה אמר רב כל וכו' תנאי היא דתניא וכו' = שבת קמו סע”ב (ושם סד ב).

7. יג ב: [ואמר ר' אבהו]55 ארשב“ל מעשר ראשון וכו' אדגן – הכל בברכות מז ב ושבת קכז ב (וכדאמר ר' אבהו ארשב"ל) וש”נ.

8. טז א: אמר ר' אחא56 ברבי חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו וכו' מיתיבי לדעת וכו' ל“ק וכו' – בשבת י ע”ב הובאה בין שורת מימרות של “רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב” מימרא זו: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם תניא נמי הכי לדעת וכו' והאמר רבי חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך וכו' ל"ק וכו'.

ולעומתו בביצה לא נזכרה מימרא זו של רב כלל.

אבל ההמשך: אמר מר מכאן אמר רשב“ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו מאי עביד ליה [אמר אביי]57 שייף וכו' והאידנא וכו' אמר ר”פ וכו' – הכל גם בשבת שם.

ומכיון שבשבת לא הובאה מימרא זו אלא אגב שורת המימרות קרוב שמקומה העיקרי בביצה, ומכאן הוסיפה העריכה האחרונה של שבת את הקושיא: והאמר רבי חמא וכו' ואת הפירושים.

9. יח ב: ומי אית ליה לרבא הואיל והתנן החושש וכו' ורמינן עלה וכו' ואמר אביי וכו' ורבא אמר וכו' ( –הכל בשבת קיא א) הדר ביה רבא מההיא וכו'.

10. כד א: ורמינהי ביברין וכו' (עד: זמורתא תהא) – הכל בשבת קו ב, אבל פירוש מחוסר צידה שבביצה אינו בשבת58, ובענין זה הובאו בביצה דברי “רב יוסף א”ר יהודה אמר שמואל" ו“רבה בר רב הונא” (וגם דברי בנו “[רבה בריה ד]רבה59 בר רב הונא”, שבכלל נזכר מעט מאד בתלמוד), הנזכרים גם בסוגיא שלפניה. על כן קרוב שהסוגיא בשבת לקוחה מביצה ולא לקחו מה שאינו שייך לשבת (והרי גם המשנה בשבת הועברה מביצה והותאמה לשבת)60.

11. כו א: במאי קא מפלגי אי נימא ברואין מומין קמפלגי וכו' והא מוקצה הוא אלא דנפל ביה מום עובר מערב יו"ט והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא דדעתיה עלויה ונשחטיה קמ"ל.

ובע“ב: ארנב"י מתני' נמי דיקא (כברייתא דאייתי רב אושעיא: בין שנולד בו מום מערב יו“ט ובין שנולד בו מום ביו”ט וכו') דקתני רש”א כל וכו' מאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל (“שלא היה בו מום”) פשיטא צריכא למימר אלא (“שנולד בו מערב יו”ט אלא") דלא אתחזי לחכם מערב יו"ט אם מום קבוע הוא או מום עובר.

זו בניגוד לסתם התלמוד שבע“א: דנפל ביה מום עובר מעיו”ט וכו'.

ובניגוד לסתם גם סוגיית שבת מו ב: אלמא לר“ש לית ליה מוקצה ורמינהי רש”א כל שאין מומו ניכר מערב יו“ט אין זה מן המוכן; הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו61, הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ואת”ל דנפיל ביה מומא, מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואת"ל דנפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקק ליה חכם (“שימצא חכם שיזדקק לו ביו”ט לראות אם מום קבוע הוא או לא").

וודאי שסוגיא זו של שבת חולקת, כי לפיה הטעם הוא משום מוקצה, ובנפל בו מום בין ביו“ט בין מערב יו”ט עסקינן.

וכל דוחקי הראשונים ליישר הסוגיות לא יועילו. והסוגיא של שבת היא כולה סוגיא פומבדיתאית.

וגם השאילתות (פומבדיתא) אינו יודע רק סוגיית שבת וסוף סוגיית ביצה (דף כז סע"א)!

שאיל' סי' מ"ד: ברם צריך אילו בכור דאיתיליד ביה מומא ביומא טבא מהו לאחוויה לחכם ביומא טבא ומשרייה ומיכליה. מי אית ביה משום מוקצה או לא. מי אמרינן כיון דלא מישתרי מחולא מוקצה הוא. או דילמא מכי אית ליה בדעתיה דהשתא נפיל ביה מומא לא הוי מוקצה. אם תימצא לומר היכא דלא איתייליד ביה מומא מחולא אלא ביומא טבא מוקצה הוא. היכא דאיתייליד ביה מומא (“מחולא” – תועפות ראם) והוא מובהק דידע דמישתרי עילויה. מי אית ביה משום מוקצה או לא. מי אמרינן כיון דידע דמום מובהק הוא לא מקצאי (= מקציא) מדעתיה. או דילמא כיון דלא ידע אי מיזדקק ליה חכם אי לא מוקצה הוא. מיפלג פליגו בה ר' יהודה ור' שמעון דר' יהודה אמר לא הוי מוקצה כי האי גונא. אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מקיל דהא דעתיה עליה. ור' שמעון אמר כי האי גונא הוי מוקצה אע"ג דר' שמעון שרי מוקצה בעלמא הכא אסר דאמר מי יימר דמיזדקק ליה חכם. מאי היא דתנן בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר וכו' הלכה כר' יהודה או כר' שמעון תא שמע דאמי ורדינאה חזי בוכרא וכו' (ביצה כז סע"א).

כל השאילתא בנויה אפוא על סוגיית שבת ומשום מוקצה, ואפילו נולד בו מום מעיו“ט אלא שלא נראה לחכם מעיו”ט הרי הוא אסור, ולא מבעיא ליה לשאילתות אלא בנולד לו מום קבוע מעיו“ט וידע ביה דהוא מום קבוע אלא שלא הראהו לחכם, “מי אמרינן כיון דלא ידע אי מיזדקיק ליה חכם מוקצה הוא”, ופשיט ממעשה דאמי וורדינאה וכו', שאם לא ראהו חכם כלל מעיו”ט הרי הוא מוקצה.

והשאילתות לא הזכיר אפילו את הברייתא דאייתי רב הושעיא62 ודברי רנב“י דדף כו ע”ב, ולא הזכיר אפילו את המו“מ שבדף כז ע”א, אם הלכה כר' יהודה או כר' שמעון.

כי אמנם גם דף כז ע"א לא מעור אחד הוא, וגם בו סוגיות מוחלפות:

ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא שדריה לקמיה דר' אמי סבר דלא למיחזיה א"ל ר' זריקא ואיתימא ר' ירמיה ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה וכו‘, אבל בסוף העמוד: אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי אתו ואמרו ליה לר’ אמי אמר להו שפיר קא עביד דלא חזי, והא ר' אמי גופיה חזי, ר' אמי כי חזי מאתמול הוה חזי וכו'.

אלה הן שתי מסורות, ואמנם בירוש' (פ“ג סב ע”א) אמרו: אתא עובדא קומי ר' אימי וסבר מימר ר' יודה ור' שמעון הלכה כר' יודה, אייתי רב הושעיה וכו'. וזה מתאים למסורת השניה בבבלי.

12. ל ע“א: א”ל רבא בר רב חנין63 לאביי וכו' עד הפיסקא – הכל בשבת קמח א–ב, על יד ואגב “א”ל רבא בר רב חנין" שבע"א שם השייך למשנת שבת.

13. שם: ומתחילין בערמת התבן. אמר רב כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר תחילה. מני ר“ש היא וכו' ואפילו ר”ש מודה – שבת קנז א: ת“ש מתחילין בערמת התבן אבל לא [ב]עצים שבמוקצה, התם בארזי ואשוחי וכו' [ו]אפילו ר”ש מודה.

ובשבת קכז א: ושמואל אמר וכו' ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור [את האוצר]64 כולו דילמא אתי לאשויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר“ש היא דלית ליה מוקצה. ת”ר אין מתחילין באוצר תחילה אבל עושה בו שביל וכו‘65 ותניא אידך66 תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר וכו’ ואם לאו אסור וכו' דברי ר' שמעון. ר' אחא מתיר וכו' אימא דברי ר' אחא ור"ש מתיר.

שבת קנז א כלישנא קמא כאן, וכאן בביצה לו א: התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל מאי אבל וכו' גומות, הכא מאי וכו', תפס בדעת שמואל.

בתוס' ביצה רפ"ד: ומתחילין באוצר תחילה; תוס' שבת שם: אין מפנין (= שלא יגמור) את האוצר כתחילה בשבת, אבל בירוש' שם (פי“ז טז ע”ג): ושוין שלא יגע (= אין מתחילין).

14. לא ב: אמר רב נחומי וכו' א“ר זירא ביו”ט וכו' – בעירובין מובא מכאן (לד ע"ב): דתנן בית וכו' והאמר רב נחומי67 וכו' והאמר ר' זירא וכו'.

15. לב א: ומי שניא ליה והתני חדא מסיקין וכו' ותניא אידך וכו' ומשנינן68 הא ר' יהודה וכו' – ציטט משבת קכד ב.

16. לב א: דרש רבא אשה וכו' למימרא דרבא כר' יהודה ס“ל והא וכו' התם וכו' – בשבת קמב ב־קמג א: למימרא דרבא כר' יהודה ס”ל והאמר רבא לשמעיה וכו' התם וכו' ה"נ מסתברא דרבא כר' יהודה ס“ל דדרש רבא אשה וכו' ש”מ.

הסוגיא בשבת לקוחה כנראה מביצה.

17. לג א: ת“ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה (“לפיכך מוקצין הן אצל כל תשמיש”) ור' שמעון מתיר וכו‘. חזרא רב נחמן אסר ורב ששת שרי וכו’ כי פליגי ביבשתא מאן דאסר אמר לך לא נתנו עצים אלא להסקה וכו' – בשבת קכד א: והא דתנן אין סומכין את הקדרה וכו' והא בקעת דיו”ט דבר שמלאכתו להיתר הוא אלמא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אסור (שלא כרבא שם), התם היינו טעמא כיון דבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא גזירה יו"ט אטו שבת וכו' (וסוף הסוגיא דשבת שם ישנה להלן לז א, עי' שם!).

וכבר העיר ר“ז בעל המאור, שסוגיית שבת חולקת על סוגיית ביצה, ואף הרמב”ן במלחמות מודה שבשבת לא ידעו ברייתא דביצה.

18. לג ב: ולית ליה לר' אליעזר הא דתנן שובר וכו' אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי (בחבית דבוקה בדבק של שרף) – בניגוד לסוגיית שבת קמו א, שלפי כל האמוראים שם “מתיז ראשה בסייף” (עי' להלן).

19. לו א: ומכסין את הפירות. אמר עולא אפילו אוירא דליבני. ר' יצחק אמר פירות הראויין (“לאכילה”) ואזדא ר' יצחק לטעמיה דאמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, תנן מכסין את הפירות וכו' תנן וכן כדי יין וכו‘. תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת, בדלף הראוי. ת"ש פורסין מחצלת וכו' ת"ש פורסין וכו' ת"ש פורסין וכו' א"ל רב עוקבא ממישן לרב אשי וכו’ (עד הפיסקא) – בשבת מב ב־מג ב: אמר רב חסדא אע“פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר אמר רבה מ”ט דרב חסדא וכו' איתיביה אביי וכו‘. רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא דקא מבטל כלי מהיכנו איתיביה אביי חבית וכו’ נותנין כלי וכו‘, וכן קורה שנשברה וכו’, נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי, כופין את הסל וכו‘. אמר ר' יצחק כשם שאין נותנין וכו’ כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי וכו' איתיביה69 כל הני תיובתא ושני [ליה]70 בצריך למקומו. ת“ש אחת ביצה וכו' אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, ה”נ בצריך למקומו, תיש פורסין וכו' ת“ש פורסין וכו' ת”ש פורסין וכו' א"ל רב עוקבא ממישן לרב אשי וכו'.

וכבר העירו התוס' שם: ושני ליה בצריך למקומו ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי כדשני לעיל ובפ' משילין משני לה הכי לר' יצחק.

ונראה שביצה השתמשה כאן בשבת (“ואזרא ר' יצחק לטעמיה”), אבל סוף הסוגיא בשבת: ת"ש פורסין וכו' לקוח מביצה.

20. לז א: כל אלו ביו“ט אמרו. ורמינהי משילין וכו' אמר רב יוסף ל”ק וכו' (כל הסוגיא) – שבת קכד א: ומי גזרינן (עי' לעיל לג א) והתנן משילין וכו' ומי לא גזרינן והתנן אין בין וכו' אמר רב יוסף וכו'.

והסוגיא שלפניה חולקת על ביצה, עי' לעיל לג א, וזה לקוח כנראה בשבת מביצה.

21. לח א: והוינן בה מ“ש וכו' וא”ר יוחנן כו' – ציטט מעירובין לו ב71.

22. מ ע“א: ת”ר אלו הן מדבריות וכו' ומי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מיניה ר“ש ברבי מרבי וכו' – בשבת מה א־ב: בעא מיניה ר”ש ברבי מרבי וכו' ורבי לית ליה מוקצה והתנן אין משקין וכו' ותניא אלו הן מדבריות כו'.

ונראה שהכל לקוח משבת, כי לעומת זה אמרו בביצה ב ע“ב: מכדי מאן סתמיה למתני' רבי, מ”ש וכו' ומ“ש ביו”ט דסתים לן כר' יהודה, וגם בדף ז ע"א אומר ר' יוסי בן שאול משמו72: בדק בקינה וכו' אסורה.

ועי' לענין פצעילי תמרה – ירוש' ביצה רפ"ד: אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד.


שבת מוחלפת אפוא מביצה בסי' 1, 11, 13 (שבת קכז – מוחלפת, שבת קנז – כל"ק), 17, 18. ובמקום אחד (ס' 8) לא ידעה ביצה מימרא דרב שבשבת.

מתאימים: סי' 6, 7, 16 (שבת לקוחה כנראה מביצה), 19 (ביצה השתמשה במימרא של ר' יצחק שבשבת: ואזדא ר' יצחק לטעמיה, אבל סוף הסוגיא בשבת: ת"ש פורסין וכו' – לקוח בוודאי מביצה), 20 (אבל הסוגיא שלפניה חולקת על ביצה; חצייה האחרון לקוח אפוא בוודאי מביצה), 22 (והכל משבת).

ויש שמתאימים בעיקרם, אבל יש בזה או בזה יתר, שבא בקשר עם הסוגיא שלפניה: סי' 5 (בשבת אמרוה רבנן קמיה דר"פ וכו'), 12 (בשבת מימרא ראשונה נוספת השייכת לשבת), 10 (יתר בביצה, מימרות של אותם האמוראים שנזכרו, ששייכות לביצה; שבת לקוחה מביצה).

ציטט בביצה משבת: סי' 9 (ורמינן עלה – הדר ביה רבא מההיא), 15 (ומשנינן).

ישנם איפוא מצד אחד חילופים ברורים, ומצד שני התאמות, שיש בהן יתר כאן ויתר שם, וסוגיות שחציין חולקות וחציין מתאימות גם בלשון.

ויש ציטטים מפורשים משבת, וגם השאלות של סוגיות משבת. ויחד עם זה גם השאלות של סוגיות בשבת מביצה.

ישנן אפוא שתי שכבות בביצה: הראשונה מוחלפת משבת והאחרונה השתמשה בשבת (שלנו?) והוסיפה סוגיות משם.

וכן הדבר גם בשבת.

וסוגיא של דף ג ע"א: ואף ר' יוחנן סבר וכו' דר' יוחנן רמי וכו' – אינה במקומה בשבת, ולא במקום אחר.

ומעירובין:

מוחלפות סי' 2, 3, 4.

ציטט מעירובין ישנו בסי' 21 (והוינן בה), וציטט (בלי ציון!) מביצה בעירובין (סי' 14).

עירובין שונה אפוא מביצה וקדומה לה.

מפסחים

ישנו ציטט אחד מפורש – כא א: והא איתמר האופה מיו"ט לחול וכו' – עיקר הסוגיא בפסחים מו ב–מז א.

וסוגיות מתאימות גם יט ב: אמר מר אין מביאין תודה וכו' פשיטא אמר רב אדא בר אהבה73 הכא וכו' – כמו בפסח' יג ב (ולקוח משם).

וכ“ב ב: ת”ר בש"א וכו' (עד המשנה) – הכל גם בפסח' לז א.

אבל במקום אחר הן משתי ישיבות ושתי עריכות שונות:

כג א: תניא ר' יוסי אומר תודוס איש רומי וכו' קדשים ס“ד אלא אימא כעין קדשים – בפסחים נג א־ב: אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח וכו' מיתיבי א”ר יוסי תודוס וכו' (קדשים ס"ד אלא אימא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ)74, מקולס אין שאין מקולס לא, אמרי וכו' רב אחא מתני75 להא מתניתא ברבי76 שמעון מתקיף לה רב ששת77 בשלמא וכו' א“ל רבינא לרב אשי ומאן וכו‘. איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבא הוה וכו’ ת”ש וכו' ר' יוסי בר אבין אמר מטיל מלאי וכו'78.

ומכל־זה אין כלום בביצה, אע"פ ששם מקומו.

ביומא

ישנם דברים מפורשים כציטט מביצה:

ז ע“א: מאי טעמייהו דב”ש וכו' – ביומא עז ב מביאהּ כבר רב זביד: רב זביד אמר כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה דתנן בש“א שאור בכזית חמץ בככותבת והוינן בה מאי טעמא דב”ש וכו'.

וישנם דברים מקבילים ומתאימים. יד ב: וכי תימא חזי למימך תותיה והתניא וכו' וכ"ת דמפסיק מידי דביני וביני והאמר וכו' – הכל ביומא סט א.

ושם בביצה טו א: אלא בקשין וכי הא דאמר ר"ה וכו' – ביומא שם: רב אשי אמר לעולם תחת ראשיהן וכו' בגדי כהונה קשין הן כי הא וכו'.

ואפשר שיומא השתמשה גם כאן בביצה.

במגילה


לז א: כל אלו ביו“ט אמרו ורמינהי משילין פירות דרך ארובה ביו”ט אבל לא בשבת אמר רב יוסף לא קשיא הא (“אין בין יו”ט לשבת") ר' אליעזר הא ר' יהושע וכו' – זו בניגוד למגילה ז ב: הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתניתין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו“ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. “ור' אליעזר סבירא ליה כר' יהודה ועדיפא מדר' יהודה כדאמר בריש תולין (שבת קלז ב)”, כמו שהעירו התוס' בשבת קכד א, דמתיר אפי' במכשירין שאפשר לעשותן מעיו”ט.

ובדף כח ב: דתניא אין בין וכו' מ“ט דת”ק אמר קרא הוא לבדו וכו' כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו“ט – הכל במגילה שם, אבל הברייתא הובאה גם לעיל בע”א, ושם לא נתפרשה, וע"כ נראה שהכל הובא לכאן ממגילה.

למועד קטן

כג א: דוש רב גביהא מבי כתיל וכו' קטורא שרי א“ל אמימר מאי קטורא אי קטורא בידי מעשה אומן הוא ואי לעשן אסור דהא קא מכבה א”ל רב אשי לעולם לעשן מידי דהוי וכו' א"ד אמר (ליה)79 אמימר מאי קטורא וכו' אי לעשן אסור דהא קא מוליד ריחא אמר רב אשי אנא אמריתה נהליה ומשמיה דגברא רבה (“רבא” דלעיל) אמריתה וכו' – במו"ק י ע"ב: אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא קיטורי בידי אסור מ"ט מעשה אומן הוא ולענין חוה"מ נאמרה.

מבבא קמא

מ ע“א: אתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו80 ושמואל אמר כרגלי המפקיד לימא רב ושמואל דאזדו לטעמייהו דתנן אם הכניס ברשות וכו' ואמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים81 ושמואל אמר הלכה כר' (=ב"ק מח ב), ולמטה כאן: לאו אתמר עלה אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל א”ר יצחק בר שמואל בר מרתא מודי רב בעבורא דדשא וכו'82, ונראה דאתמר במקום אחר, ואפשר דאתמר בב"ק בהמשך הסוגיא הנזכרת (ועי' שע“ת סי' קי”ט).

לבבא מציעא

לט ב: אלא הכא במגביה מציאה לחבירר קנה חבירו קא מפלגי מר סבר (ר"נ) קנה [חבירו] ומר סבר לא קנה [חבירו] – כך היא נוסחת הספרים הישנים וכ“י מ'83. וזו בניגוד לב”מ י ע“א84: רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ור”ח כתב בב“מ שם: והדר ביה רב נחמן דגרסי' בסוף מס' יו”ט וכו‘, וכן בפירוש שפירסמתי בתרביץ ש“א ס”ד 50: ואשכחנן רב נחמן דהדר ביה וכו’.

למנחות

כ ע“ב: אמר רבינא85 לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו”ט וכו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את יו“ט – הכל בלשונו במנחות ק ע”ב (וקתני אינו דוחה וכו').

לבכורות

לט ב ציטט (בלי ציון!): והתנן האחין וכו' ואמר רב ענן וכו' ור"ג אמר וכו' – הכל בבכורות נו ב.

ובדף ז ע“א: ת”ר כל וכו' וכדרבי יוחנן – הכל בבכורות ח ע"א (שכל הברייתא הובאה שם), אבל בביצה נוסף: איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי86 בדק וכו‘. ועליה מימרא דרבינא ורב גמדא, ואמר ר’ יוסי בן שאול וכו'.


[ב. שכבות שונות]


וישנן שכבות שונות בביצה עצמה, שתים מהן מפורשות בתלמוד עצמו:

א) יט סע“ב–כ ע”א: כדבעא מיניה ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה וכו' א"ל נדור ואינו יוצא וכו‘. ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלגיא ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וכו’ טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב וכו‘. יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה א"ל רבינא למרימר אתון הכי מתניתו לה אנן בדבעא87 מיניה ריש לקיש מר’ יוחנן מתנינן לה.

רש"י גורס כגי' שלנו (ברש“י כ”י מ' קודם ד“ה משמיה: וקאמר לה גרסי', ז”א לא “להא”, אלא “לה”, ומה אמר: שמעתא וכו') ופירש: משמיה דנפשיה ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי תודה וכו‘. אתון הכי מתניתו לה מאליה ולא משמיה דר’ יוחנן וכו'.

אבל “משמיה דנפשיה”, אין לו בתלמוד אלא מובן שלא מסרה בשם האומר אלא בשם עצמו; ואילו היה הדבר כרש“י היה התלמוד מסדר הערה זו לפני העובדא (“ההוא גברא”) ולא אחריה. אבל נוסח כ”י מ‘: וקא’ לה להא שמעתא באפי נפשה וכו' אתון (א)הכי וכו' אנן אדבעא וכו‘, ונוסח זו הוא בוודאי הנוסח העיקרי, ועל העובדא הדברים מוסבים, שמרימר אמר לה “שמעתא באפי נפשה” בלי קשר עם בעיא דר"ל, ורבינא אמר לה בקשר עם בעיא דר"ל88, ואמנם גי’ הספרים שבמאירי היא: כההוא (“כהאי”) גברא (אלא שהוא מגיהה כנוסחתנו), וא“כ גם בבעיא דר”ל נאמר: טעמא דאמר כו'89.

ובנדרים מח סע“א אמרו: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה ואינן90 לפניך אלא כדי שיבוא אבא אבל א”ל והן91 לפניך שיבוא אבא מדעתך הוא דא“ל ל"א אמרין לה אמר רבא לא תימא טעמא דא”ל ואינן92 לפניך הוא דאסיר אבל א"ל [ו]הן93 לפניך [כדי|94 שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר ליה [ו]הן לפניך [כדי ש]יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו.

ולישנא קמא בוודאי כרב פפא95.

לפי נוסחתנו: ההוא, הסוגיא אפוא של מרימר (סורא)96, ולפי הנוסח: כההוא – של רבינא (מתא מחסיא), ובוודאי שעיקר הנוסח: כי הא דההוא גברא וכו' (כמו למשל לעיל כז ב).

ב) לג סע“ב–לד ע”א: ואין מלבנין את הרעפים. מאי קא עביד ארבב“ח א”ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן. תנן התם97 דרסה וכו‘98 ר’ אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אומר99 [אפילו שהתה מעת לעת]100 צריכה בדיקה. בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביו“ט וכו' א”ל תנינא אין מלבנין וכו' והוינן בה מאי וכו' מפני שצריך

לבדקן אמר ליה אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה.

ר' ירמיה היה לו נוסח אחר משמועה זו (והוינן בה) אלא “לבדקן”, ור' זירא הוא שהשיב לו: אנן לחסמן מתנינן לה; “ואמרי לה מפני שצריך לחסמן” אינו אפוא מעיקר הסוגיא הראשונה, אלא נוסף בסוגיא הראשונה ע“פ תשובתו של ר”ז.

ואמנם בירוש' (סוף פ“ד סב ע”ד) אמרו: אית תניי תני מלבנין ואית תניי תני אין מלבנין אמר רב חסדא מאן דאמר מלבנין בבדוקים. ומאן דאמר אין מלבנים בשאינן בדוקים.

בסורא (רב חסדא) שנו אפוא: לבדקן, אבל בפומבדיתא (ר' זירא)101 שנו: לחסמן.

ואותה סוגיא שהביא ר' ירמיה היתה סוראית.

אבל הסידור שלנו הביא כבר את שניהם.

ג) וכאן יש להעיר על עוד מקום אחד בביצה:

יז א: ת“ר וכו' רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים (תוס' ברכות פ"ג יג). תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א”ל אטו שבת ישראל מקדשי לה וכו'. אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים. א"ר יוסף הלכה כרבי וכדתריץ רבינא102.

לפי־זה יוצא אפוא שהברייתא שלפניה נסדרה ע"פ הגהתו של רבינא.

אבל ר“ח בפירושו מעתיק בברייתא דת”ר: רבי אומר אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים, ותרצה רבינא הכי מקדש השבת וכו‘. וכן בשאיל’ פ' יתרו סי' נד (ב) העתיק: אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים. תני תנא קמיה דרבינא הכי א“ל וכו‘. ואמנם בירוש’103: א”ר יוסי ביר' בון נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת.

וא“כ נהגו בבבל בימי ר' יוסי בר' בון (בימי רב פפא)104 להקדים “ישראל” ל”שבת".

ואמנם בברכות מט א: גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי וכו' מקדש ישראל והזמנים. ישראל דקדשינהו לזמנים; מקדש ישראל וראשי חדשים, ישראל דקדשינהו לראשי חדשים; מקדש השבת ישראל והזמנים (רש"י: והכא ליכא למימר ישראל מקדשי לשבת וכו' שבת קדישא וקיימא) חוץ מזו.

אבל נראה, שכבר הוגה גם כאן: “מקדש השבת ישראל והזמנים”, במקום “מקדש ישראל השבת והזמנים”.

ואמנם כל עיקר הקושיא בביצה “אטו שבת ישראל מקדשי לה”, מובנה יפה רק ע“פ סוגית ברכות, אבל ב”שבת“105 א”צ לזה (רש"י נתקשה כאן בפירושו).

ולפי־זה לא נסדרה הברייתא ע“פ הגהת רבינא, ובכלל יש כאן ספק אם “רבינא” זה הוא רבינא סוף הוראה, או ר' אבינא תלמידו של ר”ה106. כי אמנם אין זה נמצא במקום אחר באמוראים אחרונים (מאחרי רבא): תני תנא וכו' א"ל וכו'.

ד) שכבות ומקורות שונים ישנם בביצה עוד:

3. לג ב: אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי. איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים וכו' ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור וכו' (תוס' שבת פ"ו ט–י) אמר ליה וכו' כי תניא ההיא בקשין (“שאינן ראויין למאכל בהמה”). קשין בני מלילה נינהו, חסורי מחסרא וכו'.

וסמוך לו: תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו א“ר זירא אמר רב חסדא ל”ק הא ברכין הא בקשין. מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין אמאי לא מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית וכו' ועוד הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרויהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהב לן אלותא אלותא ואע"ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני (כלומר קשין). [אלא אידי ואידי בקשין]107 ולא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן דתניא (תוס' ביצה ספ"ג) וכו'.

אלה הם שני מקורות: הראשון לא ידע את הברייתות החולקות ותירוצו של רב חסדא (הרגיל בכזה), והוא מייחס פירוש כזה לרב יהודה; והשני מביא ברייתות חולקות ותירוצו של ר"ח וקושיית רב אחא בר יעקב ועדותם של תלמידי רב יהודה שהוא מתיר גם בקשים; מה שאין כן לפי המקור הראשון, שאוסר בקשין108 (עי' תוס').

ואמנם בירוש' ביצה פ"ד (סב ע"ג), בין שורה של “אית תניי תני – אית תניי תני”, ששנים הראשונים מהם תירצם כרגיל – רב חסדא: אית תניי תני מוללין עצי בשמים, אית תניי תני אין מוללין. מאן דאמר מוללין בלחים. מאן דאמר אין מוללין ביבישין.

זוהי הרומיא שתירצה ר“ח בבבלי, ואפשר שהובאה בבבלי מא”י, מכיון שר' זירא מוסרה בשמו. ולפי הירוש' גם “קשין בני מלילה נינהו” ואין צריך ל“חסורי מחסרא” של הבבלי (שאמנם אינו בוודאי מדברי רב יהודה אלא מסתם התלמוד), ומי ששנה “מוללו ומריח בו” שנה אפוא גם “קוטמו ומריח בו”. וכן לעיל כג א: רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור וכו' ומ"ש ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו וכו'. וזו כברייתא השניה!

לפנינו אפוא שתי שכבות של שתי ישיבות שונות, ובסוגיא השניה דחה ר“א בר יעקב (מפפונא סמוך לפומבדיתא) תירוצו של ר”ח ומתרץ הא ר"א הא רבנן.

ואשר לסיום הסוגיא: ולית ליה לר' אליעזר הא דתנן שובר וכו' אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי (עי' לעיל), רש“י פי': בחבית שבורה ודבוקה במוסתקי (וכעין זה גם ר"ח וערוך). אבל “מוסתקי” אינו אלא mastix109, שאמנם משתמשים בו לדבק110, אבל “מוסתקי” אינו שם כולל את ה”חבית" השבורה אלא רק את ה“דבק”. והעיקר שלשון “כי תניא ההיא”, אינו רגיל כל כך למשנה, אלא “כי תנן מתניתין”.

אלא שקרוב לוודאי, שאין “כי תניא ההיא” האחרון, אלא כמו “כי תניא ההיא” שבתחילת הסוגיא, ועל הברייתא הראשונה נאמר, ואמנם היו חוצצים שיניים בעץ מוסטקי111 והוא מין בשמים.

וא"כ אין “אמר רב אשי” זה אלא כמו “אלא אמר רב אשי”, וחוזר בו מתירוץ “הא ר”א וכו' ", ודבריו נאמרו בעיקרם בקשר אחר (ת“ר מטלטלין וכו' וקוטמו ומריח בו והא תניא לא יקטמנו אר”א ההיא וכו'?).

מפליאים גם כב א ומ' ע"א. בשניהם נסדרו שאלות של תלמידים ואמוראים אחרונים לפני שאלות דומות של רבותיהם ואמוראים קודמים:

4. כב א: (1) בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר וכו' א“ל אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת וכו' (תוס' פ"ג) א"ל ההיא ר' יהודה כי קאמינא אנא לרבנן. (2) בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה ביו”ט א“ל אסור איתיביה אין מכבין וכו' ההיא ר' יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן. (3) בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו”ט וכו' א"ל אסור איתיביה אין מכבין וכו' ושני ליה כדשנין.

השלישית מאוחרת לכולם ובה אמרו: ושני ליה כדשנין, אבל השניה קדומה לראשונה והיא סדורה אחרי הראשונה.

5. וכן מ ע“א: אמר ליה רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל וכו'. אמר ליה רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר רבב”ח וכו' א"ל רב אשי לרב כהנא (רביה) ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והתנן וכו‘, אלא שאני רב חנא וכו’.

בשניהם נראה שישנן לפנינו עריכות שונות שנתמזגו יחד: באחת היה, בדף כב א, רק בעיית אביי מרבה ובעיית רב אשי מאמימר ובשניה רק בעיית אבא בר מרתא מאביי.

וכן בדף מ, היה באחת רק שאלתו של רב הלל ורבינא ובשניה שאלתו של רב אשי לרב כהנא. והתירוץ נסדר לכולם יחד.

6. וכאן אני צריך להעיר על שינוי נוסח אחד משבת לביצה.

לו א–ב: אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי התינח בימות החמה דאיכא דבש וכו‘, לא נצרכה112 אלא לאותן שתי חלות וכו’ רב אשי אמר מי קתני בימות החמה ובימות הגשמים – בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים קתני, ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא גשמים ואיכא דבש.

כאן העירו התוס' בשבת שם: רב אשי אמר וכו‘. מסתמא רב אשי השיב מיד כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר הש“ס תירוץ שלו (כלומר של סתם התלמוד) תחילה. ורשב”א אומר דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה גרס א"ל לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ובשינויא דהכא גרס ואיבעית אימא מי קתני בימות החמה וכו’.

אמנם נוסח זה אינו גם בכי“י שלנו, אבל אפשר שהתלמוד בביצה הוגה ע”פ שבת.

ואם כך הדבר יש לפנינו בביצה כאן סתם שלרב אשי.

אבל הלשון בשבת קשה, וע"כ קרוב יותר שישנן לפנינו שתי מסורות ומקורות בשם רב אשי: הראשון – "לא נצרכה וכו' " והשני “מי קתני”, ושניהם נתחברו יחד.

אלא שקרוב שהנוסח העיקרי: א“ל רב עוקבא ממישן לרב אתי, כי בדף לז ב בשבת במקום שנזכר שוב רב עוקבא זה, הנוסח בכ”י מ': א"ל רב עוקבא ממישן לרב אסי, וחילוף: אשי–אסי–אתי, רגיל.


ג. השאילתות וביצה שלנו

1. על שאילתות סי' מד והסוגיא של דף כו–כז כבר דברנו. והראנו שהשאילתא השתמשה בסוגיית שבת מו ב, ולא ידעה כלל את סוגיית ביצה שלנו; והסוגיא של שבת היא סוגיא פומבדיתאית.

2. גם שאיל' סי' קלב אינו מתאים לדף יב ב שלנו.

בדף יב ב: מני מתני' לא ר' יוסי ולא ר' יהודה אלא אחרים דתניא אמר ר' יהודה לא נחלקו וכו' וכך היו ב“ש דנין וכו' אמרו להם ב”ה וכו' אמר ר' יוסי לא נחלקו וכו' וכך היו ב"ה דנין וכו'.

אבל בשאילתות סי' קלב: אילו תרומה דמיפרשא מחולא מהו ליתנה לכהן ביו“ט וכו' מפלג פליגו בה תנאי דתניא א”ר יהודה מודין ב“ש וב”ה שמוליכין את המתנות שהורמו מערב יו“ט ושנשחטו מערב יו”ט113 עם המתנות שהורמו מהיום ושנשחטו מהיום114 ועל מה נחלקו להוליכן בפני עצמן שב“ש אוסרין וב”ה מתירין אמר רבי יוסי מודין ב“ש וב”ה שמוליכין את המתנות ועל מה נחלקו על התרומה שב“ש אוסרין וב”ה מתירין אמרו להם ב"ה גזירה שוה חלה וכו' תאמר בתרומה שאין זכאי בהרמתה, הילכתא מאי וכו'.

הלשון כולו קרוב ללשון התוס' פ“א יב–יג צוק'115, אלא שבבבל שנו בה “ושנשחטו מערב יו”ט” “ושנשחטו ביו”ט" (ובהורמו מהיום דוקא “שנשחטו מהיום”, ובהורמו מערב יו"ט תני לה אגב, עי' מאירי).

ואין זה שינוי נוסח, אלא הצעת־דברים אחרת המתאימה לתוס'; ה“תנאים” שבישיבה זו לא שנו אפוא כמו בבבלי שלנו.

וספק הוא, אם הגרסאים האלה שנו בגמרא: לימא אחרים היא ולא ר' יהודה אמר רבינא (כנו' ר"ח) מי קתני וכו'.

אין ספק אפוא שתלמודו של רב אחא, כלומר של ה“פירקא” המסורה, לא היה שוה בכל לתלמוד ביצה שלנו.

ומכאן אנו באים להוספות הסבוראים.


ד. הוספות הסבוראים

א) אין ספק. שדף כו ע“א: במאי קא מפלגי וכו' קמ”ל, שבוודאי לא היה לפני השאילתות ושמתנגד לדף כו ב, היא הוספת סבוראים, ולשון “ולסקיה כר' יהושע”, בלי להביא את הברייתא שהובאה להלן לז א (=שבת קכד א), מסייעת לי, מפני שזוהי דרך הסבוראים להיסמך על דברים שנאמרו במקומות אחרים, ביחוד באותה המסכת, מבלי לפרש אותם, ואין זה דרך התלמוד,

ב) כז א: דאמר ר' שמעון בן פזי אריב“ל א”ר יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלם ר' שמעון [בן מנסיא]116 וחבריו אמרו הלכה כר' מאיר. אמרו והא אינהו קשישי מיניה טובא אלא בשיטת ר' מאיר אמרוה. דתנן וכו'.

הפירכא הזאת נתקשה בה רש“י והמהרש”א117 שהרי רשב“מ לא היה קשיש מר”מ, והם הם קהלא קדישא שבירושלים118, והפירוש הוא, שרבי מוסר בשמם “אמרו הלכה כר' מאיר”, והשאלה יכולה להיות רק על המקבל האמצעי בין “רשב”מ וחבריו" לר“מ, ה”אמרו“, שה”אמרו" קשישי מר“מ, אבל זו שאלת תרביצאי, ואמנם רנ”ג119 לא הביא “אמרו” זה כלל, שהוא באמת מקלקל את הסגנון (אחרי “משום”).

ג) לה ב: ומאן דתני מנשירין לא משתבש – ומאן דתני מנשירין לא משתבש דתנן וכו'120.

זה מזכיר את המו"מ בתחילת קידושין, והוא בוודאי סבוראי.

וישנן אף כמה סוגיות שעובדו ע“י הסבוראים ונשתנתה צורתן, כדברי רב הונא, ו ע”ב, שהן תשובה לדברי ר“כ שבע”א, כמו שיוצא מירוש', אבל סתם הבבלי הסב את הדברים לענין אחר.


ה. “במערבא” והיחס לירושלמי

1) ח ע“ב: אלא אמר רבא121 אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק (לכוי) וכו' ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור אסור לכסות בו צואה וכו' אמרי במערבא פליגי בה (ר' יוסף בר חמא ור' זירא ואמרי לה)122 רבא בריה דרב יוסף בר חמא ור' זירא חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה, תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס וכו' (“אלמא צואה ספק הוא”) רמי בריה דרב ייבא (= ר' אמי בבלאה) אמר (מיישב הקושיא על רב יהודה שבע"א) כוי היינו טעמא דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו – בירוש' כאן (ס ע"ב): רב אבון בשם רבנן דתמן (= רבא) זאת אומרת שאין אפר הכירה מוכן אלא למצוה וכו' דרש רבי אחא בשם רב יהודה הכינו למצוה מכסין בו מצוה צואה מכסין בו צואה [ו]מצוה123 ר' יוסה בי רבי בון אמר איתפלגון רבי זירא ורבי אבא בר יוסף חד אמר יש הכן לצואה (“אם הכינו לצואה מכסין בו מצוה”) וחורנה אמר אין הכן לצואה. מתיב מאן דאמר אין הכן למאן דאמר יש הכן ויכסה בו את הכוי. אמר ליה כוי דרך בני אדם לטעות בו. צואה אין דרך ב”א לטעות בו.

אלה שהביאו את המחלוקת מא“י לבבל פירשוה אפוא: הכן מצואה לכוי. וא”כ התיובתא שבירוש' שלנו אינה מתאימה.

2) י ע"ב: לימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מנה וכו' הא אתמר עלה ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות, ולמה לי לשנויי עלה שאני וכו' והא אתמר עלה דההיא (“דמעשר שני”) דר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר בשני כיסין מחלוקת וכו' – בירוש‘124: ר’ יעקב בר אחא בשם רבי יסא דרבי היא דתני מאתים ומצא מנה וכו' חזר ואמר דברי הכל היא שנייא בגוזלים שדרכן לפרוח. והא תנא וכו'. הוי דרבי היא.

“שאני גוזלות” כו' נאמר אפוא בירוש' שלנו בשם ר' אסי, תלמידו של ר' יוחנן, ונדחה. ה“אתמר” השני לא נמסר כלל בירוש' שלנו.

3) יג ב–יד א: תנן התם (מעשרות פ“ד מ”ה) המקלף וכו' אלא אי אתמר אסיפא אתמר המולל מלילות של חטין מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב אמר רבי אלעזר וכן לשבת וכו'. כיצד מנפח125 אמר רב אדא בר אהבה אמר רב מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה מחכו עלה במערבא כון דמשני אפילו בכולה ידא נמי אלא אמר ר' אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כוחו.

בירוש' מעשרות פ“ד, נא ב: הונא בר חנינא ורב תחליפא בר אימי הוון יתיבין קומי רבי לעזר וכו' והויין (צ"ל: וחוין) ליה עד קישרי אצבעתיה והוון סבין מיניה126 והפך אפוי לכותלא וחוי לון מלי שיעלון (כ"י ר': שועלה). ותני כן ובלבד שלא ינפח לא בקנון ולא בתמחוי. ולענין שבת עד כגרוגרת. “מחכו עלה במערבא” כאן – ר' אלעזר, ועי' תוס' בסנה' יז ב ומש”כ במק"א127.

4) כא ב–כב א: דאמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת ומבשלין (“וטומנין”) לו קדירה אחת ומדליקין לו את הנר משום ר' יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן תנ"ה מי וכו' ויש אומרים אף צולין לו דג קטן – בירוש' כאן (סא ע"ב): לא עירב ולא עירבו לו אחרים. ר' יצחק א(ו)מר צולה לו דגה. רב הונה אמ' מחמם לו חמין. שמואל אמ' מדליק לו את הנר. תני ר' חייה (תוס' פ"ב) ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר128.

ובבבלי נדרים לח ב: אמר ר' יעקב [בר אידי]129 המדיר בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר [אף]130 לצלות לו דג קטן.

“משום ר' יצחק אמרו” כיו“ב בפסחים יג ב: משום ר' ינאי אמרו –131 משום ר' אלעזר אמרו. וכן בתמורה ג ב: משום ריב”ח אמרו132, כלומר שכך אומרים בא"י.

5) לה סע“א: כי אתא רבין א”ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן – ירוש' מעשרות (פ“ב מט סע”ד): דאמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן133 תורה, שם פ“ג ג ע”ג, רפ“ד נא סע”א.

6) ממכתבו של רבין לקוח בוודאי גם טז ב: משום דשלח ר' אלעזר לגולה לא כשאתם שונין בבבל ר' מתיר וכו' – “לגולה” אינו בוודאי לשון סתם התלמוד הבבלי134, ולא כ“ש, שהוא נפלָה על־יד “לבבל” שבלשון ר' אלעזר: כרגיל אומר התלמוד סתם “דשלח ר' פלוני”; “לגולה” הוא בוודאי לשון בן־א"י, כמו בתענית י ע”א. אבל אם אנו משוים לכאן גטין ט ע"ב (ב"ב קנב א): דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו יודעין ששלח ר' אלעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע וכו' – הדבר נעשה לוודאי, שכאן גם כן לפנינו מכתב של רבין ובלשונו.

בירוש' סא ע"ב: אית תניי תני ומחלף (כנו' הבבלים) אמר רבי לעזר הואיל והָן תנייא מחלף צריכין אנו מיחוש.

7) מכתב אחר של תלמיד ר' יוחנן, ר' יעקב בר אידי, נמסר בדף כה ע"ב: והא שלח ר' יעקב בר אידי זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו ובאו ושאלו את ר' יהושע בן לוי ואמר אם רבים צריכים לו מותר וסמכו רבותיו על דברי אחי שקיא דאמר אנא כתפתיה135 לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני ואמר ר' שמעון בר אבא136 אנא כתפתיה למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא (ע"כ לשון המכתב).

“וסמכו רבותינו על דברי” גם בדברי ר' שמן137 בר אבא בשם ר' יוחנן, שבע“ז לו סע”א; “ר' שמעון בר אבא”, בלשון בני א"י; בבבלי תמיד “שמן בר אבא”.

בירוש' פ“א ס סע”ג: רב חונה לא נחת לבית וועדא. רב קטינה (= תלמידו) שאיל לא כן תני מטלטלין את האיסתניסין. רב חונה הורי לריש גלותא לצאת בכסא. רב חסדא בעי לא כן תני אין יוצאין בכסא אחד אנשים ואחד נשים. אפילו תלמיד חכמ‘138 אינו טועה בדבר זה. ורב חונה טעי. וכו’. מיישא בר בריה דריב"ל מיטען בסדינא מיעול מידרוש בציבורא בשובתא. אמר ר' זריקן (= ר' זריקא שבבבלי) לרבי זעורה כד תיעול לדרומא את שאיל לה אשתאלת לרבי סימון (= ר' שמעון בן פזי). אמר לון רבי סימון בשם ריב"ל לא סוף דבר שצורך לרבים בו. אלא שמא יצרכו לו הרבים.

אבל בבבלי: כי סליק אשכחיה לר' זריקא א“ל כסא מה אתון ביה א”ל הכי אמר ר' אמי ובלבד שלא יכתף.

התוצאה היא אפוא כאן, כמו ברוב התלמוד, שאמנם היתה ידועה לבני בבל תורתה של א“י ע”י העולים והיורדים, אבל “תלמוד א”י" שלהם אינו תלמוד א"י שלנו, ולהפך “תלמוד בבלי” שלהם אינו שלנו: ישיבות שונות ושכבות שונות של שני התלמודים.

וכך לא הובאו דברי רב חסדא שבירוש' – בבבלי לג ב. ודברי ר' אמי שבירוש' אינם מתאימים לדבריו בבבלי כז א.


ו. שמות האמוראים

I אמוראי בבל.

רב ד א – ב“פ ד ב – ב”פ, ו א, ד ב, ט א, יג ב, יד א, טז ב, יז א, יח א, כא א – ד“ס, כב ב – ב”פ, כג א, כד ב – ב“פ, כה א, כט א, ל ע”ב, לא ב, לב ב, לז ב, לח ב, מ ע“א – ב”פ.

שמואל ד ב, ו א (ואיתימא), ט א, יא ב, יד א, טו ב, טז ב139, יח ב, כא ב, כב ב, כד א – ג“פ, כד ב, כה ב, כז ב, כח א – ד”פ, כח ב – ב“פ, כט א, ל ע”ב (כ"י), לא א, לא ב – ג“פ, לה ב, לו א, לו ב, לז ב, לח א, לט א, מ ע”א – ב"פ!

אבוה דשמואל ט א.

רב אסי דב – ב“פ, כב ב, ל ע”ב, לז ב.

לוי כד ב.

רב ירמיה בר אבא כב ב – ב"פ, כט א.

רב כהנא לז ב.

רב חיננא (חנניה) בר שלמיה לא ב,לב ב.

רב נתן בר אבא (אמר רב) לב ב – ג"פ.

רב אתי (אמר רב) טז א (כ"י).

רב ענן לט ב.

רב זכאי לא א (כ"י).

רב שמעון בר אבא (תלמיד שמואל) כה ב (כ"י).

רב חייא בר אשי ז ב, יז א, יח א, כח א, כח ב.

רב חייא בר יוסף ל ע"ב, לב ב.

רב חנן בר אמי ט א, י ע"א.

רב אחא ברדלא יד א (כ"י).

רב חיננא בר כהנא (אמר רב) ו א.

רב אדא בר אהבה ד א, יא ב, יג ב, יט א, יט ב (כ"י), כח ב.

רב חייא בר אבין (אמר שמואל) לט א.

רב המנונא כב א.

רב הונא ו ב, יד א, טז ב, יז א – ב“פ, כא א, כא ב – ב”פ, כב ב – ב“פ, כה א, כה ב, כח א – ב”פ, כח ב, מ ע“א – ג”פ. (=18 פ').

(ובנו) רבה בר רב הונא כ ע“ב, כא א, כד א – ב”פ, כה א, כו ב, כח א.

(ובנו) רבא בריה דרבה בר רב הונא כד א (כי“מ ותה”ג).

אחי שקיא (דר"ה) כח ב.

רב יהודה ז ב, ח א – ב“פ, ט א, יא ב – ב”פ, יד א, כב א – ב“פ, כב ב, כג א, כד א – ג”פ, כד ב, כז ב, כח א – ד“פ, כח ב – ב”פ, כט א, לא א, לא ב, לב א, לב ב, לג א, לג ב, לה ב (= 30 פ').

(ובנו) רב יצחק בריה דרב יהודה טז א.

רב מתנה יא א.

רב מנשיא בר רוניא (אוניא, אמר שמואל) ל ע"ב (כ"י).

רב מנשיא ל ב (חולק על רב יהודה).

רב חסדא יד א, טו ב, כא א – ב“פ, כה א, כח א, כח ב (ואיתימא רב יוסף), כט א – ב”פ, לב ב, לג ב, לח ב. (=12 פ').

רחבא (אמר רבי יהודה) יא ב.

רב נחומי בר אדא (אמר שמואל) לא ב.

רב אויא סבא (דמשתבח ביה ר"ה) כא א.

רבה בר חייא קטוספאה לח ב (כ"י).

ר' אבא (תלמיד ר"ה) ח א, טז ב – ב"פ, כז א, לח א.

רב נתן בר אושעיא לה ב (כ"י).

רב סחורא יז א (כ"י).

רבא ורבין בר רב אדא (תלמידי רב יהודה) לג ב.

רב סלא לא א.

רב חנא בר חנילאי (לקמיה דר"ה) כא א, מ ע"א.

רב יחיאל יד ב, מ ע"א (כ"י).

רב תחליפא בר אבדימי (אבימי, בימי רב) טז ב.

רב נחמן ב א – ב“פ, כב ב, כג א, כה א, כה ב – ב”פ, כו ב, ל ב (כ“י ור”ח), לא ב, לב ב, לג א, לד ב, לו ב, לט א – ב"פ, לט ב (=17 פ').

ואביו (אבא תני) כו ב.

(ובנו) מר זוטרא בריה דרב נחמן לד ב.

רב ששת יד א, טו א, ל ב, לג א, לט א – ב"פ.

רבה ב ב – ב“פ, ה א, ו א (ואיתימא רב יוסף), ז ב, ח א, ח ב (רבא?) – ב”פ, י ע“א, י ע”ב, יב א, יז ב, יט א (כ"י), כ ע“ב (ר"ח), כב א, כג א – ב”פ, כז ב (ר"ח), לו ב. (=19 פ').

רב יוסף ב ב, ה א, ז א, ז ב, יב א, יב ב, טז א, יח א, יט א, כא א, כא ב, כב ב, כג א, כד א – ב“פ, כז א, כח א, כח ב – ג”פ, כט ב, לב א, לז א – ב"פ. (=24 פ').

(ובניו) מר בריה דרב יוסף כז ב.

רב נחמיה בריה דרב יוסף כח א.

אביי ב ב – ב“פ, ג א, ד א, ד ב, ה א, ז א, ז ב, יא א – ג”פ, יא ב, יב ב, יג א, יג ב – ב“פ, יד א, טו א – ב”פ, טז א – ג“פ (כ"י), יז ב, יח א – ב”פ, יח ב, יט ב, כא ב, כב א – ב“פ, כד א – ב”פ, כו ב – ב“פ (ואיתימא רב ספרא), כז א, כח א, כח ב, כט א, ל ע”ב, לב א – ב“פ, לו ב, לז א, לח ב – ב”פ, לט א. (=46 פ').

רבא ד ב, ה ב – ב“פ, ו א – ב”פ, ח ב – ג“פ (בריה דרב יוסף בר חמא), ט א, י ע”א, יב ב – ב“פ, יג א, יד ב, (טו א), טו ב, יז א, יז ב, יח א וב' – ב”פ, כא ב – ב“פ, כב א, כג א – ב”פ, כז א וב' – ב“פ (ד"ס), כח א, כט א, ל ע”א – ב“פ, ל ב, לא א, לב א, לב ב – ב”פ (כ"י), לג א – ב“פ, לד ב, לח ב, לט א – ב”פ. (=43 פ').

(ובנו) רב יוסף בריה דרבא כה ב.

רב מלכיו/יא כח ב.

ר' זירא ד א, ד ב, ז ב – ג"פ (אמר רב, אמר רב יהודה, כי"מ), ח ב, טז א, יט ב, כו ב, כז א, לא ב, לג ב, לד א, לה ב, לח א. (=15 פ').

ר' ירמיה כז א, לד א (מר' זירא).

רב פפא ג ב, ד א, יג ב, טו א (כ"י), כח א, כח ב, לז א. (=7 פ').

רב פפי יד ב, טו א (כ"י).

רב נחמן בר יצחק יז ב, יח א וב', כה א – ב“פ (כ"י), כו ב, כז א, ל ע”ב, לה א. (=9 פ').

רב הונא בריה דרב יהושע טו א.

רבא בר רב חנן יב ב (לקמיה דרבא), ל ע“א (לאביי) ב”פ (כ"י).

רב זביד כב א.

רב כהנא כו ב, ל א, לג ב, מ ע"א.

רב עוקבא בר חמא י ע"א.

רבנא עוקבא כט א.

[רב אושעיא כו ב, לח ב].

רב אחא בר יעקב כא ב, לג ב.

רב אידי בר אבין ג ב (כ"י), כח א.

רב שימי בר אשי לה א.

רב שישא בריה דרב אידי יג ב.

[רב ספרא כו ב, לח ב].

מר שמואל (ריש גלותא בימי רבא) יד ב, כא ב.

הלל (מרבא, לרב אשי) כו ב, מ ע"א.

רב אדא בר מתנה יז ב.

רב אויא (משמיה דרב יוסף) יג ב.

רב חמא (מנהרדעא) כט ב (כ"י).

רבה בר רב הונא זוטי (נהרדעא) כט ב.

רב טובי בריה דרב נחמיה (לקמיה דרב יוסף) יב ב.

אבא בר מרתא (מאביי) כב א.

רב נחומי בר זכריה (משמיה דאביי) טז א וב'.

רמי בר אבא (חמיו של רב אשי) כה א וב', כט ב (כ"י).

רב ביבי יח א.

רב גמדא (משמיה דרבא) ז א.

רב מרי ד א.

רב מרי בריה דרב ביזנא (ביסא) כח ב.

רב מרי בריה דרב כהנא ז א.

[רבין (כי אתא) לה א].

[ר' יצחק ג א, כב א, לו א – ב"פ, לז א].

[עולא ה א (ואיתימא רבב“ח א”ר יוחנן), יא ב – ב"פ, יד ב, יט א, כב א (איקלע לבי רב יהודה), לו א].

[רבה בר בר חנה ה א, כז א, לג ב, לז ב].

[ר' יעקב בר אידי טז ב (מכריז), כה ב (שלח)].

[רמי בריה דרב ייבא (אמי בבלאה) ח ב].

חמא בר אדא שליח ציון כה ב.

רב הונא בריה דרב איקא טו א.

רב חיננא בריה דרב איקא כח ב.

רבינא בריה דרב עולא ג ב.

עולא בריה דרב עילאי כב א.

רב אדא ורב שלמן תרוייהו מבי כלוחית ה ב (שלמן קמי דרנב"י, ברכות לט ב).

רב גביהא מבי כתיל כג א.

אמימר כב א – ב"פ, כג א (לרב גביהא).

מר בר אמימר כז ב.

רב אשי ד א, ו א, י ע“ב, יד ב, טו א, טו ב, יז ב, כב א (מאמימר, לאמימר) – ב”פ, כג א, כד א, כט ב, לב ב – ב“פ, לג ב, לו ב – ב”פ, לח ב מ ע"א. (=19 פ').

רבינא ג ב, ו א –ב“פ, ז א, יז א – ג”פ, כ ע“א, כ ע”ב (כ"י), כא ב, כח א, כח ב, כט ב, לב ב, מ ע"א. (=15 פ').

רבה זוטי (לרב אשי) לב ב140.

רב אחא מהוצל לב ב.

רב עוקבא ממישן לו א.

מרימר כ ע"א (רבינא למרימר), כא ב (ומר זוטרא), כה ב (כי“מ ועוד, עי' ד”ס).

מר זוטרא ו א, ח א (דרש, משמיה דמר זוטרא רבה)141, טז א, כא ב (מרימר ומ"ז), כה ב (כנ"ל), לה ב, לח א (דרש).

אדא בר אוכמי (תנא) כו ב.

רב תחליפא אחוה דרבינא חוזאה (תנא) טו ב142

נהרבלאי ח ב.

נהרדעאי ו א, כב ב.

נהרדעא נזכרת בביצה, טז ב, כט ב.

מחוזא ל ע"א.

סורא – גרש – פומבדיתא – נהר פקוד, כט א: דבסורא אמרי וכו' בגרש אמרי וכו' בפומבדיתא אמרי וכו' בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי וכו'143.


אמוראי א"י144

ר' יהושע בן לוי כה ב, כז א.

ר' חנינא (בר חמא) י' ע"ב.

ר' אושעיא (רבא) י ע"א, לז ב.

ר' יוחנן ג א, ד א, ד ב, ו א (ואיתימא שמואל), ז א, ט ב, י ע“ב (ור"א), יב א, טו ב – ג”פ, טז א, יט ב, כז א, ל ב, לב ב (כ"י), לג ב, לה א, לה ב, לז ב – ג"פ, לח א. (=23 פ').

ר' יצחק בר אבידימי יב א.

זעירי כז ב.

ר' אלעזר י ע"ב, יג ב, יד א, טז ב, כה ב.

רשב"ל יג א, יג ב, טז א, יט ב (מר' יוחנן), כה ב, לד א.

ר' אבהו יג א, טז א, לה א, לח א.

ר' שמעון בן פזי כז א, לח א.

ר' חנינא בר פפא לח א.

אבא בר ממל יג ב.

ר' זריקא ז ב, כה ב, כז א.

ר' יוסי בר' חנינא ז ב.

ר' אחא (כ"י) בר' חנינא טז א.

ר' יצחק נפחא כז א, לח א.

ר' יצחק בר ביסנא כב א (כ"י).

ר' אמי ז א, טז ב, כה ב, כז א – ב"פ.

ר' אסי טז ב, לה ב, לז ב.

ר' יהודה נשיאה כז א.

אמי ורדינאה כז א.


ג. מסכת סוכה

[א. סוגיות מוחלפות]


א) מסכת סוכה היא יחידה לעצמה, שאף על פי שיש בה כמה דברים משותפים וכמה וכמה נקודות מגע לעירובין הרי היא מתחלפת מעירובין בכמה מקומות:

1) ז ב–ח א: אמר ר' יוחנן סוכה העשויה ככבשן אם יש בהיקפה כדי לישב בה כ“ד בני אדם כשרה וכו' אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי מי סברת גברא באמתא וכו' א”ל רב אתי (כצ"ל) לרב אשי לעולם גברא באמתא יתיב ור"י מקום גברי לא קחשיב וכו' רבנן דקיסרי וכו' ולא היא דהא קחזינן דלא הוי כולי האי.

וכבר העירו התוס' (ח סע"א): על חנם דחק לישב דברי ר' יוחנן דעל כרחך מקום גברי קחשיב דשמעינן ליה בהדיא בעירובין בריש חלון (עו א) דאמר חלון עגול צריך שיהא בהיקפו כ"ד טפחים ולא מיתרצא (שם ב') אלא כדייני דקיסרי וכו'.

הסוגיא כאן בסוכה היא אפוא מישיבתו של רב אשי.

2) כג א וכו‘: עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל וכו’. מאי טעמא דר“מ אביי אמר שמא תמות וכו' בפיל קשור כ”ע לא פליגי145 וכו' ומי אמר אביי ר“מ חייש למיתה וכו' והתנן (גטין כח א) בת ישראל וכו' אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ואמר אביי לא קשיא הא ר”מ דלא חייש למיתה הא ר' יהודה דחייש למיתה דתניא הלוקח יין וכו' ומיחל ושותה מיד דברי ר“מ ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין (ע"כ בגיטין! ושם: רמי ליה אביי לרבה תנן וכו' ורמי תרומה אתרומה וכו' אלא אמר אביי וכו'). איפוך ר”מ חייש למיתה ור“י לא חייש למיתה דתניא עשאה לבהמה וכו'. קשיא דר”מ (דהלוקח) אדר“מ (דסוכה) אמר לך ר”מ מיתה שכיחא בקיעת הנוד לא שכיחא אפשר דמסר ליה לשומר146. קשיא דר“י אדר”י טעמא דר“י לאו משום דחייש לבקיעת נוד אלא משום דלית ליה ברירה147. ולא חייש ר”י לבקיעת הנוד והא מדקתני סיפא אמרו לו לר“מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו' התם ר”י הוא דקאמר לר“מ לדידי לית לי ברירה וכו'. ולא חייש ר”י למיתה והא תנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו הא איתמר עלה אמר רב הונא148 בריה דרב יהושע מעלה עשו בכפרה149 וכו'150.

ובמקומו בעירובין טו ב ליתא מכל הסוגיא כלום, אלא מסמיך לברייתא דדף כג א: מ"ט דר' יוסי הגלילי וכו' = כד ב דסוכה!

והנה סוגיא שלנו מוחלפת אפוא מעירובין ויומא וגטין!

וסוכה מוחלפת מיומא גם בדף כו ב: מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם בא להחמיר על עצמו מחמיר וכו' ומעשה נמי וכו'.

אבל ביומא עט א מובאה ברייתא: ותני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן, ואין זו הצעת הח“מ וה”ק שבסוכה (כדעת התוס'), מפני שחוץ מן הלשון שהוא לשון ברייתא, מוכיח “ותני עלה” שזוהי ברייתא. אבל מסדרה של סוכה לא ידע אותה.

3) כד ב: אמר רב אחא בר יעקב (לעיל כד א) כל מחיצה וכו' תנן וכו' – כל הסוגיא מוחלפת מעירובין טו א.

4) סוכה ד ע“א: היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין בתוך עשרים אמה אם צילתם מרובה מחמתם כשירה151 – בעירובין ג ע”א: מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר ובסוכה פסול, מאי שנא וכו' אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה. וכו‘. רב אדא בר מתנה מתני לה להא שמעתא דרבה איפכא אמר רבה במבוי פסול בסוכה כשירה, מאי שנא וכו’ אלא על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה (“דהא רואין הוא דקאמרינן ולא שקילנא מיניה מידי”) וכו' רבא אמר זה וזה כשר חלל סוכה תנן וכו'; כל הסוגיא לא נזכרה כאן כלל, וסוגיא דסוכה אי אפשר לפרש אלא כל"ק שם, וכדרבה.


ב) סוכה מוחלפת גם ממנחות:

ג ע"א: חזקיה אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו. ר' ינאי אמר גזירה152 שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים מלאן.

אבל במנחות עח ב153: איתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים וכו' אביי אמר דכ“ע וכו' ובכלי שרת מקדשין שלא לדעת קא מיפלגי, מר (חזקיה) סבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת וכו' רב פפא אמר דכ”ע כלי שרת מקדשין שלא מדעת וכו' ואיכא דאמרי ר“פ אמר דכ”ע כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וכו' (בעירובין וקידושין לא הובאו דברי אביי ור"פ!).

והנה דברי חזקיה כאן בסוכה מתאימים לאיכא דאמרי דרב פפא, אבל לא לאביי ולא ללישנא קמא דר"פ (וכבר העירו על זה התוס' כאן).

ובירוש' כאן, פ“ד נד ע”ד דברי חזקיה ור' ינאי מוחלפים, אבל שניהם סוברים שאין כלי שרת מקדשין אלא לדעת.


ג) ומוחלפת גם ממעילה:

מט ב: כמאן אזלא הא דתניא (במעילה) נסכים בתחילה מועלין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהן לימא ר' אלעזר ברבי צדוק היא דאי רבנן הא נחתו להו לתהום אפילו תימא רבנן בדאיקלט. ואיכא דאמרי לימא רבנן היא ולא ר' אלעזר ברבי צדוק דאי ר' אלעזר ברבי צדוק אכתי בקדושתייהו קיימי אפילו תימא ר' אלעזר [ברבי צדוק] אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו.

אבל במעילה יא ב: לימא מתני' דלא כר' אלעזר ברבי צדוק דתניא ר' אלעזר בר' צדוק אומר וכו' ואמר רבינא וכו' (כלעיל כאן) אפילו תימא ר' אלעזר בר' צדוק דאי קלט (“אין מועלין בה שעדיין לא קידשן השית”, רש"י) איכא דאמרי לימא מתני' ר' אלעזר בר' צדוק [אפילו תימא רבנן]154 דאי קלט [איכא דאמרי אפילו תימא ר' אלעזר בר' צדוק] (אמרי לא)155 ומדרבנן (“שורפין אותו בקדושה”) והא קרא קנסיב לה אסמכתא.

ר“ג ורש”י מביאים שם “ל”א" כמו בסוכה. ור"ג מעיר: והאי לישנא הוי דעיקר דהכי כתיב במסכת סוכה. אבל דוקא מטעם זה קרוב יותר שהלשון הוגה על־פי סוכה.

ובעל שמ“ק מביא ס"א (ללשון א'!) לימא מתני' ר' אלעזר בר' צדוק היא דתניא ר' אלעזר וכו' דאי רבנן הא נחית לתהום אפילו תימא רבנן דאי קלט [ל”א? א“ד?] לימא רבנן היא ודאי קלט דאי ר' אלעזר ברבי צדוק וכו' (כבסוכה בא"ד) כ”כ בכל ס“י וכן גריס רש”י ז"ל156.

אבל הוא בעצמו הגיה נוסח שלנו על־פי כי"י דומים לשלנו.

ועל־פי נוסח שלנו איכא דאמרי הא' שוה ללישנא קמא בסוכה, ולישנא קמא דמעילה ולישנא בתרא חדשים לגמרי.


ד) ומוחלפת גם מסנהדרין:

ו עב: ת“ר שתים וכו' במאי קמיפלגי וכו' (כמו בסנהדרין ד א) ואיבעית אימא דכ”ע יש אם למקרא והכא בהא קמיפלגי מר סבר סככה בעיא קרא וכו' (כדמתקיף לה רב אחא בר יעקב, ומסקנא בסנהדרין שם ד ב) ואיבעית אימא דכולי עלמא יש אם למסורת וכו' (לגמרי שלא כסוגיית סנהדרין) ואבע“א דכ”ע כי אתאי הלכתא לגרע וכו' (בירושל' לכ"ע הלכתא להוסיף) והכא בדורשין תחילות קמיפלגי וכו' (וגם זו שלא כסנהדרין ג ב, עי' שם וכאן בתוס').

ולירוש' כאן חולקים במקרא ומסורת ולכ"ע סככה בעיא קרא.


ה) ומוחלפת מבבא קמא:

לא א: ת“ר סוכה גזולה וכו' ר”א פוסל וכו' ור"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת קרקע שאולה היא וכו'.

אבל בב“ק קיז ב פירשו דברי ר”א שבברייתא שם (“הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דברי ר”א"), שר"א דורש ריבויי ומיעוטי ומרבה הכל, כלומר שקרקע נגזלת (עי' תוס' כאן).

אלא שבירוש' שם (פ“י ז ע”ג): אמר ר' יוחנן (אברייתא שהובאה בבבלי קאי) והלא אמרו אין הקרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה אחר. קנס קנסוה.

ובוודאי שכך פירש את הברייתא גם הבבלי בסוכה!


ו) ומוחלפת מראש השנה:

מב א: אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו וכו' הא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי כשהפכו רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו וכו'.

אבל בר"ה כה ב: אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה איתיביה אביי (עי' ד"ס) וכו' איתיביה וכו'.

אביי חולק אפוא על רבא וסובר מצות צריכות כוונה, וכאן בלולב מניח אביי שאפילו בלא כוונה לצאת יוצא (התוס' העירו על זה, ואמרו: ושמא אביי קיבלה מיניה).


ז) ומוחלפת מחולין:

לא ב: ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של גוים לא יטול ואם נטל כשר הכא באשירה דמשה עסקינן דכתותי כַמתַת שיעוריה וכו'.

אבל בחולין פט א: ורבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו (ומכסין אפילו בעפר עיר הנדחת). יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא איתיביה רב רחומי לרבינא שופר של גוים לא יתקע בו, מאי לאו אם תקע לא יצא, לא אם תקע יצא, לולב של גוים לא יטול, מאי לאו אם נטל לא יצא, לא אם נטל יצא, והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא, אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן וע"ז כתותי מכתת שיעורא הכא כל כמה דמכתת מעלי לכיסוי.

אבל בסוכה מסרו בשם רבא דברים שיוצאים ממשא ומתן דחולין (“מכללא”) עד שלא ידעו הברייתא המפורשת “נטל לא יצא” (ואפשר שדברי רב אשי נאמרו כבר אברייתא קמייתא, וסתם סובה כרב אשי).

וכן בר“ה כח א: אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים וכו' יצא וכו' הדר אמר [רבא] אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות ניתנו. אמר רב יהודה157 בשופר של ע”ז לא יתקע ואם תקע יצא. בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעורא.

וזה מתאים לסוגיא דסוכה.

ואמנם בירוש' כאן (רפ“ג נג ע”ג): שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת ר' לעזר אמר כשר. תני רבי חייה כשר. תני רבי הושעיה פסול. הכל מודין בלולב שהוא פסול וכו'.

הברייתא השניה בחולין היא אפוא בכל־אופן דר' הושעיא, והראשונה – דר' חייא, אבל בלולב הכל מודים שפסול.


ח) ומוחלפת גם מפסחים:

מד סע“א: תני תנא קמיה דרב יהודה158 סודרין [אותן] על גג האיצטבא א”ל וכי ליבשן הוא צריך (אלא) אימא (ס"א: תני) על גב האיצטבא. [אמר רחבא אמר רבי יהודה הר הבית סטיו כפול היה]159.

אבל בפסחים יג ב: תני תנא קמיה דרב יהודה על גב האיצטבא א“ל וכי להצניען הוא צריך תני על גג האיצטבא. אמר רחבא וכו' תנ”ה וכו'.

וכבר תמהו התוס' בסוכה שם: שאותו תנא נתחלפה שיטתו, דהכא דהוה ליה למיתני על גב הוה תני על גג ובס“ק דפסחים גבי שתי חלות של תודה דה”ל למיתני על גג הוה תני על גב.

אבל ברור ששניהם אחד בנוסחאות שונות: מהדורא אחת מסרה דבריו של ר' יהודה לפסחים, והשניה מסרה אותם לסוכה160.

(ואמנם “לייבשן” אינו יפה בכל אופן, שהרי הם מביאין בוודאי את לולביהן להר הבית בערב שבת לפנות ערב161 ובבקר “משכימין” ובאין ונוטלין אותו, ואיך יתייבש על גג האיצטבא בטל של תשרי?!).

ואמנם בירוש' תענית פג סו סע"ד: ירדו כתיקנן עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. הדא אמרה הר הבית מקורה היה. ותני כן אסטיו לפנים מסטיו היה.

הביאו אפוא ברייתא זו לראיה שהר הבית מקורה היה, ולזה כוונו גם בפסחים, כדי לפרש “על גג”. אבל מה עניינו לסוכה?162.


[ב. שכבות שונות]


ט) וסוכה עצמה אינה מעור אחד, כמה שכבות של תלמוד יש בה, וכמה הוספות של סבוראי, ועל ידי כך אנו מוצאים ניגודים בתוך מסכת סוכה עצמה:

1) טז ב: אמר רבי אמי (“אסי”) פס ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן וכו' קא משמע לן שיעור משך סוכה קטנה שבעה – לעיל ז ע“א בשם רבי סימון ואיתימא ריב”ל: עושה לו פס ארבעה ומשהו וכו'163.

2) לא א–ב: תנא יבש פסול ר' יהודה מכשיר אמר רבא מחלוקת בלולב וכו' אבל באתרוג ד“ה הדר בעינן. [ובלולב לא בעי ר' יהודה הדר והתנן ר' יהודה אומר יאגדנו וכו' הוה להו חמשה מינין] ובאתרוג מי בעי ר' יהודה הדר והתניא ארבעת מינין שבלולב וכו' יבשין פסולין ר' יהודה אומר אף יבשין וכו' מאי לאו אאתרוג, לא אלולב [אמר מר וכו' אמר וכו'] ת”ש אתרוג היבש (כי"י) פסול ור' יהודה מכשיר תיובתא דרבא תיובתא. [ולא בעי < ר' יהודה > הדר והא (אנן) תנן הירוק ככרתי וכו' ת“ש שיעור אתרוג דקטן וכו' ת”ש ובגדול כדי שיאחז שנים וכו' מ"ט לאו משום דבעו הדר, לא כיון דאמר רבה (לז א!) לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחלפי ליה וכו' ואלא לר' יהודה הא כתיב הדר ההוא הדר באילנו משנה לשנה].

אבל בברייתא דדף לו ב שנינו בענין אתרוג הגדול: א“ר יוסי (ס"א164: יהודה) מעשה בר”ע שבא לביהכ"נ ואתרוגו על כתיפו (וא"ל אין זה הדר) אמר לו ר' יהודה (ס"א: ר' יוסי) משם ראיה אף הם אמרו לו אין זה (ס"א: אף הוא אמר להם זה) הדר.

ואם כן מפורש אפוא שטעמו של ר' יהודה באתרוג הגדול משום הדר.

ואינו רגיל גם כן בתלמוד. שאחרי “תיובתא” יבוא עוד מו"מ באותו ענין.

אלא ברור שישנה כאן הוספה של עריכה מאוחרת, ואחרי דברי רבא היו סמוכים בעריכה ראשונה: ובאתרוג מי בעי ר' יהודה הדר (כלומר: הדר ביבש, אבל מפסול אחר לא השיבו מעולם!), ואח“כ: ת”ש אתרוג היבש וכו' תיובתא". ולא יותר.

אלא שהסבוראים, העורכים האחרונים, הבינו את הקושיא, שהיא על כל מיני פסולים באתרוג והוסיפו להקשות ממשניות אחרות, ותירצו מה שתירצו ולא שמו לב לניגוד לסוגיא שבמקומה!

3) ובדף לג א אחרי “תיקו”: לימא כתנאי וכו‘, וכל הסוגיא לקוחה מדף יא ב, ולא היתה כאן בתלמודו של בעל השאילתות (עי' לעיל) וכך נראה מדף לג ב: תיפשוט מינה וכו’.

4) והוספה של הסבוראים היא גם:

מח ב: מנא הני מילי אמר רב עינא (הסבורא!) וכו' ומלינן ביה מיא.

כל זה כתוב בכתבי יד למטה, לפני הפיסקא של “אלא שהיו משחירין”, זאת אומרת לפי סדר המשנה – שלא במקומה. מפני שנוספה אחר זמן165.

על תוספות ושינויים קטנים נדבר אי"ה במקומם.

5) במקום אחר ישנה בסוכה סוגיא קטועה:

לב ב: אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח וכו‘. גופא (תופ' פ"ב) שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה ר’ טרפון אומר באמה בת חמשה טפחים. וכו‘. קשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה והתם166 אמר רב הונא167 אמר שמואל הלכה כר’ טרפון וכו'.

דברי רב הונא אמר שמואל לא נזכרו עדיין כלל, ומצד אחר לא נזכרה ברייתא זו דגופא לפני זה, אלא מימרא ‏דשמואל, ואיך אפשר לומר כאן “גופא”, וזו ברייתא היא בתוס' והובאה אף בירוש‘: תני – – תני – – 168. אלא שבוודאי הסוגיא קטועה, ולפני “גופא” נזכרה הברייתא ופסקו של שמואל כר’ טרפון: תניא כוותיה דשמואל שיעור וכו' אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' טרפון.

ואפשר שהשמיטוה מפני שפסקו אח"כ כר' יוחנן.

6) מרובות בסוכה הוויות דאביי ורבא. וסתם התלמוד ג סע“ב: היתה גבוהה וכו', עד ד ע”ב (ת"ר) – מהוויות דאביי ורבא הם, כמפורש שם ד א בהמשך הדברים: סבר אביי למימר וכו' א"ל רבא, וכן ד ב (ועי' ירוש').

רש"י (ג ב) אומר: היתה גבוהה מעשרים. פיסקי שמועות הן משל כל בני הישיבה, שהיו במדרשו של רב אשי שסידרו הגמרא.

אבל כאן יש לנו שכבת עתיקה יותר מזו של רב אשי.

וכזה למשל בגטין כא ב–כב א: כתבו על חרס של עציץ וכו', והעוסקים בשאלות המסתעפות מהן הם אביי ורבא.


[ג. סוגיות מקבילות]

יחסה לעירובין בכלל מראה על איחור וקדימה כאחת:

כי אמנם הרבה סוגיות בסוכה שוות לעירובין, אבל כמה מהן לקוחות בעירובין מסוכה, ויש מהן שהן עתיקות משניהם:

ב א = עירובין ב א (סבוראי); ג ב: דתנן (דתניא) וכו' והוינן בה וכו' = עירובין פה ב: אמר ליה אביי לרבה תניא דמסייע לך עירובי חצירות וכו' והוינן בה וכו' (וא"כ הויה שקדמה לאביי); ד רע“א = עירובין עח ב – עט א (לענין אחר); ד ע”ב–ה ע“ב: ארון תשעה וכפורת טפח וכו' אלא לר' יהודה הילכתא גמירי לה, וכאן נסמכה (דאמר ר' חייא בר אשי וכו') כל הסוגיא של עירובין ד א–ד ב (אמר רחב”א וכו' מחיצות169 דאורייתא נינהו דאמר מר ארון תשעה וכו' לא צריכא לר' יהודה וכו' ולר“מ וכו'170. כאן נרמזה הסוגיא של סוכה ד ב–ה ב בקצרה ע”י “דאמר מר”, אבל בסוכה ו ב בסיום הסוגיא; מחיצין הא דאמרן הניחא לר' יהודה אלא לר“מ וכו'. נראה אפוא שמצד אחד השתמש כאן עירובין בסוגיית סוכה (דאמר מר), ומצד שני השתמשה העריכה המאוחרת של סוכה בעירובין והעתיקה משם מן “אמר רחב”א” ולהלן; טו סע“א–רע”ב: דאתמר וכו' = עירובין טו ב; טז ב: אמר רבב"ח וכו' = עירובין פו ב; כד ב: אמר מר וכו' = עירובין פו ב; כד ב: אמר מר וכו' = עירובין טו ב (ולקוח בוודאי משם, עי' לעיל); כח ב: היכי דמי קטן וכו' – עירובין פב א: ותנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא קטן וכו' והוינן בה ואיזהו קטן וכו' וכמה כבר ארבע כבר חמש.

כאן מצטטת עירובין בפירוש את סוכה. והסוגיות השוות לגמרי אפשר שהועברו בעריכה אחרונה מעירובין לכאן.

לב ב = עירובין יט א, אגדה.


ומן הסוגיות השוות למסכות אחרות; אלא שגם באלו ישנם הוספות ושינויים:

א) ברכות

כה א = ברכות יא א (וט"ז א), אבל בסוכה עוד: והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא וכו', וכל זה אינו בברכות.

מו א (א"ר זירא וכו' הלכתא כר' יהודה, שמברך על כל אחד ואחד) ואמר רבי זירא וכו' מ“ט דר' יהודה וכו' הכא נמי כל מין ומין171 תן לו מעין ברכותיו וא”ר זירא וכו' = ברכות מ ע"א (ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים. א"ר זירא וכו' אין הלכה כר' יהודה), ושם מקומו העיקרי (כל מין ומין!), ולכאן הועברו המימרות אגב “הלכתא כר' יהודה”.

מא ב: מיתיבי וכו' ואמר שמואל וכו' – ברכות כג א.

ב) שבת

לד א: אמר ר"ח (עד רע"ב) = שבת לו א.

לו ב: אמר רפרם בר פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות דתניא (בשבת) וכו' = שבת פא א: ת"ר ג' אבנים וכו' אמר רפרם וכו' כמחלוקת כאן כך מחלוקת באתרוג, התם מתני' הכא ברייתא, אלא כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן?

אבל וודאי שדבר זה נאמר ראשונה בשבת, ומשם הובא לסוכה, על־פי הגהת הבבלי שם.

מג א: (אמר רבא לא נצרכה אלא למכשירי לולב ואליבא דהאי תנא דתניא) לולב וכל מכשיריו וכו' מ"ט וכו' = שבת קלא ב, ובסוכה עוד: וסוכה גופא מנלן דתניא וכו'.

מו א: (ואף רב סבר כל שבעה מצות לולב) דאמר רחב"א אמר רב וכו' ויגדך = שבת כג א.

נד ב: והא תנן וכו' וא"ר זירא וכו' = שבת קיד ב (ועי' שם).

ג) פסחים

לה א: גופא א“ר אסי וכו' = פסחים לז סע”ב–לח א.

לט א: תנא וכו' אמר וכו' אמר אביי וכו' = פסחים קיט ב172.

ד) ראש השנה

מא א: מנלן וכו' מ"ט מהרה וכו' (עד מא ב) = ראש השנה ל א–ב.

ה) מועד קטן

מד ב: וקשקושי מי שרי וכו' = מו"ק ג א.

ו) בבא קמא

לב א: בעי ר“פ וכו' = ב”ק צו א.

מ ע“א: (אמאי עצים בעלמא הוא) ועצים אין בהן משום קדושת שביעית דתנן (= דתניא) עלי קנים וכו' שאני התם דאמר קרא לכם לאכלה וכו' אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדים, ועצים וכו' (עד מ ע"ב) = ב”ק קא ב–קב א: רבא רמי תנן מין הצובעין וכו' ורמינהי עלי קנים וכו' ומשני אמר קרא וכו'.

זהו אפוא מין “איכא דרמי לה הכי”, אבל וודאי שהסוגיא בסוכה לקוחה ממקום אחר, מב"ק (עי' לעיל) שלנו או מעריכה קדומה.

ז) עבודה זרה

לג א: בעי ר' ירמיה וכו' יש דיחוי אצל מצות או לא ותיפשוט לה מהא דתנן (חולין פז א) וכו' והוינן בה וכו' ואמר ר“פ וכו' דר”פ גופא מיבעיא ליה וכו' תיקו; עד כאן הכל כמו בע"ז מו א (שנוסף בה מו"מ על חולין), אבל בסוכה מסיים עוד: לימא כתנאי וכו', וכל זה לקוח מסוגיא דלעיל, יא ב!

והנה ה“ג בה' לולב (ד"ו לד א), שהעתיק כאן בוודאי שאילתא שאבדה, אינו מביא אלא עד “דר”פ גופא” וכו‘, ז“א רק כסוגית חולין, ולא ההוספה שבע”ז ולא זו שבסוכה. ועי’ להלן.

ח) מנחות

לז ב: תנן התם וכו' = מנחות סב א.

נ ע“ב: ואיבעית אימא דכ”ע וכו' והכא במילף מנורה וכו' = מנחות כח ב: במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי וכו'.

ט) בכורות

לט א: לא רצה וכו' אמר רב הונא וכו' = בכורות לא ב: והוינן בה לא רצה וכו' ואמר ר"ה וכו'.

י) ערכין

נ סע"ב: אמר רב פפא כתנאי וכו' מאי לאו בהא קמפלגי וכו' = ערכין יא א סתם: לימא בהא קמיפלגי וכו'.

מכל המקומות האלה, הרבה מהם לקוחות מסוכה, וכמה מהן הועברו לסוכה ע"י המסדרים האחרונים.


ד. יחס הבבלי לירושלמי

גם יחס בבלי סוכה לירושלמי שונה מן יחסו של הבבלי בשאר המסכות לירושלמי, כי אע"פ שישנם גם בסוכה הרבה חילופים וניגודים בין הירושלמי והבבלי, בין בשמות אמוראים ובין בסוגיות – בכל זאת ישנה בסוכה, לפי הרושם שלי, קורבה יתירה לירושלמי, בין בסתם התלמוד ובין במימרות וסידורם.

אמנם “אמרי במערבא”, י ע“א (כי אתא רב דימי אמר) – מתנגד לירושלמי, כי הוא מפרש: דיורין ממש173. וכן טז ב (עירובין פו ב): דכי אתא רב דימי אמר וכו' – בירוש' נב ע”ג: דאמר ר"ח שלטון בא וכו‘; אבל בדף יא ב–יב א: כי אתא רב דימי אמר וכו’ כי אתא רבין אמר וכו' – בירוש' כרבין; לב ב: כי אתא רב דימי וכו' כי אתא רבין וכו' – הירוש' כרב דימי; מג ב: כי אתא רב דימי אמר אקלע ולא דחי כי אתא רבין אמר לא אקלע ולא דחי (כ"י מ') – ירוש' (נד ע"ב) כרבין; וכן מה ב: כי אתא רב דימי וכו' כי אתא רבין וכו' – ירוש' (נג רע"ד) כרבין. (כא א–ב: כי אתא רב דימי וכו' כי אתא רבין וכו' – ליתא בירושלמי).

ו“במערבא מתנו”, לז ב, אמנם אינו בירושלמי, אבל ישנו בויק“ר פכ”ח ה ופסיק“ר פי”ח וכנוסח הפסיקתא.

ואמנם “רבנן דקיסרי”, שבדף ח ע“א174, אינו מפורש בירושלמי. אבל “רבנן דקיסרי”175 (נה א) ישנו בירוש' שם: רבנן דקיסרין בשם ר' יעקב בר אחא, אלא שהירוש' משובש, ונדחקו המפרשים בפירושו, וכצ”ל: אלא כמ“ד יתקעו לפי מנין (עי' ק"ע) המוספין יתקעו וכו' ואפילו כמ”ד לפי מנין המוספין יתקעו – תָקועות היו מוסיפין לא היו מוסיפין תקיעות: כלומר שמרבין בתוקעין, “תקועייא” במימרא שהובאה מארץ ישראל (ר“ה ל ע”א)176.

שאילתות ובבלי סוכה עי' “שרידי שאילתות”.

ה“ג (משאילתות) ד”ו לג ע“ד (ד"ב 169) וסוכה ל ע”ב–לא א.

ברש"י לסוכה ישנן כמה הוספות של תלמידו הריב“ן; רש”י לסוכה – אחד מפירושיו האחרונים הוא, שכתבו בזקנותו: אומנות הפירוש והסגנון עלתה כאן לשיא גובהה.

התוס' לסוכה – הם תוספות הר"ש משאנץ המצטיינים בבקיאות עמוקה ובהשתמשות רבה במשניות זרעים וטהרות וירושלמי.

חידושי ראשונים: רי“ד מהדו”ב, פסקיו (בס' סם חיים), ריטב“א (בשיטות הרשב"א), הרא”ש (תוס') לסוכה, מאירי (וורשוי תר"ע).


ד. מסכת נדרים

[א. יחודה]

“לשון נדרים משונה”, אמרו כבר הראשונים בכמה מקומות177.

חוץ ממה שנוגע לאוצר הלשון, משונה הוא בדקדוק ובטרמינולוגיה:

בדקדוק: “־ין” בבינוני ר' (במקום ־י); הכינוים: ־יהון, ־יכון (במקום: ־יהו, ־יכו, בבבלי); להון, לכון (להו, לכו); הדין, הדא, הלין (האי, הא, הני); הלין והלין (אידי ואידי), ע"ט ב‘; אנת, אינון (את, אינהו); דילי וכו’ (דידי); קדמאה, קדמאי, קדמייתא (קמא, קמאי, קמייתא); ית–; לא נמצא: ניהל–; מצוי “על” במקום “א–”.

ובאוצר־הלשון: “לחמא” במקום “נהמא”; “ואלי178 במקום “שפיר דמי”; “יאות179.

ובטרמינולוגיה התלמודית: תיבעי (במקום “תיקו180; ממילא נסבה (“כדי נסבה”), יד א; (“ידות”) אינשי, איירי בהון (מאן דכר שמיה, ח"מ), ב ע“ב; למימרא בניחותא181, פלו' נאדי מן טעם דפלו', טז א (=פלו' לא אמר כפלו'); אי הכי (או “אם כן”) מאי (“למה לי”) למימרא182, (“פשיטא” בהקבלות)183; צריכא למימר, לג א; היכי קא מבעיא לן (“ליה”), סח א (“למאי נ”מ"); אלא מעיקרא דפלו' הכי איתמר, ה ע”א (אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר' פלוני), אלא הכי איתמר דפלו', שם ("אלא אימא אמר ר' פלו' ").

וכל הלשון והסגנון שבנדרים הוא ברחבות שאין כמוה בבבלי.


[ב. עריכתה]

ויש בה במסכת זו דברים יוצאים מגדר המצוי והרגיל בנוגע להבנת הטרמינולוגיה התלמודית:

א) ו ע"א: אמר לך אביי הא מני ר' יהודה היא. והא אביי הוא דאמר אנא דאמרי אפילו לר' יהודה, הדר ביה. אלא לימא רבא דאמר כר' יהודה, אמר לך רבא אנא וכו‘; כאן אומר התלמוד “והא אביי הוא דאמר” על מה שנאמר לעיל (ה ע"ב) בלשון: אמר לך אביי אנא וכו’, טרמין שאינו מציין בכל התלמוד אלא דברים שסתם התלמוד, או בני הישיבה, אומרים על פי דבריו של אמורא (אליבא); כרגיל אומר התלמוד בכגון זה: אלא לעולם פלו' דאמר כרבנן ופלו' אמר לך אנא דאמרי וכו' (עי' למשל גטין עד סע"ב).

ב) נט ב: אתוספת קתני אסורין (שביעית פ“ו מ”ג) אי הבי מאי אתא רשב“ג למימר דתניא רשבג"א הגדל בחיוב חיב הגדל בפטור פטור, ת”ק נמי הכי קאמר, כולה מתני' רשב“ג קתני לה184. וכבר תמה הרא”ש (ועי' גם תוס'): לא מצינו רשב“ג חולק על משנה דבצלים וגם לשון חיוב ופטור לא שייך לומר בשביעית אלא איסור והיתר. וצריך לפרשו בדוחק דהכי פריך אי הכי דמפרשת דאיסור אתוספת קאי וסבר האי תנא דבנטע אחד יש איסור והיתר הא דקאמר רשב”ג גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד בחו“ל185 דהגדל בחיוב חייב ובפטור פטור ואשמועינן דבאילן אחד יש איסור והיתר הא האי תנא נמי הכי אית ליה ומדקאמר התם רשב”ג אומר משמע דאיהו להודיה ס"ל הכי.

כמה דחוקים הדברים!

אבל בוודאי שהמסורת נשתבשה כאן: ר' שמעון בן גמליאל, במקום “ר' חנינא בן גמליאל (שכן היה נוסח הבבלים במשנה) והשם הזה “רחב”ג” בא במקום “ר' חנינא בן אנטיגנוס”, חילוף שהוא נמצא גם במק“א, תוס' נדה פ”ז ה בכל הנוסחאות: ר' חנינא בן גמליאל במקום “בן אנטיגנוס”, שבמשנה ושבברייתא שבבבלי נח ב; ולהיפך אנו מוצאים: ר' חנינא בן אנטיגנוס, בברייתא שם כג א186, במקום: בן גמליאל, שבתוס' פ"ד ה.

ורחב“ג (= ר"ח בן אנטיגנוס) זה הוא הוא שבסיפא דשביעית שם: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין להתלש בעלין שלהן אסורין; ופירוש “אי הכי” אם אתוספת קתני “מאי אתא רחב”ג למימר”, “ת”ק נמי ה“ק”, שהתוספת אסורה. והמסדר האחרון, שכבר היה לפניו הנוסח “רשב”ג“, הוסיף: דתניא רשבג”א וכו' (על פי גטין וב"ב).

ושתי הדוגמאות האלה דיין להוכיח, שסידורה של נדרים מאוחר הרבה; כי אלה הן בוודאי מעיקר התלמוד, אף שבוודאי יש בנדרים גם הוספות מאוחרות; כמו מא א: היינו דבכל דוכתא (עירובין, מכות ונדה) אמרינן אמר רב יוסף וכו' ניהלן, כה א: דההוא גברא וכו', שהביא כאן בשמ“ק בשם “בשר ע”ג גחלים”.

אבל הוספות של “רב יהודאי” לא חלו כאן, כמו שחלו בשאר מסכות; כי נדרים לא נשנית בישיבתו (ואולי לא נשנית כבר לפניו).

רב נטרונאי בתשובתו187 אומר: נדרים אין נשנית בשתי ישיבות היום יותר ממאה שנה188 וכן אמר מר יהודאי ז“ל דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן לאסור ולהתיר בה לא נדר ולא שבועה189, וכן מעיד ר' יהודה ברצלוני בס' העתים190: ומשני מר רב יהודאי לא גשנית נדרים בישיבה; וכן בתשובה אחרת שבפרדס (ד"ק כז ב) וה”פ סי' קכ: כך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנן איך בנו כח וכו' וכל שכן [שאין אנו]191 שונין משנה דנדרים וכו'192.

וכך לא נזכרה נדרים ברשימת המסכות שנשנו בישיבה שבקטע של ה“פ כ”י אדלר סי' 2639193: (שו' 8–15) סך מסכתא דקא מיגרסן הידנא מן איל[י]ן שת[א] סדרי. מן סדר זרעים וכו' ומן סדר נשים יבמות י“ו פיר' וכתובות י”ג פר' [גטים ט‘] פר’ סוטה ט' פירקי וקידושין ד' פירקי סך פירקי צ“א (קרי: נ"א) וכו'. [ומן] סדר קדשים שחיטת קדשים ד”י פירקי ומנחות י“ג פיר' שחיטת חולין י”ב פירקי בכורות ט' פירקי ערכים ט' פי' סך כולם נ"ז פירקי.

ודווקא מסכות אלה, שלא נגרסו בישיבה, נדרים, נזיר, מעילה, כריתות ותמיד – “לשונן משונה” ועריכתן משונה.

הלוי194 ריפא את השבר על נקלה: “כי בסוף ימי הסבוראים כבר הותחל גם בארץ ישראל להיות הלימוד במתיבתא תלמוד בבלי”, “ומכיון שלא למדו נדרים בישיבות בבל, באו העתקות מסכת זו לאירופה רק מא"י, ועל כן נשאר אצלינו כפי מה שנכתב בא"י”. “אבל מה הננו רואים לפנינו שאין שום שינוי בין מסכת נדרים לשאר מסכתות הש”ס וכל סידורם אחד ממש, וכן הוא גם הסיגנון באין הבדל כל שהוא(!) ורק נמצא באיזה מקומות כיוצא מן הכלל איזה חילוף לשון כמו תיבעי תחת תיקו או והדין תחת האי, זה בא רק משיגרת לישנא של המעתיקים בא“י אשר הרגלם גבר עליהם, ואחרי שאין [ב]זה באמת שום שינוי ושום נפקא מינה לא דקדקו בזה ונשאר כן, ומזה עצמו הדבר מוכרע ומוכרח שאם היה הדבר כן מעצם הסידור הלא היה כן בכל המסכת מראשה לסופה, אבל הוא רק במקומות מעטים, מפני שתקף ההרגל על המעתיקים הראשונים בא”י"!

ודברים אלה אין בהם אפילו צל של אמת: נדרים שונה ושונה בלשון ובסגנון ובסידור (עי' להלן), וא“א כלל שדבר כזה נעשה בהשפעת המעתיקים מא”י (אפילו אם נניח כמותו – מה שאינו נכון בהחלט – שמסוף ימי הסבוראים “הותחל גם בא”י להיות הלימוד במתיבתא תלמוד בבלי"), ואם היה הדבר כך היינו צריכים אפוא למצוא טרמינולוגיה זו בא"י, בירושלמי, ואיפה ישנה טרמינולוגיה כזאת של נדרים בירושלמי?! 195.

לוויאס (Gram., 2) מחליט שמכיון שלא שנו מסכות אלה בישיבה בתמידות לא נשתנה לשונם כמו שנשתנה לשונם של חלקים אחרים, ונשארו בלשונם העיקרי ( אע“פ שנשתנו ונשתנו ע”י המעתיקים, והראשונים וכתבי־היד מעידים!). אבל זהו הגיון משונה: שאר המסכות, שלמדו בישיבות הגאונים – נשתנה לשונן ללשון שאינו לשון הגאונים, ונדרים וכיו"ב שלא נשנו בישיבות נשתנה לשונם ללשון הגאונים!

ברור שיש כאן טעם אחר יסודי (ולא חיצוני): עריכה אחרת, זמן וישיבה אחרת, ז"א מקום אחר ומסדר אחר. והוא, כמו שראינו ונראה, מאוחר הרבה משאר מסכות התלמוד.

נעבור נא על המקבילות ועל הסוגיות המוחלפות:


[ג. יחסה למסכות אחרות]


א) נדרים – נזיר

שתי מסכות אלה יש בהן כמה דברים משותפים ומקבילים, אבל אע"פ שלשונן דומה בעיקר וסגנונן שוה בהרבה, הרי הן מוחלפות בכמה וכמה דברים גם בלשון גם בתוכן, והרבה סוגיות שבנדרים מאוחרות.

1) ב ע“ב–ג ע”א שונה מנזיר ב ע"א, ורחב יותר:

א) ותו ידות אינשי, איירי בהון וח"מ – בנזיר; אמר רבא ואיתימא כדי (סתם!) חסורי מחסרא וכו'.

ב) וכל היכא דפתח לא מפרש ברישא והתנן יש נוחלין וכו' יש מותרות לבעליהן וכו' יש טעונות שמן ולבונה וכו‘, יש טעונות הגשה וכו’ יש בכור לנחלה וכו' הלין משום דאוושו ליה מפרש ההוא דפתה ברישא והא במה בהמה יוצאה וכו' אלא לאו דווקא זימנין מפרש ההוא דפתח ברישא וכו' ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא וכו' – בנזיר: [והיכא דפתח לא הוי מפרש]196 והתנן במה בהמה יוצאה וכו' יש נוחלין וכו' אלא לעולם תני הכי ותני הכי אלא התם דאיסורא דנפשיה הוא מפרש איסורא דנפשיה ברישא, גבי בהמה דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי מפרש היתירא ברישא, גבי יש נוחלין נמי מפרש עיקר נחלה ברישא אלא התם197 לפרוש כינוי ברישא אלא היינו טע' ידות הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה. וכבר העיר הרא"ש שם: “אלא התם איסורא דנפשיה וכו' ובנדרים ליתא להך טעמא אלא מעיקרא פריך מיש נוחלין ומיש מותרות לבעליהן וכו' ומשני הני משום דאוושן וכו' והדר תו פריך מבמה בהמה”.

ואת שאמרו בנזיר "אלא היינו טעמא ידות הואיל ואתיין וכו' " שנוי בנדרים בלשון “ואיבעית אימא”!

ג) ועל השאלה: וליפתח הדין ברישא, עונה בנדרים: מיפתח פתח בבכינויין דאורייתא ברישא והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא, הניחא למ"ד כינויין לשון נכרים וכו' מי קתני ידות ולאו חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות וכו', אבל – בנזיר: וליפתח בהון ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושי מפרש ידות ברישא (ועי' רא"ש שם).

ומכיון שהח"מ נאמר בנזיר בשם רבא198 ומכיון שבנדרים מקושר בזה: וידות היכא כתיבן וכו', ושקלא־וטריא של אמוראים שונים בפירוש הברייתא, נראה שגם הסוגיא שלפניה היא בעיקרה אמוראית ולא סבוראית.

2) ד ע“א: הניחא למ”ד לא חיילא עליה נזירות מאלתר וכו' – צוין למחלוקת ר' יוחנן ור"ל שבנזיר טז ב; וכן: ועוד האמר מר בר רב אשי וכו' – שם (ודברי רב אשי שאחריו מוסבים על דברי רב אחא בר יעקב לפניו).

3) ה ע“ב: לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים, (אין) שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה וכו' אמאי דחיק שמואל לאוקומה למתני' כר' יהודה וכו‘. אמר רבא מתניתין קשיתיה וכו’. מן השאלה אמאי דחיק שמואל וכו' ומתירוצו של רבא יוצא199, ששמואל עצמו סובר הוויין ידים, אלא שמפרש משנתנו כדעת מי שאומר לא הוויין ידים, וא”כ “אין” הוספה מוטעית היא, וליתא בתוס' קידושין שם (ועי' שם וכאן). ושזו היא דעתו של שמואל יוצא גם מדבריו בגטין כו א: וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם200. ולזו מתאימה המימרא שלו בקידושין ה ע“ב201: הרי את מותרת לכל אדם ה”ז מגורשת. וגם בנזיר ב ע“ב השיבו על השאלה: “לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים” לא כמו שהשיב אביי בקידושין שם (להלן ו ע"ב) ששמואל סובר באמת “לא הוויין ידים”, אלא: אמרי202 בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי וכו'; ו”אמרי אין“, שבקצת נוסחאות203 גם כאן הגהה היא כדי להשוותו עם סוגיא דקידושין, ו”לימא קסבר" כאן ובנזיר הוא כמו כל “לימא” שאינו עומד.

ובנדרים ו ע“ב: איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוויין ידים ורבא אמר לא הווין ידים אמר רבא רבי אידי אסברה לי וכו'. אבל – בנזיר סב א204 מוחלפת השיטה205: אביי אמר לא הווין ידים ורבא אמר הוויין ידים, וזו כשיטתו של אביי בקידושין, ששמואל סובר לא הוויין ידים, אבל רבא מיישב כאן בנדרים (ה ב) דברי שמואל כאילו הוא סובר הוויין ידים (עי' לעיל) כדעתו בנזיר. ובנזיר א”א להגיה כמו שהגיהו שם206 מפני “לאיתויי”, “הניחא לרבא” וכו‘207. אבל גם בנדרים א"א להגיה מפני "אמר רבא רבי אידי אסברה לי208 וכו’ “. אלא ש”איתמר" זה, שבא בסוף הסוגיא, כמו כמה וכמה איתמר, – ממקור אחר הוא, שנשנה מעיקרו בנזיר: מקיש ידות גזירות לנזירות, ולא הזכיר כלל “מקיש נדרים לנזירות” (לעיל ג ע"א), ובמסכת נזיר זו היתה המחלוקת מוחלפת.

4) ט ע“ב: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד וכו‘. מתוך הסוגיא הסמוכה: מתקיף לה ר’ מני מ”ש אשם נזיר טמא דלא אכל וכו' אי הכי אפילו נזיר טהור נמי וכו', מוכח שבעל נדרים גרס “טמא”.

אבל בתוס' נזיר פ“ד וספרי נשא פיס' כב וירוש' נדרים לו ע”ד ונזיר נא ע“ג ליתא “טמא”. וכן ליתא בבבלי נזיר ד ע”ב209.

ודברי ר' מני ור' יונה – בירוש' נדרים ונזיר שם (דברי ר' יונה סתם) נאמרו בנזיר טהור. וכן דברי אביי בדף י ע“א, מפני שהם סוברים ש”אשם" לאו דווקא; אלא כל קרבנות נזיר.

גם מן הסוגיא הסמוכה לזו, בנדרים י ע“א, יוצא שלא גרסה “טמא”, שהרי היא אומרת: אמר אביי שמעון הצדיק ור”ש ור“א הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי וכו' (ר"ן: מיהו לא אמרו ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא וכו') והדין קרא בנזיר טמא כתיב?! (ר"ן: דאילו לשמעון הצדיק לא קשיא מידי וכו'!) משום דשנה בחטא הוא, “ואית ספרים דכתיב בהו ורבנן הדין קרא בנזיר טמא ומשום דשנה בחטא הוא – דרבנן דלית להו הך דר”ש ור”א הקפר אמרי לך הא דקרי ליה לנזיר חוטא בנזיר טמא כתיב וכו' " (“שיטה” בשמ"ק).

ולענין ר“א הקפר סוגיא דנדרים (וסוטה טו א) מוחלפת מנזיר ג ע”א: אין, דאפילו לר“א הקפר דאמר נזיר חוטא ה”מ גבי נזיר טמא וכו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה (וכבר העירו ע“ז תוס' סוטה טו א והמאירי כאן; אלא שזהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכ”ש במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד).

אבל מתאימה לגמרי לנזיר יט א (תוס' שם): והא [הדין קרא]210 בנזיר טמא כתיב ואין אפילו נזיר טהור קאמרינן קסבר ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא. וא"כ יש לנו גם בסוגיא זו של נדרים מקורות שונים וחולקים שנצטרפו יחד.

5) יא ב: בעי רמי בר חמא וכו' הרי עלי כבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים מהו, אי דקאמר בהדין לישנא בהיתרא קא מתפיס אלא כגון דמחית וכו' (וכיו“ב יב סע”ב: ה"ד אינימא לפני זריקת דמים וכו‘, ועי’ להלן).

בנזיר כב ב: מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי וכו' הרי עלי כבשר זבח שלמים מהו וכו‘, מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמים אע"ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ – מיקדש קדיש אבל הכא וכו’ ואיכא דאמרי היו דרב"ח וודאי.

בבעיא שבנזיר אין אפוא “לאחר זריקת דמים” (כמו שדחו זה גם בנדרים), ולל“ק שם אפילו אם “בצננא (= בהיתירא) קא מתפיס” בבעיא דרמי בר חמא אסור, מה שמתנגד לסוגיית נדרים, וא”א להתאימה אלא ל“איכא דאמרי” שבנזיר!

6) יב ב–יג א: לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר, היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים וכו' אלא לאו כגון דמחית וכו' ותנאי היא (“מר סבר בעיקרו מתפיס ומר סבר בהיתר קא מתפיס”), לא דכ“ע לפני זריקת דמים ומ”ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור וכו' (עד:) מי לא מיקדיש,

בנזיר ד ע“ב: לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי (ר' יהודה ור"ש) דתנן הרי וכו' מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דלא בעינן דבר הנידר וכו' לא דכ”ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב ביה לה' וכו' (כבנדרים).

כאן השתמשה נדרים בנזיר!

7) סח א: איבעיא להו בעל מיגז גייז וכו‘. בעיא כיוצא בזו של נזיר כא ב: בעל מיעקר עקר או מיגז גייז וכו’.


ב) נדרים – שבועות

גם שתי מסכות אלה יש בהן כמה דברים משותפים וכמה סוגיות מקבילות, אבל מה טיבם?!

1) יב א: מיתיבי (= “ת”ש" לפשוט בעיא של רמי, אם “בעיקרו קא מתפיס או בהיתירא קא מתפיס”) איזהו איסר האמור בתורה האומר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו וכו' ואמר שמואל והוא שנדור באותו היום, היכי דמי וכו' ש"מ בעיקרו קמתפיס, דשמואל הכי איתמר אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך211.

וכך הוא לשון שמואל בשבועות שם: והוא שנדור ובא מאותו היום, “שקבל עליו כבר בנדר שלא יאכל בשר ביום שמת בו אביו” (רש"י שם). ושם בע“ב: כיום שמת בו אביו פשיטא (“וכי משום שמת בו אביו מיגרע גרע איסוריה, הרי נדור ובא הוא ונדר בדבר הנדור”), כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה, סד”א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי (לא הויא איסור והאי)212 לא מיתפס בנדר הוא קמ"ל [מעיקרא קאי באיסורא (דרבנן)213 והשתא קאי (באיסורא דאורייתא)214 בבל יחל דברו]215.

בכל אופן “נדור ובא”, לפי הסוגיא של שבועות הוא משום שצריכים לידור בדבר הנדור216, ונדר ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר באותו יום ועכשיו הוא מתפיס בו.

אבל בירוש' כאן (פ“א לו סע”ג): ר' יוחנן ורב תריהון אמרין והוא שיהא נדור באותו היום. ר' יוסי בעי אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר217, וימר (קרי: נימר)218 באותו (?) היום219.

סוגיא של שבועות בכל־אופן מוחלפת מזו של נדרים. ר“ן: והך סוגיא קטיע היא דלא פירש הש”ס א"כ מאי אתא לאשמועינן וכו' אלא סמיך ליה אסוגיין דריש פרק שבועות שתים בתרא וכו'!

2) טז א: מכלל דשבועה220 שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי221 (שבועות פ“ב מ”א) שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל וכו' אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע, היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו שבועה שאוכל דאכילנא משמע אבל222 אמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר223 שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר וכו' – כל סוגיא זו מעובדה ולקוחה משבועות (יט ב–כ ע"א), אלא שלפני התלמוד של שבועות לא היתה עדיין מ“ב של נדרים (קרבן לא אוכל לך וכו' אסור) במשנה שלהם, אלא ברייתא היתה, והרומיא היא מברייתא למשנה של שבועות: מתניתין בשאין מסרבין בו לאכול ברייתא במסרבין בו לאכול וכו' (שם כ ע"א, והתוס' שם יט ב נדחקו בזה והגיהו מה שהגיהו)224, ונדבר ע”ז במקומו.

וכבר העיר הר“ן (טז ב) ש”זו מן הסוגיות המתחלפות": לפום האי לישנא (דנדרים: היו מסרבין וכו' ואמר אכילנא אכילנא ותו שבועה וכו') משמע דכי היכי דצריך הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע הכי נמי צריך הוכחה דשאוכל דאכילנא משמע ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקמתיה דאביי גופיה לא משמע הכי אלא דסתמא בלא שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות225.

ובנדרים נוסף גם: אביי לא אמר טעם כרב אשי וכו' ורב אשי נאדי מן טעם דאביי וכו' ואיכא לתרוצה נמי וכו'.

וחוץ מאלה כמובן כמה שינויים בסגנון ולשון: בשבועות: רב אשי אמר תני שבועה שאי אוכל, ובנדרים: רא"א שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר; בשבועות: לישניה דאיתקילא ליה, ובנדרים: מיקם (= מיעקם) לישנא היא (“דאיתקיל ליה” ליתא בנדרים בכ"י מ' ובמפרשים, ולקוח משבועות).

וזו ראיה ניצחת על איחורה של מסכת נדרים.

3) יח א: אמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו ממאי וכו' לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא וכו' למאי הילכתא לכדרבא וכו' לימא מסייע ליה מי שנזר וכו' כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א.

ר“ן: מאן דמסייע ליה לרבא מהא על כרחין כרב הונא (לעיל יז א) ס”ל דאמר דבאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חלה על נזירות וכו' וה"ק ודאי הא מתניתא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום מתוקמא וכו'.

ה“ל”א" כאן הוא לשון שבועות כז ב226: חיובא הוא דליכא227 הא שבועה איכא למאי הילכתא לכדרבא וכו' לימא מסייעא ליה וכו' הכי השתא התם נזירות מיהא איתא דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשנייה (בלא שאלה) הכא שבועה שנייה מי איתא כלל.

המסייע בשבועות הניח אפוא שקיבל עליו שתיהן בבת אחת, וכשמואל שחלה נזירות, ותירץ תירוץ אחר, אבל בנדרים הולך המסייע בשיטת רב הונא, וסיגנן את התשובה ע"פ רב הונא: כגון שקיבל וכו', שלא חלה נזירות שנייה כלל228.

4) כד ב: תנא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין229, היכי דמי שבועות הבאי אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי מידעם קאמר230 אמר אביי דאמר שבועה שראיתי א"ל רבא א“כ למה לי למימר231 ועוד דומיא דנדר קתני אלא אמר רבא לעולם דאמר שבועה אם לא ראיתי לאו מי אמר רב עמרם232 באומר יאסרו פירות עולם עליו אם אינן של בית המלך ה”נ דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי ל"א233 אלא א' רבא באומר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים.

“ל”א" הוא ע“פ שבועות כט א, ועיקר הסוגיא לקוחה משבועות שם: נשבע על דבר שא”א אם לא ראיתי גמל פורח באויר. מאי קאמר234 אמר אביי תני שבועה שראיתי רבא אמר באומר וכו'.

ובנוגע לנוסח הברייתא, הנה הירוש' בנדרים כאן (לח רע"א) מביא שתי הנוסחאות: תני כשם וכו' והתני שבועות הבאי אסורות וכו'235.

וכן ההמשך: א"ל רבינא לרב אשי וכו' – לקוח משבועות שם, בהרחבת דברים, אלא שהמסקנא אחרת: אלא משה רבינו מילתא דלא טריחא נקיט, אבל בשבועות: ולטעמיך לימא להו על דעתי, על דעת המקום למה לי, אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו.

5) גם הסוגיא הבאה (כה א): ולא והא ההוא חויא וכו' – לקוחה משבועות שם (כט ב), אלא שבנדרים נוסף: ולתני טרוף מילתא אגב אורחא קמ"ל וכו'.

6) כה ב: ה“ד שבועות שגגות כגון רב כהנא וכו' – בשבועות כו א: האדם בשבועה פרט לאנוס ה”ד כדרב כהנא וכו‘. ושם מסיים: כי אתו לקמיה דרב וכו’ א"ל לבך אנסך.


ג) נדרים – יבמות

1) נדרים ל ע“ב: א"ל רב פפא לאביי למימרא דנולדים דמתיילדן משמע וכו' אלא משמע הכי וכו' – ביבמות יא א (בדברי רב אשי ורבינא): מאן אחין אחין הילודים וכו' עמד אחד מן הנולדים וקדשה וכו' מאן אחין אחין הנולדים וכו' עמד אחד מן הילודים וכו'; כאן משמש “ילודים” לעתידים להולד, ו”נולדים" לאלו שכבר נולדו (ועי' תוס' שם).

ואמנם כך מפורש בירוש' כאן דר"מ סבר נולדים שכבר נולדו משמע ומתיר בילודים236.

אבל בגטין יג ב: א"ל רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות וכו', ושם פה א (בעא מיניה רבא מר"נ): חוץ מן הנולדים מהו השתא מיהא לא איתיליד או דילמא עתידי דמיתילדי, וזו בשיטת נדרים.

2) עד א–ב: בשלמא ר“ע סבר אין זיקה וכו‘, – ביבמות כט ב: והוינן בה בשלמא וכו’, אבל סדר הסוגיא אחר: האיבעיא תחילה, ואח”כ ת“ש (מנדרים) – והוינן בה, ואמר ר' אמי, אי אמרת בשלמא נישואין עושה וכו' ארנב”י, ולר' אלעזר דאמר מאמר לב“ש |כו' אמאי מיפר בשותפות אמר לך ר' אלעזר אימור וכו' להפר נדריה מימרא ואבע"א א"ל ר"א ולרנב"י מי ניחא מי קתני יפרו יפר קתני אלא הב”ע וכו'.

“ואבע”א" היא כסוגיא של נדרים.

3) צא א: איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת וכו' אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנא דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה א"ל רבה237 אדרבה וכו‘. בהקבלות238מימרא דרב המנונא: דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו’239.


ד) נדרים – כתובות

1) לג א–ב: המודר הנאה מחבירו וכו' ופורע את חובו וכו‘. אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושעיא זו דברי חנן הוא (דאמר איבד את מעותיו) וכו’ = כתובות קז סע"ב–קח ב בלשון אחר (כאן: אפי' תימא דברי הכל, שם: רבנן; כאן: גבי מודר הנאה דיהיב וכו', שם: הכא במאי עסקינן), אבל הסיום שונה; כאן: רב הושעיא לא אמר כרבא גזירה שלא ליפרע משום ליפרע, אבל בכתובות: אמר לך רב הושעיא נהי דהנאה לית ליה כסיפא מי לית ליה וכו'.

2) מג ב:אלא אמר רבא היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון – בכתובות ע ע“ב: גופא המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' ור' יוסי אוסר אמר רבא מ”ט דר' יוסי גזירה וכו'; ואע“פ שב”גופא" רגיל התלמוד להביא את כל הסוגיא ממקומה, לא הובאו בו אלא דברי רבא.

3) נ ע"א: ר' עקיבא וכו' – כל הסיפור בקיצור (בסיתוא וכו', חסר שם) ובשינוי לשון בכתובות סב ב–סג א.

4) ע ע“ב: הא תנינא חדא זימנא הבוגרת ששהתה י”ב חודש הא גופא קשיא אמרת הבוגרת וכו' בבוגרת240 ל“ל שנים עשר חודש, בוגרת בל' יום סגי לה, תני בוגרת וששהתה י”ב חודש.

בכתובות נז ב: אמר ר“ה בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלושים יום וכו' ת”ש בוגרת ששהתה וכו' אימא בוגרת וששהתה ת"ש וכו' תיובתא דר"ה תיובתא.

אבל סוגית נדרים היא בשיטת ר"ה (עי' מאירי).

5) פא א: איבעיא להו וכו' רב אדא בר אהבה אמר מיפר רב הונא אמר אין מפר וכו' – בכתובות עא ב: דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מיפר רב אדא בר אהבה אמר אין וכו'.

התוס' שם הגיהו כמו בנדרים241, אבל התוס' במנחות נח ב (תוס' הר"ש משאנץ) חושבים את אלה בין “הסוגיות ההפוכות”.

6) פה א: אמר שמואל וכו' למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ורמינהי וכו' (עד:) אי הכי למה לי שמא יגרשנה תני ועוד שמא יגרשנה (פו ב). כולה בכתובות נט א–ב בלשון אחר, ובסוף: ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא, בניגוד גמור לנדרים.

ונראה שעיקרה בכתובות.


ה) נדרים – קידושין

1) יא א: וכי אמר כירושלים לר' יהודה מי מיתסר וכו' ותרי תנאי אליבא דר' יהודה = קדושין נד א–ב.

2) סא א–ב: למימרא דר“מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכו' = הכל בקידושין סד ב (“מחית איניש נפשיה”) אלא שבסוף הסוגיא שם (סד סע"ב): אמר אביי מחלוקת בשתי כיתי בנות וכו' א”ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא242 הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי אמר ליה התם בלישנא דעלמא קמיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פיסחא ומ"ס עד דמיפני פיסחא. ולפי זה אין צורך לומר “מוחלפת השיטה”243.

אבל גם בירוש' נדרים כאן וקידושין שם אחרי סוגיא זו244: אנן בעיי עד לפני ואת אמר אכין (“עד שיצא”) אמר ר' זעירא לשון ניותי הוא עד לפני פיסחא (= עד דמיפני פיסחא).

וא“כ גם הירוש', אע”פ שאמר ש“מתני' מחלפא”, פירש כך (כי אפשר לומר שבזה נחלקו, אם נכנסין לספק של “פני” – “מיפני” או לא).

אבל בכל־אופן – נדרים לא הזכירה כ"ז ולא ידעה אותה.

3) סו א: מאן תנא אמר רבא ר“ש היא וכו' – כיו”ב קידושין מד א וש“נ: מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבא245 ר”ש היא.

4) פד ב: אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא וכו' אמר רב הושעיא246 ל“ק הא רבי הא ר' יוסי בר' יהודה דתניא הגונב טבלו של חבירו וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי סבר טובת הנאה ממון וכו' לא דכ”ע טובת הנאה אינה ממון אלא הכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי, ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו אלא היינו טעמא דר' קנסוה רבנן לגנב וכו' ור' יוסי בר' יהודה סבר קנסוה רבנן לבעל הבית וכו' (רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו וכו').

בקידושין נח א–ב: אמר עולא טובת הנאה אינה ממון וכו' בעא מיניה ר“ח בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון וכו' (ואת משנה נדרים לא הביאו!) נימא כתנאי הגונב טבלו וכו' לא דכ”ע טובת הנאה אינה ממון והכא בטבלים וכו' ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי וכו' ואבע"א דכ“ע כמי שהורמו וכו' והכא בדשמואל קמיפלגי וכו' ואבע"א דכ”ע לית להו דשמואל והכא היינו טעמא דרבי דקנסוה רבנן לגנב ואבע"א דכ"ע אית להו דשמואל והכא היינו טעמא דר' יוסי בר יהודה דקנסוה רבנן לבעל הבית וכו'.

בנדרים השמיטו אפוא “אבע”א" הראשון, ומן “אבע”א" השני והשלישי נעשה תירוץ אחד (עי' רא"ש). ודברי רב הושעיא (רב יוסף) נאמרו שם בתור “נימא כתנאי” סתם.


ו) נדרים – בבא בתרא (ב"מ)

1) לא א–ב: אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וכו' תנן שאני נהנה מישראל מוכר בפחות וכו' אלא מתני' בזבינא מיצעא ודשמואל בזבינא חריפא תניא כוותיה דשמואל וכו'.

בב“ב פח א: אמר שמואל וכו' חייב והני מילי הוא דקיצי דמיה. אבל כאן א”א לפרש “דקיצי דמיה”, שא"כ אין קושיא ממשנתנו, שהרי כאן מוקיר ומוזיל, ובוודאי שאין דמיו קבועין.

אמנם הרשב“ם והר”ן כאן השתדלו להשוות ביניהם (ר“ן: “ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דוקא בדקיצי דמיה סמך ליה אסוגיין דבפרק הספינה כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמה דוקא בזבינא חריפא וכו' משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא”. נדרים סומך על ב”ב, וב"ב סומך על נדרים!). אבל סוגיות מוחלפות הן.

ו“תניא כוותיה דשמואל” וכו' – בב“מ פא א: תניא כוותיה דאמימר (“החזירה לאחר ימי שאילתה פטור משואל חייב כש”ש) הלוקח וכו', ואח”כ גם שם המעשה: ההוא גברא וכו' (שינויים בלשון).

2) עח א–ב: נאמר כאן זה הדבר וכו' (עד:) ביחיד מומחה – ב“ב קכ ע”ב־קכא א247, ושם (וכן ביבמות ובכורות): אמר ר' יוחנן, והכל בשינויי לשון וסגנון, וגם חסר שם: והא כתיב וכו' והא מסיטרא כתיבא.

3) פז א: והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ממגדף ועובד ע“ז ומקדש ומגרש – בב”ב קכט ב: והילכתא וכו' לבר מע“ז וקידושין; ר”ן: ולא פליגי דמגדף בכלל עובד ע"ז ומגרש בכלל מקדש וכו'.


ז) נדרים – מכות

1) פד א–ב: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. ולא קתני ובמעשר עני והתניא בברייתא (תוס" פ"ז) ובמעשר עני אמר רב יוסף ל“ק הא ר' אליעזר הא רבנן דתנן (דמאי פ“ד מ”ג) רא”א וכו' מאי לאו וכו' א“ל אביי דכ”ע ספקו טובל ור“א ורבנן בהא קמיפלגי ר”א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה וכו' ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש וכו' (רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית וכו').

במכות טז ב – יז א: אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה, כמאן כי האי תנא דתניא וכו' אמר רב יוסף כתנאי רא“א וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר וודאי טובלו וכו' א”ל אביי אי הכי אדמיפלגי בספקו ליפלגו בוודאי, אלא דכ"ע וודאי טובלו והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו וכו' כיון דממונא הוא (“אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים”) אפרושי מפריש ורבנן סברי כיון דטריהא ליה מילתא לא מפריש.

במכות כאן נאמרו דברי רב יוסף למימרא של רב, ובנדרים – לרומיא מברייתא למתני' דנדרים, והמחלוקת לדברי אביי היא שונה בשניהם.

אלא שהטעם “כיון דאילו מפקר נכסיה” וכו', נמצא בכמה מקומות (ברכות מז א וש"נ).

2) פו ב – פה א: ורמינהי בלא ראות וכו' אמר רבא הכא מענייניה דקרא וכו' אי אמרת בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפקא ליה וכו' – במכות ט ע“ב: ת”ר בלא ראות וכו' מ“ט דר' יהודה וכו' ור”מ בלא ראות למעט בבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכו'.

וכבר העיר הרמב“ן שם: ומיהו ההוא גמרא דנדרים (כצ"ל) משמע דלא דריש ליה משום רבוי אחר רבוי [ומיעוט אחר מיעוט] אלא משמעותיה דוקא וכו' ומוחלפת השיטה בכאן. וכ”כ הר“ן כאן: והך סוגיא מיחלפא התם בפרק ואלו הן הגולין; אבל רש”י והרא“ם פירשוהו ע”פ מכות; רא“ם: ולר”מ בבלי דעת פרט לסומא וכו' ואינו אלא לרבות כך גירסתו (כצ"ל) במכות והכא בלשון ארוך הוא והכל פירוש אחד.


ח) נדרים – ע"ז

1) מא ב: ומרפאהו רפואת נפש וכו‘. היכי קתני אילימא דרפואת נפש בחנם וכו’ אלא רפואת נפש גופו וכו' אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אבל אומר לו סם פלוני יפה לה וכו'.

ע"ז כז ב: מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות וכו' אלא ריפוי ממון בהמתו וכו' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אבל248 אמר לו סם וכו' מותר.

הענין לקוח בוודאי מע"ז, אבל הקַבָּלות בשמות שונות. והפירוש נמצא בירוש' ע"ז (פ“ב מ' רע”ד) בשם “ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו ריפוי ממון בהמתו” וכו'.

2) כיו"ב מג א: אלא לא ילוה הימנו מאי קא מהני ליה וכו' אלא לא ישאל הימנו מאי קא מיתהני מיניה וכו' אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכולהו249 גזירה.

בע“ז ו ע”ב: בשלמא להשאילן וכו' אבל לשאול מהן וכו' אמר אביי גזירה לשאול מהן אטו להשאילן.


ט) נדרים – ב"ק

לג ב: אבל ניכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא דקא מהני ליה (“בעל אבידה למחזיר”) פרוטה דרב יוסף (“דלא בעי למיתב פרוטה לעניא”).

עיקרה בב“ק נו ב: איתמר שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כש”ש דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב (ליה) ריפתא לעניא וכו' (אבל בהקבלות אינו מפורש).


י) נדרים – מנחות

1) נו א: כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה טעמא דא“ל בית (ש)בביתי אני מוכר לך אבל בית סתם אינו מראהו עלייה. לימא ר”מ היא (שעלייה אינה בכלל בית) אפי' תימא רבנן מאי עלייה מעולה שבבתים.

כבר כתב הרמב“ן בהלכותיו כאן: הך מסקנא דהכא אידחייא לה בדוכתא בשילהי מסכת מנחות (קח ב) דגרסינן התם א”ר נחמן אמר רבה בר אבהו ל"ש (דחוששין אף לבינוני) אלא דאמר אחד משוָרי הקדש אבל אמר שור בשוָרי הגדול הקדש תור בתורי קאמר ואקשינן עלה איני ותאמר ר' הונא בר250 חייא וכו' מאי לאו משום דגריע לא מעולה שבבתים מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול וכו' ואמאי ליחזי הי נפל וכו‘, לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא קאמר251 דיד בעל השטר על התחתונה. הדין היא גמרא דהתם, שמעת מינה דהא שמעתין דיחויא בעלמא היא וכו’.

וכ“כ הר”ן: והא מסקנא דהכא מהלפא אמסקנא דפרק בתרא דמנחות וכו' ולפום הך מסקנא דאמר' עלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן.

2) נז ב: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אתא לקמיה דר' יצחק נפחא פשט ליה מן הדא דאמר ר' חנינא תריתאה וכו' א“ל ר' ירמיה וכו' שבק מר תרין ועביד כחד, מאן נינהו תרין, דא”ר אבהו א“ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע”פ שהוסיפו מאתים אסור וארשב“נ א”ר יונתן בצל שנטעו בכרם – ונעקר הכרם אסור, הדר אתא לקמיה דר' אמי ופשיט ליה מן הדא דא“ר יצחק א”ר יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה נזרעה מתעשרת לפי כולה וכו' דילמא לחומרא שאני וכו'.

במנחות סט ב – ע ע“א: בעי ר”ש בן פזי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן וכו' תיפשוט ליה מהא דאמר ר' אבהו וכו' וארשב“ג וכו' היא גופה קא מיבעיא ליה, מיפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל”ש לקולא ול“ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא להו ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו. בעי רבה לענין מעשר מאי (בשבולת) וכו' תיפשוט ליה מהא דא”ר יצחק וכו' התם היינו זריעתו (דרך זריעתו) הכא (בשבולת) לאו היינו זריעתו252.

וברור שהסוגיא של נדרים לא ידעה ממנחות, וכן להיפך.


יא) נדרים – מעילה

נד א: תנן התם השליח שעשה שליחותו וכו' מאן תנא אמר רב חסרא מתניתין דלא כר“ע וכו' – כל הסוגיא במעילה כ ע”ב בשינויים בלשון (כאן: איתמר שמעתא קמיה דרבא, שם: כי אמרוה רבנן קמיה דרבא) ובתוכן: בנדרים: אמר אביי כגון שהזיק וכו' אביי אמר כגון דכייבן ליה עיניה, במעילה: א“ר פפא וכו' אלא א”ר פפא. ולפני התירוץ האחרון – בנדרים סתם: שאני עופות דאפשר ע"י שליקה [דגים לא אפשר] (כי"מ) אביי אמר וכו‘. ובסוף הסוגיא בנדרים: אי הכי אכיל דגים דהא אמר שמואל וכו’ ההוא סוף אוכלא, וכ"ז ליתא במעילה.


יב) נדרים – ברכות

1) נה ב: ורמינהי וכו' עד סוף הענין – ברכות מ ע"ב, כמעט בלי שינויי לשון (וכל הסוגיא דנדרים בלשונה בשאיל' סי' קכא).

2) מט ב: אמר ליה ההוא מינא253 לר' יהודה פניך דומין וכו'.

בברכות נה א: כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לר' יהודה פניך דומין וכו‘, אבל בנדרים במעשה שלפניו: אמרה254 ההיא מטרוניתא לר’ יהודה מורה ורוי וכו' – ירוש' פסח' פ“י לז ע”ג ובהקבלות. ופסיקדר“כ פרשה פרה (לז ב) וכן פסיק”ר פי“ד וקה”ר פ“ח מי כהחכם כללו שניהם ב”גוי אחד".

אנו למדים משני אלה, שנדרים השתמשה בברכות, אבל היו לה גם מקורות אחרים.


יג) נדרים – פסחים

יט א: אלא אי קשיא הא קשיא (על מה שאמר ר' זירא שמשנת טהרות פ“ד מ”ב ר' אלעזר) ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור (דברי ר"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו) ומי ס“ל לר”א ליטמא טמא והתניא255 רא"א אין טומאה למשקין כל עיקר וכו'.

המוקף (“דברי ר”מ וכו' ") אין בכ“י מ', וכ”כ ר“ת בס' הישר סי' קכח: לא גרסינן דברי ר”מ אלא ה“ג, ספק משקין לטמא טמא לטמא אחרים טהור, ואי ר' אלעזר כו' בפ' הזורק (= טהרות פ"ד) לא גרסינן דברי ר' מאיר וכו‘, אלא כמו שכתבתי אבל תלמידים כתבן (צ"ל: כתבו) ברייתא בפ’ (צ"ל: דפ') קמא דפסחים דמיתנייא לאקשויי על הך שמעתתא וטעות סופרים כתובה בפנים. וכ”כ אחריו הרשב“א כאן: ולא גרס' הכא דברי ר' מאיר וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו דבמתניתין דמס' טהרות ליתא כלל, ועוד דאלו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כר' אלעזר אימא סיפא [ספק] משקין ליטמא וכו' ולומר דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו ר' אלעזר אדרבה מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר, והא דשמעינן ליה לר' אלעזר דברייתא דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דר' אלעזר דמתני' אדרבי אלעזר [דברייתא] אהדדי ולא למיפרך אמאי רישא דספק נזירות כר' אלעזר אלא וודאי לא גרסי' ליה הכא כלל ובודאי דבתוס'256 (טהרות פ"ה) איתא ומייתינן לה בפ”ק דפסחים (טז א) וכו' ואגב ההוא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי.

אלא שנשארת הקושיא (עי' רשב"א שם), למה לא הביא התלמוד ברייתא דתוס' לראיה שמשנת טהרות ר“א, ולמה לא הקשה ממנה לברייתא דת”כ (ותירוץ התלמוד בפסחים דחוק).

אלא שלא ידע ברייתא זו כלל (ובוודאי שיש כאן תרי תנאי אליבא דר"א).


יד) נדרים – תענית

סג א: מיתיבי איזוהי רביעה וכו' ואמרינן עלה (= והוינן בה) בשלמא וכו' ואר"ז לנודר ואמרינן עלה כמאן אזלא וכו' = תענית ו א!


טו) נדרים – שבת

1) עו ב: חייא בר רב שדי גירא ובדיק רבה בר ר"ה יתיב וקאים.

כבר העיר הרא“ש ש”אין מקומו כאן אלא לקמן בשמעתין" (אחרי “לא מיתחזי כדינא”, עז א), ושם כתב: “כאן ראוי לגרוס הא דכתיב לעיל וכו' דסבירא ליה אפי' מעומד”.

אלא שהעיקר בזה, שכל הענין של דף עז ע“א, מן “איבעיא להו מפירין נדרים וכו' " עד “מבעוד יום” לקוח משבת קנז א; והכל בא לענין מפירין מעומד257. ו”תנן התם” שבדף עז ע“א, אינו אלא הקדמה ל”סבר רב יוסף למימר" וכו'.

2) מ ע"א: אמר רבין אמר רב וכו' ואמר רבין אמר רב וכו' תניא נמי הכי וכו' ואמר רבין אמר רב מטרא במערבא וכו‘, ואחריהם: אמר ר' אמי אמר רב (ע"י: רבין) וכו’ אמר ר' אמי אמר רב.

שנים הראשונים בשבת יב א (עם “תנ”ה"), והשלישי בשבת סה ב (בלי “רבין”)258.

3) לח א: אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וכו' וכולן ממשה גבור דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב ואתפוש וכו'.

אבל בשבת צב א: וליגמר ממשה דילמא משה שאני דאמר מר אין השכינה וכו'.

נדרים שונה אפוא מנזיר (אע"פ שלשונה קרובה לנדרים), משבועות (שהשתמשה בה); מיבמות, מכתובות, מקידושין, מב“ב, ממכות, מע”ז, ממנחות, ממעילה, מברכות (שהשתמשה בה) ומפסחים (והשתמש בתענית), בתוכן הסוגיא ובסידורה, ואין אפוא כל ספק, שהיא מישיבה אחרת ומעריכה אחרת.


[ד. מקום עריכתה]

והישיבה הזאת היתה במקום שהדיאלקט שלה היה שונה מזה של סורא ונהרדעא (ופומבדיתא).

ויש בית־אחיזה להשערה על מקום עריכתה:

א) רבא ממחוזא נזכר כאן במספר גדול יוצא מן הכלל (כס"ה פעם) לעומת אביי מפומבדיתא (כ"ז פעם) ורנב"י מפומבדיתא (ב' פעמים והשני – מיבמות) ור' פפא מנרש (ח' פעמים); רב אשי מסורא (כעשרים פעם) ורבינא (כעשרים פעם).

ב) ג ע“ב: ההיא דאתיא לקמיה דרב יהודה דנהרדעא259 וכו' שמואל רבך [לאו] (כי"מ) הכי דנן; זהו אפוא רב יהודה תלמידו של שמואל, אבל הוא היה ראש בפומבדיתא ולא בנהרדעא, שבה היה ר"נ ראש; דומה לו אנו מוצאים בקידושין ע ע”ב: מכריז רב יהודה בנהרדעא260 וכר מכריז רבא במחוזא וכו'. ויש כאן שתי אפשרויות: א) נהרדעא נחרבה אמנם בשנת תק“ע לשטרות ע”י פפא בן נצר, ור“נ עבר עם החכמים לשילהי ולמחוזא ולפומבדיתא (רש"ג באגרתו), אבל היא נתיישבה בוודאי שוב אחרי זמן קצר, כי בזמן רב אשי אנו מוצאים בה ישיבה (“מקום הועד” בפי רב אשי) ואמימר בראשה261. אפשר אפוא, שאחרי שנתיישבה שוב עבר רב יהודה, שהאריך עוד ימים רבים אחרי חורבנה ע”י פפא בן נצר ושהוא כתלמיד שמואל היה ראוי לעמוד בראשה – לנהרדעא, ושם היה בסוף ימיו.

ב) והיא תלויה כנראה בראשונה: נהרדעא היתה בזמן מאוחר בכל־אופן עיר־הראשה של גליל פומבדיתא, וכך נקראת “פומבדיתא” אצל הגאונים תמיד – “נהרדעא”; חלוקה זו אפשר שהתחילה עוד תיכף אחרי חורבן נהרדעא ואחרי שעברה פומבדיתא לנהרדעא.

הטעמת “רב יהודה דנהרדעא” (ואפילו “בנהרדעא”) מלמדת אותנו, שזו לא נערכה לא בנהרדעא ולא בפומבדיתא262. ואם הנוסח “דנהרדעא” הוא הנכון הרי זו הגדרה והטעמה, בניגוד לרב יהודה אחר בן הדור של המסדר (הראשון), שהיה ידוע באותו מקום. ואנו מוצאים “רב יהודה מדסקרתא” (קרובה למחוזא) תלמיד רבא, ו“רב יהודה מסורא263, בערך באותו הזמן.

ואל תשיבוני ממה שנזכר בנדרים כמה פעמים “אמר רב יהודה (אמר שמואל וכו')”264; כי מימרות של רב יהודה היו סדורות כבר בתלמוד הקדום והכללי265, אבל ענין אחר הוא – ה“מעשה”.

ג) מחוזא היתה שייכת בימי ר“ג לגליל בבל (כתובות נד א), גטין ו ע”א: עד היכן היא בבל וכו' לגטין ד“ה עד ארבא (= ספינה) תניינא דגישרא [דמחוזא]266, אלא שאח”כ, ואולי מימי רבא והלאה, נשתנתה החלוקה, ומחוזא היתה שייכת ל“פומבדיתא”267. ודיאלקט שלה היה שונה מן הדיאלקט של נהרדעא: שמעה לקלא דבת מחוזא היא (“הכיר בלשונה”, כתובות נד א).

אפשר על־כן, שמישיבת מחוזא יצאה נדרים; ואפשר ע“כ ש”רב שימי בר אבא", שנזכר כאן (לו א), שנזכר עוד רק בפסח' נט ב (כ“י א”פ), – הוא אחד עם “רב שימי מחוזנאה” (מכות טז א).

במחוזא היתה ישיבה גם אחרי רבא, ובזמנו של רב אשי נזכר בתלמוד כמה פעמים: רב חבי מחוזנאה (שנשתבש: חביבא, חביבי, חנין, חגי, רבינא)268. ושזהו הנוסח הנכון מוכיח יבמות קטו סע“ב: והא חבי בר נאנאי ונאנאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא (במחוזא – ולא במקום אחר), ושני נכדיו של רבא נקראים כך: רב חבי (בא) בריה דרב יוסף בריה דרבא (ב"ב קמג ב), א”ל נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב

כהנא269. ורב יוסף בריה דרבא נשאר ראש במחוזא במקום אביו (כתובות סה א: ידענא בהו בבני מחוזא דשתו חמרא).

ישיבת מחוזא נמשכה אפוא מימי רבא עד ימי רב אשי: רב יוסף בנו בימי ר"פ, ורב חבי(בא) נכדו בימי רב כהנא ורב חבי מחוזנאה בימי רב אשי.

ומתלמודה של מחוזא לא הגיע לסורא ולפומבדיתא אלא מעט, ולא נלמד בהן, וע"כ הזניחוהו גם הגאונים.

ה“ציטטים” ממסכת נדרים שבשאילתות הם בעיקר בלשון נדרים ובסגנונו וסידורו: סי' כג, כט, ל, סט, קכא (סוגיא דדף נה כולה), קלו, קמז.

ואשר ללשון הגאונים, הנה בעל השאילתות רב אחא גר בפומבדיתא, וכן רב יהודאי גאון, ובלשון זו נתחברו הלכות פסוקות של תלמידיו, אבל ישיבת “פומבדיתא” היתה מימי רב האי בר דוד גאון – בבגדד, וכן ענן הקראי גר בבגדד, וס' המצות שלו נתחבר שם. וישיבת סורא היתה עד ימי רב סעדיה בסורא ממש270, אבל מימי רב סעדיה בבגדד.

יש לנו אפוא אצל הגאונים לשון סורא, פומבדיתא ובגדד, ואם אנו באים ללמוד מלשונם, הרי אנו יכולים גם לומר, שנדרים נתחברה בסורא; אלא שלשון מאוחרת של הגאונים אינה מוכיחה על לשון התלמוד (ארבע מאות שנה הם דבר חשוב בלשון!).


הערה בירושלמי

נדרים לז סע“ב: ויידא אמרה דא דמר רבי חייה בר אבא [הנוטל זיתים] מן המעטן וכו' – במאירי ליתא “דמר רבי חייה בר אבא”, וכן ליתא בעיטור ח”ב, הכשר הבשר ג ע“ב, אבל ברשב”א נא ב איתא ושם: בר אדא, ולהלן בפ“ו לט ג ליתא “ויידא אמרה דא” ושם: מן מה דאמר רבי חייה בר זבדא (!) הנוטל וכו' – הנוטל וכו', משנה היא במעשרות פ”ד מ"ג, ופירושי המפרשים דחוקים, שאין זה דרך הירוש'.

ונראה שצ"ל: מן מה דאמר רבי חייה בר אדא… ויידא אמרה דא (ונשמט בפ"ו מן “אדא” עד “דא”) הנוטל וכו', ומימרא זו חסרה.


ה. מסכת נזיר

[א. לשונה וסגנונה המיוחדים]

גם הבבלי מסכת נזיר מתייחד משאר התלמוד בין בחיצוניותו ובין בפנימיותו.

א) בחיצוניותו כיצד? “לשון נזיר משונה”, אמרו הראשונים בכמה מקומות271, או “לשון ירושלמי היא”272.

נזיר, כמו נדרים, לא נשנתה בישיבת הגאונים. כך מעידים בפירוש תלמידי רב יהודאי גאון, בחתימה להלכות פסוקות, כ"י אדלר סי' 2639273.

וכך לא היו הלכות נזיר גם בה' פסוקות כ“י ר' יוסף ט”ע274, ואינם גם בה' ראו ובה"ג ד' ברלין, שהשתמש הרבה בה' פסוקות.

ואמנם לשון נזיר משונה:

במקום “האי”, “הא”, “הני”, הצורה הרגילה בבבלי של מלות־הגוף, ואצלה – בנזיר: הדין (ג ע“א – ב”פ) – אצל “האי”; דהדין גברא (י ע"ב) – אצל דהאי גברא (ג"פ)275 כז רע“ב, לה א: מן הדין קרא, אצל מהאי קרא (ב"פ); הדא, ב ע”ב (ד“ו ופי' הרא”ש), ז ע“א (מ' ב"פ), יא א (כי"מ), כד ב; הלין, ד ע”א, ה ע"א276, יג ב, יד א, יט א, יט ב, לז א.

אצל “האי” (רגיל, למשל יג א, מו ב), וביחוד: כולי האי (ז ע"א), האי תנא (ט ע“ב, כ ע”א, מ ע"ב); “הא” (יא ב, יג א [ד“ו], יח א, כב רע”ב277), הא דאמרת, דאמרי (כו א–ב); הני (ז סע“א, י ע”א, כט ב, ג ע"ב, נא ב, נב ב, נז ב, סא א, סד א, סה א–ב), וביחוד: הני מילי (ה ע“א, ו ע”א, יד ב, לא א, לב א); מנא הני מילי (ה סע"א, מז ב, סא א, סג א, סה ב) הני תנאי (כט ב).

במקום “אינהו”, “נינהו”: “אינון” (מז ב, נד ב, נז ב, סד א).

במקום “דידיה”, “דידך”: “דיליה” (ל ע"א), “דילך” (נז ב278): בנך דילך דנפקין כדגריע רישיהו); אצל: לדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב, בה"ג שם, “תנא דידן” (כח רע"ב).

במקום “א” –: על (יא ב279): על כולי דבורי' – על פלגי' – על פלגי – על רישא או על סיפא, כד ב: על כרעיך, במקבילות: אכרעיך); אצל “ארישא או אסיפא” (ל ע"ב), ורגיל: אמאי, וכדומה.

הפעלים המקוצרים בבבלי “קום”, “תוב” – שלמים בנזיר: קאים (לט א, מב ב – ד“ו – ד”פ280), מד סע"א, מה א)281; “תוב” (תה“פ, כ ע”ב), אצל “תו” (כט ב), “ותו” (יד ב, מא א, נב א), ותו לא מידי (כא א).

סיומי־הרבים בבינוני מלאים בנזיר282: נפקין, עיילין (יט ב), חוורין (לט א), גמירין (כה ב, אצל “גמירי”, ל ע"ב) ועוד.

וכן בשמות: סביא (לט א), יומין (לט ב), תרין (יט ב), ועוד.

גם סיומי־הכינויים מלאים: דיקנהון (לט א), נימהון (לט ב), כל כמיניהון (כט א); להון (יט א, מד ב, לב ב – כ"פ), לכון (לב ב).

גם הסיום של המספר הסדורי מלא: קדמאה – בתראה (יב א), בתראה (לו א).


ב) גם הסגנון ואוצר־המלים שונה:

בטרמינולוגיה:

“קתני”, לציון של פיסקא, יט א וב'283, כה א284, כה ב, מז א, נז א, סא א, ורגיל במעילה ובשאילתות285.

“אמר מר”, לפיסקא של משנה שבמקומה, לב א286, מב א, סב ב – כ“י מ' ור' עזריאל בשמ”ק287, נמצא לפעמים גם בשאר מסכות, ורגיל בה"ג.

“אמרת” (=“אמר מר”), מ ע“א כ”י מ‘, ס ע"א. ונמצא גם בסוכה לח א ובירוש’.

“גופא”, לברייתא שנרמזה בלשון הגמרא ולא נזכר מלשונה כלום (יח ב, עי' תוס').

“כן מתניתין” (= "כיני מתני' " בירוש'), טו א.

“תיבעי” (יג ב, אצל “תיקו” לפניו)288, ועי' “תבעי לך”, נא א289, נב א; אצל “תיקו”, ל ע“ב (רש“י כ”י: לא ידעינן תיקו), מב א290, נ ע”ב (תוס': לא גרסינן תיקו); לא ידעינן תיקו, סד א291. “לא ידעינן תיקו” נמצא גם בב“ק סב א ב”פ בכי“י וכן בב”ק קח ב – ב“פ בכ”י ה' ומ'292.

“בשלמא”, במובן “פשיטא”, שלפני בעיא, מז א.

ובאוצר־המלים:

“עיקבא”, במקום “עיקרא”, כב ב ול"ט א וב', ורגיל בלשון הגאונים293.

שיכנא” במובן “כוס”, “גומא”, שהשער צמח ממנו, (לט א)294, צְנָפָא (כב ב כגי' הערוך), “כנף”, “ציצית” (בת“י ובסורית א”י)295; דַקֵי במקום “דרדקי” (נט ב), שטפוהו רבנן לר“א ואוקמוה בשיטתייהו (לב ב)296, והשוה קידושין יח א: בהא זכנהו ר”א לרבנן, וכן נדה לח סע"ב.

כל זה מראה ברור על דיאלקט אחר: ישיבה אחרת ומקום אחר.

כי אי־אפשר לומר, שיש כאן השפעת לשון גאוני־בבל, שהרי דוקא מסכת זו לא נשנתה בלל בישיבה, כמו שלא נשנתה נדרים בישיבה.

הלוי297 משתדל למצוא תרופה לקושי זה, אבל מצא רפואות־אליל (הוא עוסק בנדרים, אבל השאלה אחת).

אבל בדחיות נדחות ובהשערות פורחות כאלה, שאין להן שום יסוד ושהעובדות מטפחות על פניהן, אין ליישב שאלה זו;

נדרים ונזיר שונות ושונות גם בלשון ובסגנון גם בסידור ובתוכן, ואם השינויים בלשון ובסגנון אינם בכל המסכת, הרי זה באשמת הסופרים והמגיהים על פי שיגרתם בכל התלמוד, וציטטים בראשונים וכתבי־היד (ואפילו ד' וויניציא) מוכיחים.

ברור שאף בנזיר ישנה כאן סיבה אחרת פנימית: עריכה אחרת, זמן וישיבה אחרת, ז"א מקום אחר וגם מסדר אחר.


[ב. יחס נזיר למסכות אחרות]


בפנימיותו כיצד? כמה חילופים וניגודים ישנם בין נזיר לשאר מסכות התלמוד, ואפילו בין נזיר לנדרים. על כמה “סוגיות מתחלפות” שבנזיר כבר העירו ר"ת בס' הישר סי' קכב והתוס'298:

1. סוגיא של נזיר מו ב היא בניגוד ליומא סא ב: משנת נגעים פי“ד מיט מוחלפת בנזיר; מחלוקת ב”ש וב“ה שבברייתא (תוס' נזיר פ"א ו) מוחלפת בנזיר, ודברי ר' אבינא שביומא מוחלפים בנזיר לשני הלשונות. אבל כמשנת נגעים וכיומא – גם בירוש' נזיר ספ”ו נה ע“ג ונ”ה ע"ד, וכברייתא שביומא ותוס' – גם בירוש' שם (נה ע"ד).

2. הסוגיא של נזיר סב א: כי יפליא למה לי לאיתויי ידים שאינן מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הוויין ידים ורבא אמר הוויין ידים הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר299 – היא בניגוד לנדרים ה ע“ב300. ודעתו של אביי שבנזיר ( לא הוויין ידים) יוצאת גם מקידושין ה סע”ב301: הב"ע

דאמר לי. ולעומת זאת דעתו של רבא בנדרים יוצאת מן המימרא שלו שלאחריה שם: אמר רבא ר' אידי אסברה לי וכו' אף ידות נזירות בהפלאה.

3. ובהתאם לזה מוחלפת גס הסוגיא בנזיר ב ע“ב מקידושין שם: לפי המסקנא בקידושין שם סובר שמואל שידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים, ולפי נזיר הוזיין ידים, אלא ש”אהא" אינו אפילו יד לנזירות כשאין נזיר עובר לפניו, וכן יוצא מנדרים ה ע"ב302 שלשמואל הוויין ידים303.

4. מחלוקת אביי ורבא בנזיר לח ב: אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים וכו' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה אלאו שבכללות – מוחלפת מפסחים מא א–ב: אמר רבא אכלו נא לוקה שתים וכו' אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות וכו‘, אמר רבא אכל זג לוקה שתים וכו’ אביי אמר אין לוקין וכו‘, וכן בב"מ קטו ב: דאמר רבא אכל נא לוקה שתים וכו’. אביי אמר אין לוקין וכו‘, וכיו“ב במנחות נח ב: איתמר המעלה משאור ומדבש ע”ג המזבח אמר רבא לוקה משום שאור ולוקה וכו’ אביי אמר אין לוקין304.

אלא שהרמב"ם בס' המצות שורש ט' (בערבית עמ' 40–41) היה לו בפסחים ומנחות כמו בנזיר: ופי תאני פסחים קאלו אמר אביי אכל נא וכו' ראבא אמר אין לוקין וכו' והנאך קיל איצא אמר אביי אכל זג וכו' ורבא אמר אין לוקין וכו' וכדלך קאלו פי כאמס מנחות המעלה וכו' אמר אביי לוקה משום שאור וכו' וקיל הנאך305 רבא אמר אין לוקין וכו', וזו היא “הנוסחא הספרדית”306.

ואמנם בכל התלמוד מקדימים אביי לרבא, וע“כ נראה שהספרים שלנו בפסחים ומנחות וב”מ מוגהים ומשובשים307.

5. הסוגיא טז ב–יז א מוחלפת מנדרים ד ע“א. בנזיר: איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו ור”ל אמר אין נזירות חלה עליו. ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו, סבר מיתלא תליא וקיימא, כיון דמשכחא טהרה (“לאחר שיצא והזה ושנה וטבל”) חיילא ור“ל אמר אין נזירות חלה עליו אי הדר ואמר (“אהא כמו שקבלתי עלי בביה”ק") חיילא עליה ואי לא לא. אבל בנדרים שם אמרו: רב אחא בר יעקב אמר (“בל תאחר בנזירות משכחת לה”) כגון דנדר והוא בבית הקברות (“שבעודו שם לא חלה עליו נזירות ועובר בבל תאחר”). הניחא למ"ד לא חיילא עליה נזירות מאלתר אלא למ”ד מאלתר חיילא עליה מי איכא בל תאחר. ועוד האמר מר בר רב אשי [לעולם]308 חיילא נזירות עליה309 מאלתר וכי פליגי לענין מלקות פליגי וכו'.

מכאן ברור. כי לנדרים: לר' יוחנן עובר מאלתר על גילוח ויין ולר“ל אינו עובר אלא עד שיצא מביה”ק ויטהר, ולא נחלקו כלל בקבלת נזירות חדשה310.

ומחלוקת ר' יוחנן ורשב“ל בירוש' נזיר (נב סע"ג) היא בכל־אופן כמר בר רב אשי: ר' יוחנן אמר מתרין בו על היין ועל התגלחת. רשב”ל אמר מאחר שאין מתרין בו על הטומאה וכו'.

6. כב ב: מר זוטרא בריה דרב מרי אמר הא(י)311 היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבח שלמים מהו, כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס וכו' – זו, כמו שכבר העירו התוס' בע"א, בניגוד לנדרים יא ב; כי לנדרים הבעיא היא בבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים, וכאן בנזיר מניח מר זוטרא כי הבעיא היא לפני זריקת דמים.

ומנזיר ב ע“ב (“כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושי מפרש ידות ברישא”), יוצא שכל הסוגיא שם לקוחה מ”תלמוד" נדרים312, ובכל זאת ועם זה שונה סוגיא זו בכמה דברים מן הסוגיא המקבילה בנדרים ב ע“ב–ג ע”א313. זאת אומרת אפוא, שבאותה ישיבה שנשנתה בו גמרא דנזיר שלנו – נשנתה גם נדרים בעריכה אחרת.

7. טו ב–טז א מקביל לפסחים פא א, אבל שונה בכמה דברים: הכי נמי מסתברא וכו‘, לעולם אימא לך טומאה דאורייתא תהום דזיבה חתירו (טו ב) – ליתא בפסחים שם, והדחיה היא על פי דברי רב יוסף שם (פ ע"ב); טז א: ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו וכו’ (טז א) – שונה מפסחים שם.

8. לה סע“ב–לז סע”ב. כל הסוגיא לקוחה מפסחים מג ב–מה א, ורק שם מובן "כמאן כר' אליעזר דדריש כל וכו' " (לו א), שהסוגיא קשורה שם במחלוקת ר' אליעזר וחכמים לענין עירובו, ושם (מג ב) נזכרה גם הברייתא: שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו וכו'.

וסוגיא זו מוחלפת ומורחבת בכמה דברים מסוגיית פסחים, שיש בה כמה שינויים ודברים נוספים (“בשלמא לדידי וכו' כי נפישי חולין מאי הוי”, לז רע“א; “ולאביי מעיקרא קא קשיא ליה וכו' הוא דאתא”, שם; “א”ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לר”ע" וכו‘, עד סוף העמוד, שם314; וריש דלית ליה צירוף וכו’, לז סע"ב) ואריכות.

9. מז א–ב: בשלמא כ“ג ונזיר וכו‘, משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף וכו’ (ע"פ הברייתא בהוריות יג א–ב). איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף וכו' ת”ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח וכו' והתניא משוח מלחמה קודם לסגן אמר מר זוטרא לענין להחיותו משוח מלחמה עדיף וכו' ולענין טומאה סגן עדיף דתניא (תוס' יומא רפ"א) ר"ח בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכ“ג וכו' – בהוריות יג א: איבעיא להו לענין טומאה סגן ומשוח מלחמה איזה מהם קודם אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן ת”ש דתניא סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכין וכו' ואל יטמא סגן שאם יארע בו פסול בכה"ג נכנס הסגן ומשמש תחתיו והתניא משוח מלחמה קודם לסגן (אמר רבינא)315 כי תניא ההיא להחיותו.

לפי הוריות הפשיטות היא של מר זוטרא והרומיא של סתם התלמוד וכן תירוצו316, מה שאין כן לנזיר הפשיטות היא סתמית ותירוץ הרומיא – של מר זוטרא. והברייתא של תוס' יומא ליתא בהוריות, אלא נכנסה בברייתא של הפשיטות.

10. ומצד אחר – כל האגדה שבדף כג א–ב: אמר רבב“ח א”ר יוחנן, ואילך, עם ה“גופא” (שם ב) – לקוחה כולה מהוריות י ע"ב–יא א317.

11. נזיר ז ע“א: והא רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונים ימים לשנים וכו' – בניגוד למגילה ה ע”א: שם נמסר כך בשם “ר' אבא אמר שמואל”, ואחריו: ורבנן דקיסרי משום ר' אחא318 אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים וכו'.

12. יז א: בעי רבא נזר והוא בבית הקברות מהו, בעי שהייה (“כי היכי דבעינן שהייה למי שנטמא בעזרה שאינו חייב אא”כ שהה שיעור השתחואה") למלקות או לא. היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תינזור וכו' אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה319, כי גמירין שהייה בבית המקדש וכו' תיקו – בשבועות יז א: בעי רב אשי נזיר בקבר צריך320 שהייה למלקות או אינו צריך, בפנים גמירי שהייה וכו'.

אבל “היכי דמי וכו' " אין בשבועות, והבעיא נמסרה בשם רב אשי, ואולם בשם רבא בעו שם (טו ב): צריך שהייה למלקות וכו' לקרבן גמירי שהייה וכו'. או דילמא בפנים גמירי שהייה ל”ש לקרבן ול“ש למלקות. אמנם ר”ת (תוס' שבועות שם) הגיה בנזיר: רב אשי, אבל זו הגהה היא!

13. נז ב: אמר רב הונא המקיף את הקטן חייב א“ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להון א”ל חובה, א“ל חובה תיקברינהו לבניה כולהו שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא – בב”ק פ ע“א: אמר רב הונא321) אמר רב עשינו עצמינו בבבל כא”י לבהמה דקה, א“ל רב אדא בר אהבה לרב הונא דידך (= בהמה דקה שלך) מאי, א”ל דידן קא מינטרא להו חובה. א“ל חובה תיקברינהו לבניה כולהו שניה דרב אדא וכו'. ז”א שמקרה אחד נמסר בב"ק לענין אחר ובנזיר לענין אחר322. ומצד אחר שוה בעיא דרבא (מב א) לב"ק קה א.

14. כיוצא בחילוף כזה גם מט ב: ת“ר אחר פטירתו של ר”מ א“ל ר' יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר”מ לכאן וכו' דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי רבי מאיר על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס ר' יהודה וכו' על כזית מן המת מגלח על המת לא כ“ש אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב וכו' אמר ר' יוסי לא נצרכה אלא למת שלא נתקשרו איבריו – בקידושין נב ב ברייתא בצורה זו ממש, אבל לענין אחר: ת”ר לאחר פטירתו וכו' דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש כעס ר' יהודה וכו' וכי אשה בעזרה מניין אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב וכו' וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה וכו'.

ברור, ששתי הברייתות מיוסדות על עובדא אחת, מעשה שהיה תיכף אחרי פטירתו של ר“מ, ורחוק שעסקו באותו מעמד בשתי ההלכות, ועליהן אמר סומכוס את דבריו, והתלמוד חילק את העניינים שבברייתא לשנים (כדרך שרגילים הראשונים לומר במעשים באלה שבגמרא)323, אלא ששתי נוסחאות הן של מעשה אחד, ואמנם בירוש' כאן נו ע”ב: תלמידוי דרבי יוסי בן חלפתא שאלון קדמיתא (כצ"ל) ולא שאלון תינייתא (כצ"ל) וכו'.

15. ג ע“א: ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן אלא324 כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הכא נמי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. מכאן משמע שר' יוחנן אמר דבריו לשאלה אחרת וענין אחר, אבל בחולין פט ב אמרו: והתנן על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת, וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כל שכן ואמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין. אמנם הרשב”ם (בתוס' שם) אומר “דאפירכא קמייתא איתמר מילתיה דר' יוחנן”, וע"כ אמרו בנזיר “כדאמר ר' יוחנן” – "על פירכא קמייתא דעל כזית וכו' דכיון שלא נתקשרו איבריו עדיין מסתמא אין עליו כזית הכא נמי וכו' ".

אלא שא“כ היה אומר “אלא א”ר יוחנן לא נצרכה וכו' בגידין”, ותו לא מידי, שהרי זו תשובה גם לשאלה ראשונה, כשם ש“רבא אמר לא נצרכה” שלאחריה הוא תשובה לשאלה הראשונה.

וחוץ מזה בירוש' כאן מתרץ ר' יוחנן הראשונה כר' יוסי, והשניה – כר' יוחנן בבבלי: חד סב שאל לר' יוחנן כזית מן המת מטמא כולו לא כל שכן אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית. חזר ושאל אבר מן המת מטמא לא כל שכן כולו. אמר לו להביא את הנפל שלא קרשו איבריו וכו'.


[ג. מס' נזיר והשאילתות]

16. חילוף של סוגיא בנזיר יוצא גם משאילתא אחת שנשׂרדה בה"ג325.

נזיר מג א: ת“ר להחלו (“לאחר שנעשה חלל”) עד שעה שימות, רבי אומר במותם עד שימות. מאי בינייהו א”ר יוחנן משמעות דורשין א“ב ר”ל אמר גוסס א“ב, למ”ד מלהחלו אפילו גוסס (אסור), למ“ד במותם עד שימות אין גוסב לא. וכו'. מיתיבי (אהלות פ“א מ”ו) אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס. ולמ”ד להחלו הא קתני דאינו מטמא, לענין טמויי עד דנפקא נפשיה, לענין אתחולי הא איתחיל.

אבל בשאילתא326: ואילו איניש דמיית כי אורחיה ומטאי שעתא דקבעיא רוחיה למיפק פליגי בה רבי ורבנן, דרבנן אמרי מההיא שעתא דקבעאי מימת אסיר לכהן למיקרב ליה ורבי אמר עד דנפקא רוחיה מיניה והדר אסיר לית לכהנא למיקרב ליה, דתניא להחלו עד שעת מיתה רבי אומר במותם עד שעה שימות. מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו רבא אמר גוסס איכא בינייהו, וכל היכא דפליגי

אביי ורבא הילכ' כרבא לבר מיע“ל קג”ם. ברם צריך את למילף הלכת' מאי, הילכת' כר' או הילכתא כרבנן ת"ש דתנן אדם אין מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפי' גוסס ואפי' צלוב והוה ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין וכל מחלוקת בברייתא וסתמא במתניתין הלכה כסתם דמתניתין וכן הלכה.

לפי לשון זה בשאילתא נחלקו אפוא בזה אביי ורבא, ולא ר' יוחנן ור“ל, כנוסחאות הבבלי, וכמו שנמסר גם בירוש' פ”ג, נב ע“ד, בשם רשב”ל, ומכיון שהלכה כר' יוחנן לגבי ר“ל א”כ לא נחלקו כלל רבי וחכמים בגוסס. גם הדחייה שבגמרא: לעניין טמויי עד דנפקא נפשיה וכו' – לא נזכרה כלל בשאילתא; וגם נוסח הברייתא שבשאילתא קרובה יותר לזו שבירוש' שם.

ואמנם כשם שנחלקו חזקיה (או ריב"ל) ור' יוחנן במחלוקת או משמעות דורשין ביניהם327, כך היא שיטת אביי ורבא בכל מקום328, אביי אמר משמעות דורשין א"ב ורבא אמר מחלוקת.

והרי ישנן כמה מחלוקות כאלה בבבלי שנחלקו אמוראי בבל בפלוגתא דאמוראי א“י שקדמו להם, וכמה פעמים לא נמסרה כלל מחלוקת אמוראי א”י.

ואמנם גם מנזיר שלנו עצמו יוצאת הסוגיא המתנגדת לזו שלנו, ומתאימה ל“לשון” השאילתות: שם מג א (לפני “ת”ר"): מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב וכו' – לפי זה מותר לכהן להכנס כשהוא גוסס (עי' א"מ), שלא כמסקנא דלמטה.

באחת הישיבות האחרות ובזמן יותר קדום לסידרה של מסכת נזיר שלנו, שנו אפוא כאן מחלוקת אביי ורבא ולא ידעו, או לא הזכירו, מחלוקת ר' יוחנן ורשב"ל.


[ד. בבלי וירושלמי נזיר]

ואמנם בבלי נזיר שלנו קרוב בכמה מקומות לירושלמי נזיר (למרות כל החילופים והניגודים שביניהם), ודווקא בכמה מהם הדברים עומדים בקשר עם רבא:

1) ז ע"א: רבא אמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת, וזהו תירוצו של סתם הירוש' (נא ע"ג): שנייא היא דמר אחת.

2) יא ב: איבעיא להו וכו' ת“ש וכו' א”ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ממאי דהכי וכו‘. והבעיא נמצאה גם בירוש’ (נב ע"א), והבעיא נשנית אפוא גם בישיבת רבא.

3) כ ע"ב: אמרי במערבא329 אין הכחשה במונה (אחרי דברי רמי בר חמא330 לרב חסדא), כר' יוחנן בירוש' כאן (נב סע"ד).

4) ל ע“ב: איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי וכו' – כזה בירוש' כאן נד סע”ג: הוון בעיי מימר ר' יהודה יודי לר' יוסי וכו‘. שם: בעי רבא331 וכו’ אביו נזיר עולם וכו' – שאלה כיו"ב בירוש' שם. שם: בעי רב אשי וכו' = ירוש' שם סתם.

5) לב א: איתמר מעשר רב נחמן אמר טעותו וכו' רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי וכו' א“ל רבא לרב נחמן לדידך וכו‘, בירוש’ כאן (נד סע"א): היה יודע בו שהוא תשיעי וקריין332 עשירי חברייא אמרין קדש, ר' יודן אמר לא קדש. מתנית' מסייעא לחבריא אמרו ב”ה לב"ש וכו' ואינון מקבלין מינהון וכו', וזוהי תשובת רבא בבבלי.

6) לב ב: אמר רב יהודה אימא וכו' – סתם בירוש' ספ"ה (נד ע"ב): כיני מתניתא וכו'.

7) מב א333: אמר רב אחא334 לא שנו אלא בנזיר טמא אבל בטהור לא מדגלי רחמנא בטמא יגלחנו אלמא בטהור רובו ככולו מחכו עלה במערבא טמא דבתער מנלן דיליף מטהור ליליף נמי טהור מטמא לשיור שתי שערות ותו לא מידי – בירוש' (נה סע"א): אמר רבי אלעזר וכו' ר' אמי כהדא דרבי אלעזר, רבי עזריה בעי וכו'335.

8) נ ע"א: כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין – בירוש' (נו ע"ב): שלא קרשו איבריו (ועי' לעיל).

9) סג סע“ב: צפה וכו' – סתם כאן, ובירוש' נז ע”ד בשם רבי (עי' לעיל).

ומקומות שוים בשני התלמודים עוד הרבה, וכמובן גם חולקים, כרגיל בכל הבבלי והירושלמי.


מיוחד לנזיר הוא, שהתלמוד דוחה את הדיוק “הא” וכו'336, בביסוס כזה, שהדיוק אינו מפורש במשנה, ו“הא גופא קמ”ל" (בלשון התלמוד במסכות אחרות):

נא ב: מי קתני “הא מת”, הא קמ“ל שום מת וכו' (ב"פ), נב א: מי קתניהא לא גירד337, הא קמ”ל דכי גירד טהורה, אידך תיבעי לך, והשוה נא א; ה"ק גזז ובא לא גזז תיבעי לך338.

והשוה נג א: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה וכו' (כמו שמפורש במשנה זו) ועל אלו דסיפא למעוטי אב[ל] הסככות (שבמשנה הבאה!), כפשוטה של משנה. “הסככות” כנוסח התוס' ופי' הרא“ש (בשמ"ק), והמאירי הביא נוסח: למעוטי סככות ופרעות, ההיא היא שאין ספק שצ”ל: אבל הסככות, בלשון המשנה הסמוכה.


[ה. האמוראים הנזכרים בנזיר]

האמוראים הבבלים שנזכרו בנזיר, חוץ מרב ושמואל, רב הונא (ורבה בריה) ורב המנונא, רב יהודה ורב חסדא, רבה ורב ששת ורב יוסף, הם:

רב נחמן, כו ב – ב"פ (כי"מ), לב א, נט א.

רמי בר חמא (כרגיל רבא משיב עליו), י ע“א, כ ע”א339, כב ב (מנדרים), נ ע"ב, נב ב, נה ב, סא א, סג א, סד א (9 פעמים).

ר' זירא (ומר בריה דרבינא), נ ע"ב.

ר' ירמיה, לב א, ג ע"א, נא א.

אביי, יג א (רב רחומי לאביי), יט ב – ב“פ, כב ב, לא ב, לג א, לו א (מפסחים!), לח ב, מב ב, מד ב, נ ע”א, נא ב, נב א, נב ב, סב א, סב ב, סד ב – ב"פ (17 פעמים).

רבא, ב ע“א340, ד ע”א, ז ע“א – ב”פ, ט ע“ב, י ע”א – ד“פ, יא ב, יב ב, יג ב, יז א (בניגוד לשבועות!), יט ב341, כד א, כה א (השוה תמורה ובכורות), כו א, כז ב, ל ע”ב342, לב א, לב ב – ב“פ (כי"מ), לה א – ב”פ, לח ב, מ ע“ב, מב א (מב"ק!), מג א, מד ב, מה ב, נ ע”א, נ ע“ב, נא א – ב”פ, נא ב – ב“פ, נח א (משבת ומנחות!), סא א – ב”פ, סב א, סב ב, סג ב, סד ב – ב"פ, סה ב, סו א (46 פעמים)343.

רב נחמן בר יצחק, (כג ב – מהוריות), נו ב (אמרי – ארנב"י אף אנן נמי תנינא), נט ב – כי"מ (אמר רב יהודה אמר שמואל – ארנב"י מאי ליעביד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו) שניהם סיומי־סוגיא של מסדר.

רב אחא בריה דרב איקא, כט ב.

רב כהנא, סד ב (א"ל אביי), לד ב, לח א, מג ב (והתני).

רב פפא, ז א, יט ב (לאביי), כד ב, לא א, לח ב, לט א, מג א, נ ע"ב (רב שימי בר אדא344 ל־), נא ב (רב שמואל בר אחא ל־), סו א (קמיה דרבא) (10 פעמים).

רב שימי בר אשי (תלמיד אביי ורבא ור"פ), כו ב (לר"פ), לב א.

רב רחומי, יג א – כי"מ (מאביי).

רב הונא בר מנוח (תלמיד רבא ור"פ), נא ב.

רב שמעיה (תלמיד רבא, עירובין מ ע"א), גב א.

מר זוטרא [בריה דרב נחמן], מז ב (הוריות יג א).

רב אשי, יז ב, כו א (ב"פ: ואיכא דאמרי אמר רב אשי), ל ע“ב, לא א (רבא מברניש ל־), לו א (רב אחא בריה דרב אויא ל־), לז ב (לרב כהנא), מ ע”א (רבא מברניש ל־), לח ב (רבא מפרזקיא ל־), נו א, נז א (10 פעמים) (ועי' רבא!).

מר בר רב אשי יז א, מג א.

מר זוטרא (תלמיד חבר דרב אשי), נז ב (מתני).

רבינא, יא א, לד ב. מב א (רב אחא מדיפתי ל־, מב"ק!), לח סע“ב כנ”א שבגליון (4 [3] פעמים).

[רבינא, מו ב = ר' אבינא, שם, וכ"ה ביומא].

מר זוטרא בריה דרב מרי (חבירו דרבינא). כב ב.


מאמוראי א"י:

ר' יוחנן ורשב"ל ור' אלעזר.

ר' אבהו, לה א, לח א (א"ר אלעזר).

ר' אחא, מב א – כנו' המאירי (בירוש' בשם ר' אלעזר).

רב דימי, לו א (מפסחים!).

ר' שמעון בר אבא ולא “שמן”, כרגיל בבבלי, נט א345, נא א346.

ראשי המדברים הם אפוא: רבא – 46 פעמים (מחוזא “ואיתימא כדי”); אביי 17 (פומבדיתא); רמי בר חמא 9; רב פפא (נרש), 10; רב אשי 10 (ואיכא דאמרי אמר רב אשי); רבינא 4 (3) (שניהם: סורא); רנב"י (פומבדיתא, מסדר), 2.

וכל הסימנים מראים על מחוזא–פומבדיתא.


פירוש רש"י לנזיר – מיוחס לו בטעות, ובדפוס ווילנא הדפיסו שינויים מכ“י שזח”ה, ובו מיוחס הפירוש לר' יהודה בר' נתן חתנו (ריב"ן). אבל גם זה אינו נכון. הפירוש אינו פירוש הריב“ן ואינו כלל בדרך הריב”ן, ורבו שנזכר בו אינו כלל רש"י.

הפירוש הוא פירוש אשכנזי, שנתחבר מאחד מבני דורו של רש“י בוורמיזא, מאחד מתלמידי ר' יצחק הלוי רבו של רש”י. ואפשר שהוא רבי מאיר בר שמואל (אביו של ר"ת), שחיבר פירושים מפי ר' יצחק הלוי. ובליקוטים משמ“ק שבס' ברית יעקב לר' יעקב פייתוסי (ליוורנו תק"ס) מדף קטו ע”ג והלאה עירבב פי' שני עם המיוחס לרש"י (“רש”י כ“י”).

התוס' – תוס' תלמידי רבי' פרץ מקורביל.

הערה לנזיר ז א: אמר רבא שהחזיק בדרך, במובן: שהתחיל כבר ללכת, “אחז דרך” (איוב יז ט), באשורית harâmu ṣabatu, “החזיק בדרך”, “פנה לדרך”. [אמר עצ"ם: הערה זו מצאתיה בקטע מחוק שבטיוטה וראיתי להביאה.]


[הערות בירושלמי נזיר]

1) ירוש' נזיר. נא ע"ב: הריני (נזיר) מן החרצנים וכו‘. כיני מתניתא או מן החרצנין או מן הזגין או מן התגלחת או מטומאה, אם אמ’ בכולן נזיר כר' יהודה עד שיזכיר ווים. ברם רבי מאיר [אפילו] (לא) הזכיר ווין(.) הריני נזיר ונזיר נזיר שתים דהוה יכיל מימר הריני נזיר[.] הריני נזיר [ואחת הרי זה] נזיר שתים, הריני נזיר [ואחת ועוד שלש, הריני נזיר ו]אחת [ועוד] וש(תש)וב נזיר ארבע.

המפרשים נדחקו בפירושו (ועי' נועם ירושלמי), אבל הוא מתפרש ע“פ שיטתו, בירוש' שבועות פ”ה ה“ה (לו ע“ב–ע”ג) וגטין (נ ע“א–ע”ב). שלר”מ בין בווים ובין בלא ווים “כלל ופרט הוא”, ולר' יהודה “אם אמר חטין (ו)שעורין (ו)כוסמין כלל ופרט הוא, אם אמר חטין ושעורין [ו]כוסמין כלל שאין עמו פרט347. ור' יוחנן אומר (שם ושם): ושואל אני בשלום פלוני חזקה על הכל חתם. שואל אני בשלום פלוני לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד, ואמרו שם: מודה ר' יוחנן שאם הזכיר גירושין לכל אחת ואחת שצריך ליתן טופס ועדים לכל אחד ואחד. חייליה דר' יוחנן מהדא (נדרים פ“ט מ”ז) שא(י)ני נהנה לזה לזה קרבן לזה (בגטין: ולזה) קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד348. וסוגיא זו מתאימה לנו' ישן בבבלי: בלא לך מודינא לך בולא לך פליגנא עלך, וכ”ה בברייתא בקידושין מד א: ר' יהודה אומר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת349. ובקידושין פ“ב מ”א שנינו: האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת וכו' בזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת וכו‘, ואמרו בירוש’ שם סב ע"ב: “בזו ובזו ובזו350. מאן תנא ווין רבי יודה ברם כר' מאיר או בזו או בזו או בזו” (שגם בווין לר"מ פרט הוא), ואמרו שם למטה: אמר ר' יוחנן דברי ר' יודה נכללין (“כלל”) בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות. כמא דהוא אמר תמן נכללין בקרבן וכו' כן הוא אמר הכא נכללין בקידוש אחד ונפרטין בשלשה קידושין.

גי' הירוש' במשנה “הריני” כנו' מי“ר וכ”י ק' והוא מפרשו כפרט לר"מ כסתם משנה. ו“אם אמר בכולן נזיר”, הריני נזיר מן החרצנים, הריני נזיר מן הזגין וכו' לר' יהודה עד שיזכיר ווי“ם, שאם לא כן הוא נזיר שתים. אבל לר”מ אפילו351 הזכיר ווים נזיר שתים, שפרט הוא. ואח“כ מביא הירוש' התוס', נזיר פ”א ב (בבלי ח ע"ב). והירוש' מפרשו שהנוזר אמר כך: הריני מן החרצנים ומן וכו', ומפרשו: או –או –, כר"מ, שאם לא כן פשיטא.

2) ירוש' נזיר נא ע"ב:

“אלא אחת לי”ב חודש" – ליתא בתוס' (וכן במשנה), ובתוס' צוק‘: שזה נזיר לעולם (= עולם), והוא כשיטת הירוש’ שלרבי אין נזיר עולם מגלח אלא אחת לי"ב חודש, ובדפוסים: שאין זה נזיר עולם, וזו בשיטת הבבלי.

“שמגלח לאחר שנים עשר חדש” – כן הוא בכי“ל, ולא יותר, והוסיף המגיה כבד”ו אבל שלא במקומו, וצ"ל (כק“ע ופ”מ): חדש < אם באומר כמיניין שערות ראשי כל עמא מודיי שמגלח אחת לשלשים יום > אלא וכו'.

“האסורין ועוד מן הדא” – חסר, וצ"ל (ע“פ הבבלי ח ע”ב: ומי שאני ליה לרבי מנין וכו'): [מתניתא פליגא על ר' זירא כימות החמה כמינין ימות החמה נזיר שלש מאות וששים וחמש נזירות כמנין ימות החמה, כימות הלבנה כמינין ימות הלבנה < נזיר > שלש מאות וחמשים וארבע < נזירות כמנין ימות הלבנה רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות כימות החמה כמניין ימות החמה כימות הלבנה כמניין ימות הלבנה > (תוס' פ"א ג)] ועוד מן הדא וכו'.

“כרבי הוא הוסיף רבי יודה אבשלום וכו' " – צ”ל: [ויידא אמרה על דרבנין, שהוא מגלח אחת לשנים עשר חודש, תני רבי יודה] אבשלום וכו‘, וכנו’ מדר“י בשלח שירה פ”ב 123, ולא כנו' התוס' סוטה פ“ג טז (הנשיא) ומדרשב”י (אפשטיין־מלמד 75) ובבלי כ“י מ' ורא”ש בשמ"ק (ורש"י הגיה), ועי' ילקוט שמואל.


ו. מסכת סוטה

ר“ת בס' הישר סי' קכ”ב היה הראשון352 שהעיר על ה“סוגיות ההפוכות” או “המוחלפות”, ממסכת למסכת, והביא שורה של דוגמאות, ואומר שהם כמו “איכא דאמרי” הרגיל בתלמוד: “איכא דאמרי לה הכי”, “לישנא אחרינא אמרי לה”; וכמו “בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו”, וכדומה; “ר' פלוני מתני ור' פלוני מתני”, “מאן דמתני הא לא מתני הא”, וכדומה. זאת אומרת – אם נדבר בלשון המדע –, ששתי מסכות אלו החולקות זו על זו במסירת דברי אמורא פלוני, או בסוגיית המשנה, או בכל המשא־והמתן – שתי עריכות הן, של ישיבות שונות וזמנים שונים: של מסדרים שונים.

והמסכות השונות נבדלות לפעמים גם בשיטת לימודן, גם בסגנונן וכלשונן.

אלא שעיקר החומר היה מסודר בכל ישיבה וישיבה ובכל תלמוד ותלמוד: מכאן ההקבלות השוות ממסכת למסכת, אפילו ממסכות כאלו, שהן חולקות זו על זו בכמה דברים.

ולזה נוספה גם עבודת־הסידור של רבנן‏ סבוראי, שהעבירו בכמה מקומות מימרות ממסכת למסכת, יישׁרו את הֶעָקוֹב, וטשטשו לפעמים קרובות את החילוקים.

אלא שא"א לי להאריך כאן בכל השאלות האלה: אנו עסוקים עכשיו בסוטה, ועלינו לבדוק את ייחסה של מסכת סוטה לשאר התלמוד.


[א. הקבלות שוות]


וודאי שישנן גם בסוטה כמה וכמה הקבלות שוות לשאר מסכות. כמו:

1) ז ע“א: תרי ואיהו וכו' (עד הפיסקא) = קידושין פ ע”ב–פא א.

2) ח ע"א: למימרא וכו' (עד הפיסקא בע"ב) = סנהד' מה א.

3) טו א: ומקטירו בכלי שרת, [אטו] בכלי שרת וכו' = פסח' סה ב ויומא סז ב353.

4) יז א: והא לית וכו' הנקי כתיב = קידושין סב א (ועי' שבועות לו א).

5) שם: דרש רבא וכו' דרש רבא בשכר וכו' (עד המשנה) = חולין פח ב–פט א,

6) יט א: א"ל ר' אלעזר וכו' = קידושין לו ב.

7) כ ע“א–ע”ב: א“ר יהודה אמר שמואל משום ר”מ וכו' = עירובין יג א–ב.

8) כ ע"ב: למימרא דבעיתותא מרפיא וכו' = נדה עא א (לנדה פ“י מ”ד), עי' תוס'.

9) כב א: ת“ר איזהו ע”ה וכו' = ברכות מז ב354.

10) כג ב: מ“ט ורגמו וכו' = סנהד' מה א, וסוף הסוגיא דסנהד' – לעיל ח ע”א.

11) מ ע“ב–מא א – כל הגמרא למשנה זו, שישנה גם ביומא, נמצאת בלשונה ביומא סט א–ע ע”א.


[ב. סוגיות שאולות]


ויש שסוגיא שבסוטה לקוחה ישר ממסכת אחרת, או שהיא נסמכת על סוגיא, או על שקלא וטריא הנמצאת במקום אחר, ורומזת למחלוקת אמוראים המפורשת שם, וכאן לא נתפרשה כלל:

1) יד ב: ונותנה לכלי שרת ומקדשה בכלי שרת. שמעת מינה כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. אימא נותנה בכלי שרת לקדשה וכו' – במנחות ז ע“א: א”ר יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, ושם עח ב פירשו אביי ורב פפא מחלוקת חזקיה ור' יוחנן: לאביי – סובר חזקיה מקדשין ור' יוחנן אין מקדשין, ולר“פ – לכ”ע מקדשין “ואיכא דאמרי” ר“פ אמר דכ”ע כ“ש אין מקדשין וכו', וכ”איכא דאמרי" זה אמרו סתם בסוכה ג ע“א בשם חזקיה אין מקדשין355, וזעירי אומר בסוכה שם (מט סע"ב): מקדשין, ובמנחות צ ע”א אומר רב: ז“א כ”ש מקדשין וכו' רבינא (כ"י ר' א': רבא) אמר לעולם אימא לך כ"ש אין מקדשין אלא מדעת וכו'.

אבל בסוטה כאן דוחה סתם התלמוד את “ש”מ כ“ש אין מקדשין”, ע“י “אימא”; ז”א לא כאביי במנחות ולא כרב פפא בא“ד שם, ולא כרבא (או רבינא) במנחות צ ע”א, אלא כר"פ בלשון ראשון שבמנחות.

2) טז ע“ב: ת”ר356 הקדים עפר (בתוס': “אפר”) למים (בפרה, ולא כרש"י) פסול ור“ש מכשיר, מ”ט דר“ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא357 אמר ר”ש וכי עפר הוא והלא אפר הוא וכו' נאמר כאן (בפרה) עפר ונאמר להלן (בסוטה) עפר מה להלן עפר ע“ג מים וכו' ומה כאן (בפרה) הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם (כי"מ: והכ'!) מנלן תרי קראי כתיבי כתיב [הכ' ונתן] (כי"מ) עליו אלמא אפר ברישא וכו' – הכל בתמורה יב ב, אבל הסוגיא לקוחה מתמורה בלשונה, שכן כמו שראינו הנוסח בכי”מ: והכא (ולא ו“התם”, בד"ו: והת') – כתיב הכא, כמו בתמורה שם, ושם נאמרו הדברים בקשר עם משנת תמורה (פ“א מ”ה) “אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר” (מאן תנא – דלא כר"ש דתניא), ושם “והכא” מתאים, וכמו “כאן” בברייתא זו דספרי.

הסופרים הגיהו “והתם” במקום “והכא”, וחילופים כאלה רבים ביחוד בסוגיות שהועברו ממקום אחר, וכיו“ב למשל בפסח' לא ב: הכא משום ריחא בעינן שלשה טפחים התם משום איכסויי מעינא הוא ולא בעי שלשה, שבכ”י מ‘: התם וכו’ הכא, מפני שהכל לקוח מב“מ מב א, וכיו”ב הרבה358.

רש“י פירש: הקדים עפר למים בסוטה, ולהלן פירש: ורבנן, דאמרי לעיל בסוטה הקדים עפר למים פסול אמרי לך בפרה נמי פסול וכו‘. ונראה שפירש כך, מפני “הקדים עפר”, אבל גם בברייתא השניה: ומה כאן הקדים עפר למים וכו’. אבל “רבנן” דר”ש עוסקים בפרה, ובתמורה שם: ותנא דידן (תנא של משנת תמורה!), אלא שבכ“י מ' ול”א בר"ג: ות"ק.

3) כד ב: אלא טעמא דכתיבי הני קראי (“דממעטי ארוסה”) הא לאו הכי הוה אמינא ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא וכו' מבלעדי אישך משקדמה שכיבת בעל לבועל וכו' אמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. דכוותה גבי שומרת יבם כגון שבא עליה יבם בבית חמיה וכו' אשתו מעלייתא היא דהאמר רב קנה לכל (“דתנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד דהיינו בזנות קנה ואמר רב קנה דקתני מתני' קנה לכל אם כהן הוא מאכילה בתרומה ויורשה ומיטמא לה ומשקה ופוטרה בגט”) כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה (“לקום על שם אחיו בנחלתו ולפוטרה בגט”) – הכל לקוח מיבמות נח א–ב, ושם רבא הוא דפריך על משנתנו: אמר רבא ותסברא דהא מתרצתא היא והא כי אתא וכו'. ומכיון שעיקרה ביבמות שם על־כן לא הובאו כאן דברי רב ושמואל אלא ברמז, שכן הובאו ונתפרשו באורך באותו פרק (נו א). ודברי רב פפא ביבמות שם הועברו לדף כה ע"א.

4) כה א: ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, מישתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקני לה, למאי לאו להפסידה כתובתה. אמר אביי לא לאוסרה עליו, רב פפא אמר להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה – ביבמות שם (נח ב): רב פפא אמר האי תנא הוא (“לעולם דקינא לה כשהיא ארוסה וכו' האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא” דאין האיש מנוקה) דתניא וכו'.

ודברי רנב"י שם, “על ידי גילגול” לא נזכרו כאן כלל.

5) כה סע“א: מתו בעליהן עד שלא שתו ב”ש וכו‘. במאי קמיפלגי ב"ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי וכו’ – ביבמות לח ב מפרשה כך רבא, ואביי חולק עליו שם, אבל אח"כ קיבלה מיניה ומפרשה כך בכתובות פא א359.

ושם ושם מובא: או שותות או לא נוטלות, ושואל התלמוד: או שותות, והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא, אלא [אימא] מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה, וכתבו התוס' ביבמות שם: הא דגרס במסכת סוטה לא שותות ולא נוטלות כתובה, כתבו שם כמו שמגיה הש"ס כאן. ובכתובות: משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות. ותימא דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל.

אבל היא הנותנת, מכיון שהתלמוד בסוטה לא העיר על זה כלום, וודאי שכך היה הנוסח שלהם במשנה לא שותות ולא נוטלות, כנוסח משנת הירוש‘, כ"י מ’, הו' לו, ועוד360.

6) כו ב: ושאינו איש, למעוטי מאי וכו' אלא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה. אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות בבהמה וכו' (עד:) ולא ארבעה – הכל מן “א”ל רבא" וכו' לקוח מיבמות נט ב ו“רבנן” אלה, הם הם שנזכרו שם, רבי, שמואל וברייתא ועוד. והדברים הועברו משם גם לתמורה ל ע"א.

7) שם: ואלא ש“ז ל”ל (מכיון דלשמואל, לעיל שם, גם שחוף, ד“לאו בר הכי הוא”, מקנין על ידו) מיבעי ליה לכדתניא ש“ז פרט וכו' הניחא למ"ד העראה וכו' (עד סוף העמוד) – לקוח מיבמות נה ב, ושם רבא אמר לה: אמר רבא למה לי דכתב רחמנא ש”ז בשפחה חרופה וכו' דסוטה ל“ל לכדתניא וכו' קמ”ל.

ושם נחלקו באותו ענין שנרמז כאן ע“י “הניחא למ”ד – אלא למ”ד“: אמר שמואל העראה וכו', וע”כ הסתפקו שם ברמז.

8) ל ע“א: ר”מ ור' יוסי וכו' כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי בחולין, ר“מ דתנן וכו‘, ר’ יוסי הא דאמרן, דאם איתיה לייתיה (בברייתא דדף כט ע"ב) לרביעי בתרומה ולחמישי בקודש – בפסח' יח ב: א”ל רבינא לרב אשי והא אמר רבא לא ר' יוסי סבר כר“ע וכו' א”ל ר' יוסי בשיטת ר“ע רבו אמרה וליה לא ס”ל דתניא א“ר יוסי מנין וכו' ואי ס”ד סבר כר“ע ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקודש. ואנו צריכים לומר, שדברי “רבה בר איסי אמר רב” הם רק “כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי בחולין”, והפירוש “ר”מ דתנן” וכו' – הוא של סתם התלמוד, ועי' בסמוך.

9) שם: ר' יהושע דתנן וכו' שלישי שני בקודש ואין שני בתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה (“באיזו חולין אמרו שהאוכל שלישי שלהן נעשה שני לקודש, בחולין שנעשו על טהרת תרומה”), על טהרת התרומה אין על טהרת הקודש לא, אלמא קסבר אין שני עושה שלישי בחולין – רש"י מגיה: חולין גרידי לא, “ומאן דגריס על טהרת הקודש לא” מפרש לה בדוחק.

אבל הדברים לקוחים מחולין לג ב: א“ר אלעזר א”ר הושעיא הכא (משנת חולין, דידים שניות עושות שלישי) בחולין שנעשו על טהרת הקודש עסיקינן (דשני עביד בהו שלישי) ודלא כר' יהושע דתניא וכו' בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא, קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי (ועי' שם לד ב).

10) מא ב: שבחוהו מכלל דשפיר עבד האמר רב אשי אפי' למ“ד נשיא שמחל וכו' מלך שמחל וכו' מצוה שאני – כיו”ב בסנהד' יט ב. אבל בקידושין (לב ב) אמרו: אמר רב אשי אפי' למ“ד הרב שמחל וכו' נשיא שמחל וכו' מיתיבי מעשה בר”א וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל וכו' מלך שמחל וכו'.

סוטה וסנהד' הם אפוא כמסקנא דקידושין. וכן בכתובות יז א הובאה מימרא דרב אשי כמסקנא, וכל הלשון בכלל דומה שם לסוטה: שבחוהו מכלל דשפיר עבד והא אמר ר"א וכו', אבל התירוץ הוא: פרשת דרכים הואי (ועי' תוס').

11) מח א: אמר רב אשי ש“מ כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל שנאמר חרב בסף ואבע”א מהכא ושאיה יוכת שער אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא – מימרא דמר בר רב אשי לקוחה מב“ק כא א ושם מקומה; אבל כאן אין לה ענין, שהרי הוא מפרש “שער” מלשון “שעירים” (וכך פירש"י), אבל כאן מוכיח מן הפסוק שהחורבן מתחיל מן ה”שער" הסף!


[ג. סוגיות מוחלפות]

וישנן כאן בסוטה גם “סוגיות מוחלפות”, אם בחלקן או בכל היקפן, משאר התלמוד:

1) יח ב: אמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה אא“ב אסירא משום הכי מתנה בהדה וכו‘. אמרי במערבא לית הילכתא כרב המנונא, אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו’ – סוגיא זו היא מוחלפת מיבמות צב ב וגטין פ ע”ב.

ביבמות שם: (למשנה שם: האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואח“כ מת בנך ונשאת וכו' תצא והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו בע”א: ת“ר זו דברי ר”ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכ“א אין ממזר מיבמה, תוס' פי”א) אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו' ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט וכו‘. א"ל רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הילכתא כוותיה דשמואל אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הילכתא כוותיה דשמואל וכו’. אמר רב גידל וכו' אמר רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה וכו' ואבע"א מאי נשואין יש בה בזנות כדרב המנונא (ומיתסרא איבם) וכו‘361. א“ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה א”ל ר’ יוחנן לא משנתינו היא זו וכו' א“ל ר”ל אי לאו דקלסך גברא רבה הוה אמינא לך אנא מתניתין ר“ע היא וכו‘. ובגטין שם: כל עריות שאמרו וכו’. נישאו אין זינו לא (“אינה אסורה להתייבם”) לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמר וכו' לא נישאו והוא הדין לזינו וכו' ואיכא דאמרי נישאו והוא הדין לזינו לימא מסייע ליה לרב המנונא וכו' לא נישאו דווקא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה”י.

ולא דחו כלל “הא מני ר”ע היא“, אע”פ שבתוס' גטין שם (פ"ח ו) מפורש “דברי ר”מ שאמר משום ר“ע” (עי' תוס' שם). אבל סוגיא של סוטה מתאימה לגמרי לירוש' כאן יח ע“ב (עי' תוס'): אמר רבי בא בר ממל מאן תנא שומרת יבם ר' עקיבה דרבי עקיבה אמר יש ממזר ביבמה, אמר ליה רבי אילי מה איכפת ליה ממזר גבי קינוי. התורה אמרה וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו. אמר רבי שמי (משיב על דברי ר' אילי:) ולא כן א”ר ינאי נמנו וכו' (כמו בבבלי יבמות, עד:) יכול הוא פתר לה כרבי עקיבה דרבי עקיבה אמר יש ממזר ביבמה. ויתיבניה (=דברי ר' שמי הם) מה איכפת לה ממזר גבי קי[נוי] וכו‘. שומרת יבם שזינת רבי לעזר אמר מותרת לביתה רבי יהושע בן לוי אמר אסורה לביתה וכו’. אלא כיני מאן דמר מותרת לביתה דרבנן דלא כרבי עקיבה. ומאן דמר אסורה לביתה רבי עקיבה דלא כרבנן. אמר רבי ינאי שומרת יבם שזינת מותרת לביתה362 וכו‘. ר’ יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו מעשה היה וכהנת הייתה והתירוה לביתה. אמר ר' יוסי בי רבי בון אף לא מכות אין בה.

2) כב א: דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו – בכל התלמוד363 שואל: הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר.

3) כג ב: האיש מדיר וכו' א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר – בנזיר כט א פליג עליה ר"ל, וישנה שם סוגיא שלמה בזה.

4) שם: האיש נתלה ואין וכו' מ"ט וכו' – בסנהדרין מו א דחי לה, ולומד מן “וכי יהיה באיש” (עי' תוס').

5) כה סע“א: מתו בעליהן עד שלא שתו בש”א וכו' – אין כאן שאלת התלמוד ביבמות ובתרומות: או שותות וכו' (עי' לעיל).

6) כז סע“א: רב אשי אמר בשם שחיגרת וגידמת לא היתה שותה (ס"ז 235) דכתיב והעמיד הכהן וכו' – כבר העירו התוס' על סנהד' מה ב: א”ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ומי לא בעינן קרא כדכתיב והתנן היה אחד מהן גידם וכו' מ"ט לאו משום דבעינן קרא כדכתיב – לא שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא, והתוס' מתרצים: “דרב אשי מהדר למר קשישא לפי סברתו דבעי למידק ממתני' וכו' מיהו רב אשי ס"ל דבעינן קרא כדכתיב”! אבל כפשוטן של דברים “סוגיות מוחלפות” הן.

7) מב א: אימא סגן, סגן לאו ממונה הוא דתניא אמר ר“ח סגן הכהנים למה סגן ממונה וכו' – כבר העירו התוס' על סנהד' יט א: ת”ר (תוס' פ"ד) כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וכו' אמר רב פפא ש“מ וכו' ש”מ היינו סגן היינו ממונה (“מתניתין”), ותירוצם דחוק.

8) ובאחרונה – לח ב: ותנן נמי (“בברכות”) אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר (“בעבודה”) אלא דנד פורתא וכו' – בברכות אין זכר לזה.


[ד. סוגיות מועברות וכפולות]

וישנן בסוטה העברות ממקום למקום וכפילות באותה המסכת, מה שאינו רגיל בתלמוד, ונמצא רק בב“ב קנט ב: ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבר סיסין מזבנינא לך וכו' ורמי דרבא אדרבא ודר”נ אדר“נ דההוא דא”ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא וכו' – הכל כמו בדף כט ב–ל ע“א: ההוא דא”ל לחבריה מאי בעית וכו' ורמי דרבא אדרבא ודר“נ אדר”נ דההוא דא"ל לחבריה וכו‘. וכבר העירו התוס’ שם (קנט ב): מיהו תימא היא שמביאו הגמרא שני פעמים במסכת אחת כאן ובחזקת הבתים. ובסוטה:

1) מ ע“ב: השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא וכו' אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכו' תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' – כל הסוגיא של דף לא ע”ב, מותאמה למשנת עגלה ערופה.

אבל ראינו שהירוש' מוסר לעיל בשם ר' יוחנן: כאן (בסוטה) לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין, וא"כ בוודאי גם ר' יצחק, תלמידו של ר' יוחנן, אמר דבריו לענין סוטה ולא לענין עגלה ערופה. אלא שהעבירו את כל הסוגיא בלשונה למשנת עגלת ערופה.

2) וכן מא ב: והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד. עומד מכלל דיושב והאמר מר אין ישיבה בעזרה וכו', כדאמר רב חסדא בעזרת נשים ה"נ בעזרת נשים.

הענין אינו מתאים כאן כלל, שהרי כאן מפורש: והוא יושב עליה, וקורא יושב364. אבל הכל הועבר לכאן מדף מ ע"ב: וכ"ג עומד ומקבל וקורא וכו' עומד מכלל דיושב וכו'.

ועיקר דברי רב חסדא לענין פרשת המלך נאמרו, שהרי ברייתא זו, שהביא הבבלי (מ ע"ב, יומא סט ב) – בפרשת המלך נשנית, כמפורש בתוס' סוטה פ"ז יג365, ואי־אפשר אפוא לומר כאן בענין פרשת המלך: כדאמר – הכא נמי!

3) השְׁאָלה קטנה ישנה גם בדף י ע“א: מנא ידע (ר"נ) א”ד מיחש הוה חש ביה וא“ד מרביה שמע ליה וא”ד סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, – שהכל לקוח מדף ד ע“ב לענין שיעור טומאה ולהלכה (ועי' ידים פ“ד מ”ג)! ושם ישנה בעיקר גם בירוש' טו סע”ג: אית דבעי מימר וכו' ואית דבעי מימר בעל ופירש, אית דבעי מימר סוד וכו'.


[ה. מסורות שונות]

אשר למסורות אחרות של ישיבות שנזכר בסוטה:

1) מ ע"א: רבי סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך נהרדעאי אמרי משמיה דרבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך. (בירוש' ברכות פ“א, ג רע”ד בשם ר' סימאי – מעין שניהם!)

בסנהד' יז ב: אמוראי דנהרדעא רב חמא: “נהרדעאי אמרי” רגיל בתלמוד.

2) ט ע“א: בסאסאה בשלחה תריבנה למה לי לכדרב חיננא בר פפא דא”ר חיננא בר פפא אין הקב“ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה (“איבודה מן העולם”) שנאמר בסאסאה בשלחה וגו' איני והאמר רבא366 שלשה כוסות האמורות במצרים וכו' וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו והתניא (תוס' קידוש' פ"ה) אמר ר' יהודה מנימין גר מצרי וכו'. אלא אי איתמר הכי איתמר א”ר חיננא בר פפא אין הקב“ה נפרע מן המלך עד שעת שילוחו שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וגו'. אמימר מתני להא דרב חיננא בר פפא אהא (“מן המקרא הזה”) מ”ד כי אני ה' לא שניתי וכו' (תנח' נצבים א!).

אמימר מנהרדעא לא הגיה אפוא את דברי רב חיננא בר פפא, אלא שנה אותם כמו שהם והסמיכם לפסוק אחר (אפשר על יד הפסוק הראשון).

אמימר לא שנה אפוא “איני וכו' אלא אי איתמר” וכו‘. ואמנם כבר העיר רש"י: מנימין לית ליה הא דאמר בברכות (כח א) וכו’ שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות והכי נמי קתני בתר דהך מילתא בתוספתא דקידושין אמר לו ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל וכו'.

3) במקום אחד (ה ע“ב–ו ע”א) נמסרו שלשה נוסחאות של מימרות של רב יוסף ואביי: ואם מת חולצת. אמאי תתייבם נמי יבומי, אמר רב יוסף אמר קרא וכו' לאיש אחר ולא ליבם367, א“ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי וכו' ואית דאמרי אמר רב יוסף וכו' א”ל אביי וכו' ואיכא דאמרי אמר רב יוסף וכו' א“ל אביי וכו'. ואח”כ: רבא אמר ק“ו (“האי דקתני מתני' ולא מתייבמת ק”ו") וכו' א”ל אביי וכו'.


[ו. בבלי וירושלמי]

אשר לתלמודה של א"י, שהתלמוד בסוטה השתמש בו, העירותי כבר368 על “אמרי במערבא” שנמצא בירוש'. כיו"ב:

1) בדף כב א: מאי קטן שלא כלו לו חדשיו הכא תרגימו זה ת“ח המבעט ברבותיו ר' אבא369 אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה – בירוש' שם יט ע”א: ר' חלקיה בשם ר' סימון זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו; זהו באמת “הכא תרגימו” של הבבלי!

2) “כי אתא רב דימי אמר” נמצא כאן, כא א (אגדה) ומג ב שורה של מימרות של רב דימי בשם ר' יוחנן, ואחריה קבוצה של ר' יצחק בשם ר' יוחנן, שהן משלימות ומוסיפות (או חולקות) על אלו של רב דימי ונסדרו כשתי קבוצות לא לפי העניינות אלא לפי המוסרים:

לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ולמרכיב, והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב אמר ר' זירא אמר רב חסדא ל“ק כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר וכו' כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר”א בן יעקב היא וכו‘. כי אתא רב דימי א“ר יוחנן משום ראב”י ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וכו’ כי אתא רב דימי א“ר יוחנן משום ראב”י מת תופס ארבע אמות לק"ש וכו‘. אמר רבי יצחק אר“י משום ראב”י חורגתא הגדלה בין האחין וכו’ ואמר ר“י אמר ר”י משום ראב“י לקט שכחה ופאה וכו' ואמר ר”י אמר ר“י משום ראב”י ילדה הפחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים וכו' אמר ר“י אר”י משום ראב"י מת תופס ארבע אמות וטומאה וכו'.

ירוש' כאן כב סע"ד: תני ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב. אמר ר' יוחנן דר' אליעזר בן יעקב היא. אמר רב חסדא דברי הכל היא כשהרכיב פירות עבירה.

3) ולהיפך – ציטט הירושלמי מתלמודה של בבלי:

ירוש' פ“ט כג סע”ד: רבנן דהכא פתרין קרייה בהורג ורבנן דתמן פתרין קרייה בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייה בהורג וכו' ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג לא בא על ידִינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה, – בבלי מו ב: ואמרו ידינו לא (שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא). [תנא]370 לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

זוהי ברייתא מפרשת בבלית, כמו כל “תנא” שבבבלי, והיא היא שהביאו בירוש' (בשינוי קל) בשם “רבנין דתמן371.

בכלל הקרבה בין הירוש' והבבלי גדולה יותר (בהלכה ובאגדה) במסכת זו, סוטה, מאשר במסכות אחרות של הבבלי, למרות כל החילופים והניגודים שביניהם. שאין צורך להעיר עליהם.

וכדאי להעיר על שני מקומות שנאמרו בירוש' סתם ונמסרו בבבלי בשם אמוראים, לח ע“ב ומ”ד ע"ב:

4) לח ב: איבעיא להו צדדין מהו, אמר אבא מר בר מר רב אשי372 ת“ש דתנן נתכוון להזות וכו' – בירוש' ברכות סוף פ”ה ט רע"ד ( וכל הענין בעיקרו ישנו שם): העומדין מן הצדדין, נשמעינה מן הדא נתכוון להזות וכו' הדא אמרה אף העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן.

האמורא הזה, אבא מר (בוודאי: אבא מרי) בר רב אשי נזכר רק כאן,‏ ואינו ענין כלל ל“מר בר רב אשי”, מפני שאי־אפשר כלל שדברי מר בר רב אשי, יובאו בסתם הירושלמי, שעריכתו האחרונה קדומה לו. אלא שהוא איזה אמורא ארצי־ישראלי373 או בבלי קדום.

5) מד ב: מאי קאמר (“היכי יליף לשון הקודש מהכא”). אמר ר' אבהו ה“ק שנאמר וענו ואמרו ולהלן וכו' (כלשון המשנה בפ“ז מ”ג ומ"ד) וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא וכו' – בירוש' כאן כג סע”ב: לא מסתברא דלא וענו ואמרו, בא להתחיל מתחילת הפרשה374.

6) גם סתם התלמוד, מד ב: אימא מפני שתחילת נפילה ניסה, ישנו גם בירוש' שם, כג ע"א, סתם: כיני מתניתא שתחילת נפילה ניסה.


[ז. שיטתה וסגנונה]

הבבלי מסכת סוטה מתייחד בכלל, גם בשמות אמוראים (ע' להלן) גם בשיטתו וסגנונו:

בשיטה וסגנון כיצד? ישנם בו לשונות־הצעה בעברית שאינם רגילים בשאר התלמוד:

1) לט ב: בזמן שהכהנים מברכים את העם מה הן אומרים אמר ר' זירא וכו‘; מ ע"א: בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הן אומרים אמר רב וכו’.

מקשר הוא מחלוקות דומות של אמוראים ע“י “כיוצא בדבר אתה אומר”: מח ב: תנן התם וכו' מאי זיפים א”ר יוחנן וכו' ור"ל אמר וכו' כיוצא בדבר אתה אומר בבא הזיפים וכו' מאי זיפים אמר ר' יוחנן וכו' ור' אלעזר אמר וכו'.

2) הטרמין “חסורי מחסרא” אין בכל המסכת אלא משתמש הוא במקומו (מעין שיטת הירושלמי) ב“הכי קאמר”, שנמצא במובן זה רק במקומות מעטים בתלמוד.

ג ע“ב (לא ב): הכי נמי קאמר ת"ל בה בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן נאמר כאן כי מצא וכו'; ה ע”ב: אמר אביי הכי קאמר אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה אל תפתרי ודברה עמו עדיין מותרת וכו‘; יט א: הכי קאמר סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר"ש ורבנן דרבנן סברי משקה וכו’; מב א: הכי קאמר שנאמר ודבר ולהלן [הוא] אומר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש; מד ב: אמר ר' אבהו (עי' לעיל) ה"ק שנאמר וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו' מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא חלל וכו'.

3) מציע הוא לפעמים מחלוקת של אמוראים או תנאים ביחד עם טעם המחלוקת ע"י: קשיא ליה לר' פלוני… אלא אמר ר' פלוני…

ד ע“ב: מאי יד ליד לא ינקה אמר רב וכו' קשיא להו לדבי רבי שילא האי יד וכו' אלא אמרי דבי רבי שילא וכו‘; קשיא ליה לר’ יוחנן האי יד וכו' אלא א”ר יוחנן וכו‘; וכיו"ב במחלוקת תנאים שבברייתא, לח א: תניא אידך (ספרי פיס' לט) כה תברכו וכו’ קשיא ליה לר' יונתן אי מה וכו' ר' [יו]נתן אומר אינו צריך וכו'.

בנוגע לתנאים אנו מוצאים כזה גם לברייתא (גטין מה א): דתניא וכו' (ו)קשיא ליה לר' יאשיה האי מעם אדוניו וכו' אלא אמר ר' יאשיה וכו' (ו)קשיא ליה לר' אחי ברבי יאשיה האי אשר ינצל וכו' אלא אמר ר' אחי בר' יאשיה וכו'; ולמשנה (בכורות מד ב): קשיא ליה לר' ישמעאל הא חסר אשך מיבעי ליה תני שנמרחו אשכיו: קשיא ליה לר"ע האי ממרוח אשך מיבעי ליה תני שהרוח באשכיו, קשיא ליה לר"ח בן אנטיגנוס האי רוח [ב]אשך מיבעי ליה תני שמראיו חשוכין.

באמוראים מצאתי רק בערכין ז ב: אמר רב בפיאה נכרית וכו' קשיא ליה לרנב"י והאי וכו' אלא א"ר נחמן [בר יצחק] וכו'.

זהו קיצור של הצעת־הדברים: במקום סידור הברייתא (או המשנה) כצורתה, ואח“כ: ור' פלוני מ”ט לא אמר כר' פלוני – הרי הוא משלב את פירושו בתוך המחלוקת, ומציע: קשיא ליה לר' פלו' – אלא א"ר פלו'.

4) רגילה כאן הכרעת הסידור האחרון: ומסתברא כמ"ד (ג ע“א, ה ע”א, כה א), עי' להלן.


[ח. האמוראים שנזכרו בה]

ואשר לאמוראים שנזכרו בסוטה:

יש להדגיש כי רבא (מחוזא) נזכר כאן כארבעים פעם בניגוד לאביי, שנזכר רק כעשרים פעם).

רב יוסףי"ג פעם (פומבדיתא).

רב פפא (נרש, קרובה לסורא) ורנב"י (פומבדיתא) – י“ד י”ד פעם.

רב חסדא (סורא) – כעשרים ואחת פעם.

רב הונא (סורא) – כעשר פעמים.

רב נחמן (נהרדעא ומחוזא) – כשש פעמים.

רבהכשש פעמים.

רב יהודה (אמר רב), רגיל (פומבדיתא).

רב אשיכשמונה עשרה פעם,

רבינא – שלש פעמים (כא א, כה א: רב אחא ורבינא, מו ב: אלויה לרב [נחמן] בר יצחק375; כב א – בע"י: רבא).

רבנן (אמרי), ג ע“א, מ ע”א. בשניהם חולק רב אשי, ובראשון מעיר סתם התלמוד: ומסתברא כמאן דאמר וכו‘, ז“א כרב אשי. וכיו”ב כה א: רב אחא ורבינא וכו’ (מחלוקת בפשטותה הסתמית של איבעיא) ומסתברא כמ“ד וכו', וכיו”ב ה ע“א: רב הונא ורב חסדא וכו' ומסתברא כמ”ד אני את דכא וכו'376.

ונזכרו כאן אמוראים שאינם רגילים במקום אחר:

אבא מר בר רב אשי (לח ב), עי' לעיל: רבה בר איסי (ל ע"א), אמר רב אסי אמר רב ואמרי לה אמר רבה בן איסי אמר רב, בכ“י מ': אמר רבה בר איסי אמר רב ואמרי לה אמר רבה בר איסי אמר רב יוסף; הוא נזכר עוד רק בערכין ה ע”ב: דאמר רבה בר יוסף (שמ"ק: אסי) אמר רב ואמרי לה אמר רב אבא בר יוסי אמר רב (וצ"ל: רב אבא).

והנה בתשו' רה“ג שבתש”ר ח“ב 39377: רבה בר יוסף כך רגילין החכמ' לומר רבה בר יוסי, רבה בר אסי378; ושלשתם שם אחד הוא, ואין ספק שבכ”י מ' בסוטה צ“ל: ואמרי לה אמר רבה בר יוסף אמר רב, והוא הוא החילוף שנמסר בתשו' רה”ג.

מאמוראי א"י נזכר רק כאן:

ר' יהודה בר מערבא (ואיתימא ר' שמעון בן פזי) כנראה ר' יהודה בר ישמעאל, שנזכר בחולין קיח ב, ר' יודן ביר' ישמעאל, אחי עולא, שבירוש'.


ט. המפרשים

ה“תוספות” לסוטה – אינם תוספות צרפתיים, אלא תוספות אשכנזיים: מצטיינים בפשטותם וברוח הבקורת שלהן; הם אינם משתדלים לתרץ את הסתירות, אלא מסתפקים בזה שהם מעירים עליהם379; מרבים להביא את הירושלמי ולהשוותו עם סוגיית הבבלי.

המחבר הוא כנראה רבי' ברוך בר שמואל ממגנצא בעל ס' החכמה, תלמיד ר' אליעזר ממיץ ור' משה בר' שלמה הכהן, תלמיד ר"ת, ותלמיד ר' יהודה משפירא בעל יחוסי תנאים ואמוראים.

“תוס' שאנץ” שנדפסו בהו' ראם – הם “תוספות חיצוניות” שנזכרו בשמ“ק לסוטה שבס' ברית יעקב לר' יעקב פייתוסי, שהם לא תוס' שנץ ולא תוס' אוירא ולא טוך, אלא תוס' מאוחרות שהשתמשו גם ב”תוס' הרא“ש”.

תוס' הרא"ש לסוטה נדפסו בס' מראה האופנים לר' יעקב הנ“ל, ולפרק האחרון – בס' לשון חכמים, והם שוים ברובם ל”תוס' שאנץ" אלה; על פיהם אפשר להגיה רוב השיבושים והחסרונות שבהן, שטרח המגיה לתקנם אבל גם – לשבשם.


ז. מסכת קידושין

א. סידורה

ב ע“א–ג ב עד “בכסף מנ”ל” – דרבנן סבוראי בתראיי הוא.

רש“ג באגרתו (71) אומר: ונקיטינן מז ראשונים דגמארא דריש האשה נקנית עד בכסף מנא לן [כולהו אינך פרוקי וקושיי דמתרצי בגמרא] רבנן סאבוראי בתראיי380 תרצוהי וקבעוהי (“תרצינהו וקבעינהו”). ובתה”ג שבעיטור מ' מרד (ד“ו קב רע”ד): מורדת על בעלה דיניה מדתקינו רבנן סבוראי בשנת תתקס“ב למנין שטרות (= ד“א תי”א לבריאה) ביומי מר רב(נ)א גאון מפומבדיתא (ומר בא) ומר רב הונא גאון מסורא נ”ע. ואיהו הוא דאסר כנתא. ואיהו תני הויא דהאשה נקנית. ואחריו ברמב“ן ג א (וריטב"א אחריו): מצינו בתשובת הגאונים ז”ל וכו' ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה וכו' ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושא ולמפרך ותרוצי בה <ד>גמרא דרבנן סבוראי דוקא היא.

כי אמנם רב הונא גאון היה המסדר האחרון, אבל החומר בוודאי היה מסור מרבנן סבוראי, כשם שנמסרו בשם רב יהודאי כמה דברים שהם של הסבוראים.

הסוגיא הראשונה היא אפוא – של ישיבת סורא (רב הונא מסורא).

מכאן והלאה – מגוף התלמוד של האמוראים.381

חוץ מן הסוגיא הראשונה של רב הונא מסורא – נזכר בה גם רב “אחדבוי דמן אחא” כב ב382, “אחדבוי” ככ“י מ' ושם: בריה דרב אחא, בדפו': רב אחיי דמן אחא, יוחסין: רב אחויי ומר אחא. אבל בשבת קיא ב: רב אחדבוי אחוי דמר אחא, רש”ל: רב אחדבוי אחוה דמר אחא וכו' כצ“ל, ונ”ב: ס“א דמן אחא ושם מקום הוא וכן מצאתי בתוס' שנץ בשם ר”ח, ובפי' ר“ח: רב אחדבוי מדאחה פי' מדאחה (כצ"ל) שם מקום ידוע מתא דאחא, והוא רב אחדבוי (“אחא דאבוה”) באגרת רש”ג ובסתו“א, דשכיב בשנת תתכ”ב (ד“א רע”א), אחד מרבנן סבוראי.

ורב אחאי”, פריך, יג א, שנזכר כ"פ בבבלי.

ויש ידים לדבר, שיש בקידושין הרבה מאד מעריכת פומבדיתא:

אביי ורבא והוויותיהם רגילים בקידושין הרבה מאד.

וביחוד מורגשת כאן עריכתו של רב נחמן בר יצחק מפומבדיתא ‏(תלמידו של רבא). הוא נזכר כאן הרבה מאד383, וברובם: אמר רנב“י, ובכמה מן הדברים האלה יש לדברי רנב”י צורה של הערת סדרן384, ובדף מד ע"א: ארנב"י אנא לא ר' אבין בר חייא וכו' אלא ר' אבין סתם וכו'. (ורק יט א אני מוצא: רנב“י אמר – ב”פ).

ויש כאן בכלל דייקנות יתירה במסירת דברי האמוראים, אפילו באחרוני האחרונים: עַג ב: הא דרבא אהייא וכו' אלא כי איתמר דרבא אהא דאמר רב יהודה וכו‘; וב’ פעמים (מד ב. עו ב): מאן דמתני הא לא מתני הא.

אבל גם הסידור של רב אשי (סורא) ורבינא בולט כאן ביותר:

רב אשי: אמר רב אשי385. רב אשי אמר (ח א, נז ב); בעי רב אשי (ז ב), א“ל רב אחא בריה דרבא (“רב אחא סבא”) לרב אשי (כ ע"א), א”ל מר זוטרא לרב אשי הכי אמר אמימר וכו' ורב אשי אמר וכו' (עט ב), א“ל רב אשי למר זוטרא (ז א), אמימר שרא וכו' א”ל רב אשי מאי דעתיך וכו' (עב ב), א“ל רב אשי לרב כהנא (חברו) מאי דעתיך (סה ב), א”ל רב יימר לרב אשי וכו' א“ל אין (ו א), פשיטא וכו' א”ל רבינא לרב אשי ת"ש (השאלה היא אפוא של רב אשי, ו ב), אלא אמר ר“א וכו' א”ל הונא מר בריה דר' נחמיה לר“א הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך (ו ב); א”ל רבנן (וא"ל רבינא) לרב אשי (כא א), א"ל רב שמן לרב אשי (כד א).

מר בר רב אשי, מט א, לא ב.

רבינא: רבינא אמר (י ע"ב), אמר רבינא (מה א, מה ב, סח ב); רבינא (לג א), רבנן לרבינא (מה ב), ר' אחא מדיפתי לרבינא (שם), מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא – א"ל רבינא (כ ע"א); – אמר מר זוטרא (לה ב, מ ע"א).

ברור אפוא שחלק גדול מקידושין הוא מסידורם של רב אשי ורבינא.


ב. שכבות שונות


השכבות השונות ניכרות כאן בכ"מ. כך למשל:

א) ו ע“ב (בפיסקת “בכסף”): אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת וכו', ואח”כ (בדף מו א!): אמר רבא ש“מ מדר' אמי תלת ש”מ המקדש במלוה אינה מקודשת וכו‘, ואח"כ (מז א): אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת וכו’ נימא כתנאי וכו' מיתיבי וכו' אמר רבא ותסברא הא מתרצתא [היא]386 הא משבשתא היא וכו' (כל הסוגיא עד מח ב).

ב) ובדף ט ע“א שני מעשים, שרב אחא (מנהרדעא) עוסק בהם, ואח”כ מעשה דומה לו שרב זביד (מנהרדעא?) עוסק בו, ואח“כ: איבעיא להו הב אשקי ושדי (שלא כפל דבריו) מהו אמר רבינא מקודשת וכו'; אבל בדף יג ע”א (בפיסקת “בפרוטה”) מעשה: ההיא איתתא וכו' אמרה ליה הבה ניהלי וכו' ואמר ר“נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי, איתיביה רבא לר”נ וכו'. ולפי סוגיא זו יוצא כי “הבה ניהלי” בדבר שהוא שלו מקודשת. והמעשים רחוקים זה מזה במקום, בלי כל קשר ביניהם.

ג) לז א: איבעיא להו ר“א (“רא”א אף החדש") לקולא פליג או לחומרא פליג, לחומרא פליג וה”ק חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה וכו' אבל חדש בארץ אין בחו“ל לא וכו' ואתא ר”א למימר אף חדש נוהג בין בארץ בין בחו“ל וכו' או דילמא לקולא פליג וה”ק ת“ק חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה וכ”ש חדש דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע ואתא ר“א למימר חדש אינו נוהג אלא בארץ וכו' ומאי אף אקמייתא (“אכל מצוה התלויה בארץ”). ת”ש דאמר אביי מאן תנא דפליג עליה דר“א ר' ישמעאל היא דתניא ללמדך שכל מקום שנאמר בו מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה דברי ר' ישמעאל וכו' מדאמר אביי מאן תנא וכו' ש”מ ר“א לחומרא פליג ש”מ.

אבל שם. לט א: אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בחו“ל וכו' ואינהו כמאן סברוה כי הא דתניא וכו' משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחו”ל, ולא והאנן תנן ר"א אומר אף החדש תני חדש387.

וברור שסוגיות שונות ומוחלפות הן.

ד) מו א–מז א: בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה וכו' [היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו‘]388. אהייא אילימא ארישא (“התקדשי התקדשי”) מאי איריא אוכלת וכו’ רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' רבי אמי אמר וכו‘, אמר רבא ש“מ מדרבי אמי (לעולם אסיפא ומאי “עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה” – עד שיהא באחרונה ש“פ, שאל”כ, הרי הראשונה מלוה) תלת ש”מ המקדש במלוה וכו’ וש“מ מעות בעלמא חוזרין (אם אינן קידושין הרי הם פקדון וחוזרין). איתמר המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרין וכו' (מו ב כולו). אמר רבא לא שנו (באוכלת ראשונה ראשונה) אלא דאמר לה בזו ובזו וכו‘, תניא כוותיה דרבא וכו’ (מז א), ואחריו: הניחא למ"ד אסיפא קאי ומאי עד שיהא באחת מהן ש”פ וכו‘. וכתב רש"י: לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתניתין לרב ולשמואל ארישא ולר' אמי אסיפא, הניחא לר’

אמי וכו'.

כאן היתה הברייתא הזאת, שהביאוה עכשיו לראיה לרבא עומדת תחילה בתחילת הסוגיא, אחרי דברי רב ושמואל ור' אמי, בתור “תניא כוותיה דר' אמי” וכדומה, אבל אחרי שהכניסו בתלמוד דברי רבא שלמעלה, ו“איתמר” הנגרר אחריו, ודברי רבא אלה, והביאו ברייתא זו לראיה לו – סידרו פירכא זו כאן.

ה) נ ע“ב–נא א: מה”מ (שאשה ואחותה אינן מקודשות) אמר רמי בר חמא וכו' א“ל רבא וכו' אלא אמר רבא קרא בזה אח”ז ומתניתין כדרבה וכו‘, ובסוף הסוגיא (נא א): ולרבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה קידושין שאין מסורין לביאה נינהו (“ושמעינן ליה לרבא דאמר לקמן קידושין שאין ראויין לביאה אינן קידושין”), לדבריו דרמי בר חמא קאמר. ואחריו (נא א): איתמר קידושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוו קידושין רבא אמר לא הוו קידושין וכו’ תנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה וכו' ת“ש (נא ב) מי שקידש אחת משתי אחיות וכו' (משנה ביבמות כג ב!) ת”ש שנים שקדשו שתי אחיות וכו' (שם!) תיובתא דרבא וכו'.

ברור, שהסוגיא הזאת, מן “איתמר” והלאה, לא נשנתה בבית המדרש, ששנה דברי רבא שלמעלה כאן, אלא ביבמות (כג ב), שאין לנו שם ממנה אלא ההויות הקצרות (ש“מ קידושין וכו' הב”ע וכו') למשניות של יבמות שם, והעבירוה אח"כ לכאן, והוסיפו: ורבא למה ליה וכו'.

ו) נז ב: בפטר חמור. נימא מתני' דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר“י ור”ש מתיר, אר“נ אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה וד”ה: אבל לקמן, נח א (פיסקא של “וחולין שנשחטו בעזרה”!): אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף וכו' א“ל תניא המקדש בפטר חמור וכו' רש"א מקודשת וחכ”א אינה מקודשת. וברור שהסוגיא דלעיל לא ידעה בריתא זו.

ובבכורות (י ע"ב) אמרו למשנה של שם: וכן אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מודה ר' שמעון לאחר עריפה וכו' ור' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת. איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתני' וכו'.

ברור אפוא. שהוויה דדף נז ע“ב היא הא"ד של בכורות. וש”בי רבה" לא שנו כך, וזו היא הסוגיא דדף נח ע"א!

ז) בדף סט ע“ב הזכירו, למחלוקת אביי ורבא שהובאה שם: היינו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל ארצות עיסה לא”י וכו' ואמרו (עא א): גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו‘. אבל בדף עב ע“ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל זו (“מתני' דקתני דעלו פסולין לא”י" וכו') דברי ר”מ אבל חכ“א כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות. אמימר שרא ליה לר”ה בר נתן למינסב איתתא מחוזייתא א“ל רב אשי מאי דעתיך דאמר ר”י אמר שמואל זו וכו’ והא בי רב כהנא לא מתני הכי ובי רב פפא (פפי) לא מתני הכי ובי רב זביד לא מתני הכי (“משמיה דשמואל אלא כדאמר לעיל כל הארצות בחזקת פסולות [ד]אמר רב יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה”) אפי' הכי לא קיבלה מיניה משום דשמיע ליה מרב זביד דנהרדעא.

וא“כ סוגיא דדף סט ב–עא א היא דבי ר”כ ור“פ ור”ז (מפומבדיתא!) וסוגיא דדף עב ב נהרדעית (ר"ז מנהרדעא, אמימר)!


ג. ציטטים ממסכות אחרות

1) מט א – ב"ב קסה א (והוינן בה).

2) סא א – ערכין בה א (והוינן בה).

3) עו ב – סנהדרין לב א (והוינן בה, וכן בנדה מט ב: והוינן בה; ולהיפך בסנהדרין: “והוינן בה” בנדה).

אבל ישנם דברים לקוחים ממסכות אחרות גם בלי “והוינן בה”:

4) קידושין כח א – ב"מ מו א–ב.

5) נ ע“ב, גופא אמר רבה וכו' – עירובין ג ע”א (גופא).

6) נו ב–נז א: שור הנסקל מניין וכו' – ב"ק מא א–ב (והנך תנאי דמפקי ליה להאי בעל השור וכו', מתאים לב“ק; ומב”ק לקוח גם פסחים כב ב).

7) נז ב: בשר בחלב וכו' – חולין קטו ב־קטז א.

8) ס ע“א–ע”ב: איתמר וכו' – גטין עד א–ב (אבל שם בלי “גופא אמר רב הונא אמר רב כל האומר ע”מ כאומר מעכשיו דמי", אלא מתחיל תיכף: אמר ר' זירא וכו'), ועוד כאלה.


[ד. סוגיות מוחלפות]

וישנן גם סוגיות מתחלפות:

1) למשל יג ב המימרא הידועה: אר“פ הלכתא מלוה ע”פ גובה מן היורשין וכו' שיעבודא דאורייתא וכו‘, שטעמה בניגוד לב"ב קעו א (גובה מן היורשין, כדי שלא תנעול דלת וכו' וכו'), שכבר העירו עליה התוס’ בב"ב (שם) ובמנחות (נח ב), שהיא מן הסוגיות המתחלפות.

2) ח ע“ב: איתיביה רבא לרב נחמן (דאמר “התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת”) קידשה במשכון מקודשת. התם משכון דאחרים (“שהיה בידו – שהמשכון עצמו קנוי לו”) וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מניין וכו'. כאן בוודאי (כמו שפירשו התוס' כאן ובגטין) משכנו בשעת הלואתו הוא, וכן בגטין לז סע”א: תנן התם המלוה (את חבירו מעות) על המשכון וכו' שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק וכו' “והכא המלוה על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואתו” (תוס' שם). וכן בפסח' לא א–ב: ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר וכו' הכא במאי עסיקינן כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר' יצחק וכו', “והכא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן דמשמע בשעת הלואה” (תוס' שם).

אבל בב“מ מב א (שבועות מד א) ב”הלוהו על המשכון": והכא בדשוי שיעור זוזי וקא מיפלגי בדר' יצחק וכו' אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו מי אמר.

והתוס' (שם ושם) והראשונים נדחקו בסתירה זו, דה“ה בשעת הלואה; אבל קשה לפרש כך בב”מ.

אלא שסוגיות מוחלפות הן, והם לא פירשו אותה במשכנו שלא בשעת הלואה, אלא בהלוהו על המשכון, וקרא ד“ולך תהיה צדקה”, לא על “בחוץ תעמוד” וגו' קאי, אלא על עני ו“העבט תעביטנו” (דב' טו ח) ש“אומרים לו הבא משכון (בשעת הלואה)”389.

3) יח סע“א–ע”ב: דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למוכרה דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה390 במאי קמיפלגי ר“א סבר יש אם למקרא ור”ע סבר יש אם למסורת וכו' (ואחריו יט א “בכל הספרים הישנים”:) ולרנב"י דאמר אפילו לר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין ניתנו במאי מוקים לה מוקים לה כר' עקיבא דאמר לשפחות אחר שפחות (“כיון שבגד בה”) הוא דלא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה.

כך הוא נו' רוב הספרים הישנים, עד שלא הגיהו רש"י391.

אבל בבכורות לד א שם: למימרא דר' אליעזר סבר יש אם למקרא ורמינהי בבגדו בה כיון שפירש וכו' דברי ר' אליעזר ר"ע אומר כיון שבגד בה וכו'. כך היה גם כאן “ברוב ספרים ישנים” (תוס' שם), וכן היה נוסח ר"ג.

אבל כבר העיר והעיד ר"ג: והא מילתא קשיא לההיא דגמרינן במסכת קידושין דהתם קאמר במאי קא מיפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למקרא (עי' לעיל).

אבל כ“י מ' בבכורות: ורמינהי בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי לקיימה (למוכרה)392 דברי ר' אליע' (ותו לא מידי), וכיו”ב ר“ג: פ”א393 משמיה דר' יצחק האורליינש (!) ז"ל כיון שבגד בה שוב אין לאביה רשות בה דברי ר' אליעזר אלמא קסבר יש אם למסורת וכו'. וקשיא נמי להאי דקידושין דהתם אמר ר' אליעזר דכיון שפירש טליתו וקאמר יש אם למקרא.

רש“י הגיה בקידושין ובבכורות, והוסיף בקידושין: ובמכילתא גרסי' שפירש טליתו עליה בדברי ר”ע ודר"א ליתא התם.

אבל במכיל' שם פ“ג: רבי ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר אשר לקחה על מנת לייעד ולא ייעד אף הוא אינו רשאי לקיימה רבי עקיבא אומר בבגדו בה מאחר שפירש בגדו עליה394. ר' ישמעאל מפרש: כיון שבגד בה, שהוא דורש את המסורת: אשר לא יעדה, שבגד בה ולא יעדה; ור”ע דורש את המקרא: אשר לו יעדה, ומפרשה על האב: מאחר שפירש בגדו עליה.

הברייתא דבכורות, לפי נוסח' כ“י מ' ור' יצחק אורליינש, שנתה אפוא ברייתא מעין מכיל' דר' ישמעאל אבל בשם ר”א395. אבל ברייתא דקידושין שנתה דברי ר“א ור”ע מעין ברייתא דמכיל' אבל מוחלפת, ר“א כר”ע ור“ע כר' ישמעאל. ושכך שנתה דברי ר”ע מוכיחה הסוגיא דדף יט ע"א: מוקים לה כר"ע וכו'.

וכבר העיר רש“י בקידוש‘, דבסנהד’ ד ע”א סבר ר"ע יש אם למקרא. ולפי הנוסח הישן חולקת בזה גם קידושין מסנהדרין וגם קידושין מבכורות.

חילופי ברייתות שונות וחילופים של סוגיות מוחלפות ישנן אפוא כאן.

4) ואף קידושין כה א חולקת על בכורות מ ע“א. בקידושין שם: דתנן (נגעים פ“ו מ”ז) עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם וכו' ותני עלה בכולם עבד יוצא בהם לחירות רבי אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון וכו‘. ורבי לשון לא (“אינו מום גלוי”) ורמינהי וכו’ ועוד תניא ושניטל רוב הלשון רבי אומר רוב המדבר שבלשונו. אבל בבכורות שם שנינו: ועוד ג' הוסיף (“אילא”) וכו' ושניטל רוב המדבר שבלשונו ב”ד של אחריהן אמרו ה“ז מום (והרי הוא מום שבגלוי), ואמרו שם: ושניטל רוב המדבר שבלשונו. מתני' מני רבי יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון רבי יהודה אומר רוב המדבר של לשונו. ובתוס' שם פ”ד הי"א: ושנטל רוב הלשון ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר רוב המדבר בלשון, בית דין וכו'.

ור“ח בן אנטיגנוס קדם לר' יהודה396, וע”כ נראה שהברייתא שבבכורות: ר' יהודה אומר, עקרית, ואחריהן “ב”ד של אחריהן" החולקים, וסתם משנתנו ושניטל רוב המדבר שבלשונו, קדם לב"ד של אחריהן, ואי־אפשר שהוא הוא רבי.

אלא שברייתות מוחלפות הן בין קידושין לבכורות, והרבה כאלה ברייתות מוחלפות.

והחליפו בקידושין “ר' יהודה” ב“רבי”, כשם שהחליפו בכמה מקומות “ר' יהודה הנשיא” (נשיאה) ב“רבי”.


ה. היחס לירושלמי

כי אתא רב דימי ורבין, יב א397, לא א398, סז א–ב, עה א, עה ב – אינם בירוש' (או שונים).

חילופי אמוראים רגילים כאן, כמו תמיד, למשל יג ב וירוש' פ“ג סד ע”א; סב ב: מתקיף לה ר' אבא בר ממל, בירוש' סד ע“א, בשם ר' פס, והתירוץ (הכי השתא) בשם ר' אבא בר ממל399, אבל מעניין שבכ”י מ' כאן: מתקיף לה רב פפ' אלא מעתה וכו‘. ובוודאי שצ"ל: ר ' פס (אפס בבבלי יומא סא א), והוא ר’ אפס השני.

וכאלה הרבה.

אלא שכדאי להעיר על סתמות של הבבלי, שהם בירוש' בשם אמוראים, למשל יג ב: אלא מדאמר רחמנא יבמת וכו' אלא מדאמר רחמנא אלמנה וכו' – הראשון בירוש' בשם ר' חונה, והשני בשם ר' יוסי בר' בון.

ובדף נט ע"ב: רב זביד מתני להא שמעתא אהא וכו' – בירוש' בשם ר' יוסי בר' בון (מן דבתרה!).

[ובדף לא ע“ב (שכולו לקוח ממקור א"י): אתרח400 פורתא, – הדברים לקוחים מירוש' ברכות פ”ג ו סע“א, ונזיר פ”ז, נו ע"א, ושם: אטרח עלוי.

העבירו אפוא לשון א"י ללשון בבלי.]


אמוראי א"י:

אמר חזקיה, לג ב.

ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי, שם.

ר' יאשיה, לו ב.

ר' אבין, מד א.

עולא, כ"פ, איקלע לפומבדיתא, עא ב, – לרב יהודה, לח ב.

ר' יעקב, נג ב, יג א.

ר' אבא בר ממל, סב ב.


[הערות לירושלמי קידושין]


1) נט ע"א: רבנן דקסרין אמרין אפילו כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא שביעית מוציאה את העבדים ויובל את הנרצעים.

פירושי המפרשים והגהותיהם דחוקים, כי “מפקין לה מן הכא”, פירושו מוציאין דבר זה מכתוב זה, מדרשה זאת. ואין ספק שיש כאן חסרון בירוש', וכצ“ל: מן הכא < בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין > שביעית מוציאה את העבדים ואת הנרצעים; כלומר מכאן יוצא שא”א לומר “שביעית של עולם”.

והיא הברייתא שבת“כ בהר פ”ג ו (ספרי ראה פיס' קי"ב). ואמנם בת“כ שלנו: ואין השביעית מוציאה עבדים, אבל בלקח טוב שם: ואין שביעית מוציאה הנרצעים, וא”כ היה בנוסחאתו: הנרצעים. ותפס “בנרצעים” מכיון שדרשו “ואיש אל משפחתו תשובו” על הנרצע (שם סוף פ"ב).

2) נט ע“ב: ר' עקיבא דריש ואם לא יגאל באלה אלא כיוצא משלים ויוצא] צ”ל: אלא בויצא (“ביוצא”?), כלומר אלה בויצא בשנת היובל, והיינו משלים (עד היובל) ויוצא.

3) שם: ותני כן (בהר פ"ה ב, לענין מוכר שדהו!) והשיגה ידו יד עצמו ומצא כדי גאולתו < ביד כל אדם>, כך צריכים להשלים, על פי ת“כ פ”ח ג (ועי' בבלי טו ב) לענין עבד, ותפס בברייתא הדומה לה, כי הדרשות בשניהם דומות בכמה דברים.

4) שם: מה השגת יד של עצמו וכו' – דרשת ר' ישמעאל במס' עבדים פ"ב (ועי' בבלי שם).

5) שם: והתני אם משגאלו הרי כנמכר לו משעבד ויוצא] צ"ל: אם משגאלו הריש' נמכר (“מכרו”?) לו כלומר שהגואל הראשון מכרו לאחר, משעבד ויוצא; מכאן שהראשון “משעבד ויוצא”, שהרי “מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו”, ואם הוא אינו “משעבד ויוצא”, אינו יכול למכור זכות כזו לאחר. ומגיה ר' אבא מרי: משלים ויוצא (“כדברי מי שהוא אומר [באלה] לשיעבוד משלים ויוצא”, כדלעיל).

ועכשיו מסיים הירוש' את הברייתא שהביא: רצו קרוביו של ואשון ליגאל גואלין להן וכו' – זו ברייתא בתוס' ערכין פ"ה ג', לענין מוכר שדהו (כהמשך לת“כ בהר פ”ה ג!): רצה אביו או אחיו או אחד מן הקרובין של ראשון (של בעל השדה) לגאול הרשות בידו (“רשות” ולא חובה כר' יהושע בקידושין כא א, חסדי דוד) ושל שני (של זה שקנה את השרה מבעל השדה ומכרה לאחר) אין שומעין לו, וכיו“ב דרשו בת”כ שם, פ"ה ד: ושב לאחוזתו בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר.

הדרשות במוכר שדהו ובעבד שוות בכמה דברים בת"כ (ועי' לעיל בירוש'), והברייתא שבירוש' שנאמרה לענין עבד, תפסה בלשון הברייתא שנאמרה אצל מוכר שדהו.

ובעבד עניינו הוא, שהגואל “הראשון” מכר את העבד לאחר, ואין גואלין אותו מן האחר, שהרי האחר ישראל הוא.

אח“כ שב הירוש' לקושיא הראשונה (“והתני”), ור' יסא משיב שהיא כמאן דאמר “בשאר כל אדם לשעבוד”, וה”שעבוד" הזה הוא, כמו שאמרנו לעיל לריה"ג: משעבד ויוצא, והגואל הזה הוא “שאר כל אדם” ולא קרוב (ועי' במס' עבדים שם).


ח. מסכת בכורות

כמשנה גם התלמוד אינו יחידה אחת; יש בו סידורים שונים ועריכות שונות לא רק במסכות שונות, ובכגון אלו כבר העירו הראשונים בכמה מקומות על “הסוגיות המתחלפות”401, כגון דברי ר“פ ופירושם שבקידושין יג ב וב”ב קעו א402 ועוד; וישנם גם כפילות לא רק במסכות שונות (כאלה לרוב), אלא גם במסכת אחת, כמעשה דבי בר סיסין, שבב"ב בחזקת הבתים (ל ע"ב) ובסוף מי שמת (קנט ב), שכבר העירו עליו התוס' שם403, ולא רק כפילות אלא גם ניגודים:

1) כסוגיית ב“ב לא א: זה אומר של אבותי וכו' אמר רבא404 מה לו לשקר א”ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ואותה ההלכה כפולה שם (לג ב), ושם: זה אומר של אבותי וכו' אמר רב חסדא מה לי לשקר וכו' אביי ורבא לא ס“ל הא דר”ח מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. וא“א להגיה כאן משני טעמים: א) קבוצה זו שבדף לא ע”א היא כולה לרבא (כט ב–לא א) ובה נחרזה הקבוצה הסמוכה (לא א–לג א), שבשני המעשים הראשונים שלה רבא נוטל בהם חלק. וזו של לג ב ואילך היא קבוצה אחרת מישיבה אחרת. ויש בכי“י סימנים לקבוצות אלה: בדף כט ע”א: מסורתא דנהרדעא ומחוזא405 בעל דברים, נוחים, דין, ארבע, מה לי לשקר406. ובדף לא רע“א: מסורתא תרי אבהתא407 ותרי שטרי, ערבא, דרבא בר שרשום סימן (הסי' עד לג א!), ובדף לג ע”א: דיקלא באבהתא תרתי תלתא ארבא דאבהתא סימן (סי' עד הפיסקא לה ב!).

ב) דברי רבא בדף לא ע“א מתאימים לדבריו בכתובות כז ב, ב”מ פא ב ובכורות לו א408 במעשה דנהר פקוד ונרש: אמר רבא מה לי לשקר וכו' א"ל אביי וכו', ולהגיה בכל אלה אי־אפשר. וכאלה הרבה מאד בתלמוד (וכבר ראינו כזה בסוכה ובקידושין ונדרים), אלא שדוגמא זו עם הסימנים שלה בולטת יותר, והיא מראה גם, שבשעה שאנו דנים על מקורות התלמוד יש לשים לב גם לסימנים (שהם הרבה בכי"י ובספרי הגאונים והראשונים).

2) ודוגמה שניה בולטת במסכת אחת: קידושין סט ב וע"ב ב, הראשונה פומבדאית, והשניה נהרדעית409.

כי המסדרים האחרונים לא סידרו את התלמוד מעריכה של ישיבה אחת, אלא אספו כל מה שמצאו לפניהם, והוסיפו על סוגיות של ישיבה אחת – סוגיות של ישיבה אחרת, והרכיבו אותן לפעמים קרובות זו בזו.

ויש גם שהעירו לפעמים על העריכות השונות: בסורא מתנו הכי – בפומבדיתא מתנו (בבכורות לו ב), בנהרדעא410 מתנו, לישנא אחרינא אמרי לה וכדומה; איכא דמתני לה411.

וישנם גם חלקים מסויימים בתלמוד, שהם בולטים כמקור אחר, ע“י סימנים המיוחדים, כ”גופא" ו“איתמר”, שהם מתנגדים בכמה מקומות לסוגיא שלפניהם, או שהסוגיא שלפניהם לא ידעה את סוגיית “גופא” ו“איתמר”. והם לקוחים בוודאי מעריכה אחרת (ע"ד בכורות נעיר להלן).

ומסכת בכורות מצטיינת בכמה דברים שאינם רגילים, בין בנוגע לסגנונה ובין בנוגע לשיטותיה, ובין בנוגע לרשימת אמוראיה.


א) סגנון

הטרמינולוגיה של בכורות אינה לגמרי אותה של כל הש"ס:

מסייע ליה לר"א וכו' אמרי לא וכו' (יד א), במקום: לימא מסייע ליה.

מצינו לוקח מגוי וכו' (כא ב) במקום: אשכחן לוקח מגוי; ו“מצינו” הוא לשון מדרשי־הלכה, ועי' “הרי – אמור”.

לימא כתנאי412, וקאי הכי (=“נימר” בירוש', בניחותא).

תנן והנותן לו בקבלה (מברייתא השייכת למשנתנו, שהובאה בדף ב ע"ב) וכו'413. במקום: והא תניא (שאמנם מצוי גם במקומות אחרים).

לימא קסבר מטנפת וכו‘, את"ל מטנפת וכו’ יולדת ודאי וכו' (כא א), “את”ל" תירוצא הוא, ואינו לשון רגיל.

שאלות בלי סימן של בעיא: נפדין תמימין או אין נפדין תמימין? (יד ב); אותן ולדות שלאחר פדיונן מה תהא עליהן? וכו' (טו ב).

ומדכתיב בחרס הרי גרב לח אמור (מא א), שהוא לשון מדרשי־הלכה ואינו לשון התלמוד.

דכיון דשרי להו מר (לא ב), במקום: דשרית להו, ונמצא רק בנדרים עא ב: אי אמר מר וכו‘, וביצה ד ע"ב (כ"י מ'): ולא שרי ליה מר וכו’ אי שרי ליה מר, ורגיל בשאילתות.

אמרי (יג א–ב, יד א–ב), בתורת תשובה לקושיא, וכדומה בנואנסות שאינן רגילות.


ב) שיטה

למה ליה למיתנא שהיוצא – סימנא בעלמא וכו' (ו ע"א).

והא כל היכא דאיכא למיהדר ומיתנא קא הדר ותני וכו' (מג ב).

הא תו ל"ל הא תנא ליה רישא על אלו מומין שוחטין את הבכור וכו‘. איידי דתנא שלשה הוסיף ואמרו לו לא שמענו אלא את אלו וקתני ואתי (אח"כ) דיחידאה (ר“ח בן אנטיגנוס, רחב”ג) קא סתים לה בכולהו על אלו מומין וכו’414 (מא א),

מאי תנא דקתני מעשה, משום דתנן פיו דומה לחזיר ופליגי רבנן עליה (“לא שמענו אלא את אלו”) וקאמרינן כי פליגי רבנן עליה וכו' ומעשה נמי וכו' (בלי “חסורי מחסרא”)415 (מ ע"א).

ר' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה. כאביי לא אמר (ר' ישמעאל!) וכו' כרבא נמי לא אמר וכו'416 (מא סע"א).

קשיא ליה לר' ישמעאל (שבמשנתנו) האי חסר אשך מיבעי ליה (“ולהכי פליג ר' ישמעאל את”ק") תָנֵי שנמרחו אשכיו, קשיא ליה לר“ע האי ממרוח אשך מיבעי ליה תָנֵי שהרוח באשכיו, קשיא ליה לר”ח בן אנטיגנוס האי רוח אשך מיבעי ליה תָנֵי שמראיו חשוכין וכו'; היינו כושי, ר“ח ב”א לא תָנֵי כושי (מד ב)417.


ג) היחס לשאר מסכות

ג רע“א: דאמר ר”ל המוכר בהמה וכו' לא גזרו ביה רבנן = גטין מד א (בלי “תנן”).

ג א: איתמר – בניגוד לתמורה ושוה לנדה418.

ה א: אלא אמר ר“ח מהכא והשקל וכו' – מב"ב צ ע”ב: אלא אמר רב חסדא שמואל (דאמר אין מוסיפין על המדות יותר משתות) קרא אשכח ודרש והשקל וכו' ש“מ וכו' וש”מ וכו'.

ח א: איני והאמר שמואל אווז [גאו] (כי"מ) וכו' והוינן בה מ"ט אמר אביי וכו' – קיצור סוגיית ב"ק נה א.

שם: כל שתשמישו ביום וכו' = ביצה ז א, ובביצה שם עוד: איני וכו'.

ט ב: אמר רב [אשי]419 מין במינו אינו חוצץ, וכן בזבחים קי ע“א בשני כי”י (ולא “רב”), אבל בסוכה לז ב (ב"פ): ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ (וא"א להגיה שם).

ט ב–י ע“ב: בפטר חמור נמי מיקדשא (לר' יהודה!) כדרבי אלעזר (קידושין נו א) דאמר ר”א אשה יודעת שאין מעשר שני מחולל על ידה וכו' הכא נמי אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקא ליה בשה ומקדשא בהך דביני וביני. ולמטה (ט ב): אמר רבה ומודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור וכו' (י ע"ב) איתיביה [אביי]420 לא רצה לפדותו וכו' וכן אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מודה ר“ש לאחר עריפה שהוא אסור וכו' וכן אמר ר”ל מודה ר“ש וכו' ור' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת איכא דמתני לה להא דר”נ אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת (פרפרזה של משנת קידושין!) לימא מתני' דלא כר“ש אר”נ וכו' (כבקידושין נז ב) איכא דאמרי הא מני לא ר' יהודה ולא ר“ש אי ר”ש תיקדש בכוליה אי ר' יהודה תיקדש בהך דביני ביני אמר [רב נחמן אמר]421 רבה בר אבוה (אמר רב)422 וכו' כגון

שאינו שוה וכו'.

לפי סוגיא ראשונה (וא"ד) מתקדשת גם לר' יהודה בדמים שביניים. הסוגיא בקידושין נז ב היא כ“איכא דמתני” אבל ה“א”ד" של בכורות שנה בקידושין בהתאם לבכורות ט ע"ב.

אבל בירוש' בקידושין שם פ“ב סג ע”א: פטר חמור רבי לעזר אמר מקדשים בו את האשה ר' יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה וכו' מתניתא פליגא על ר' לעזר פטר חמור אין מקדשין בו את האשה. פתר לה ר' לעזר לאחר עריפה דאמר ר' לעזר הכל מודין לאחר עריפה שאינו פדוי. פטר חמור אין מקדשין בו את האשה ור' שמעון מתיר423 הדא פליגא על ר' לעזר בתרתי אין בחיי דפליגא עלוי מן רבנין, אין לאחר עריפה פליגא עלוי מן ר"ש וכו‘. ערפו אסור בהנייה ור’ שמעון מתיר424 עריפה עריפה מה עריפה וכו‘. על דעתיה דר’ לעזר ניחא בחייו הוא מתיר צריך שיהא אסור (= איסור) על עריפה, על דעתיה דר' יוחנן (ו)קשיא בחייו הוא אסור לא כל שכן לאחר עריפה וכו'425.

ואיתימא ר' לעזר” אינו מתאים אפוא לירוש‘. הבבלי הביא תחילה את הסוגיא הירוש' בשם “עולא”, ב"פ, והראשון בירוש’: רבנן דקסרין בשם ר' ירמיה, והשני סתם, ואח“כ הבבלית של פומבדיתא: רבה, ואח”כ: וכן אמר ר“נ (נהרדעא), ואח”כ: וכן אמר ר"ל וכו' ור' יוחנן וכו'.

יא א: ת“ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר וכו' מסייע ליה לר"נ וכו'. אבל בב”מ ז א: א“ל רב אחא מדיפתי לרבינא מאי ספיקות וכו' אלא ספק פדיון פטר חמור וכדר”נ וכו' (לא ידעו אפוא את הברייתא שבבכורות).

[יב א: איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה וכו' (עד:) א"כ שה שה מאי אהני ליה = חולין עד ב (אבל חולין לקוח בוודאי מבכורות).]

יג א–ב: אמר ר' יצחק בר נחמני אר"ל משום ר' אושעיא ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע“פ שלא משך קנה וכו' וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע”פ שלא משך קנה וכו' אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בכסף וכו' וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף וכו‘, ובע"ב: אמרי ולאמימר דאמר (ע"ז עא א) משיכה בנכרי קונה, הניחא אי סבר לה כר’ יוחנן דאמר (ב"מ מז ב) דבר תורה מעות קונות משיכה לא, אהני לעמיתך לעמיתך בכסף לנכרי במשיכה, אלא אי סבר לה כר“ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולנכרי במשיכה, לעמיתך ל”ל וכו' ע“כ כר' יוחנן סבירא ליה. מיתיבי הלוקח גרוטאות מן הגוי וכו' אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר וכו' ואי אמרת מעות קונות משיכה ל"ל, הב”ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל426 וכו' אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות א"ל רבא וכו' ואביי אמר לך רישא מקח טעות וכו' והדר מימשך. רב אשי אמר מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי וכו' רבינא אמר מדסיפא משיכה קונה רישא נמי וכו'.

הסוגיא מן “מיתיבי” ואילך ישנה בע“ז שם (עא ב), אלא ששם המיתיבי הוא לאמימר, ושואל: ואי ס”ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר427, אמר אביי וכו' (ואין שם: ואביי אמר לך וכו') א“ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי (האומר שם ע"א: משיכה בנכרי אינה קונה) ת”ש המוכר יינו לנכרי וכו' (המשנה שם) א“ל רבינא לרב אשי ת”ש וכו' ואי אמרת משיכה בנכרי אינה קונה וכו' אלא ש"מ428 משיכה בנכרי קונה.

אבל דברי רב אשי ורבינא בבכורות אינם שם.

ואין־ספק כי ה“מיתיבי” בע“ז עם דברי אביי ורבא לקוח מכאן, שהרי א”א שאביי ורבא יתרצו דברי אמימר המאוחר מהם429, (ובכל־אופן: צידי רה"ר אינו מדברי אמימר, אלא מדברי רבה בר רב הונא, שם).

אלא שמיתיבי נאמר כאן על פירושו של אביי בדברי ר“ל, בע”א.


והסוגיות מוחלפות:

1) יד ב: אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל (שוולדות קדשים, שהן בעלי מומים אינם קרבים) דתדר"י רק וכו' אשר יהיו לך אלו הוולדות ונדריך הקישן הכתוב לנדר מה נדר בעל מום לא אף הני נמי בעל מום לא.

בתמורה יז ב מובאת ברייתא כזו ב“והאי תנא”, שהוא כרגיל דבי ר“ע, אלא שבנזיר כה א מובאת ברייתא זו בשינויים בראשה (“בוולדות קדשים ובתמורתן הכתוב מדבר”430), בלשון: אמר רבא – כבר פסקה תדר”י, אלא שבשניהם אין הסיפא “ונדריך הקישן הכתוב” וכו' ואין לה מקום בברייתא זו, אלא שאפשר שרבא תלה דבריו בדברי הברייתא.

2) יד ב–טו א: אמר רב יהודה וכו' מאן חכמים תנא דבי לוי הוא דתני דבי לוי וכו' (עד:) קשיא (בתמורה לג א) וכו' אמרי רב כרשב"ל וכו‘. בתמורה לג ב: א"ל רב פפא לאביי ואמרי לה רבא431 וכו’ א"ל (אביי!) מאן חכמים וכו' א"ל (אביי!) מאן האי דלא קתני הכי משום דרב וכו'.

כאן נמסר אפוא סתם מה שנאמר שם, בשם אביי, ובבכורות נוסף עוד (טו א): אמרי432 ממאי דהאי וכו' אמרי א"כ ניתני וכו'.

3) סו סע“א: מנה”מ = תמורה לא א.

4) טו ב: דלאחר פדיונן מה תהא עליהן אמר ר"ה כונסן לכיפה והן מתין וכו' טעמא מאי אמר ר' לוי גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים.

בתמורה יח א פירש כך רחב“א בשם ר' יוחנן טעמו של ר”א שם ש“ולד שלמים לא יקרב שלמים”.

5) טז ב; למימרא וכו' עד הפיסקא = ב"מ ע ע“ב, אבל כאן: והכא גבי בכורה433 היינו טעמא, וא”כ נראה שהסוגיא לקוחה מבכורות.

6) יז ב: בידי אדם מאי (אם אפשר לצמצם) ת"ש וכו' אמר רב קטינא ת"ש חלקו לשנים וכו' אמר רב כהנא שאני כלי חרס וכו‘. בחולין כח ב (לענין מחצה על מחצה כרוב): אמר רב קטינא ת"ש חלקו וכו’ הא אפשר לצמצם טהורין אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא וכו' אר"פ תרי רובי וכו'.

וא“כ העבירו ת”ש של רב קטינא משאלה אחת לשאלה אחרת (מה שנמצא גם במק"א), אלא שא"א להחליט מי קודם.

7) יח ב–יט א: אמר רבא ואיתימא ר“פ וכו' – בב”מ לז ב מכאן: והאמר רבא וכו'.

8) יט ב: לימא ר' ישמעאל כר“מ ס”ל דחייש למיעוטא וכו' (עד סוף העמוד:) ורוב קטנות לאו איילונית נינהו אלא אמר רבא מחורתא ר' ישמעאל כר"מ סבירא ליה דחייש למיעוטא.

הכל ביבמות קיט א למשנה שם, אבל שם: אלא מחוורתא434, אלא שמתוך הסוגיא (סע“א וע”ב) יוצא שגם רבא ס“ל כך. ובבכורות כ ע”א: והאמר רבא מחוורתא וכו‘. אבל בבכורות יש עוד: רבינא אמר אפי’ תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה וכו'435.

ולמטה כ ע“א: ולא חייש והאמר רבא מחוורתא וכו‘, כי חייש וכו’ ואבע”א וכו' – פירש את הברייתא כרבא, ולא הזכיר כלל דברי רבינא.

ובדף כא ב: ומי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן (ביבמות שם) היתה לה חמות וכו' ואמרינן מ“ט דר' יהושע קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות וכו' והוו להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. אבל ביבמות שם אמרו: במאי אוקימתא כר”מ אימא סיפא היתה לה חמות אינה חוששת אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות, מעוט מפילות וכו' והוו ליה זכרים מיעוטא, וליחוש וכו' ורבא מתרץ שם: דהוי ליה זכרים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש.

ולפי זה אין לשאול על ר' יהושע כאן, שאין כאן רק מיעוט, וכבר הקשה זה ר' אלחנן בתוס' שם ד"ה סיפא.

אבל בירוש' יבמות רפט“ז טו ע”ג: יצאה מליאה חוששת שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקיבה מדבר תורה להחמיר. ר' יהושע אומר אינה חוששת שהן שני ספיקות ספק זכר ספק נקיבה ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא שתי ספיקות מדברי תורה להקל.

וכפירוש זה היה לפני הבבלי דבכורות ביבמות שלו.

9) כה ב: מתיב רב ששת בעלי מומין אוסרין בכל שהוא וכו' והוינן בה מאי יבוקר וכו' ואר"נ אמר רבה בר אבוה וכו' אמר רבא וכו'.

והסוגיא ליתא במקום אחר.

10) כו ב: תנא מפני ששיניה דקות – כיו“ב ב”מ סט א436.

11) כח א: ארבב“ח וכו' תנ”ה וכו' ארנב"י וכו' – ביצה כז א, אבל בלי “תניא נמי הכי” וכו‘! וכאן בע“ב קשור ב”תנ“ה” ופירושו: איבעיא להו מפני המשתנין וכו’.

12) כח ב: דן את הדין וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ובבבלי שם: לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי אמר ר' אילעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד, בשלמא חייב את הזכאי וכו' אלא זיכה וכו' אמר רבינא כגון שהיה לו משכון ונטלו וכו‘; מתני' ומעשה בפרה וכו’ ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה וכו' חדא ועוד קאמר וכו'.

בסנהד' לג א–ב: דיני ממונות מחזירין וכו' ורמינהי דן את הדין וכו' אמר רב יוסף וכו' אר"נ וכו' רב ששת אמר כאן שטעה בדבר משנה (“מחזירין”) כאן שטעה בשיקול הדעת וכו' איתיביה רב המנונא לרב ששת מעשה בפרה (סיפא דמתני) וכו' ואם איתא לימא ליה טועה בדבר משנה אתה וכו' חדא ועוד קאמר וכו' אמר רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת מפרה, פרה הרי האכילה לכלבים וליתא דתיהדר וכו‘. רב חסדא אמר כאן שנטל ונתן ביד (“מה שעשה עשוי”) כאן שלא נטל ונתן ביד, בשלמא חייב וכו’ אלא זיכה וכו‘, כיון דאמר פטור אתה כמו שנטל ונתן ביד דמי, אלא מתניתין דקתני דיני ממונות וכו’ רבינא אמר כגון שהיה לו בידו משכון וכו'.

אל ה“מעשה” יש אפוא לפנינו בבכורות חלק מסוגיית סנהד', בלי דברי רנב"י ותשובת רבא.

ולרישא הובאו דברי ר“ח, אבל בשם רב, ופירושו נאמר כאן לא מפני הרומיא ממשנת סנהד', אלא כדי שלא לפרש סתם זה כר”מ; אבל ה“בשלמא” וכו' מתאים לסנהד‘, אלא שהתירוץ הראשון שבסנהד’ “כיון דאמר פטור אתה כמי שנטל ונתן ביד דמי”, שגרם שם לדיחוקים במשנת סנהד', – ל א נזכר כאן כלל.

אבל בב“ק ק ע”א אמר: הי ר“מ (“דדאין דינא דגרמי”) אילימא ר”מ דתנן דן את הדין וכו' הא איתמר עלה אמר437 ר' אילעא אמר רב והוא שנטל (“שנשא”) ונתן ביד. אם כן רמזו בב"ק לסוגיא שלנו. ושם קיז ב: ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא יתיב ר' אבהו וכו' ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיוביה מהא דתנן דן את הדין וכו' אמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד.

המעשה הזה הוא אפוא יסודה של המימרא.

וגם בירוש' גטין פ“ה מז ע”א: דהיא מתניתא דן וכו' דמר רב ירמיה (“בר אבא”) בשם רב במגיעו לידו ושמואל אמר במגיעו לידו.

וא“כ הסוגיא של בכורות מתאימה לגמרי לב”ק ובחלקה לסנהד'.

13) כט א ורמינהי וכו' = קידושין נח א.

14) כט ב: תנא כפועל בטל אמר אביי = ב"מ לא ב, סח א.

15) ל ע"א: דבאתריה דר' יהודה וכו' = גטין נד א.

16) לא א: והתנן מיאנה וכו' לעולם בחד וכו' = יבמות כה ב.

17) לא ב: ורב ששת מאי נפקא ליה מינה, דאמר רב יהודה וכו' = יבמות צו ב–צו א: ור' יוחנן מ"ט קפיד438 כולי האי, דאמר רב יהודה וכו‘. ירוש’ ברכות פ“ב ד ע”ב (שקלים פ“ב, מז ע”א): ור' יוחנן בעא דיימרון שמועתא בשמיה439 וכו' מהניא (= מה הניא) ליה לוי בר נזירא אמר כל האומר שמועה וכו'.

18) לא ב: מאי שנא מהא דתניא (= דתנן) הלוקח לולב וכו' והוינן בה לא רצה וכו' ואמר רב הונא וכו' = סוכה לט א.

19) לג א–ב: ת“ר אין מרגילין וכו' עד המשנה = תמורה כד א, אלא ששם: אמר ר”ח ב“ש היא דאמר בכור בקדושתיה קאי דתנן בש”א לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור, וכאן: ב“ש היא דאמר אין מאכילין אותו לנדות, שכאן נסמך “ת”ר” זה (תוס' ביצה פ"ב יא) ל“ת”ר" הראשון (תוס' בכורות פ"ג), ותלו זה בזה.

20) לד א: דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר“ל וכן אמר ר”ג אמר בר אבוה אני הנה וכו' – בשבת כה א ויבמות עד א ליתא “וכן אמר – וכן אמר –”, ובבכורות נוספה מסורת א"י ומסורת נהרדעא!

21) שם: למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ורמינהי בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה וכו' – קידושין יח ב, אלא שהברייתא שבקידושין אינה מתאימה לברייתא שבבכורות440 והסוגיות מוחלפות441.

וכיו“ב בכורות מ ע”א וקידושין כה א יז442.

22) לו א: איבעיא להו עד וכו' לעדות בכור = שבת קמה ב, ושם בסע"א הובא דבי מנשה כולו: וכן תני דבי מנשה443 דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זתים וענבים בלבד ואין עד מפי עד וכו', ואגבה הובאה “איבעיא” זו.

23) שם: א“ר אילעא לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן, מאי קמ”ל שהפה שאסר וכו' מתקיף לה מר בר רב אשי מ"ש מההוא גברא דאוגר ליה חמרא וכו' ואמר רבא מה לו לשקר וכו‘. ואמר אביי וכו’ התם ודאי איכא מיא וכו'.

בכתובות כז ב רב אשי מיבעי ליה כיו"ב באמרה נחבאתי וטהורה אני, וסתם התלמוד מקשה: ומאי שנא מההוא וכו' ומשני לה כי הכא.

וכבר העירותי שבנוגע לדברי רבא בכורות מתאים לכתובות וב“מ ולב”ב לא א, ולא לב"ב לג ב.

24) לט א: ור' יוחנן אמר דכולי עלמא444 אין בריה באחת וחסרון מבפנים שמיה חסרון ול"ק כאן וכו' כאן שחסרה לאחר שחיטה – בחולין מח ב: איתמר מחט שנמצאת בריאה ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי רשב"ל וכו' טרפי לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון ומר סבר לא שמיה חסרון לא דכ"ע חסרון מבפנים שמיה חסרון445 והכא בהא קמיפלגי מר סבר סמפונא נקיט ואתאי446 ומר

סבר נקובי נקיב ואתאי.

אבל שם מז ב: אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון.

ה“איתמר” שבחולין מסכים אפוא לבכורות, אבל אינו מסכים לסוגיא דדף מז ב, וזה רגיל, ובשביל זה אין להגיה כמו שהגיה רש"י447.

25) לט ב; והאמר ר“ז אמר רב הצורם אזן הפר ואח”כ קיבל דמו וכו' ולאחר קבלה קודם זריקה מי שרי והתניא שה תמים וכו' ומנין בקבלה והולכה והזייה ת“ל יהיה שיהיו כל הויותיו תם ובן שנה תרגמא448 אבן שנה הכי נמי מסתברא דתניא ר' יהושע אומר וכו' ש”מ ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה וכו' אמר רבא זאת אומרת וכו'.

כל סוגיא זו בזבחים כה ב: אמר ר' זירא וכו' אשכחן קדשי קדשים, קדשים קלים מנלן אמר רבא תניא שה תמים וכו' איתיביה אביי ר' יהושע אומר וכו' תרגומא449 אבן שנה, ומי איכא מידי וכו' אמר רבא (כ"י ר' ב': רבה) וכו'.

יש כאן אפוא בבכורות קיצור ועיבוד של סוגיית זבחים בלי שמות אביי ורבא.

26) מ ע“א: אמר ר”ה לא שנו וכו' = חולין נח ב: תנן התם בהמה וכו' אמר ר"ה וכו'.

27) שם: למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהי המפלת וכו' = נדה כג א, וגם שם בכ"י מ': אמר רב יוסף לא קשיא, כבבכורות.

28) שם: ושניטל רוב המדבר שבלשונו. מתני' מני ר' יהודה היא דתניא וכו' ר' יהודה אומר וכו' – כבר העירותי שבקידושין: רבי אומר, וברייתות שונות הן.

29) מג ב: למימרא דחיי והא איתמר וכו' כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב וא"ל וכו' = נדה כד א.

30) מה א: היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר. אמר רבב“ח אמר ר' יוחנן והוא שנספרת ע”ג היד – בקידושין כד ב־כה א: א“ר חייא בר אשי אמר רב היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בהן לחירות אמר רב הונא והוא שנספרת ע”ג היד.

31) שם: אמר ר"ח דבר זה וכו' = נדה מט ב.

32) מה ב: תנא נודר ועובד וכו' הניחא למ“ד צריך לפרט את הנדר אלא למ”ד וכו', (עד מו א:) דדייק כוותיה = גטין לה ב (ותני עלה) – לו א, והמחלוקת בין ר“פ ור”נ, ומקוצר משם.

33) מו ב: ת“ש פדחת וכו' ואמר אביי ואיתימא רב כהנא וכו' = יבמות קב ע”א

34) מז א: איתמר היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר ר' יוחנן אומר אין לו בכור לנחלה וכו' ואזדו לטעמייהו דאיתמר היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה וכו' וצריכא דאי איתמר בהא וכו' אבל בהא אימא מודה לר' יוחנן דלא לתהו בראה לשבת יצרה והא עבד ליה שבת וכו' = ביבמות סב א בסדר הפוך: איתמר וכו' קיים פריה ורביה וכו' ואזדו לטעמייהו דאיתמר וכו' אין לו בכור לנחלה וכו' וצריכא דאי אשמעינן בההיא קמייתא בההיא קאמר ר' יוחנן משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו450, אלא שביבמות יש עוד: איתיביה ר' יוחנן לר"ל בעת ההיא וכו‘, ובבכורות יש עוד: תנן מי שלא היו לו בנים וכו’ ת"ש (מברייתא) היו לו בנים בגיותו451 ונתגייר יש לו בכור לנחלה אמר רבינא ואיתימא רב אחא [בריה דרבא]452 הא ודאי וכו'.

35) מז א: אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים (דאיעבר ממאן וכו‘. ונחלקו בזה רב פפא ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, וכו’ סוגיא) – בחולין קלב א: אמר רבינא אמר לי מרימר הלכתא וכו' והלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה [אליבא דמר בריה דרב יוסף דאמר ר' אדא בר אהבה]453 לויה וכו'.

מרימר ורבינא ידעו אפוא סוגיא זו.

מז ב: ולכתבו הרשאה להדדי (ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והבא אחריו אינו בכור לנחלה) וכי תימא מתני' שלא בהרשאה, הא מוקמינן לה קמן (מח סע"ב) דבהרשאה מסייע ליה לר' ינאי דאמר ר' ינאי (ב"ב קכז א) הוכרו וכו' לא הוכרו ובסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה.

בב"ב קכז א: דדרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה א"ל ר"פ לרבא והא שלח רבין דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום ר' ינאי, הוכרו וכו' הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משום ר' ינאי וכו'.

והשאלה בבכורות היא אפוא לרבא לפני חזרתו ופושט כר' ינאי, ואת רבא לא הזכיר.

ולהלן מח סע“ב: מאי שנא שני כהנים ("שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא ונתערבו ומת אחד מהן בתוך שלשים אם לכהן אחד נתן יחזיר לו חמש סלעים ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מידם) דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה. כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולידחיה וליזיל לגבי האי ולידחיה. אמר שמואל בבא בהרשאה454 והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה”מ היכא דכפריה וכו'.

כל שקלא וטריא זה, מן “אמר שמואל” ואילך, לקוח משבועות לג ב: טעמא דאיש פלוני כהן דאיש פלוני לוי (“משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו – שאיש פלוני כהן – הרי אלו פטורין”) הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי וכו' ה“מ וכו'. ו”ה“מ” בשבועות, הוא כ“א”ד" בב“ק ע ע”א (וללישנא קמא שם: אמר רב אשי לאמימר מאי טעמא).

למסדר האחרון של דף מז ע“ב היתה אפוא סוגיא זו של דף מח ע”ב כבר סדורה ומסודרת (“הא מוקמינן לה קמן”!), אע"פ שהיא שאולה משבועות! (“נהרדעי” שנזכרו כאן אינם מוכיחים אפוא כלל על סידורה של עיקר בכורות, שאינו מנהרדעא).

36) מח א: אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש וכו' מי איכא מידי וכו' והתנן המלוה וכו' וקי“ל וכו' – בב"ב קעד א: ההוא דיינא דאחתיה למלוה לניבסי מקמי דלתבעיה ללוה סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב חנין וכו' קסבר ניכסיה דבר אינש וכו' ותנן וכו' וקי”ל וכו'.

37) מט ב: ת“ר הוא לפדות וכו' א”ר ירמיה הכל מודים וכו' = קידושין כט א, אבל ר' ירמיה רגיל הרבה בבכורות, ובוודאי שהדברים לקוחים מבכורות.

38) נ ע“א: א”ר אושעיא ביקשו לגנוז וכו' וירושלים הויא רובא דעלמא וכו' אלא אמר אביי וכו' – בע"ז נב ב: מי לא אמר רב אושעיא בקשו וכו' והוינן בה ירושלים וכו' אלא אמר אביי וכו'.

39) נ ע“ב: אמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה (סתם) כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, וכללא הוא וכו' יליף קדש קדש ממעשר והרי קידושי אשה דכתיב ויצאה חנם אין כסף ותנן בש”א וכו' לימא רב אסי דאמר כב“ש וכו' דקרי אינשי סלע פלגא דזוזא455 – בקידושין יא א–ב: רב יוסף אמר טעמייהו דב”ש כדרב יהודה אמר רב אסי דאמר וכו' [גופא אמר רב יהודה אמר רב אסי] כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. כי“מ: גופ' כל כסף האמור בתורה כסף צורי, אבל כל זה הגהת רש”י: ה“ג גופא אמר רב יהודה וכו‘, וכבר העירו התוס’ שם: ולקמי' בשמעתין פי' הקו' דה"ג גופא אמר רב יהודה אמר רב אסי והיינו משום דאי קאי אדלעיל הוה ליה למיפרך לאלתר לימא רב אסי דאמר כב”ש, ותוס' הרא“ש מוסיף: אלא חוזר ואומר דברי רב אסי כדי לפרשם והדר תו פריך לימא רב אסי דאמר כב”ש; ריטב“א: וספרים יש שגורסים גופה אמר רב אסי ואין צריך. חי' הרמב”ן: רב יוסף אמר וכו' קשיא לרב יוסף רב אסי דאמר כב"ש, איכא למימר אין הכי נמי ורב יוסף לא איכפת ליה ולא סבירא ליה מאי כסף דקאמר רב יהודה כסף קצוב הוא וכו' והיינו דאקשינן הכא: וכללא הוא וכו' ולא גרסינן גופא כדגרסי' אלא לאפוקי מדרב יוסף קא בעינן וכללא הוא וכו' התם כסף כסף יליף ממעשר (ריטב"א: התם קדש קדש יליף ממעשר ויש ספרים שכתוב בהם כסף כסף יליף ממעשר) והרי קידושי אשה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותנן וכו' דקרו לפלגא דזוזא איסתירא.

‏אין־ספק, שהסוגיא נאמרה בראשונה בבכורות, ובבכורות אמרו: והרי קידושי אשה דכתיב ויצאה חנם אין כסף, בשיטת רב יהודה (אמר רב) בקידושין ג ע“ב (כתובות מו ב ומשם לקוחה): דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר456, אבל הבבלי בקידושין ד ע”ב מסיים: ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח איש אשה וכו' אין קיחה אלא בכסף וכה"א נתתי כסף השדה קח ממני (שאינו בספרי תצא פיס' רס"ח ולא בתני ר' חייה שבירוש' קידוש' שם), ועל־פי זה הכניסו בסוגיא שלנו: “דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון”, וכך שנה גם רב הונא גאון סורא, בקידושין ב ע“א: “וכסף מנ”ל גמר קיחה קיחה משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני”.

‏ורב יוסף בקידוש' שם סובר באמת, דרב אסי דאמר כב“ש, והוא שנה בדברי רב אסי: “כל כסף האמור בתורה”, ולא “כל כסף קצוב האמור בתורה”, וכן הוא פושט במעשה שהיה, ב”ק לו ב, מדברי רב אסי “כל כסף האמור בתורה כסף צורי”457.

ומבכורות העבירו כל הסוגיא לקידושין458. גם המעשה “חנן בישא וכו' אתא לקמיה דרב הונא וכו' “, שישנה גם בב”ק שם (לז א) עיקרה כאן בבכורות, שהרי רב יוסף בב”ק שם לא ידע מעובדא זו דרב הונא (מסורא!)459.

40) נא א: מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין וכו' א“ל רבינא למרימר ורבי וכו' דתניא ואמרינן (קידושין כא ב) ורבנן [אמר רבינא]460 כדאמרי במערבא וכו' (עד הפיסקא) = שבועות ד ע”ב: רבי נמי דריש ריבוי ומיעוטי דתניא רבי אומר וכו' (עד ה ע"א: ודונם בכלל ופרט).

והסוגיא שם באה כהמשך לדברי רב אשי שבע"א: אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא וכו' אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' אשכחן בידיעות וכו' שבועות דלית ליה טעמיה דנפשיה מנלן סברא הוא וכו'.

ונראה שעיקרה של סוגיא זו נשנית תחילה בשבועות461, וסוגיא זו כבר השתמשה בסוגיא דקידושין כא ב (ואמרינן!).

41) נב א: מ“ט (אינו נוטל פי שנים בנכסי האם) אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש וכו' – כרבא בב”ב קיא ב, ולא כאביי ולא כרנב"י שם.

42) נב ב: וחכ“א מתנה כמכר. מאי טעמייהו דרבנן תשובו (“איש אל אחוזתו”) לרבות את המתנה – דרשה זו הסתמית ידועה לרבנן דרב פפא, בערכין לא ב: ת”ר לצמיתות וכו' לרבות את המתנה וכו' אמרוה רבנן קמיה דר“פ כמאן דלא כר”מ וכו' אמרו רבנן לר“פ ואמרי לה רב הונא בריה דרב יהושע לר”פ והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי וכו'.

43) שם: מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכו' לעולם קסבר וכו' (עד סוף הפרק) = כתובות פד א: והוינן בה מאי קסבר וכו' ואמר רב לעולם קסבר וכו'.

יש כאן אפוא מתלמוד קדום סוראי.

44) נד א–ב: א“ל ר' אבא בר ממל לר' אמי462 אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתיב וכל מעשר בקר ומעשר צאן יתעשרו מזה על זה, א”ל אמר קרא העשירי (“דסמך מעשר לבקר ועשירי לצאן”) תן עשירי לזה וכו' אי הכי כבשים ועזים נמי (“לא יתעשרו מזה על זה”), וצאן משמע כל צאן אחד, ה"נ לימא [דגן]463 משמע כל דגן אחד אמר אביי ראשיתם (“תן ראשית לזה וראשית לזה”) וכן אמר ר' אילעא464 ראשיתם רבא אמר בלא ראשיתם נמי משמע כל דגן אחד לא מצית אמרת וכו' – בתמורה (ה א) פריך לאביי ממשנת אין תורמין וכו' אלמא לא מהני, אמר לך אביי שאני התם דאמר קרא ראשיתם וכו' (דשנה עליו הכתוב) וכן אמר ר' אילעא ראשיתם ולרבא וכו‘. כאן סתם התלמוד משיב: אמר לך אביי וכו’ ולרבא אי לאו וכו'. ושניהם אינם מתאימים לבכורות465.

45) נו ב: כדאביי דאמר אביי זונה גויה וכו' זונה ישראלית וכו' – לא הזכיר כלל מחלוקתו של רבא בתמורה כט ב, אע"ג דאיפרך שם אביי מברייתא.


יחס בכורות לכל התלמוד הוא אפוא:

1. לשבת. בדף לו ע"א סוגיא שישנה גם בשבת, שהיא מקושרת שם דרך אגב.

בדף לד ע"א מימרא (שישנה כך גם ביבמות) שנוסף עליה בבכורות: וכן אמר ר"ל וכן אמר רב נחמן (נהרדעא).

2. לסוכה. לא ב: והוינן בה, ציטט מסוכה.

ט ב מימרא, שישנה בסוכה (וגם בזבחים), בשם רבא, וכאן בשם: רב אשי466.

3. לביצה. ח א= ביצה אבל שם עוד: איני וכו'.

כח א = ביצה, אבל בבכורות עוד: תניא נמי הכי וכו'.

4. ליבמות. היתס ליבמות מלמד מכמה צדדים:

יט ב בשם רבא, וביבמות סתם; אלא שמתוך הסוגיא שם יוצא שדעת רבא כן. ובבכורות עוד: רבינא אמר וכו' – שלא ידעוהו ביבמות.

כא ב: ואמרינן (במקומו ביבמות!) – ואינו כך ביבמות, אבל נמצא בירושלמי יבמות.

לא א = יבמות (שקלא וטריא למשנת יבמות).

לא ב אגדה = יבמות, אבל שם נאמרה על המעשה בר' יוחנן, וכאן על המעשה ברב ששת, היא לקוחה משם, שכן נאמרה למעשה דר' יוחנן גם בירוש' ברכות ושקלים.

לד א, מימרא שישנה גם ביבמות (ושבת). אבל בבכורות נוסף: וכן אמר ר"ל וכן אמר ר"נ.

מו ב (ברייתא ומימרא שעליה, שנאמרה כאן ב“ת”ש") = יבמות (כתוספתא למשנה).

מז א, שני “איתמר”. שנסדרו כאן ושם במוקדם ומאוחר לפי ענין המסכת, אלא שישנם שינויים בלשון הצריכותא, וביבמות עוד: איתיביה וכו', ובבכורות עוד: תנן – ת"ש – אמר רבינא ואיתימא רב אחא בריה דרבא –.

בכורות ויבמות שונות אפוא; בשני מקומות נוספים בבכורות דברי רבינא: במקום אחד דברי ר"נ; בכורות לא ידעה יבמות שלנו, וכן להיפך.

5. לכתובות. לו א, המעשה ודברי רבא שוים בשניהם (וכן בב"מ), אבל הקושיא “ומאי שנא” בבכורות בשם מר בר רב אשי, ושם – מסתם התלמוד.

נב ב, משנתנו ופירושה, שהובאו בכתובות: והוינן בה – ואמר רב, אבל כאן הכל סתם: תלמוד סוראי סתמי!

6. לגטין. ג א = גטין אבל בבכורות עוד: תנן – (מברייתא שלמעלה).

מה ב= גטין, ונתקצר כאן מגטין לקידושין.

7. לקידושין. גם היחס לקידושין מלמד הרבה:

ט ב: איכא דמתני = קידושין, ו“איכא דאמרי” (של “איכא דמתני” זה) נותן לנו סוגיא בקידושין המתאימה לסוגיית בכורות הראשונה.

וסוגיית בכורות: ירושלמית, פומבדיתאית (רבה, אביי, וכן אמר ר"נ).

כט א רומיא ממשנת קידושין לבכורות ותירוצו של אביי = קידושין.

לד א מוחלפת מקידושין, וברייתא שונה.

מ ע"א – ברייתא שונה.

מט ב תוס' למשנתנו ופירוש ר' ירמיה = קידושין, אבל קידושין לקוחה מבכורות.

נ ע"ב = קידושין בעיקר הסוגיא, אבל קידושין לקוחה מבכורות, ובכורות בשיטת פומבדיתא (רב יהודה).

המסכות שונות; בבבכורות סוגיות של פומבדיתא (גם לקידושין) וסוגיות של ירושלמי. המסדר האחרון השתמש בקידושין באמצעות שבועות (ועי' להלן שבועות).

8. לבבא קמא. ח א: ‏והוינן בה, ציטט מקוצר מב"ק.

כח ב. בב“ק ק א ציטט מכאן: הא איתמר עלה אמר ר' אילעא אמר רב, בב”ק קיז ב במעשה: אמר להו ר' אילעא הכי אמר רב.

נ ע“ב: חנן בישא וכו' = ב”ק, אבל עיקר ב"ק לא ידע מעשה זה, והוא לקוח מבכורות.

הציטט מב“ק בדף ח ע”א הוא אפוא מן המסדר האחרון של בכורות שהוסיף: איני והאמר שמואל וכו' והוינן בה מ"ט אמר אביי וכו'.

  1. לבבא מציעא. יא א – בב"מ לא ידעו הברייתא: רב אחא מדפתי ורבינא וסתם התלמוד.

טז ב = ב"מ, אבל עיקרה בבכורות (“והכא”).

יח ב = ב"מ: והאמר רבא, ציטט מכאן.

כט ב ברייתא ודברי אביי = ב"מ, שנאמרו שם למשניות של ב"מ.

לו א המעשה ודברי רבא (כמו בכתובות עי' שם) = ב"מ. (ועי' עבודה זרה).

10. לבבא בתרא. ה א, דברי רב חסדא – לקוחים מב"ב ונאמרו שם לדברי שמואל, וכאן לברייתא.

מז ב, כאן סתם התלמוד (ומסייע ליה לר' ינאי) ושם דרש רבא וחזר בו מפני דברי ר' ינאי ששלח רבין.

מח א: אמר רבא וכו' – לקוח מב"ב, מתוך מעשה.

נב א – סתם כרבא בב"ב.

11. לסנהדרין. כח א; כאן רק דברי רבינא; ודברי רב כאן – נאמרו שם בשם רב חסדא;‏ ותירוצו של רב ששת שם – נאמר כאן סתם, בתשובה לשאלה שונה.

12. לשבועות. מח ב – לקוח משבועות, ונשנה שם לענין אחר, ו“ה”מ" שבשבועות (וכאן) כ“איכא דאמרי” שבב“ק ע ע”א. והמסדר האחרון של בכורות בדף מז ב – היה כבר לפניו סוגיא דדף מח כאן (הא מוקמינן לה קמן).

נא א, כל הסוגיא לקוחה משבועות, וסוגיא זו של שבועות (ובכורות) כבר מצטטת קידושין (ואמרינן).

13. לעבודה זרה. יג ב – ע“ז השתמשה בבכורות. אבל המסדר האחרון הוסיף בבכורות: אמרי ולאמימר וכו‘, והשתמש בדברי אמימר שבע"ז, ובמחלוקת ר’ יוחנן ור”ל שבב"מ.

נ ע“א – ע”ז מצטטת מכאן: והוינן בה.

14. לזבחים. לט ב, כאן מקוצרים סתם דברי אביי ורבא שבזבחים.

15. לחולין. יב א = חולין, ולקוחה בוודאי מבכורות.

יז ב, הת“ש שהובא כאן ע”י רב קטינא, הובא ע"י רב קטינא עצמו לענין קרוב לזה (מחצה על מחצה).

לט א = חולין מח ב (איתמר) בדעת ר' יוחנן, ומוחלפת מחולין מז ב.

מ ע"א = חולין (“תנן התם” בחולין, ולקוחה מכאן).

מז א, מרימר ורבינא בחולין יודעים סוגיא שלנו ומרמזים לה.

16. לערכין. נב ב, סתם בכורות ידוע לרבנן דר"פ שם.

17. לתמורה. ג ע"א: איתמר – מוחלפת מתמורה יא ב (עי' תוס').

יד ב אינה דומה לתמורה בלשון “אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל” (שם והאי תנא), ואינה דומה לנזיר בלשון הברייתא.

יד ב–טו א = תמורה, אבל בבכורות נשנו הויות דאביי ורבא – סתם, ונוסף כאן: אמרי ממאי וכו'.

לג א = תמורה, אלא ששם הובאה בדברי רב חסדא משנתנו, וכאן – הברייתא הסמוכה לפניו.

נד א מוחלפת מתמורה.

18. לנדה. מ ע"א = נדה.

מג ב, ציטט מנדה: כבר רמא וכו'.

מה א = נדה.

מן הרשימה הזאת יוצא:

שישנה לפנינו בבכורות סידור עיקרי וסידור אחרון:

הסידור העיקרי לא ידע את קידושין, ושונות הן, אבל המסדר האחרון (נא א) השתמש בקידושין באמצעות שבועות; ובמקום אחר (מז ב) היה לפני המסדר הזה הסוגיא (מח ב) הלקוחה משבועות (הא מוקמינן לה קמן).

וב"ק השתמשה בבכורות (גם בסידורה הקדום גם בסידורה המאוחר), אבל בסידור האחרון של בכורות נכנם (ח א) ציטט מב"ק: איני והאמר וכו' והוינן בה.

ולע“ז – ע”ז השתמשה בבכורות, אבל המסדר האחרון של בכורות הכניס (יג ב) הערה הלקוחה מסוגיית ע"ז: אמרי ולאמימר וכו'.

וליבמות – הן שונות, נוספו במקום אחד (לד א) דברי ר"נ (וכן אמר ר"נ וכו'), ובשני מקומות (יט ב, מז א) דברי רבינא, ובאחד מהם – לא ידעה גם הסוגיא הסמוכה בבכורות שם דברי רבינא אלה (עי' להלן).


ושישנם בבכורות סידורים שונים יוצא גם מבכורות עצמה:

א) מסורות שונות בעריכת הבבלי.

ב ב: ואיכא דמתני לה אמתני' (עם דברי רב אשי, “איבעיא להו”).

י ב: איכא דמתני לה להא דר"נ (וכן אר"נ) אהא וכו' (=קידושין) איכא דאמרי וכו' (קידושין דבכורות).

מג ב: ואיכא דמתני (מימרא דרבא) אסיפא וכו'.

מח ב: ואיכא דמתני לה (כל הסוגיא עם דברי ר' ירמיה ורבא) אסיפא וכו' וכולה כלישנא קמא.

ז א: ואיכא דמקשי ומותיב (ונזכר בו ר' ירמיה).

לו ב: בסורא מתנו כלשנא בתרא בפומבדיתא כלשנא קמא וכו' (עי' לעיל).

ה א: א“ל רב מרדכי467 לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן לה וכו' א”ל ואפכית[ו] (ר"ג) נמי תיובתא ואפכיתו לה להא דר“א א”ל לא קדשו לא הוצרכו ליקדש אי הכי היינו דידן, קמ"ל חייב אדם לומר בלשון רבו.

יא א: רב אחא מתני הכי (כלעיל) רבינא קשיא ליה וכו' אלא אפילו תימא וכו'.


ב) מקורות שונים בבכורות עצמה:

1. ג ע“א: וכמה – אמר רב הונא אפילו אזנו. איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבילה ורבא אמר דבר שעושה אותו טריפה במאי קמיפלגי וכו'468. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא דרב הונא – ורב חסדא ורבא לא פליגי הא בו הא באמו אמר להו רב פפא מ”ש בו וכו' אלא לא שנא. מתקיף לה מר בר רב אשי (ל“איתמר”) מ“ש וכו‘. ר' אלעזר לא על לבי מדרשא וכו’ הכי א”ר יוחנן אפי' מום קל וכו‘. בשלמא מום קל קמ“ל כדרב הונא ולאפוקי מר”ח ורבא אלא וכו’.

ר' אלעזר וכו' – הוא המשך של הסידור הראשון, וכשהוסיפו את ה“איתמר” – הוסיפו דברי ר“פ, ואת ה”בשלמא".

2. יח א–ב: רע“א משמנין וכו'. אמר רחב”א א“ר יוחנן הכהן נוטל כחושה469 א”ל רחב“א לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהן (“דמשמע שיחלקו העלוי בשוה”) תנן א”ל עד וכו' תרגימנא מסיפא דקתני סיפא מת אחד מהן וכו' רע“א המוציא מחבירו עליו הראיה ואי ס”ד משמנין ביניהן דכי הדדי פליגי ה"נ ליפלגי גבי הדדי וכו'.

אבל בע“ב בפיסקא “מת אחד מהן רט”א יחלוקו”, אמרו: אמאי יחלוקו, ניחזי אי שמן מית דכהן הוא (שהרי ר"ט אומר ברישא: כהן בורר לו את היפה) אמר ר' [ביריא אמר ר']470 אמי חזר בו ר"ט.

ז“א (כמו בסוכה): תרי תנאי, ואמנם התוס' שנתה ברישא בדברי ר”ע: רע“א הכושל שבהן (משום שהוא המוציא מחבירו), ולפי־זה הקילו שניהן במת אחד מהן: לר”ט יחלוקו ולר"ע אין לו כלום.

ואמנם “אמר ר' חייא [בר אבא אמר ר' יוחנן]”471 מפרש להלן בע“ב מחלוקת ר”ט ור“ע שבסיפא באופן אחר: משל דר”ט למה הדבר דומה וכו‘, והפירוש של הבבלי שם: אלא במאי פליגי וכו’ – אינו מתאים לדברי ר' יוחנן בע“א, “ה”נ ליפלגי”. כיון שאין התְנָאים שוים.

מי שסידר אפוא את דברי רחב"א הראשונים לא סידר את האחרונים ולא את דברי ר' ביריא.

3. כ ע“א (בסוגיית “ת”ר"): והאמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר”מ ס“ל דחייש למיעוט, כי חייש וכו' ואבע”א וכו' – תירצו ע"פ רבא, ולא הזכירו כלל דברי רבינא שבסוגיא שלפניה, ואמנם כמו שראינו אין דברי רבינא אלה ידועים גם למסכת יבמות (קיט א).

4. מח א: א“ר ירמיה ז”א וכו' אמר רבא וכו' אלא אמר רבא לעולם וכו' והב“ע וכו' ודכ”ע אית להו דרב אסי דאמר רב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין וכו' ודכ“ע (ר"מ ור' יהודה) מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ”ע אית להו דרב פפא דא“ר פפא מלוה ע”פ גובה מן היורשין וכו' אלא דכ“ע וכו' והכא בדרב אסי ור”פ קמיפלגי (“וכ”ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא").

אבל בדף מט ע"ב472: אמר ר' ירמיה הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו וכו' כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וכו' ר' יהודה סבר473 מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכו'.

אלא שאלה הם דברי ר' ירמיה474 ולא דברי רבא, אלא שהתלמוד היה צריך לפרש ברייתא זו גם לרבא.

5. נו א: אי מה בנך אינו בלקוח כלל אף שורך וצאנך אינו בלקוח כלל אלמה א“ר אסי א”ר יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר אמר רבא אמר קרא כן תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב (“אימתי מיעט הכתוב לקוח בשעת עשייה כלומר בזמן שראוי להקרבה”). ואח“כ: גופא א”ר אסי וכו' והא אנן תנן הלקוח או שניתן לו במתנה פטור מן מעשר בהמה א“ר אלעזר ר' יוחנן חזאי בחלמא וכו' א”ק תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב וכו'.

ב“גופא” מתרץ בזה ר"א הרומיא ממתני‘, ורבא לא ידע מדברי ר“א, שא”כ היה אומר: כדאמר ר' אלעזר א"ק תעשה וכו’.

ו“גופא” הוא ע"פ רוב גוף אחר ומקור אחר.

6. ובשני מקומות רמוזים המקורות השונים בתלמוד עצמו:

א. נג ב: אי הכי כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא וכו' אי הכי חדש וישן נמי וכו', אמר רבא א"ק שנה שנה לשנה הקשתיו (לחדש וישן) ולא לדבר אחר.

ואח“כ בסוגיא של “תנן התם” (נד ב) ב”איכא דאמרי" לדברי רבא: א"ד אמר רבא בלא עשירי (“תן עשירי לזה ותן עשירי לזה”) נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. והא רבא הוא דאמר שנה שנה לשנה הקשתיו וכו' הדר ביה רבא מההוא ואבע"א חדא מינייהו475 רב פפא אמרה.

כזה אנו מוצאים עוד בשבת כז א, ב“ק פז ב לרבא ובשבועות כו א לאביי. ואמרו התוס': ועל ר”פ רגיל לומר כן שמלך אחר רבא וכו‘. ויש דברים כשהיה אומר דסבורים שהם בשם רבא. וכן בתוס’ שבועות: ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו.

ואצלנו בבכורות המצב הוא, שלא רק שהן שתי סוגיות נפרדות: פירוש משנתנו, ואח“כ פירוש משנת תרומות שב”תנן התם“, אלא שדברי רבא אלה הם רק לפי “איכא דאמרי” שבדברי רבא, וא”כ יש כאן שתי מסורות מפורשות בדברי רבא.

ב. לו א–ב: אמר רב יהודה (פומבדיתא) אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו' אמר רבה476 אף אנן נמי תנינא וכו' מתיב רב שיזבי (תלמיד רב חסדא ורבה) האומר וכו' (דמאי פ"ד) מירתת. (ואח"כ:) אמר ר' ירמיה בר אבא (תלמיד רב, סורא) מנא ליה ליהודה הא אנא477 בגידול קבעתיה (בסידור מימרות שסידר רב גידול) וגידול קבע < ה> בדידיה478 והכי אמרי ליה (כלומר: לגידול) נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו וכו‘. בסורא מתנו כלשנא בתרא, בפומבדיתא כלשנא קמא והלכתא אפילו כלשנא קמא. רפרם מפומבדיתא הוה479 ליה בוכרא ויהביה לכהן בלא מומא אזל שדא ביה מומא וכו’ ואפ"ה לא חש לה למילתא וכו'.

כל הסוגיא (עד “אמר ר' ירמיה”) היא אפוא סוגיא פומבדיתאית, ואח“כ באה מסורת‏ סורא, והכרעת (“והלכתא”) המסדר של בכורות, ואח”כ המעשה של רפרם מפומבדיתא, שידע כנראה שתי הלשונות. אח“כ: ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי (מחסיא) אמר למאי ניחוש אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו (“שהרי – שרוע – כך נולד”) א”ל רבינא וכו'.

רב אשי רמז אפוא לשני הלשונות ולא הכריע ביניהם.

לכאן שייך גם הוספת המסדר: וכן אמר ר' פלוני, אחרי אמוראים אחרים שהזכירם תחילה:

נא ב: אמר עולא וכו' [וכן אמר רב ששת בנו פדוי לכשיתן]480, תני תנא קמיה דר"נ בנו פדוי וכו'.

י ע“ב, אחרי הסוגיא של “אמר רבה ומודה ר”ש” וכו' (ט ע“ב–י ע”ב): וכן אמר רב נחמן (נהרדעא ומחוזא) אמר רבה בר אבוה מודה ר“ש וכו' ואר”נ מנא אמינא לה וכו' א“ל רב ששת וכו” [ו]אמר (כי"מ) ר“נ מנא אמינא לה וכו‘. וכן אמר ריש לקיש וכו’ ור' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אמר וכו' (ארץ־ישראל), איכא דמתני להא דר”נ אהא וכו' איכא דאמרי (ל“איכא דמתני”) וכו'.

לד א: דאמר רב יהודה (פומבדיתא) אמר שמואל וכן אמר ר“ל וכן אמר ר”נ אמר רבה בר אבוה481.

לב א: ואף רב שמואל בר רב יצחק (א"י) סבר לה להא דרבא דאמר רב שמואל וכו'.

עובדא זו שכיחה גם בשאר מסכות.


ד) שמות האמוראים


1. בבל

רב (סורא) (סתו"א: נהרדעא) [27 פ'], ח רע“א וסע”א (רב יהודה בשמו), יד ב (כנ"ל), כא ב – ב“פ482, כג ב, כד ב – ב”פ, כה א – ג"פ, כז ב (רב יהודה בשמו), כח ב (ר' אילעא בשמו), כט א (רב יהודה בשמו – ב"פ), לב א (רב חיננא בשמו), לו א (רב יהודה בשמו), שם ב (כנ“ל – כי”מ), לח ב, לט ב, מג ב (= נדה), מד א, מט א, נד ב, נה א (רב יהודה בשמו – ב"פ), נו א (תנא קמיה); לו ב (ספק משמיה).

שמואל (נהרדעא) [18 פ'], כא ב – ב“פ, כב א (רב יהודה בשמו), כה א – ב”פ, לד א (רב יהודה בשמו), לט א, מד ב, מה א (רב יהודה בשמו), מו ב, מח ב (משבועות), מט א – ב“פ, נ ע”ב, נב א, נד ב, נה א (אליבא דרב), נה ב; לו ב (ספק משמיה).

רב אסי, מח א, נ ע"ב.

רב ירמיה בר אבא (שום־טמיא, ב"ב קנג א), לו ב – ב"פ.

רב גידול, לו ב.

רב חייא בר אשי, כה א (=לד א).

רב חיננא (אמר רב), לב א.

רב חננאל, כד ב, לז א.

רב שימי בר חייא, כה א (שמ"ק), מג ב (= נדה), מד א.

חייא בר רב, כב א.

רב חנן בר אמי (בשם שמואל), כה א (= לד א, ושם בטעות: אשי).

פנחס (אחי שמואל), לט א.

רב חייא בר יוסף, לט א.

רב אדא בר אהבה (תלמיד רב) (פומבדיתא), מז א.

רב הונא (סורא) (סתו"א: נהרדעא) [21 פ'], ג א (ואח"כ “איתמר”), ז ב, יא א (רב שיזבי בשמו), טו ב, טז א, טז ב, יז א (כי עיילת לקמיה), כב א – ג“פ, כד ב, לא ב (מסוכה!), לז ב (רב הונא רבה)483, לח ב (ר' אבא בשמו), מ ע”א, מ ע“ב (ור"ה מתני' אטעיתיה), מד א (מחוי), מט א (תנא), נ ע”ב, נג א, נח ב.

רב חסדא (סורא, “מחסיא”) [17 פ'], ג ע“א (באיתמר), ד ע”ב, ה ע“א (= ב"ב), ז ע”ב (לר"ה), יב ב – ב“פ, כא ב, כב א, לג א – ב”פ, לה א (בשם רב קטינא), לה ב (כנ"ל), מא ב, מד א – ב"פ484, מה א (רבינו הגדול אמרו), מז ב (באיתמר).

רב ששת (נהרדעא – מחוזא485; שלהי, שולי, שולחי) (רש"ג) [14 פ‘], ז ע"א, ז’ סע“ב, י ע”א (רבנן קמיה), י ע"ב (לר"נ), יג א, טו ב, כג ב, כה ב, כו ב, כז ב (מר זוטרא בשמו), לא ב, נא ב (וכן אמר רב ששת וכו', שמ"ק), נב ב, נט א (תנא קמיה).

רב נחמן (נהרדעא ומחוזא ושילי) [17 פ'], ג ע“א (מתקיף לר"ה), י רע”א, שם באמצע, שם סע“א – ג”פ (אמר רבה בר אבוה), יב ב (כנ"ל), שם, טז א (כנ"ל), כג ב (כנ"ל; משמיה דרב)486, כה ב (כנ"ל), כו א, כז א, לה ב (באיתמר), לז א, נא ב, נו ב.

רב ענן (נהרדעא), נו ב.

רב קטינא, יז ב, לה א וב'.

רב חנא (חונא, הונא) בר רב קטינא (תלמיד ר"ה), לז ב, מד ב (וכצ"ל שם: אמר רב הונא בר רב קטינא)487; והוא רגיל למסור בשם ר"ל.

רבה בר רב הונא, מז ב.

רבה בר שילא, נד ב, נז ב.

רב עמרם (פומבדיתא)488, יד ב (אר"ע תנא)489, טז א (א"ל אביי), יח א (רב חייא בר אבין בשמו), כז א–ב (ר"נ וריע ורמי בר חמא490, בשם רב), לו ב (ר“ח בר אבין בשמו, שמ”ק).

רב נתן בר אושעיא, כו ב.

רב ספרא, ד ע“א (לאביי), ז ע”ב, י ע"ב (רב ששת לר"נ: ספרא חברין תרגמה), לז ב (באיתמר).

ר' אבא (א"ר הונא), לח ב.

רב אידי בר אבין (תלמיד ר"ח), לח ב (אמר יצחק בר אשיאן).

ר' חייא בר אבין (תלמיד ר"ה), יח א, כה א (מתני = לד א), לו ב (שמ"ק).

רמי בר חמא (תלמיד רב חסדא) [3 פ'], יג א, כז א (עם ר“נ ור”ע), נב ב491 (קרי עליה דרב ששת).

רב אחא בר יעקב (תלמיד ר"ה), יז א, כז ב, נה ב.

רב תחליפא בר אבודימי (לפני רב חסדא), לז ב.

רבה בר שמואל, יב א (תני).

רב יהודה (פומבדיתא, נהרדעא)492, [23 פ'], ג ע“ב (=לה א, נג ב), ה ע”ב, ח רע“א וסע”א (אמר רב), יד ב (כנ"ל), טז ב, כב א (אמר שמואל), כז ב (אמר רב), כט א – ב“פ (כנ"ל), כט ב (רב יהודה בר אמי משמו), לד א (בשם שמואל, מתני רב שישא), לו א (אמר רב) לו ב (אמר רב – כי"מ), שם (א"ר ירמיה בר אבא ספק וכו'), מד א (איקפד), מד ב (מחוי), מה א (אמר שמואל), מט ב, נ ע”ב, נג ב, נה א – ב"פ (אמר רב).

רבה (בר נחמני, פומבדיתא) [7 פ'], ט ע"ב, יז א (וא"ל רב הושעיא), לא א, לד ב (רבה ורב יוסף), לו א493, לט ב, מה ב.

רב יוסף (פומבדיתא) [7 פ'], יא רע“א, יב ב, לא א, לד ב (רבה ורב יוסף), מ ע”א (= נדה), מד א (תני), נא א (תני).

רב נחמיה בריה דרב יוסף, יא א.

רבא (מחוזא) [60 פ'), ג ע“א (באיתמר, רבה?), ג ע”ב, ד ע“א (עם אביי), י ע”א, י סע“ב, יא רע”א, יב ב, יג א, יג ב, יד ב (מסייע ליה), שם, טו א, טז ב (= ב"מ), יח א, יח ב (ואיתימא ר"פ), יט סע“ב, כה א (אביי ורבא), כה ב, כו א, כז א, ל ע”א. לא ב, לב סע“א, לד ב, לה א, לה ב – ב”פ, לו א, לו ב, לט ב, מא א, מא ב (ב“פ, א”ל לר"ח), מב ב, מג א, מג ב – ב“פ, מד א – ב”פ, מה א ושם סע“א (כצ"ל, ולא “רב”), מז א (מר בריה דרב יוסף משמיה) ב”פ494, מח א – ב“פ, נ ע”א, נב א, נג א (שמ"ק), נג ב, נו א, נח סע“א, נט ע”א – ב“פ, נט ב – ד”פ, ס סע“א, ס ע”ב – ב"פ.

אביי (פומבדיתא) [30 פ'], ד ע“א, ד ע”ב, ה ע“א, ט ע”א, י ע“ב (שמ"ק, איתיביה לרבא), יא ב (לרב דימי), יג א, יג ב, טו א (לר"פ), טז א (לרב עמרם), טז ב (= ב"מ), יט א (לרב שרביא), כא ב (לר"פ), כב סע”א (לרב דימי), כג א (לרב דימי), כה א (אביי ורבא), כט א (= קידושין), לא ב, לד ב (= גטין), לה ב, מא א, מב ב (שמ"ק), מד ב, מה סע“א, מו ב (ואיתימא רב כהנא), נ ע”א, נב א, נד א495, נד ב, נו ב.

רב אדא בר אהבה (תלמיד רבא), ל ע"א (ואמרי לה, שמ"ק), מה א (שמ"ק).

מר בריה דרב יוסף (משמיה דרבא), מז א.

ר' פפי (משמיה דרבא), סא א.

רב הונא בריה דרב יהושע (“ריש כלה” בנרש), כז א, לב א, לט ב.

רב שישא בריה דרב אידי (מתני), לד א.

רבא בר רב חנן (לאביי), נד א496.

רב שרביא (לאביי), יט א, לז ב.

רב שיזבי (פומבדיתא). יא א (בשם ר"ה), לו א.

רב הונא בר סחורה (קמיה דרבא), ס ע"א.

אביי בר אבי ור' חנניה בר אבין (תלמידי רבה), מב ב.

ר' יצחק בר אבין (בימי רבה), לח א.

רב הונא בר מנוח (תלמיד רבא ור"פ), משמיה דרב אחא בר איקא, כח ב, מה א.

רב מרי בריה דרב כהנא (תלמיד רבא), יב א.

רב מרי, כה א, ס ע"א.

רב פפא (נרש) [34 פ'], ג ע“א, ד ע”ב (מתקיף), ו ע“א, ז ע”ב, טו א (לאביי), יז א, יח ב (וגם: ואיתימא ר"פ), כא ב – ב“פ (פ"ב – לאביי), כח ב, ל ע”א (לרבא), לד ב, לה א (גם ב“איכא דאמרי”) ב“פ497, לה ב (לאביי), לח א, לח ב, לט א, מ ע”א – ג“פ, מ ע”ב – ב“פ, מד ב, מה א – ב”פ, מה ב, מז א – ב"פ, מח ב, נא ב, נד ב (לא"ד: חדא מינייהו ר"פ אמרה), נה א, סא א (משמיה דרבא),

רב נחמן בר יצחק (ריש כלה [“ריש סדרא”] דרבא, במחוזא, ריש מתיבתא בפומבדיתא) [12 פ'], ד ע“ב, ז ע”ב (שמ"ק), יז א, כו א (מתני' נמי דיקא), כח סע“א (מתני' נמי דיקא), לב א (לר"ה בריה דרב יהושע), לד א (מתקיף על המהדורא שלפניו!), לח א (כי"מ), לט א, מ ע”א, נה ב, ס ע"א.

רב כהנא (פום נהרא), תלמיד רבא ורבו של רב אשי. [7 פ'], יז ב, כו ב, מו ב (אביי ואיתימא ר"כ), נה א, נה ב, ס ע“א, ס ע”ב (יתיב וקאמר להא שמעתא א"ל רב אשי).

רב זביד (פומבדיתא; נהרדעא), מה ב (תני).

(רב חמא498, נב ב).

אמרי נהרדעי, מט א (משבועות!).

אמימר (נהרדעא), יג א (מע"ז!), מו א (מגטין!).

רב אשי (מחסיא) [19 פ'], ב ע“ב (גם ב“איכא דמתני”), ה ע”א (רב מרדכי – מהגרוניא – לרב אשי אתון – אנן), ו ע“ב (רב אחא בריה דרבא לר"א), ז ע”ב; ט ע“ב (שמ"ק), יב א (א“ל ר”א למר זוטרא), יג ב, יז א – ב”פ (ובב': אר"א אף אנו נאמר), לב ב, לו א (=שבת), לו ב (א"ל רבינא), לט א, מט א (גם כי"מ), ג ע“א (לרב אחא וכו'), נה א, נז א, נז ב, ס ע”ב (א“ל לר”כ).

מר בר רב אשי (מחסיא), ג ע"א, לו א (מתקיף), מד ב (איצטריך).

רב יימר, לו א (קרי עליה מרימר).

מרימר (סורא), לו א.

מר זוטרא, יב א, כז ב (בשם רב ששת), נד ב499.

רב אחא בריה דרבא, ו ב (לרב אשי), מז א (שמ"ק), נ ע"א (שמ"ק).

רב אחא, יא א, מו א (= גטין).

רב אתי, לו א500 = שבת.

רב מרדכי (הגרוניא, סמוך לנהרדעא), ה ע"א (אנן הכי מתנינן).

רבינא (מחסיא) [13 פ'], יא א, יג ב [טו ב (בעא מיניה מרב ששת, וכיו"ב כתובות מג א: בעא מיניה ר' אבינא וכו', והוא תלמיד רב הונא)], יז א (מתקיף), יט א, כ רע"א, כז א, כח ב, לו א (בלא גברי), לו ב (א"ל לרב אשי), לז א, מה א (לרבא)501 מו א (עם רב אחא), מז א (ואיתימא רב אחא), נא א.

רב חנינא מסורא, כ ע"ב.

רב אחא מדפתי, יט ב (לרבינא).

רפרם (פומבדיתא), לו ב.

רב משרשיא (פומבדיתא), נה ב.

רב שמואל בר יהודה (אמר, תני), לו ב.

רבא (רבה) זוטא (בר רב הונא, מנהרדעא), לו א (ועי' להלן).


2. רבנן סבוראי

רב אחאי (בר רב הונא), ה א (הוי בה רב אחאי), ו א (פריך רב אחאי).


3. ארץ ישראל

ר' יונתן, נא ב.

ר' יהושע בן לוי, ג ע"א (= גטין), מד ב.

בר פדא, כג סע"ב.

ר' חנינא [7 פ'], ד ע“ב, יא סע”א (ר' שמואל בר נתן בשמו), יא ב (כנ“ל, כי”מ), טו ב (– ואמרי במערבא בשמו), מט ב, נ ע"א, נא ב.

ר' יוחנן [35 פ'], ג ע“א (שמ"ק), ג ע”ב, ד ע“ב (באיתמר), י ע”ב (ואיתימא ר' אלעזר)502, יז א, יח א (– ורחב"א בשמו), יח ב (כנ"ל)503, כא ב, כג סע“א, כג ב, כד א (רבב"ח בשמו), שם סע”א (בעי אחאי בריבי), כה ב (רחב"א ור' אסי בשמו), ל ע“א (רבב"ח בשמו), לה א (– ור' אלעזר), לח ב, לט א, מב ב (תהי בה), מה א (רחב“א, רבב”ח – ג"פ), מו ב, מז א – ב”פ, נ ע“א, נב ב, נה א – ג”פ, נו א, נו ב, נח א, ס ע“א, ס ע”ב (תנא קמיה), סא א.

ריש לקיש [17 פ'], ד ע“ב, י ע”ב, יג א (אמר ר' אושעיא), כה א, שם (ר' אסי בשמו), כה ב (כנ"ל), כו ב, מא א, מד ב – ב“פ, מה ב, מו ב, מז א – ב”פ, מז ב, נא ב, נג ב.

ר' אלעזר [15 פ'], ג ע“א. ה ע”א (ר' יוחנן חזאי בחלמא), י ע"ב (ואיתימא), יא ב, יד א (= כה א), יד ב, יח א, כו ב, כח א, לג ב (מתני לבריה), לה א (ר' יוחנן ור"א), לט ב, מה א, נו א (ר' יוחנן חזאי), נו ב.

ר' ינאי, כו א, מז ב, נג ב.

דבי ר' ינאי, יז ב.

ר' שמלאי ור' יהודה נשיאה, לו ב504.

ר' אסי [8 פ'], ג ע“א (בשם ר' יוחנן), ט ע”ב (כנ"ל); כה א (בשם ר"ל)505, כה ב (כנ"ל), שם (א"ר יוחנן), מט ב, נב ב (כנ"ל), נו א (כנ"ל).

ר' אמי [7 פ'], יח ב (ר' ביריא בשמו)506, מט ב, נג ב (ר' ינאי), נה א, נה ב – ב"פ (אמר רב).

ר' חייא בר אבא [6 פ'], יח א (בשם ר' יוחנן, לר' יוחנן), כה ב (א"ר יוחנן), לג ב (ואמרי לה רחב“א לבריה, א”ר יוחנן), מה א (א"ר יוחנן), נה א – ב"פ.

ר' אבא בריה דרחב"א, מד ב (בשם ר' יוחנן).

רבה בר בר חנה [7 פ'], כד א, כח א, כח ב, ל ע“א, לח ב– ב”פ, נה א.

ר' שמעון בן אליקים, נו א (לר' אלעזר).

זעירי, כ ע"א (= כא א), מד א.

ר' יוסי בר חנינא, כב א, לד ב.

ר' אבהו, מה ב, נח א.

ר' זירא (זעירא) [4 פ'], יד ב, לד ב, לט ב (אמר רב); ל ע"א (ר' יונה ור' ירמיה תלמידיו).

ר' שמעון בר אבא, סא א (בשם ר' יוחנן).

ר' אילעא [6 פ'], כו ב, כח ב (אמר רב), ל ע"א, לו א, מב ב507 (תהי בה ר' יוחנן), נד ב.

ר' אושעיא [6 פ'], ז ע“א (כי אתא, ועי' להלן), לז ב (בעא מרב הונא), מב ב (א“ל אביי – שמ”ק), נ ע”א, נב ב.

עולא [5 פ'], ט ע“ב ב”פ508, כב א, לח ב (שמ"ק), בעו במערבא, נא ב.

ר' יונה (ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא חד אמר וכו'), ל ע"א.

ר' ירמיה [9 פ'], ז ע“א, ט ע”א, כב א, כה א, כה ב, ל ע"א (עי' לעיל), לד ב (בעא מר' זירא), מט ב, נו ב509.

רבין (נחותא) [3 פ'], כב א (כי אתא רבין פירשה), כה ב (כי סליק רבין אמרה לשמעתא [דברי ר"נ ורבא] קמיה דר' ירמיה), נב ב (כי אתא רבין א“ר יוחנן ואמרי לה [דכי אתא רבין] א”ר אלעזר).

רב דימי (נחותא) [7 פ‘], ה ע“א (כי אתא ר"ד אמר אמרי במערבא), יא ב (יתיב ר“ד וקאמר לה להא שמעתא [דר' אלעזר] א”ל אביי טעמא וכו') וכן כב סע”א (על מימרא דר' ירמיה, ושם (כג א): א“ל (ר"ד) אתון בדר”ח מתניתו לה אנן וכו'); כב א (כי אתא ר“ד א”ר יוחנן שלש וכו' ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה), לב א (וכן [כי אתא]510 ר“ד א”ר יוחנן), נב ב (קרי רב חמא…511 ולא שמיע להו512 הא דכי אתא רבין א"ר יוחנן (ואמרי לה [דכי אתא רבין] א"ר אלעזר513 משום וכו')); נא ב (רב דימי אמר ר' יונתן) – רב דימי הוא שהביא כנראה כל המימרות דר’ ירמיה (כמו בדף כא א), וכן זו של רבי יונה חבירו לבבל, וסתם בכורות ידע מימרות שהביא רבין, ולא ידעום רב ששת ורמי בר חמא.

ר' אבין, לג ב (במערבא משמיה דרבינא אמרי, בתמורה כד א: דרבין)514.

ר' יוסי בר אבין, לג ב (ר' יוסי בר אבין אמר וכו')515, מה ב (אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין עדא אמרה וכו').

ר' אבא, נב א, נה א (לרב אשי: אנן מהכא מתנינן לה).

במערבא [8 פ'], אמרי במערבא (סנהד' יז ב: אמרי במערבא – ר' ירמיה).

יג א (אבע"א אידי דחביבא ליה כדר' חנינא [ה ע"ב] אבע"א איידי דזוטרן מיליה וכו'), טו ב (א"ר חנינא אסורין עד שיפדו, [והא]516 לא אלימ' למיתפס פדיונן אמרי במערבא משמיה דר' חנינא סמוך וכו'), לג ב (במערבא משמיה דרבין אמרי וכו‘, עי’ לעיל), מה ב (אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין, עי' לעיל), נא א (כדאמרי במערבא כל מקום וכו' – משבועות!); ח ע"א (כי אתא ר"ד אמר אמרי במערבא וכו')517, לח ב (אמר עולא בעו במערבא, עי' לעיל).

ועי' ר' אבא (אנן) ור' דימי (אנן).


4. שאר אמוראי א"י שבבכורות

ר' ביריא (בשם ר' אמי), יח ב (נזכר רק בסוכה).

ר' ינאי בר' ישמעאל, ל ע"א.

ר' יצחק, לג א, מה ב; נה א (אגדתא).

ר' יצחק איש כפר עכו (בשם ר' יוחנן), לא א.

ר' יצחק בר נחמני (בשם ר"ל), יג א.

ר' לוי, טו ב.

ר' שמואל בר רב יצחק (בבלי שעלה), לב א.

ר' שמעון [בן] יאסינייא (בשם ר"ל), מז ב.

ר' תנחום בריה דר' תייא איש כפר עכו, נז ב518.


ה) תורת א"י


ואשר לשימוש בכורות בתורת א"י.

חוץ מן השפע הרב של הלכות בשם ר' יוחנן ור"ל ור' אלעזר וכו', שהם רבים כאן מאד בייחסם לגודל המסכת, – הרי גם חוץ מזה הקורבה כאן לירושלמי גדולה הרבה יותר. יש כאן סוגיות ירושלמיות, שלא הובאו במקום אחר, אע"פ שהבבלי עסק שם בענין זה:

כך הסוגיא בל“ג ב: מתני ליה ר' אלעזר לבריה ואמרי לה ר' חייא בר אבא לבריה וכו' – ירוש' פסח' פ”א כח ע“ב (סתם) ובהקבלה שבתרומות פ”ח, שלא נזכרה כלל בפסחים טו א.

והסוגיא ט ע“ב – י ע”ב (ט ע“ב שתי פעמים בשם עולא, והראשון בירוש' בשם: רבנין דקסרין בשם ר' ירמיה, והשני בירוש' בשם: ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן, ר' ועירא בשם רבנין ומחלוקת ר' יוחנן – ואיתימא ר' אלעזר – ור”ל בדף י ע"ב בירוש' בשם ר' יוחנן ור"א) – שלא נזכרה כלל בקידושין נז ב. וגם “ואמרינן” שבדף כ ע“ב, שמתאים לירוש' יבמות רפט”ז טו ע"ג ולא לבבלי (עי' לעיל).

ושכיחותם הגדולה של אמוראי א“י האחרונים: ר' ירמיה, ר' יונה, ר' יוסי בר' אבין; רבין ור' דימי, ו”אמרי במערבא", שחלק מהם נמצא בירוש' שלנו.

ו“אנן בדר' חייא מתנינן לה”, של רב דימי (כַג א) שמתאים לירוש' תרומות פ“ה מג סע”ג: דאמר ר' יוסי בר חנינא נבילה בטלה בשחוטה (“תני ר”ח" של ר"ד) בטל מגעה והסיטה לא בטל וכו'.

ואנו גם ראינו שסתם בכורות יודע דברי רב דימי ואין אחרים יודעים אותם (נב ב, עי' לעיל).

וכל זה מראה על קורבה יותר גדולה לתורת א"י; ואולי המקום (נהרדעא, עי' להלן) גורם.


ו) העריכה

מרשימת שמות אמוראי בבל יוצא לנו שימוש גדול: בסורא הקדומה (רב 27, רב הונא 21, רב חסדא 17), בפומבדיתא (רב יהודה 23, רבה 7, רב יוסף 7, אביי 30, רנב"י 12), במחוזא (רבא 60!), בנרש (רב פפא 34), בפום נהרא (רב כהנא 7), ושימוש קטן בערך – במחסיא (רב אשי 19, מר בר רב אשי 3, רבינא 13).

ובערך זה השימוש גדול בנהרדעא הישנה (רב נחמן 17).

וכשאנו שמים לב לדברי רב אשי ורבינא שנכנסו בבכורות – אנו רואים שהם כאן דברים שאינם עיקריים בסידור תלמודה של בכורות, דברים שקל מאד לחשוב אותם כדברים שנוספו בעריכה שניה ואחרונה:

דברי רבינא (ואיתימא רב אחא [בריה דרבא]) בדף מז ע“א הם בהוספה שאינה ביבמות (עי' לעיל), וכן דבריו בדף יט ע”ב – בהוספה שאינה ביבמות ואינה גם בסוגיא הסמוכה שבבכורות עצמה. ודברי רבינא בדף כח ע"ב, הם בסוגיא שעיקרה שוה לב"ק וצוטטה שם (“הא איתמר עלה”) ושם אין “בשלמא וכו' “, אבל הדברים נמצאים בסנהדרין, ומשם לוקחו (עי' לעיל). ובדף יג ע”ב: רב אשי אמר וכו' ורבינא אמר וכו', דברים היוצאים מתוך סוגיית ע”ז, ונאמרו אחרי סיום סוגיא שלנו; מו א לקוחה מגטין; נא א – משבועות.

בדף יז א אומר רב אשי: אף אנו נאמר (אחרי דברי רב אחא בר יעקב ור“פ ורנב”י) וכו' מתקיף לה רבינא (לכולהו) וכו' א"ל רב אשי וכו', וזה כבר בולט כהוספה 519.

בדף יא ע“א: רב אחא מתני הכי (כסוגיא דלעיל!) רבינא קשיא ליה וכו' אלא אפי' תימא וכו' וזוהי הערה אחרונה ונוספת. בדף לו ע”א: יתיב רבינא וקאמר לה להא שמעתא (דר' אילעא) בלא גברא א"ל רבא זוטי אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה (כסוגיא דלעיל!), וגם זו הערה אחרונה.

והוספות והערות הם גם הדברים שבדף יט ע“א, כז א (הילכך), לו ב (עם המעשה דרב אשי) ול”ז א (בדף מה ע“א בס”א [שמ"ק]: רב אדא בר אהבה).

וכך הדבר גם בנוגע לדברי רב אשי:

ה ע“א בהערה אחרונה: א”ל רב מרדכי לרב אשי אתון520 הכי מתניתו לה אנן (בישיבת הגרוניא) איפכא מתנינן לה, א“ל וכו'. בדף ס ע”ב: יתיב רב כהנא וקאמר לה להא שמעתא א"ל רב אשי וכו', הערה סופית שבסוף הסוגיא.

יב ע“א “איבעיא להו” והכל – בחולין; יג ב – מע”ז (עי' רבינא); לו ב = שבת; ט ע“ב – בסוכה וזבחים: רבא; נה א: א”ל ר' אבא (מא"י) לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן וכו' – הערה אחרונה.

בדף ז ע"ב – תירוץ אחר, אחרי רב ששת ור"פ ורנב"י.

בדף מט א: א"ר אשי הכל מודים לענין אבילות וכו' שאינו עיקר כאן.

בדף לו ע"ב: ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי אמר למאי ניחוש לה אי כהן הוא אי ישראל הוא וכו', רב אשי לא הכריע אפוא בין הלשונות של סורא ופומבדיתא, בה בשעה שנפסקה לעיל כבר הלכה (והלכתא) כלשון פומבדיתא, והובא אחריו גם מעשה של רפרם מפומבדיתא; זו נראית אפוא כהוספה.

וכך הוא הדבר גם בשאר הדברים: ו ע“ב, יז ב, יז סע”א (אף אנו נאמר, ועי' לעיל), לב ב, לט א, נ ע"א, נז א (= “ל”א" בתמורה ל ע"א), נז ב.

בדף ב ע“א–ע”ב: “איבעיא להו” עם דברי רב אשי, וגם ה“איכא דמתני לה אמתני' " (עם דברי רב אשי!), קרוב שעיקר מקומם בע”ז (“תנן התם”!).

ולעומת זה אנו מוצאים בבכורות כמה סתמות כאביי ורבא:

ה ע“א סתם התלמוד כחזרתו של רבא בב”ב (עי' לעיל); יד ב–טו א נשנו שאלת ר"פ ודברי אביי או רבא שבתמורה סתם (עי' לעיל); לט ב מקוצרים סתם דברי אביי ורבא שבזבחים; נב א סתם כרבא בב“ב (ולא כאביי ולא כרנב"י), ולהיפך בדף נו ע”ב: קמ“ל – כדאביי, אע”פ שהופרך בתמורה מברייתא, ולא כרבא.

המסדר היה כנראה תלמיד רבא ורב פפא (עי' לעיל אצל “חדא מינייהו ר”פ אמרה").

ומכאן אנו באים להשערתנו ע"ד העריכה העיקרית של בכורות:

[רבא (רבה) זוטא (בר רב הונא, מנהרדעא)].

בדף לו ע“א: יתיב רבינא וקאמר לה להא שמעתא [דרב אילעא] בלא גברא א”ל רבא (כי"מ: רבה) זוטי לרבינא אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה, וכך נמסרו הדברים בסוגיא שלפניה, ד“אתקיף לה מר בר רב אשי”, והשיבו לו. “רבה זוטי” הוא רבא (רבה) בר רב הונא זוטא מנהרדעא, ש“שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף” (תלמיד רבא). כתובות סט א, וא“כ היה צעיר ממנו, ובביצה כט ב: דרש רבא (רבה) בר רב הונא זוטי אפתחא דנהרדעא וכו' אמר להו רב חמא521 פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותיך וכו', ורב חמא מלך אחרי רנב”י ומת בשנת תרפ“ח, בימי רב אשי. ואין ספק שהוא הוא רבה זוטי שבא בדברים עם רב אשי522. בזבחים כד א: בעי ר' אמי וכו' רבה זוטי בעי לה הכי בעי ר' אמי, ובמנחות טו ב: בעא מיניה ר”א מרב וכו' ואיכא דמתני לה אכבשים בעא מיניה ר“א מרב וכו' רבי אבא (“רבה”) זוטי בעי לה הכי בעא מיניה ר”א מרב וכו'523.

גם כאן אנו רואים אפוא אצלו מסורת של סידור־תלמוד, כמו בבכורות.

המסורת שעל־פיה נקבע סתם התלמוד שלנו היא אפוא נהרדעית.

ומעניין שגם “אמרי נהרדעי” (מט א) גם “אמימר” (יג א ומ"ו א) אינם עיקריים בבכורות, אלא לקוחים ממקום אחר (עי' לעיל).

ובדף יז ע“א: אתא רב אושעיא מנהרדעא ואייתי מתניתא בידיה, טעות־דפוס וצ”ל כבכ“י מ‘: כי אתא רב אושעיא אתא ואייתי וכו’524, כי רב אושעיא הביא את הברייתות מא”י525.

ושאינה לא סוראית ולא פומבדיתאית יוצא מדף לו ע"ב: בסורא מתנו – בפומבדיתא וכו' (עי' לעיל).

גם רב נחמן נזכר כאן הרבה ביחס לשאר מסכות, ובשני מקומות526 הוסיף המסדר, כמו שראינו, על מסורת פומבדיתא; וכן אמר ר"נ.

עיקרה של המסכת היא על־כן כנראה מתלמודה של נהרדעא527 המאוחרת, שחזרה ונתיישבה אחרי חורבן פפא בר נצר בימי רב חמא (שקיבל מרבא)528 ואמימר (קיבל מרבא)529, מסבי דפומבדיתא530, משמיה דר"פ531, משמיה דר"נ532, משמיה דרב זביד533: ובישיבת אמימר הוא שנערכה, וע“כ לא נזכר שמו, ואמנם דבריו בע”ז עא א תלויים בסתם בכורות יג א–ב.

אבל עריכה זו עובדה בימי תלמידי רבינא הסבוראים, שהוסיפו בה תלמודה של סורא – מחסיא המאוחר ורשמו שתי לשונות עם דברי רב אשי (ב ע"ב), וספיקות במסורת שבשם רבינא (מז א) והכניסו בה (ה ע“א, ו ע”א) גם דברי הסבורא רב אחאי בר רב הונא, שמת “בחד בשבא דהוא ארבע באדר דשנת תתי”ז"

(רש"ג).

ויש בה במסכת זו עוד הוספות מאוחרות מימי הגאונים:

במקום אחר534 דיברתי על ה“לשונות” שנכנסו בתלמוד בימי הגאונים, על ידי השינויים שבין הגורסים השונים, השינויים שבין ה“כלה” (עיקר הישיבה) וה“תרביצא” (התלמידים שמחוץ לשבע שורות הישיבה ומחוץ לכתליה) ושניהם הוסיפו גם פירושים, גם דיוקים וקושיות" ועל יד “לישנא דתרביצא” שבספרים ישנים, אנו מוצאים גם – “לישנא דכלה535, פירוש שנוסף ע“י תלמידי ה”כלה".

ו“לישנא דכלה” כזה נמצא גם בבכורות:

דף מ ע“ב: למימרא דיבלת הוי מומא ורמינהי ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל יבלת. ותסברא הא כתיבא יבלת באורייתא אלא ל”ק וכו', הא בשחור הא בלבן. והא אין מומין בלבן (כר' יוסי, לעיל לח ב) אלא אידי ואידי בלבן536 ואמר537 ר"ל לא קשיא הא דאית בה שער הא דלית בה שער (כתוס' פ“ה ה' ב”שומא" = יבלת).

הלשון אינו בסדר, כי היה צ“ל: אלא אמר ר”ל אידי ואידי בלבן (“בשחור”) ולא קשיא. אבל כאן היה כתוב: לישנא דכלה, כלומר שכל הוספה זו: והא אין וכו' אלא וכו' ל“ק וכו' – היא הוספת הכלה, וזו היתה נוסחת ר”ג: אלא אידי ואידי בלבן. ליש' בכלה (= בי כלה) כך דרשו בשבתא דריגלא. ונשתבש ל־“אמר ריש כלה”538, ומזה ל“אמר ריש לקיש”!


רש"י לבכורות שונה בכמה דברים מרש“י לשאר מסכות, אע”פ שהתוס' מביאים אותו בשם “הקונטרס”, ומדף נז ע“ב עד סוף המסכת אינו רש”י אלא פירוש אחר. ור' בצלאל אשכנזי העתיק כאן את פירושו של רש“י מכת”י.

התוס' לבכורות הן תוס' הר“ש משאנץ, תלמיד ר”י הזקן, והוא “רבי” שבתוס'.


ט. מסכת תמורה

[א. קדמות תמורה]


תמורה נחשבת539 במנין המסכות נדרים נזיר, כריתות מעילה, שעריכתן שונה משאר מסכות התלמוד ושלשונם שונה. מצאו בה “תיבעי” (יג ב), “הדין” (ו ב), דילהון (ז א), – לשון הרגיל גם במסכות הנזכרות וצירפו אותה אליהם, אל המסכות שעריכתן בוודאי מאוחרת לשאר התלמוד.

אבל עיקר מסכת תמורה היא מן המסכות הקדומות בסידורן:

1) ב א: הא גופא קשיא אמרת הכל ממירין לכתחילה לא שאדם רשאי להמיר דיעבד540 ותיסברא וכו' אלא541 אמר רב יהודה הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה וכו'.

אבל בחולין (ב א): הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכל הכל לכתחילה הוא אלא מעתה הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים ה"נ דלכתחילה הוא והא כתיב לא יחליפנו וכו' התם כדקתני טעמא לא שאדם רשאי וכו'.

ולא הזכירו כלל את דברי רב יהודה, ולהיפך בתמורה לא נזכרו דברי רב אשי, וכבר נדחקו בזה התוס' בחולין ותמורה.

2) ג א: אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק אמר ר' יוחנן (כי"מ: תני תנא קמיה542 דר' יוחנן ר' יהודה אומר) משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה וכו' משום ר' יוסי בר' חנינא אמרו אף המקדים תרומה לביכורים נשבע מנלן א“ר יוחנן משום ר"מ וכו' א"ל ר"פ לאביי ואימא וכו' שבועת שקר מנלן ר' יוחנן דידיה אמר וכו' מתקיף לה ר' אבהו שבועת שקר היכי דמי וכו' אלא א”ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא וכו' אמר רבא בפירוש וכו'.

ובשבועות כא א: כי אתא רבין א“ר ירמיה א"ר אבהו א”ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן ר' יהודה אומר משום וכו' חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, נשבע מנלן א“ר יוחנן משום ר' ישמעאל543 וכו' א"ל רב פפא לאביי וכו' שבועת שקר מנלן ר' יוחנן דידיה אמר וכו' והוי בה ר' אבהו וכו' אלא א”ר544 אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש וכו'.

אנו רואים שהסוגיא בשבועות לקוחה מתמורה, שהרי ר“פ עצמו לא הביא דבריו שאמר לאביי, ומשם לקחו גם סוף הסוגיא (איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו וכו'). ואמנם מתמורה ד ע”ב (יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי וכו') יוצא, שרב דימי הביא את הסוגיא כולה לבבל לפני אביי, ור“פ נשא ונתן בה וידעה (וכן ר' ירמיה קיבל תשובתו של ר' אבהו). ורב דימי א”ר יוחנן אוכל ולא אוכל שקר – אכלתי ולא אכלתי שוא (שבועות כ ע"ב).

ובשבועות השמיטו "משום ר' יוסי בר' חנינא אמרו וכו' " והסוגיא שעל זה.

3) ז ב: תנן התם (מע“ש פ”א מ"ב) בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה. אמר רב נחמן וכו' איתיביה רבא לר"נ מוכרין אותו תם חי וכו' איתיביה545 בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא וכו' מתיב רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה וכו' מיתיבי רש“א בהמתה וכו' מיתיבי ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים דברי ר' יוסי הגלילי וכו' אמר רבינא546 לעולם בתם ובבכור בחו”ל וכו'.

ובב“ק יב ב קיצרו סוגיא זאת: ומחיים מי אמר (ר' יוסי הגלילי שהם ממונו) והתנן בכור מוכרין אותו וכו' ואמר ר”נ וכו' ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל בה' לרבות וכו' ומשני רבינא בבכור בחו"ל וכו' ואם איתא לישני וכו'.

והנה קיצרו סוגיא שלנו והביאו את “מיתיבי” האחרון בשם “איתיביה רבא לר”נ" (אפשר שבעיקר התלמוד היה כאן: איתיביה, כלומר רבא לר“נ, ושיבשו “מיתיבי”, ע”פ הקודמים, אבל הקודמים מאוחרים לרבא ורב משרשיא תלמידו).

4) ב א; הכל לאיתויי מאי וכו' – ב"מ צא א: והוינן בה וכו‘. וכל מה שנאמר שם לר’ יוחנן נאמר בתמורה ג א לרב.

5) כה ב: פשיטא וכו' אר“פ וכו' – בב”ק עג ב מצוטט בקיצור: והוינן בה נמלך פשיטא ואר"פ נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן.

6) יז ב: מנה“מ דת”ר וכו' למאי הלכתא אמר שמואל ליקרב וכו' בר פדא אמר לרעיה וכו' – בבכורות טו ב: מיפלג פליגי בהו איכא למאן דאמר קדשי ליקרב ואיכא למאן דאמר קדשי לרעיה.

והיחס לבכורות מעניין:

7) כד א: ת"ר אין מרגילין וכו' (עד סוף הפרק) = בכורות לג א–ב (“אלמא כיון דאיכא רווחא להקדש שרי לה [רבנן הכא נמי כיון דאיכא רווחא להקדש לשרי ליה רבנן”], (שמ"ק) – בתמורה: “אלמא כיון דשרית ליה טָפֵי547 וזבין [ה”נ אי שרית ליה להרגיל טפי ופריק"] (שמ"ק)).

8) ל ע“א: ניפוק חדא להדי כלבא וכו' הב”ע כגון דטפי (ר"ג: דאיטפי) דמי כלבא וכו' ובשמ"ק: ל"א (עי' להלן) שכנגד הכלב אמאי אסורין וכו' אמר רב אשי כגון דשוין כולהון וכו' – בכורות נז א: מיתיבי וכן השותפין שחלקו וכו' ואי אמרת יש ברירה לברור חד וכו' אמר רב אשי אי דשוו וכו'.

“ל”א" (הירוש'!) מתאים אפוא בתוכנו (אבל לא בלשונו המיוחד!) לבכורות, אבל תמורה שלנו סידרה דברי רב אשי כסתם תלמוד (ועי' סי' 1).

9) לג ב (ועי' לג א): א"ל רב פפא לאביי ואמרי לה לרבא וכו' והתנן (בבכורות) כל הקדשים וכו' ואמר רב יהודה אמר רב זו וכו' אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו אמר ליה מאן חכמים תנא דבי לוי אי הכי וכו' א"ל האי דלא קתני הכי וכו' וסיפא קתני אם מתו יקברו ואבע“א וכו' – בבכורות יד ב–טו א: אמר רב יהודה אמר רב וכו' יקברו, מאן חכמים וכו' אמרי רב כרשב”ל וכו' דקתני סיפא אם מתו יקברו. ממאי דהא וכו' אמרי א"כ וכו' (כ"ז ליתא בתמורה) ואבע"א וכו'.

גרסו אפוא בבכורות סתם מה שגרסו בתמורה בשם רב פפא ואביי. ונראה שבבכורות הענין לקוח מתמורה (עי' לג א).

10) כא ב: אחרים אומרים וכו' מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה. ולרבנן וכו' משנה לחבירתה מנא להו נפקא להו מלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה לימד על הבכור שאינו נפסל משנה לחבירתה, ולאחרים לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה מאי דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא יום אחד משנה זו ויום אחד משנה אחרת לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד, ורבנן דנאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו אמר קרא יהיה לך כחזה התנופה (– כי"מ: “נפק' להו מדתניא מניין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה שנ' ובשרם יהיה לך הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד”; ברייתא דזבחים נז א).

בבכורות כז ב: למימרא דלשנה דידיה (“דבכור”) מנינן, מנא הני מילי דאמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לפני ה' וכו' דבי רב[י]548 תנא שנה בשנה יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד וכו' ורב נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה נפקא ליה מבשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין הקישו הכתוב וכו' ואידך וכו' (ע"פ הברייתא והסוגיא בזבחים שם). במקום “דבי רבי תנא” שבבכורות – כאן “כדתניא” ובכלל יש כאן שימוש בדרשות לעניינים שונים. וכל אחד אינו תלוי בשני.

11) תמורה יא ב: אמר רב חסדא מודה ר' יהודה (“שכולה עולה”) בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה וכו' מאי איכא בין רב חסדא לרבא איכא בינייהו טרפה חיה. רב חסדא סבר לה כמאן דאמר טרפה אינה חיה ורבא סבר לה כמאן דאמר טרפה חיה.

בבכורות ג א: וכמה תהא שותפות של נכרי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו וכו' איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבלה ורבא אמר דבר שעושה אותו טריפה במאי קמיפלגי בטרפה חיה וכו‘549. וכך גם בנדה כג ב: “אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה”, קסבר טריפה חיה, כפי’ רש"י, וכמו שהעירו התוס', שזו כסוגיא דתמורה550.

12) סוגיא מוחלפת היא גם ל ע“ב: אמר מר551 כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ותני עלה ור' אליעזר אוסר אמר רב הונא בר חיננא552 אמר ר”נ מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו וכו' אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד“ה מותרין רבא אמר [רב נחמן]553 מחלוקת. כשנרבעו ולבסוף עיברו דר”א סבר זה וזה גורם אסור וכו' (פסח' כז א) אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד“ה אסורין ורבא לטעמיה דאמר רבא ולד נרבעת אסורה היא וולדה נרבעו וכו' לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא בר חיננא554 אר”נ מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין וכר' רבא אר“נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין וכו' אבל נרבעו כשהן מוקדשין ד”ה אסורין. – ובע“ז כד א: דתנן כל הפסולין לגבי מזבח וכו' ותני עלה וכו' הניחא לרבא דאמר רבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין אבל כשהן חולין ד”ה מותרין אלא לרב הונא בר חיננא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין אבל כשהן מוקדשין ד"ה אסורין מאי איכא למימר.

ונחלפו דברי רבא ור"ה בר חיננא (תוס' מנחות נח ב).

ובע“ז מו סע”ב: אמר מר זוטרא בריה דר“נ ת”ש כל האסורין וכו' ולאו אתמר עלה אר“נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד”ה אסורין איכא דאמרי [ואיתמר עלה אר"נ אמר רבה בר אבוה]555 מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו וכו'.

כך הוא נוסח ה“ספרים הישנים”, עד שלא הגיהם רש"י556.

מעניין מאד הוא היחס שבין תמורה ויומא.

13) ו ב: ואשה לא תתנו מהם אלו אשים וכו' לה' לרבות שעיר המשתלח (“שאינו בא בעל מום”). ולה' לרבות הוא. והתניא (אי)557 קרבן שומע אני אף קדשי בדק הבית וכו' ת“ל ואל פתח אהל מועד וגו' הראוי לפתח אוהל מועד חייבין עליו משום שחוטי חוץ וכו' אוציא את אלו ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן ראויין לפתח אהל מועד ת”ל לה' מי שמיוחדין לה' וכו' אמר רבא [הכא מענינא דקרא]558 התם מענינא דקרא [התם]559 ואל פתח לרבות לה' להוציא הכא דאשה להוציא לה' לרבות. טעמא דכתב קרא לה' הוא דלא מייתי שעיר המשתלח [בעל מום]560 הא לא רבי קרא לה' הוה אמינא שעיר המשתלח בעל מום שפיר דמי, הא561 אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי. [לשם. אמר רבא לא נצרכא אלא כגון שהומם וחיללו על חבירו סד“א בשלמא מעיקרא לא ידעינן אי האי איקבע אי האי איקבע לשם אבל הבא כיון דאינכר של שם לא לקי קמ”ל. ל"א טעמא דכתיב קרא לה' הוא דלא מייתי שעיר המשתלח בעל מום הא וכו' הראוי לשם.]562 אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא [דתניא חנן המצרי אומר]563 אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו. נהי דשמעת ליה לחנן המצרי דלא הוי דיחוי, דלא צריך הגרלה מי שמעת ליה דילמא מייתי ומגריל אלא אמר רב יוסף הא מני ר“ש היא דתניא מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר”ש [נהי דלא בעינן הגרלה דהא מגריל מעיקרא אלא דלא בעינן גופו דשני דחזי דאפילו בעל מום מי אמר] אלא אמר רבא כגון שהומם וחללו על אחר [דההוא אחר הגרלה לא צריך דהא מכח ראשון קא אתי וראשון הא מגריל מהו דתימא האי אחר לאו בן זוגו של שם הוא ולא יפסול בו מום קמ“ל. מתקיף לה רבינא וכי קא מעיילת אחר לא תחת ראשון קא מעיילת הא כרעיה דראשון וראשון בן זוגו דשעיר של שם הוא אלא אמר רבינא הב”ע כגון שהיה לו חולה מסוכן בתוך ביתו ושחטיה לאמו, דסד“א עזאזל לאו שחיטה היא קמ”ל. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא דחייתו לצוק היא שחיטתו].

כך הגיה בשמ“ק על פי “ספרים ישנים” וכן נו' רגמ”ה וכך היה לפני רש"י, שמחק והגיה בלשון שני.

ביומא סג ב־סד א – כל הסוגיא, אלא שהרומיא היא שם מברייתא דמחוסר־זמן לברייתא דשחוטי־חוץ: (אי) קרבן שומע אני וכו' יצאו אלו שאין מיוחדין לה‘, ולה’ להוציא הוא ורמינהי564 ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים, מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת“ל קרבן, לה' לרבות שעיר המשתלח. אמר רבא התם מענינא דקרא וכו'. טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הו”א שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם, אמר רב יוסף וכו‘. אלא אמר רב יוסף הא מני ר"ש היא וכו’ דברי ר"ש, רבא565 אמר (“כי איצטריך קרא דמחוסר זמן”) כגון שהומם וחיללו על אחר. ימנא תימרא דפסיל ביה (“בשעיר”) מומא דתניא ואשה לא תתנו מהם וכו' לה' לרבות שעיר המשתלח. ואיצטריך למיכתב בעל מום ואיצטריך למיכתב מחוסר זמן וכו' צריכא. רבינא566 אמר כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביום הכיפורים (“ונעשה מחוסר זמן”) וכי האי גונא מִי אסיר לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו.

הלשון הראשון בתמורה מקוצר אפוא מסוגית יומא, ומכוָן ומותאם לסוגית תמורה. אבל בשני העבירו את הכל מיומא והתאימוהו רק התאמה קלה (ההקדמה אל “אלא אמר רבא”, ו“מתקיף לה רבינא”), כי תירוצו של רבינא מתאים, כמו שהעיר כבר רש“י, לסוגית יומא, ל”מחוסר זמן“, ולא לסוגיא שלנו, ל”בעל מום“, וע”כ מחקו רש“י, אבל כעדותו של בעל שמ”ק ישנו ב“כל ספרים ישנים” והיה לפני ר“ג (שנדחק לפרש: “אלא אמר רבינא איצטריך לה' לרבות ולאו להכי אתא כדקאמרת לרבות שעיר המשתלח לבעל מום אלא להכי אתא לרבות שעיר המשתלח למחוסר זמן”567) ורש”י.

ואמנם סוגיות שעברו ממקום למקום עם כל המשא־והמתן, בין ששייך למקום השני ובין שאינו שייך לו, ישנם גם בשאר מקומות (ובנוגע לל"א ונטיתו בזה נדבר עוד), עי' למשל תמיד כז ב.

14) יא ב: בעי רבא הקדיש אבר לדמיו וכו' תפשוט ליה מדידיה דהא אמר רבא568 הקדיש זכר וכו' – בערכין (ד ב–) ה א (אמר רבא וכו' א"ל אביי וכו' מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה וכו') ואפילו למ“ד אין כולה ה”מ דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו וכו' (ע“פ ח”מ שבתמורה שם!) לא קשיא וכו' והא מר הוא דאמר569 מקדיש זכר וכו' ל"ק וכו' הא נמי איבעויי איבעיא לן דבעי רבה הקדיש אבר וכו' (הא נמי איבעויי איבעיא לן דבעי רבה דמי ראשי וכו' – ליתא בתמורה).

15) כח א: תנינא כל הקדשים וכו' קמ“ל – כל הסוגיא בזבחים עא ב בשינויים רבים בלשון ובתוכן, וכבר העירו עליהם רש”י (בתמורה) והתוס' כאן ושם. וגם שם האומר משונה; כאן: אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב שימי בר אשי, ושם אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב שימי570 [מנהרדעא]571.


[ב. ציונים לסוגיות אחרות]


וישנם גם ציונים מפורשים לסוגיות שבמסכות אחרות:

א) כח א: תנינא (“בזבחים”) כל הקדשים וכו' וקשיא לן מאי קאמר [ואמרינן]572 הכי קתני וכו' = זבחים עא ב (ועי' לעיל).

ב) ה ב: כדאמר ליה ר"פ לאביי אלא מעתה וכו' א“ל וכו' מה ראית לרבות וכו' = ביצה יג ב: ארשב”ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלין וכו' א“ל ר”פ לאביי א"ל וכו' ומה ראית האי אדַגַן והאי לא אדגן. אמנם כל־זה ישנו גם בברכות מז א (וכד"ר אבהו דאמר ר' אבהו אר"ל מעשר וכו'), בשבת קכז ב (וכי הא דאמר ר' אבהו אר"ל מעשר וכו'), בעירובין לא ב (כמו בברכות) ובפסחים לד ב (כמו בברכות); אבל מקומו הראשון הוא כנראה בביצה (כדברי רש"י), ובתמורה הדרשה נאמרת בלשון ברייתא ("מה ראית לרבות וכו' "!).

ג) כז ב: והאמר רב ספרא היכא אמר[ינן]573 מאה כתרי ותרי כמאה לענין עדות וכו' = יומא פג א.

אבל בשבועות מב א כזה בשם רב הונא בריה דרב יהושע.


[ג. סוגיות שוות]


וסוגיות שוות לשאר מסכות רבות הן אלא שגם הן נבדלות בשינויים, קטנים או גדולים, ובלשון וסגנון:

1) ב א: הכל לאיתויי וכו' = מנחות צג א.

2) ג א: אמר מר וכו' = זבחים מה א וכל"א.

3) ג א מנה“מ דת”ר וכו' = זבחים מה א.

4) ה ב: ולרבא האי הם וכו' = זבחים פא ב, ומקוצר מתמורה.

5) ז ב: לכדתניא וכו' לא אמור = פסח' מב א.

6) שם: איתמר המעלה וכו' אמר רבא וכו' אביי אמר אין לוקין וכו' = מנחות נח ב, ועי' שם בתוס'.

7) ט ב: אריב“ל וכו' אמר ר"פ וכו' = ב”מ נד ב (ושם: רבא, רבה).

8) יב ב: דתניא וכו' מכשיר למעלה = סוטה טז ב, ולשון ההצעה כאן ארוך יותר ומשונה בסגנונו.

9) יז ב: והאי תנא מייתי לה מהכא וכו' – בנזיר כה א: אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל וכו' (כברייתא שלנו), ובברכות יד ב כזה, אבל הברייתא מקוצרת ושונה.

10) יח ב: ולרבא דאמר קדשים וכו' אמר רב זביד וכו‘. רב אשי אמר וכו’ תני עצרת (אי הכי מאי אסהדותיה וכו') = ר“ה ו סע”א: אמר רבא וכו' מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס וכו' (משנתנו) בשלמא וכו' אמר רב זביד וכו' (כבתמורה, חוץ מן "אי הכי וכו' ").

ונראה שהכל לקוח מר"ה.

11) שם: מנה“מ דת”ר וכו' = מנחות פ ע“ב: ת”ר (בתמורה מקוצרת הברייתא).

12) כב א: מ"ט וכו' = מעילה יד א.

13) כו א: א“ר יצחק וכו' (ועי' שני “ל”א" שבשמ"ק) = זבחים ל ע”ב בשינויים.

14) כו סע“א: א”ר יוחנן וכו' ש“מ וכו' = זבחים יב א (קידושין ז א, כריתות כז א). ובפסחים צח א “ש”מ” זה בשם “רב הונא בריה דרב יהושע”.

15) כז א–ב: א“ר יוחנן וכו' = ב”מ נז א–ב בשינויים רבים.

16) כט א: ת“ר נתן וכו' (כט ב) = ע”ז סב ב–סג א.

17) ל ע“א–ע”ב: א“ל רבא מפרזקיא לרב אשי מנא הא מילתא וכו' תנ”ה וכו' = יבמות נט ב (ומשם לקוח).

18) שם: אמר רב אחדבוי וכו' מ“ט וכו' = ע”ז לד ב, ועי' שם.

19) שם: ת“ר נתן לה וכו' קשיא = ב”ק סה ב–סו א.

20) שם: ויהיו מוקדשין וכו' (עי' שמ"ק) פסחיהן = פסח' צ ע"א.

21) לא א: למ"ד טרפה וכו' – קיצור מסוגית חולין נח א (כאן: אמר רב הונא, ושם ברייתא).

22) שם; מנה“מ דת”ר וכו' = בכורות טו א.

23) לד א; והא תניא וכו' = פסח' כז ב, בשינוי לשון.

24) ודברי “רב אשי” שבבכורות נז א נאמרו סתם בתמורה ל ע"א, עי' לעיל.


ד. “לישנא אחרינא”, “לשון ירושלמי”


כבר מסדרי התלמוד עצמם רמזו בכמה מקומות על לשונות שונים בסידור המימרות והפירכות ובנוסחאתם: בסורא מתני הכי – בפומבדיתא מתני הכי, איכא דרמי לה מירמא, לישנא אחרינא אמרי לה וכדומה574.

אבל גם אחרי “חתימת” התלמוד שבימי רבנן סבוראי, נכנסו עוד כמה “לשונות אחרים” בתלמוד, על־ידי השינויים שבין הגורסים השונים, השינויים שבין ה“כלה” (עיקר הישיבה) ו“התרביצא” (התלמידים שמחוץ לשבע שורות הישיבה ומחוץ לכתליה), ושניהם הוסיפו גם פירושים, דיוקים וקושיות.

במנחות פב ב: בתרביצא אמרי וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בכלה לא איתמר. פסח כוליה חדא מילתא היא575, כלומר שבתרביצא הוסיפו קושיא זאת אבל בכלה לא הוסיפוה. ולפני רש“י (עי' להלן) היה “נמצא בכמה מקומות” בתלמוד: בי תרביצא אמרי. ונראה שגם בזבחים מה א (= ס ע"ב) אותה הפירכא “וכי דבר הלמד בהיקש חוזר וכו' “. שאינה בתמורה (ג ע"א) – דבי תרביצא היא576. ובזבחים נ ע”ב היה ב”ספרים” שהיו מצויים בימי רש“י577: דבר הלמד בק”ו מהו שילמד בק“ו. ק”ו ומה ג“ש שאינה למידה בהיקש מדר' יוחנן מלמדת בק”ו מין דבתר איבא (ונ"א איכא), ק“ו הלמד מהיקש וכו'. והגיה רש”י בתשובתו הנזכרת578 “באומד הדעת”: מן דבתרביצא, “היינו זה שאמרנו למעלה דבר הלמד בג”ש מהו שילמד בק“ו ק”ו מה היקש שאינו למד בהיקש" וכו' (רש“י שבשמ”ק), ועמדנו על מידה זו מתלמידי בני הישיבה מסדרי הגמרא ולא הוזכר בה איש הילכך קרי ליה מן דתרביצא579. אבל נראה שכל העמוד בזבחים שם – דבי תרביצא הוא, אלא שהקשו בענין זה גם במנחות שם, כלומר הוספת תלמידים.

רש"י בתשובתו הנזכרת מוסיף: דבכמה מקומות מצוי הוא בספרים ישנים לשנא דבתרביצא, ובתלמוד נמצא בכמה מקומות בי תרביצא אמרי.

אבל מכל ההוספות האלה שבספרים ישנים באה אלינו רק אחת עם ציוּן מפורש בצדה:

ב“ב קמט א: אי במשכיה ליתנייהו גביה אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין, כאן נמצא בדפוס פיזרו: לישנא דתרביצא אי בחליפין וכו'. ז”א שזוהי הוספת התרביצא. ואמנם אפשר שרבא סובר כרב פפא תלמידו, עד שלא חזר בו, שמטבע נקנה בחליפין (ב"מ מה ב)!

אלא שתוספת של התרביצא ישנה לפנינו גם במגילה (ד ע"א), כי נוסח הספרים הישנים שם (כי“מ ורש”י): ולטעמיך אסא בננהי דכתיב ויחזק אסא את ערי (“הערים”) הבצורות אשר ליהודה וכו' אסא שפצינהי דיקא נמי דכתיב ויחזק אסא ולא כתיב ויבן ש"מ580.

ועל זה שאלו השואלים מרה"ג581: ובכל המקומות לא מצינו בלתי ויבן (דהי"ב יד ה). והגאון משיב, שהם גורסים:… ובנתיה, אמר ר' אלעזר וכו' אתא אסא שפצינהי, ו“זהו סוף השמועה”, והוא מעיד שכך הוא גם “בנוסחאות ישנות”: אבל בדקנו על זה שכתבת וראינו שיש בשיטפא דגרסאי מי שטעה וא' ותסברא אסא בננהי דכתיב ויחזק אסא ערי בצורות ביהודה, אין הפסוק כן כדרך טעיות הרבה שמצויין בשיטפא דתרביצאי וכל שכן של אותן גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאין במקרא, וכיון שטעו מעיקרא ואמרו ויחזק ופרקו דאתא אסא שפצינהי (כיון) דאקו ליה לפירוקא הנהו תלמידי מן טעותהו וארוחו הדין מימרא מדעת לבם, כמדומין הם שמחזקין את הפירוק, וודאי אילו היה הפסוק כטעותם דוקא לפירוקין אלא שאינו כן דרבנן דווקני ומי שמעיינין ואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא ויבן קרו מעיקרא ולית להון למידק מיניה מדעם.

אצל הראשונים: רש“י זבחים קד א: ותוספתא זו (“הבשר בקבורה והעור בשריפה”) גירסא דתלמירי תרביצאי היא: עיטור ח”ב, לבוב יט א: ומאי דכתיב בספרים לישנא דתרביצא נינהו ואיכא מינייהו לישנא דלא דמי אהדדי אלא לישנא עתיקא הכי איתא וכו'582, אבל בראשונים פירושו פשוט: תוספת־תלמידים.

ושינוים בנוסח בין הכלה והתרביצא עם יחוסיהם המפורשים לכלה ולתרביצא אנו מוצאים בתשובת רה"ג583: אנחנא הכין גריסנא משמא דמאן דקביל מן מרנא גאון יהודה (= זקנו של רש"ג) דקביל מן מרנא שמואל אבוהי (=“ריש כלה”) יביא ארורה לבית דין והכין הוה גרסי רובה דרבנן. ורובא אחרינא דקבילו מן גירסיה דמר רב אדה אלוף נוחו עדן יביא ערעורה לבית דין, ואלין אינון רבותא דתרביצאי.

ונשארו גם שרידים מ“לישנא דכלה”:

יומא פג סע“א: מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה, מר סבר טבל חמור וכו' – הפירוש הזה הוא מ”לישנא דכלה“, שכן כתוב בכ”י מ' ב': לישנא דכלא מר סבר טבל חמור…

ובבכורות מ' ע“ב: אלא אידי ואידי בלבן, ובתוס' חיצוניות שבמזבח כפרה מעידים, שזוהי הגהת רש”י (“ה”ג רש“י”) וש“גירסת הספרים” היא: אידי ואידי בשחור584, וזהו גם נוסח כ“י מ‘. והנה בפי’ המיוחס לר”ג שם: אלא אידי ואידי בלבן. ליש' בכלה (ופירש: “כך דרשו בשבתא דריגלא”)

זאת אומרת שנוסח “בלבן” הוא “לישן בכלה”585, “לישנא דכלה”.

וגם מטעם ה“תנאים”, שוני המשניות והברייתות, נוספו לפעמים “לשונות” ופירושים בתלמוד:

ב“ב קמח ב: והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה, רישא משכחת לה וכו‘. פירוש זה “מלישנא דתנאי” הוא, שכן כתוב בשאילתות סוף סי’ לו כ”י פפד“מ: לישנא דתנאי רישא משכחת לה בין וכו'. ה”תנאים" פירשו אפוא את הברייתא כך, ו“לשונם” נכנס בתלמוד, אחרי “והלכתא”, ז"א אחרי הסידור האחרון.

וחילופים בין הישיבות (סורא ופומבדיתא) היו מצויים בימי הגאונים, ורה“ג מכירם ומזכירם בכ”מ586.

ברכות מג א: “יש ספרים דגרסי תיובתא, וכתב רה”ג ז“ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלה587 רביה דרב אחא משבחא ז”ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד“, ו”השתא לא קא חזינן אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסייהו מפרקי לה הדם וכל דדמי ליה"588.

ובתה"ג אסף, מדעי היהדות, סי' קכג: איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי מיהו רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי589 מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה ממשעבדי.

אשכול, אלבק 58 (ברכות לט א): ותרין לישני קא גרסי לה, האי חד לישנא, ולישנא אחרינא אלא אמר רבא וכו' ומפרשי רבואתא דילנא דהני תרי לישני חד טעמא אינון וכו'590.

וכן מעיר רה“ג כ”פ על חלופי־הגירסאות, למשל תג“ק סי' עח, פ, פא (“רובה דרבנן הכי גרסי ודגרסי שבועות לאו טעות היא”); תה”ג הרכבי סי' פ, שצה, לוין אוה“ת 6, אוה”פ 31, 35, 52, 95–96, ועוד.

והגאונים רש“ג ורה”ג בנו מעירים גם על חלופים שבנוסחאות (ספרים) ישנים:

תג“ק סי' עח: ועוד הרי נוסחאות ישנות מצואות לפנינו כאשר פירשנו: תה”ג הרכבי סי' שלד: ושמעתא הדין לישנא הוא דגמרינן ודקא גרסי רבנן, אמ' רבא תודה וכו' ומן כמה אשכחנן נוסחא עתיקא גמרא דמשני לישאניה מן לישאנא דילנא אע"ג דטעמי שאוו ל הדדי והכין כתיבא הא שמעתא וכו'591.

והוא מזכיר גם “נוסחי דגמ' דבי רב ישי” (אבי רב צדוק גאון), ז“א נוסחאות של סורא: תה”ג הרכבי סי' רעב: נוסחי דגמ' דבי רב ישי, סי' שלד: “גמרא דבי רב [ישי]”, כמו שנעתק בשמו בשמ“ק לב”ק יג א592; ר“ח לב”ק (סו א) כ“י א”פ (heb. 64a): כתב רבינו האיי גאון זצ“ל פריק רבה טלאים וכו' והוה איכא ברבנן [ד]בי רב אשי דגרסי הכי אמר רבה טלאים וכו' (לוין שם)593. ורש”ג594 מזכיר גמרות נדה שנכתבו יותר ממאתים שנה לפניו: ורובא דרבנן דוקאיי הכי גרסי בהדיא וכו' וקא שכיחן ספרי דמס' נדה גמרא דכתיבין מן טפי מאתן שנין וכו'.

את התלמוד היו שונים בישיבות הגאונים עד סוף ימי הגאונים בעל־פה. רב אהרן בתשובתו שבתה"ג אסף (מדעי היהדות) סי' נח: דהא מיתיבתין כולה דידעא (כצ"ל) דגורסא מפום רבואתא הוא ולא ידעי ריבוייהו סיפרא.

וכמו “התנאים” למשניות וברייתות היו ה“גראסי” (הגורסים) ממונים לשינון התלמוד וגירסתו, ורב האיי גאון מזכירם כ"פ595:

תה“ג הרכבי סי' רכט: ואילין תרין לישאני דחאלפין ביני רבנן (עי' לעיל) – מן גראסי דתלמוד בלחוד, אבל עיקר הא בריתא מסיפרי דבי רב היא והכין תנו כולהו תנאיי ואין ביניהון חילוף וכו'; הקדם ח”ב 84: ורבנן גראסי שטפי גרסי תוריתא; הרכבי סי' רעב: ואף רבנן דגרסי השתא אינן אומ' בה אמ' רבא; תג“ק סי' פג: וטובא משתבשין גיראסי בהא מילתא דשטפי וגרסי וכו'; תש”ר ח“ב, 50; ושינוי לשונות דגראסי הוא שיבוש וכולן טעם אחד הן; תג”ק סי' עח (עי' לעיל): שיטפא דגרסאי, תה“ג אסף סי' קכג (עי' לעיל); וכיון דאיפליגו בהא גרסאי596; שמ”ק כתובות סח סע“ב: וז”ל רבינו האי גאון ז"ל597 כמה מן הגרסנים שינו וכו' אלא שלא כך גירסתנו ולא כך גרסו הראשונים וכו' אלא כך היא הגירסא שמקובל מפי רבותינו אנשי מסמך וכו'598.

ומכיון ששנו את התלמוד בעל־פה ולא מתוך ספר כתוב599 טבע הענין מחייב שלא דקדקו כל־כך בלשון ובסגנון, וכך יצא לפעמים, ששני חכמים (“גראסי”) ושתי ישיבות גרסו אותו הדבר כל אחד בלשונו הוא ובדיאלקט שלו. וזהו עיקרן של “לשונות אחרים” (“לישנא אחרינא”) סתמיים (בלי “אמרי לה”!) שמצויים הרבה בספרי התלמוד גם בדפוסים וגם בכי"י.

בך למשל ברכות לח א600, מז ב601, שבת קכו ב, קכז ב, קלב א602, קנז א603, סט ב; עירובין מג א; פסחים ט ב; יבמות פו א. צה ב; גטין יד סע“א; נדרים כג א, יח א604; ב”ק קיז ב; ב"ב ג א, ד ב605; שבועות ד ב, מב א; זבחים ד ב606, לא א, לו ב; מנחות כו ב, סו ב607 ונדה כט א.

ויש שנתערבבו שני הלשונות יחד, למשל ב“ק נה ב: מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דצאן608 קרן לא כתיבה בה וכו' – בכ”י מ‘; לישנא אחרינא לאו משום דצאן וכו’609, וכאלה עוד. וכבר העיר רה“ג על כגון זה בתשובתו שבתה”ג הרכבי סי' רע"ב: והרבה מצוי כן שתולין בקצה הנוסַח או בין טורין תיליא דאדכרתא או דפירושא או לשון אחר ובא הנוסֵחַ וחושבו עיקר וכותבו כולו כאחד וכו'.

והנה בתמורה רגיל הרבה “לישנא אחרינא”610 גם בדפוסים, ויותר בכי“י ישנים שבשמ”ק611 ר“ג ורש”י, “ל”א" שאינו שונה בכ“מ מן הראשון אלא בהרחבת־דברים ובלשונו וסגנונו612, וכבר העירו ע”ז התוס' שבשמ"ק (בהשמטות) יז א: "וקשה להבין כל אלו הלשונות דתמורה במה הן חולקין, ואמר לי רבי דלא

חולקין אלא כל אחד פותרו לפי דעתו (“לפי סגנונו”) ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי".

לשונות אלה מביא רש“י בכ”מ בשם “לשון ירושלמי613, “ל”א ירושלמי614, מפני שלשונן וסגנונן של “ל"א אלה משונה וקרוב ללשון נדרים ונזיר וכריתות שנקרא בפי הראשונים “לשון ירושלמי615. כי כל “לשון ירושלמי” שברש”י נמצא בכי”י שבשמ“ק ובר”ג בלשון “ל”א". ויש מהם גם בדפוסים.

ב“ל”א" אלה משתמש בצורות:

“הלין” (ח א, יא א, כט א).

“הדין” (ט ב, יט ב, כו א)616.

“הדא” (יא ב, כ ע"ב, כח א).

“הידין” (ט ב, וכצ"ל).

דיל־, דילן, דילהון. דילכון (ז א, ח א, יט א).

אהבין, אהבי (כ ע"ב, ה א, כח א).

קדמאה, קדמייתא, קדמאי (יט א, כא ב, כט א).

תוב (כב א).

מדעם (כ ע"ב, כח א).

ובכיגויים מלאים, במקום המקוצרים שבבבלי תמיד:

דילהון, מינהון (ז א), דילכון (יט א), להון, מינהון (כט א), כולהון (ל ע"א), ועוד.

וכאן ב“ל”א“, ורק ב”ל“א”, רגיל אך ורק:

תיבעי”, במקום “תיקו” (יג ב, “תיבעי”, “לשון הירושלמי”, שאצלנו בגמרא שייך ל“ל”א" שבר“ג ושמ”ק [“ס”א“], ואצלנו חסר סופו של הלשון הראשון, שבוודאי היה בו “תיקו”, ועי' כ”י מ'); כב ב (שמ“ק שבגליון ושבהשמטות ורש”י – ב"פ “תבעי”, ובלשון ראשון “תיקו”!); כז א (שמ“ק בהשמטות ור”ג [“לשון ירושלמי” שברש"י]); כט ב שמ"ק: תבעי (“תיקו” שאצלנו כמו בע"ז סג א).

וכן רגילים כאן ביטויים שאינם רגילים:

“בזיא” (מילתא) במקום “זילא” (ז א – ב“פ, והשני בהמשך הסוגיא בדברי רבא, אע”פ שהוא אחד בשתי הלשונות)617.

מורגא” (“מרגא”) במקום “מרעא”, שבלשון ראשון (יח א), “מרגא” בסורית “שדה”.

לאיי” (ח ב – שמ"ק, ועי' השמטות), רש"י (בשמ"ק): לאיי, לא עביד הכי, במובן שלילי שאינו רגיל.

“בְגֵיוַתֵיה”, מן “גיו”, “גֵוַת” (ו ב – ד“ו וב”ח) במקום “בגויה” (ב"מ).

ה“ל”א" מתקרב ודומה בכ"מ ללשון (כמובן רק בתוכן ולא בסגנון) שבסוגיא זאת במסכות מקבילות:

ג א ל"א = זבחים מה א (ועי' תוס' שם וכאן!).

ו ב שמ“ק בהשמטות ורש”י – כמו ביומא סג ב (עי' לעיל).

כא א שמ“ק ולשון ירושלמי שברש”י בע"ב (ועי' בהשמטות) = מכות יט א (ובר"ן סדר הלשונות הפוך).

כו רע“א – שמ”ק ורש“י (“לשון ירושלמי”) ור”ג – מעין זבחים ל ע"ב.

כז ב – שמ“ק (“במאי קמיפלגי”) – ע”פ ב"מ נז א.

ל ע“א – שמ”ק ור“ג – ע”פ בכורות נז א.

זאת אומרת שסידור זה מאוחר למסכות הנזכרות.

וחשוב הוא “ל”א" שבדף יד ב, שמ“ק וראשונים: ל”א אמרי רבנן על גירסיהון618 סמיכין וכיון דאיכא [שר של]619 שכחה כתבין ומחתין וכי משתכחא מילתא [מנהון]620 מעיינין בספרא.

מעין שאמר רש"ג באגרתו (לוין 171): וזהירין רבנן למגרס על פה אבל לא מן נוסחי דכתיבי.

ומעין שכתב רב אהרן גאון בתשובתו621 שהזכרתי כבר: “דהא מיתיבתין כולה דידעא (כצ"ל) דגורסא מפום רבואתא הוא ולא ידעי ריבוייהו סיפרא”.

ואמנם בתשובת גאון (רה"ג), שבס' היובל לבלוי, עמ' צו: וששאל' הא דאמ' ר' חיא בר אבין אמ' ר' יוחנן כותבי הלכות שורפי תורה וכו' וקא אמרי רבנן דהני מילי בדורות הראשונים דהוה גורסיהו על פה כמצותו וכו' אבל השתא דאמעיט ליבא וצריך עלמא לעיוני בנוסחי שפיר עבדי כותבי הלכות וכו'.

הגאון לא הביא אפוא את הדבר מן התלמוד עצמו, אלא מתוך דברי הגאונים הראשונים (“וקא אמרי רבנן”) או הסבוראים.

וגם הלשון שנמצא בשמיק לג ב (“בס”י") חשוב להגבלת זמנו של “ל”א“: ולא מיתמר ליה זו דברי ר”ש ומחלוקתו משום דקתני סיפא וכו' – כי לשון מעין זה נמצא בשבועות לו ב “בספרים ישנים” בתור “פירוש” מיוחס לרב יהודאי, רש“י שם: וכן מצאתי לשון בבלי [בפירוש]622 בספרים ישנים לא איתמר (“מיתמר”)623 לא תיפוק משום קושיא (“דקשיא”)624 וכו', והרמב”ן בחידושיו שם: ולשון מר רב יהודאי גאון ז“ל מוגה בספרים לא אתמר וכו', וכן הריטב”א שם: וכן כתב רבי' יהודאי גאון ז"ל לא מיתמר לא תיפוך וכו'. ואמנם כבר העיר בריל625, שרב יהודאי לא הוסיף פירושים מדעתו אלא מסר פירושים שהיו מקובלים מרבנן סבוראי.

וכן רמב“ן ביבמות מו א סד”ה הא: ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אע"פ דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' כו' אלא גמרא דקמאי היא וכו'.

בכלל מצטיין “ל”א" בהרחבתו ואריכות לשונו, וכל זה מורה ומראה על איחור זמנו.

ר“ז פרנקל626 חושב שישנן כאן הוספות של סבוראים, כך – אומר רז”פ – ו ב: ל“א ברבית קצוצה וכו' שניכר בלשונו וסגנונו והרחבתו כהוספה סבוראית, וכמה שונה ממנו הסיפור בב”מ סה א. וכך ז א: ל“א ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' ניכר בסגנונו ובארמית ה”מערבית" שלו (דילהון, מינהון, וכדומה) שאינו רגיל בבבלי, ורגיל רק בפי הגאונים – כהוספה ‏סבוראית. ואמנם הוא מודה627 שבדף ה ע“א–ו ע”א ישנם שני לשונות של שני בתי מדרשות, באחד מקשים מן המשניות והברייתות לרבא ובשני לאביי.

אבל באמת אין כאן הוספות מפני של’א אלה נכנסים בהמשך הסוגיא באמצע ענין, וממשיכים ומשלימים אותה בדרך אחרת וסגנון אחר, ז“א שמי שהכניסם לתוך נוסחאות שלנו קרעם מתוך ההמשך שלהם והקבילם לנוסח שלנו, והקביל מה ששונה בתוכן וענין ולא מה ששונה רק בלשון וסגנון. והרי ראינו, שכמה “ל”א” שוים למסכות אחרות בניגוד לשלנו628. והלשון הלא הוא לשון נדרים נזיר וכריתות, שאין הן “הוספות” של סבוראים אלא שכולן מסידור מאוחר הן.


 

חלק ב': הערות ופירושים לפרקים מן התלמוד    🔗

א. פסחים פ“א ופ”ב    🔗

פרק א'

משנה פ“א מ”א אור לארבעה עשר] ר“ח (בסוף הפרק) ותג”ק דף כא א וה“ג ד”ב 133 = מכילתא דרשב“י 18 [אפשטיין־מלמד 22] (מכאן אמרו): ארבעה; מהר”ם חלאוה: “ואיכא מאן דגריס אור ארבעה עשר629, ועי' שם, וד”ס עם' 2 הערה כ בשם בעל המכתם: פרש“י ז”ל דה“ג אור לי”ד או אור י“ד דמשמע הלילה שיהא מחרתו י”ד אבל לא גרסי' לאור י“ד וכו' (כבחי' מהר"ם חלאוה), ובגליון שם: “ור”י ז”ל כתב דליכא קפידא דבפ' איזהו מקומן (נו ב) גרסי' המחשב לאור שלישי והאוכל לאור שלישי והוא לילה שמחרתו שלישי".

ורש“י הגיה כאן בפסח' ג א: אור לשלישי, וכן: המפלת אור לשמונים ואחד, אבל כבר השיב עליו מהר”ם חלאוה, וכתב: דלעולם ל' בתחילת תיבה אינה מכרעת לא סוף ולא התחלה אלא לעצומו של יום או לילה לבד והראיה בתולה נשאת ליום רביעי וכו' שכך היא הגירסא. ואע"ג דכתיב ויהי לשבעת הימים שהוא לסוף הז' וכו'.

אבל ל' זו היא ל' הזמן שהמעשה חל בו, ותלוי בפעל, וכן “לימים עוד שבעה אנכי ממטיר” (בר' ז ד).

בודקין] רגיל במשנה (ופי': חוקרין ודורשין מחפשין ומפשפשין) וארמית הוא, “בָדַק” אבל לבדוק שבדהי"ב לד י מן השם הוא, מן “בדק הבית”, שהוא “בקע”.

ובמה אמרו שתי שורות במרתף] משנה ישנה630 אמרה: [בודקין…] שתי שורות במרתף, אפשר בקישור עם הברייתא של התוס‘631: חורי הבית וכו’ ואוצרות יין ואוצרות שמן ואוצרות של תבואה אינו צריך לבדוק. [ובודק] שתי שורות במרתף.

והמשנה שלנו לא הזכירה כאן משנה ישנה זו אלא דרך אגב והסתפקה בזה ולא הזכירה אותה שנית לפני מחלוקת ב“ש וב”ה שעליה.

בב“ב פ”ו מ"ג שנינו: מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. אבל בברייתא דר' אושעיא (ב"ב צה א–ב) שנינו: מרתף של יין אני מוכר לך וכו' מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזהו אוצר ששנו חכמים במשנתנו.

במשנה שהיתה לפני ר' אושעיא שנו אפוא “אוצר” במקום “מרתף” שלפנינו, ובירוש' להלן מפרשים את ההבדל שבין “מרתף” ל“אוצר”.

מ"ב מקום] במקרא גם קטן וגם גדול. קטן: מקום ללון (בר' כד כה), גדול: ויפגע במקום (בר' כח יא), אנשי המקום (בר' כט כב).

וכן במשנה: מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא (סוכה פ“ד מ”ה), המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית (ב“ב פ”ו מ"ד): שוכר את מקומו (שם פ“ה מ”ד), יִחדו לו הבעלים מקום (ב“מ פ”ג מ"ט). המעביר חבית ממקום למקום (ב“מ פ”ו מ"ח), עד שיטלטלנו ממקום למקום (ב“ב פ”ה מ"ד). וגם כאן איפוא, לפי פשוטה של משנתנו, צריכים לומר “וממקום למקום” בתוך הבית. והמשנה מתפרשת אפוא בלא זו אף זו: אין חוששין מבית לבית ואף לא ממקום למקום, שאם חוששין – חוששין גם מחצר לחצר ואף מעיר לעיר. אבל לפי הירושלמי “מקום” גדול מבית. ואמנם ברא“ש ד”ו: אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום מבית לבית מחצר לחצר מעיר לעיר אם כן אין לדבר סוף.

אגודה: שמא גררה חולדה ממקום למקום דא"כ מחדר לחדר נמי ואין לדבר סוף.

ובגליון כ“י מ' (ט ב): ואין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום. גם רש”י אומר: שמא וכו' גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק. וכן הרמב"ם (בהל' חמץ פ“ב ה”ז): שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם נחוש מבית לבית וכו'632.

חולדה] בתלמוד: כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים (פסח' קיח ב וחולין כ ע"ב), מצויה בבורות (פסח' ט ב), חולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה (י ב), השרץ בפי החולדה (טהרות פ“ד מ”ב–מ"ג), דרוסת חולדה בעופות (חולין נב ב, אצל “חתול ונמייה”) הכתה חולדה על ראשה (של עוף, חולין פ“ג מ”ג), שיניה דקות ועקומות (שם נו א) = כרכושתא (מגילה יד ב, חולדה הנביאה)633 האויבת לחתול (שונרא, סנהד' קיח א), ו“בני כרכושתא” היו מצויים בבית" (ב"מ פה א) “כַּכּוּשְׁתָא” בסורית mustela (Wiesel).

מצד אחר אנו מוצאים בירוש' מו“ק פ”א פ ע“ג: אישות זו חולדה, אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. נפל אשת בל חזו שמש (תה' נח ט), והיא איפוא talpa, (Maulwurf), חֹלֶד שבתורה, חולדה בסור', خلد בערבית634. אונקלוס: חולדא ועכברא. וכן השמרוני: חלדה ועגברה, ורס"ג: אלכׄלדהׄׄ.

אבל גם “חלד” מתרגמים השבעים γαλῆ והוולגטא mustela, תרג' יונתן והפשיטתא: כרכושתא, ככושתא, וכן פי' רש"י: מושטילה.

וכן בברייתא שבת“כ שמיני פרשה ה' ד–ו משוה “חולדה” ו”חולד" (חולין קכו ב).

“חולדה” ו“חתול” – החילוף רגיל בהם. וכך גם γαλῆ גם חתול וגם “חולדה”. וכן ככושתא אלהתהון דמצריא (אחיקר הסורי ס"ג ט'), מתרגמים הערבי והארמיני: חתול635.


ירוש' כז א:

אלא אם אינו עניין לאכילת מצה וכו‘] כמכילתא דרשב"י עמ’ 18 [אפשטיין־מלמד 22], אלא שהיא דורשת כר' מנא דבסמוך מן ושמרתם, ואפשר דגם בר־פלוגתיה דריש מושמרתם.

מפני שאור הנר בודק כל שהוא] כרנב“י בבבלי (ד א), ואע”פ דאיתא בתוס' (פ"א א): לפי שבדיקת הנר יפה מרובה636, ואיתא במכילתא הנ“ל (”לפי שבדיקת הנר יפה מאור החמה ומאור הלבנה“637 ואיתא בברייתא שבבבלי (ח א) – תוספה היא בתוס' ע”פ הבבלי, וכן בה"ג ריש ה' פסח' ליתא בברייתא דמכילתא, אלא שהביא אחריה דברי רנב"י.

ר' מנא לא אמר כן ושמרתם וכו‘] כמכילתא, אבל היא אינה מפרשת: עשה וכו’.

מפני שאור מבליח] צ“ל: מבליק, וכן הוגה בכ”י ל'638, מסמה את העינים, “בלק” במנדעית, בסורית בלק: נפוק ונגלא, צפח, וכן בערבית بلق. ילקוט המאירי: מדליק!

כל שהוא] בכ“י ל' ב”פ: כל שהוא כל שהוא, ונמחק פ“ב עי”א, ועי' להלן ע"ב.

אע“פ שאין וכו‘] תוס’ פ”א א.

ואית דבעי מימר639 נישמעינה מן הדא נר וכו‘] בתוס’ שם: ואומר נר…, וכן במכילתא שם. אבל בה"ג ריש ה' פסח' בהעתק של ברייתא זו אין “ואומר נר…”. והירוש' כיוון איפוא לברייתות (דבי שמואל ות"ר) שנזכרו בבבלי.

אם לא בדק אור לארבעה] בראבי"ה (כי"א) 61 העתיק: ארבעה.

וצריך לבדוק לאור הנר. נישמעינה וכו‘] בראבי“ה שם: יבדוק תוך המועד. ותניא אין בודקין… ובאו”ז ח"ב סי’ רנ"ו: וכן נמי בירושלמי לא בדק בלילה מהו שיבדוק ביום. נשמעינה מן הדא… (ולפ"ז יש להגיה: ביום [לאור הנר]).

אלא לאור חמה] בכי"ל: ולא, והוגה “אלא”.

וכי יש חמה בלילה] במאור ורא“ש ור”ן ומהר“ם חלאוה נוסף: תפתר בשלא בדק. הדא…, ומהר”ם מפרש: כלומר כשלא בדק בלילה וצריך לבדוק למחר בי“ד. אבל במנהיג וראבי”ה ליתא.

אלא אפילו בית שיש בו אורה (אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר)] ליתא בראבי"ה ונשתרבב כאן מלמעלה.

מבואות האפילין מהו (שיהא צריך) לבודקן כתחילה לאור הנר] “שיהא צריך” ליתא בראבי“ה, 61, ובר”ן סי' תרפ“ט, ובחי' מהר”ם חלאוה ג א. (וכך נכון, שהשאלה היא אם מותר לבודקם לכתחילה ביום או שצריך לבודקם בלילה), ובשלשתם: כתחלה [ביום] לאור הנר (בחי' מהר"ם חסר “לאור הנר”).

אבל בשו“ת הרשב”א סי' רלב: ודייקינן בירושלמי אדם בטל ובית אפל מהו לבדוק ביממא ואהדרו אין אורו מבהיק ביום כבלילה, וברבינו מנוח, ח ע“ב; ובירושלמי בעי אדם בטל ובית אפל מאי ומשני מלהון דרבנן לא כמא וכו' (כבירוש'). ובהשגות הראב”ד למאור: היה לו להביא הירושלמי האחר שאמר שאפי' בבית אפל אין אור הנר מבהיק וכו ולמדנו מכאן שאפילו אדם בטל ובית אפל אינו רשאי להמתין וכו‘. ואין ספק שהראב"ד לא דק והציע “בית אפל” במקום “מבואות” על סמך “לא סוף דבר בית שאין בו אורה” וכו’, והוציא מזה: ולמדנו מכאן וכו'. ועל סמך דבריו העתיקו האחרונים: אדם בטל ובית אפל!


ע"ב:

בייממא] בכ“י ל': באיממא, ונמחקה א והוגהה י עי”א (וכן כ"פ בברכות), והאריך את הב'.


ה“ג, כז ע”ג:

מחלפה שיטתיה דרבי יודה וכו‘] כלומר שהשיטה שלו אינה קונסקבנטית שהוא אינו חולק על "אם לא בדק בארבעה עשר וכו’ “, “מה אם בשעה וכו' “. ו”מחלפה שיטתיה” זה אינו כשאר מחלפה שבש”ס, שמקשים ממימרא למימרא.

נישמעינה מן הדא אבד וכו‘] תוס’ טהרות פ"ג ה.

הדא ילפה מן ההיא] הדא דטהרות ילפא מחמץ ואע"פ שאין עוסקים עכשיו בחמץ אמר “ההיא”, מפני שיגרא דלישנא “נשמעינה מן הדא”.

נישמעינה מן הדא אר“י וכו‘] תוס’ דאהלות ספט”ז יג, ועי' נדה פ“ז מ”ד ותוס' פ"ו טו בפירוש!

מסיק] בבבלי: מציק, וכן בתוס‘; התוס’ בע“ז מב א: ובתוס' גרס מוסק, וכ”כ הר“ש באהלות פי”ז: אית דגרסי: מוסק. וכן בתוס' מקואות רפ"ו ב: מעשה במערה היתה בגינתו של מוסק (צוק': מיצק) א' ברמון (צוק'). והשוה: מסיקין – מציקין.

ברדליס] Marder, איט' martora, martorella, צר' martre, רומ' martes, ובוודאי גם *mardulis, *marduris (לעף).


בבלי ב א:

מאי אור רב הונא אמר נגהי וכו‘] “נגה” בערבית וכושית “זרח”, “האיר”, הסורי תירגם: ותבא האשה לפנות הבקר וגו’ עד האור640 (שופ' יט כו) – עדמא דנגהת: עד אור הבקר, ויהי בבקר (שמואל א' כה לו–לז) – עדמא דנגהת, והוא כד נגהת: עד הבקר (רות ג יד) – עדמא דנגהת.

אבל לוקס כג נד: ויומא ערובתא הות ושבתא נָגהָא הות, יוחנן יט לא–לב: מטל דערובתא הות… מטל דשבתא נָגהָא; מתיא כח א: ברמשא דין בשבתא דנָגַה חד בשבא; אסמני III 2 111 (קסטלי 534): לילא דנָגַה תלת בשבא; ב"ב 1126: מַעָלֵי שבתא ה' במגהי דהו פניא, ושם 1000: ברמשא דמַגָהי צפרא דחד בשבא בכת דפרדיסא. מַגָהַא وقت اصباح.

בבבלי: פסח' ד א (אביי) אורתא דתליסר נגהי ארביסר; וכן ברכות ד א (רב אשי!); מנחות סח ב: אורתא דשיתסר נגהי שיבסר (סתם), אורתא דשיבסר נגהי תמניסר (רבינא); ברכות נט ב: באורתא דתלת נגהי ארבע (אביי).

“נָגַה”, “איחר”, תענית כד א, ב"ב כב א ועוד, זאת אומרת שעָרַב היום והחשיך. בסורית: אַגַה “האחיר”, לוקס ו יב: ותמן אגה הוא בצלותה דאלהא, נדה סה ב: שאני כתובה דְמַגְהִי בה טפי641. אצל המרוניטים: נגהא – vespera prima, רמשא – vespera secunda, לילא – nox, צפרא – aurora (קסטלי 535).

במנדעית: תינגא, es tagt, ס“ר II 118 שו' 5: עמאת תיהשוך עמאת (.D.C.B) תינגא; ניהגא (=ניגהא) (“Tageslicht”) ס”ר I 263 13–15: ועל הילפא (= אילפא) דדאהנא בניהגא ועל ארבא מלאכיא דנאגדילה ועל הילפא הורינתין דדאהנא בליליא וכו': קולצטא 53 (ליטורג 128): בריך האך יומא דנהורא ומשאבא ניהגא.

התחלת היום, לרבות התחלתו מליל שקדם לו נקרא אפוא “נגהי”.

המחלוקת היא אפוא ע“פ פשוטה לר”ה תחילת הלילה, ולר“י: לילה642. וגם “אורתא” בא במובן “תחילת הלילה”, ברכות ג ב ב”פ.

גם בעברית, ישע' ס יט: ולנגה – הירח לא יאיר לך οὐδὲ ἀνατολὴ σελήνης φωτιεῖ σοι τὴν νύκτα. “נגה” מקביל ל“אור יומם”, כלומר “אור לילה”.

ברכות ג ב: מאורתא הוה קאי, ביצה כד ב: באורתא אמר – בצפרא אמר – אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי.


ב א:

לנודר (מן האור) דתנן וכו‘] ר"ח: דאמר מר, ועי’ צל“ח. ברייתא שאינה במקומה גם בב”ב קמג ב: המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים.

דברי ראב“י ר”ש אומר] בכי“י: דברי [רבי רבי אלעזר ב”ר שמעון] אומר, וכ"ה בתענית יב א ותוס‘, ועי’ ירוש' תענית סד ג.

ואידך שעות דרבנן] כלומר מסוף שש (תוס' ו סע"ב) ולהלן דרבנן הוא (להלן כא ב), ורש“י נדחק. וא”כ אפי' לר' יהודה (דחמץ משש ולהלן בלאו (כח ב) – שעות דרבנן!

לאור עבורו] עי' רש“י. ואמנם בסנה' י ב אמרו: קידוש ביום עיבור וכו‘. אבל עי’ ר”ה פ“ב מ”ח: ובליל עיבורו (אור שלשים ואחד!) לא נראה, ו“ליל –” הוא לילה שלפני, כמו “לילי ארבעה עשר” (למטה). לילי שבתות (תוס' ברכות פ"ג ז ח) וכדומה. ועי' תוס' ר“ה פ”ב ה“ב: אימתי מסיאין על החדש לאור עיבורו (הא) כיצד חל להיות ערב שבת ושבת מסיאין עליו למוצ”ש. ובירוש' ר“ה פ”ב נח א: אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב (“של ר”ה") אבל משיאין לילי עיבורו. אין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן מפני יו“ט שחל להיות בערב שבת. לילי זמנו אין משיאין מפני יו”ט, לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת.

א"כ “לאור עבורו” פירושו לילה שלפני עיבורו ועיבורו הוא יום ל"א.


ד א

אייבו] במו“ק כ ב: אבא קיים א”ל אימא קיימת א“ל אימא קיימת א”ל אבא קיים, והוא כי“ג שבתוס' שם. ורש”י ותוס' גורסים גם שם: אייבו. והנה בב“ר פצ”ב ה: ר“ח רבה חמא חד בבלאי א”ל מה עבד אבא. א“ל אמך שאלה בך. א”ל אנא אמר לך כדין ואת אמר לי כדין. א“ל שואלים על החיים ואין שואלים על המתים. וזה מקביל ומתאים לנו' מו”ק.

אכיף ימא אסיסני ביראתא] בתה"ג הרכבי סי' רפו: אכיף ימא סיסני בראתא פירושו על שפת ימים כך ימצא סיסני בראתא ענפים וסנסנים של ברוש ויש לו פרי כפרי אילן סרק ונקרא אבהֻל כמי שאומ' אל תבקש מכל מקום אלא דבר שמצוי בו ועל כיף ימא אי אתה מוצא אלא סיסני בראתא – סיסני sisinnu סנסנים.

תנינא המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתחו(ת) וכו‘] עי’ רש“י ותוס‘. ובירוש’ פ”ב כח ע“ד: המשכיר בית לחבירו עד שלא יכנס לתוכו המשכיר צריך לבער. משיכנס לתוכו השוכר צריך לבער. א"ר שמעון אימתי בזמן שמסר לו את המפתח אבל בזמן שלא מסר לו את המפתח אינו צריך לבער. (אמר) ר' יודה בר פזי בעי מסר לו את המפתח מהו643. א”ר זכריה חתניה דר' לוי מחלוקת רבי שמעון וחכמים דתנינן תמן644 המוסר מפתיחו לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. תני645 רבי שמעון מטמא.

ובירוש' ב“ב רפ”ג יג ע"ד: שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה. ר' אמי בשם ר' יוחנן המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה. וכו'.

אבל בבבלי ב“ק נא סע”ב: אמר ריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ה"ד אי בכספא וכו' לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכו' (עי' תוס').

הבבלי חולק אפוא על הירוש' ב“ב שלא פירש בזה כלום. ולפי הירוש' קידושין ופסחים הדבר תלוי במחלוקת ר”ש וחכמים וברייתא דבבלי כר"ש.

ואמנם “נעל” (ב“ב פ”ג) הוא נעילת הדלת במפתח, כמפורש בגטין עז ב: ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה דתנן נעל גדר ופרץ כ“ש ה”ז חזקה (וכמו שהעירו כבר התוס', הרמב“ן והרמ”ה בב"ב).


ד ב:

דמוחזק לן דלא בדק וכו‘] כי“מ: דלא בדיק (ר“ן: דלא בדוק, וכן רי”ד: בדוק – בדקיניה) וקאמרי הנך דבדוק (= דבדקו), ר”ח: דמוחזק לן בהאי ביתא דלא בדיק ואמרי הני דבדיק. והראב“ד בהשגות לרז”ה כתב: אלא הבא לא דאמרי אין בדקנוה אלא דאמרי בדיק ליה מאן דהוא. והרמב“ם פ”ב יז כתב: ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרו אשה או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ והכל כשרין לבדיקה ואפלו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק, (ומ"מ מביא: דמוחזק לן בדלא בדיק וקאמרי הני בדיקניה), והוסיף ר’ מנוח: וה"ה אם העידו אשה או קטן או עבד שראו אדם אחד שבדק הבית אבל הם לא בדקוהו שנאמנין.

שם: דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה] כ“י א”פ, רי“ף ורא”ש ומ"מ ור' מנוח: בין בגופיה בין בממוניה.

בב“מ כט ב: ס”ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה קמ"ל, ותי' הגמי"י בה' חמץ בשם התוס': התם דמיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו ודאי ניחא ליה. (וכאן בכ“י מ': דליעביד, ולא “דליעבד” כבד”ס, כלומר: שיֵעָשה).

תנן התם] כמו “אמר מר” כיון שהזכירו (ד א) “מכדי בין לר' יהודה בין לר”מ" וכו', הסמיכו כאן, וגם כדי להסמיך דברי רנב"י (ה א) לדברי רנב"י (ד א).

“תנן” במובן פיסקא (“אמר מר”) נמצא גם במק“א כמו קידוש' נח ב, ביצה לה ב ועוד. רש”י: תנן התם גרסינן ואע"ג דבפירקין היא. בכ“י א”פ: “תנן”, וכ“כ בה”ע ש“ב פ”א שיש נוסחאות דל“ג תנן התם אלא תנן לחודיה. רס”ג בדרכי התלמוד שלו646: וכשאומרים תנן התם אין כונתם על הלכה שבאותו פרק או באותה המסכת אלא בזולתה מן המסכתות וכו' ולשון התלמוד יאמת זה אם נצולו הנוסחאות מהטעיות.

אבל חוץ ממקום זה שאנו עוסקים בו כאן נמצא “תנן התם” כזה גם במק"א:

1) פסחים פה א: תנן התם הפיגול וכו' – משנה בספ"י.

2) מכות טז א – משנה שם (יז א).

3) סוטה פ“א ג ב – שם פ”ז (לא א).

4) ב“ק פ”ד לו ב – שם פ"ט (צ ע"א).

5) ב“ק פ”ז סג ב – שם פ"ט (קח ב).

6) ב“מ פ”ו פ ע“ב – שם פ”ח (צח ב).

7) ב“מ פ”ח צד ב – שם פ"ז (צג א).

8) ב“ב פ”ט קנז א – שם פ"י (קעה א).

9) שבועות פג כג ב – שם פ"ה (לז ב).

10) נדה פ“א יא ב – שם פ”י (סד ב).

ועי' סנהד' פ“א ב: מ”ש הכא ומ"ש התם (משנה שלפני זו).

נדה פרק ג' כב ב: התם תנן – שם פ"ז (נד ב).

שם: ולמעלה אסור] כ“י א”פ: ולמעלה [מדאורייתא] אסור, וכן ר“ח (אסור מדאורייתא) ומלחמות ז א (ר"ח) ובס' המצות להרמב”ם לאוין קצ“ט כתב: דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, וכן מצאנו בכל הנוסחאות המדויקות שנקראו לפני זקני התלמוד. (וכן בהשגות הרמב"ן שם) והביאו ר' מנוח בפ”א סי' ה (אסור מדאורייתא).

הא כיצד וכו‘] עי’ תוס'. ואפשר לפרש דרומיא דקראי הוא. דמ“אך” משמע שרק ביום הראשון תשביתו, ומשני דלרבות אתי.

מצינו י“ד וכו‘] כאן “הראשון” – החודש הא’, ניסן, אבל נמצא ולא ילין וכו' בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז ד) = שמות לה כה, וכרש”י (רמב"ן נדחק: בערב יום הראשון).


ה א:

ולשמו של מלך המשיח] עי' לקמן נד א (וביק“ר פי”ד: ורוח… זה רוחו של מלך המשיח).


ה ב:

והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ [בכל גבולך] לפי שנאמר לא יראה לך שאור] כך הגיה מהר“ם, ורש”ל מחק “ולא יראה לך חמץ” והוסיף “בכל גבולך”. והנכון כנו' כ“י א”פ: והלא כבר נאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (כלשון הכתוב), וכ“ה בה”ג, ושם: בכל גבולך לפי שנא' ולא יראה לך שלך וכו‘. ובילקוט בא ר“ג: מה ת”ל לפי שנאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שלך וכו’.

משום שנאמר לך לך] עי' ר"ח. אבל עי' גם בברייתא דדף ו א: ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא [בבתיכם], וכדמפרשי' שם כך נפרש כאן, דאם שרוי עמך בחצר בדירה מיוחדת אינו עובר, משום שנאמר לא ימצא, “את שמצוי לך” וכו' (מכילתא דרשב"י, 19 [אפשטיין־מלמד 23]).


ו ב:

משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה] ספרי בהעלותך, פיס' סד; וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחלת הספר הוא אומר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני וכן הוא אומר בחודש הראשון ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ועדיין לא אכלו (“ארבעים שנה”) אלא ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

אפילו למ“ד דנין ה”מ בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין] במחלוקת שבב"ק פה א הוא בפסוק אחד (שמות כא כה, “פצע תחת פצע” מפסיק), וכן בנדה לג א: אימא ותהי נדתה עליו (ויקרא טו כד) כלל וכל המשכב (שם) פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכו' אמר אביי וטמא ז' ימים (שם) מפסיק הענין הוי כלל ופרט המרוחקין וכו' רבא אמר לעולם דנין וכו'.

אבל במנחות נה ב: כל המנחה וגו' לא תעשה חמץ (בויקרא ב יא) ו“לא תאפה חמץ” (בצו ו י) ואמר ר' אפטוריקי: משום דהוי כלל ופרט המרוחקין ואין דנין. ורב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי, סובר דדנין אפילו בשתי פרשיות: ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה (חטאת נשיא, בויקרא ד כד) ו“במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת” (בצו ו יח), ועי' תוס' מנחות שם שרש"י כאן לא דק.

אמר רב יהודה (אמר רב)] בכי“י וראשונים הרבה לי' “אמר רב”, ואעפ”כ הנוסח שלנו הנכון, שכ“ה בירוש' פ”ב כח ע"ד: רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל.

רש"י: כל חמירא וכו', זהו נוסח הגאונים.

כיון דמינטר] כ“י מ' ורש”י: דִמְנַטַר, וכצ"ל.

סופי תאנים] ר“ח ותוס' (מעש' ג יב) צוק‘: אסיפת (=אַסְיָפַת), תוס’ בדפו‘: סופת, אור הגנוז: אסופת, ירוש’ דמאי פ”א כא ע“ג: נסתייפו התאנים. “הסייפות” (בהקבלה ל“הבכורות”) נזכרו בתוס' דמאי פ”א ה“ג647 שחייבות בגינה ופטורות בבקעה – “והסייפות משיקפלו המקצועות”. ועי' נדרים סב א: תנא הוקפלו רוב המקצועות מותרין משום גזל ופטורין מן המעשרות. “הבכורות והסייפות” גם בתרומות פ”ד מ"ו. – היחיד: סְיָיפָה, נסמך: סְיָפַת־, אַסְיָפַת־.

בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן] בתוס' צוק‘: אם היו פועלין עוברין ביניהם ואין בעה"ב מקפיד עליהם הרי אלו פטורין ואם לאו הרי אלו חייבין, ובדפו’ מעורבבות שתי נוסחאות: אם היו פועלין עוברין ביניהן אם היה בעה"ב מקפיד עליהן הרי אלו חייבין ואם לאו הרי אלו פטורין.

ובירוש' שם: אם נכנס הוא הפועל וב"ה מקפיד עליו אסורות משום גזל (ותו ל"מ).

בחיטי קורדניתא] ה“ג: קוּרְדַנְיָאתָא, ירוש' פ”א כז ע“ג: חטים קורטבניות במדבר. “קורטבא” בסורית: קוץ. שאיל' סי' עד (כ"י): ומ”ש חטי קורדניתא אע“ג דשרירין ולא חמיען דאיכא למימר <לא עייל בהו מיא> אתיא לאחלופי בדחמעי. ובה”ג: והיכא דנפל מיא עלייהו אע“ג דאקושי חיישינן דילמא בלעי להו מיא והויא להו חמץ, ועי' רש”י.


ז א:

אחד שבת ואחד יו“ט] כי”מ ורי“ף כ”י: אחד יו"ט ואחד שבת, וסדר הגון הוא, דמשום יו“ט נקט יושב בבית המדרש, ודשבת מתוקמא בחמץ גמור (רש"י), ומהר”ם חלאוה מפרש לה ע"י שפחה גויה, שמזונותיה עליו, והיא אופה בשבת לעצמה.

הפת שעיפשה] אגב דחיטי קורדניתא, אמר לה וגם רנב"י איירי בה (למטה).

ואמר רב שמעיה וכו‘] בירוש’ שקלים פ“ז, נ ע”ג: לא צורכה דלא בהר הבית קודש. ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן חזקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. המעות הן אפוא לפי ס"ד מעות הלשכה לקרבנות ציבור.

ובתוס' שקלים פ“ג ה”ט תוס' למתני': א"ר יוסי אילו דברי בית שמאי בית הלל אומ' לעולם מעשר חוץ מהנמצאין בהר הבית בשאר ימות השנה שהן חולין.

תיבה וכו‘] עי’ שקלים פ“ו סוף מ”א: בין חולין למעשר וכו'.

והא תניא ר' יוסי (בר יהודה) אומר] ליתא בר“ח. ור' אסי לטעמיה דלא אזיל בתר בתרא (בתוס' שקלים שהבאתי), ועי' שקלים פ”ז מ"א.

רב פפי (אמר) משמיה דרבא א(ו)מר לבער חמץ רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ] כ“י מ' וא”פ וראשונים: על ביעור – לבער.

והנכון כנו' כ“י מ' ופרדס סי' מא: רב פפא משמיה דרב אמר על ביעור, רב פפי וכו'. ורב פפא סבא הוא דאמר כ”פ משמיה דרב. ובירוש' (פ“ב כח ע”ד) מפורש דרב הוא שאומר על ביעור: רב אמר צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות ביעור חמץ.


ז ב:

מיתיבי בכור וכו‘] כולהו בתוס’ ברכות פ"ז יב, יא, י, ט.

לצאת בו יצא בו וכו‘] בתוס: וכשהוא נוטלו אומר, וכן בירוש’ ברכות פ“ט יד ע”א.

ומשום דקא בעי למיתנא סיפא] בתוס' שם הוא רישא, ה"ט וכן בירוש' שם. אלא שבברייתא הבבלית דסוכה (מו א) הסדר כבכאן.

תנ“ה טבל וכו‘] בטבילת גר כמו שפי’ הגאון. וברייתא מקבילה היא לברייתא דיבמות (מז ב): טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ועי' מס' גרים פ”א ה.

אר“ח למדנו מציאה וכו'] כזה בעירובין נא א: אר”ח למדנו מקום ממקום וכו‘. וג“ש פשוטה במכילתא משפטים נזיקין פ”ד וירוש’ עירובין פ“ד כא ע”ד. וגם כאן בברייתא דבי שמואל שבסמוך רק “זכר לדבר”.

מציאה ממציאה כתיב הכא וכו‘] ליתא בכ"י מ’ ובשאילתות וברש"י, וליתא כזה גם בעירובין שם ופירוש הוא.


ח א:

וגג היציע וגג המגדל] רש“י פי' “מגדל” זה: ארון של עץ, אבל בתוס' תניא: היציע והדות וגג הבית, וגג המגדל, ובירוש' (כז ב): והיציע והחדות והעליה וגג הבד (ריצ"ג בשמו: הבית) וגג המגדל, ו”גג המגדל" בתוס' עירובין פ“ו ז גג המערה. ו”גג המגדל" חסר בכ“י מ', ה”ג, ר“ח ורי”ף ועוד. ובענין וגג היציע גי' הריטב“א ז”ל והגג והיציע ול“ג גג היציע דשאר גגות נמי אין צריכות בדיקה שעורבים מצויין שם (חי' הריטב"א). וכן היא גי' ר”ח: והגג והיציע. ובשאיל' סי' עט: וגג היציע וגג הבית וגג המגדל.

צריכה בדיקה] רש“י דייק “צריכה” דאמטה קאי, וכ”כ ריצ“ג, אבל כ”י מ‘: צריך. ועי’ למטה.

אינה צריכה בדיקה] כ“י א”פ: אין צריך (מ': צריך, ונ"ב: אינה), וכ"ה בתוס' ועי' שם.

(אוצרות שמן א"צ בדיקה)] ליתא בה“ג ורי”ף.

הב"ע במסתפק] עי' מאמרי על השאילתות (JQR מהדו“ח, שי”ב) עמ' 349.

הא בזוטרי] עי' שם מ' 353.


ח ב:

פלימו] ה“ג ד”ב 134 וה' ראו 12: פלומו (וכ“ה בענין אחר בה”ג ד"ב 69 וקטע שלי שם 109), בירוש' נכתב שם זה: פנימון.

באגא] פרסית باغ, bag, סורית בְָּגָּא (Garten) Land “בקעה” (חדא ארעא בכוליה באגא).

אפר] באשו': apparu, אגם, אחו.

לכדר' אמי] בירוש' פיאה פ"ג, יז ד: ר' יוסי בשם ריב"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה שנא' ולא יחמוד איש את ארצך.

(ושמואל אמר עליונה ושלפנים הימנה) מאי טעמא (דרב) וכו' ושמואל אמר עליונה וכו‘] ליתא בכ"י מ’ וא“פ, ונכון. ובכ”י מ' נ“ב “דרב” וכן נ”ב שם: מ“ט [דשמואל] דייק, אבל יתור לשון הוא. ונו' רש”י כנראה648: אמר רב עליונה וכו' ושמואל אמר חיצונה ושלפנים הימנה רב (כ"ה בתוס') דייק חיצונות וכו' ושמואל דייק עליונות וכו', והוא נוסח נכון מאד.

ושמואל אמר חיצונה, כ“ה בכל כי”י וראשונים, וכן ברש“י כ”י. ובירוש' אמר ר' יוחנן כשמואל.

ר"ח תני] תוס' שם, והובא בירוש'.

תני שלמטה ממנה… והלכתא וכו‘] ליתא בכ"י מ’ וא"פ.


ט ע"א:

ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו'] כל הסוגיא גם בע“ז מא ב ונדה טו ב. ובכ”י א“פ ור”ח: ולא והתניא, וכ“ה בנדה טו, אבל בע”ז כבכאן.

והא תניא חבר וכו‘] תוס’ טהרות פ“ט ו וירוש' מעשרות פ”ג ג ע“ג, ובתוס‘: אפילו אותו היום כנסן, וכזה בירוש’: אפי' בו ביום הכניסן, וכ”ה בתוס' מע“ש סוף פ”ג.

[מגורה] = ממגורה.

דודאי טבילי (הני פירי) וספק מעושרין וספק לא מעושרין] בכ"י: וספק מעשרי – מעשרי. “מעַשֵׂר” = מעושר.

כר' אושעיא דא“ר אושעיא וכו' במוץ שלה וכו'] רש”י במנחות סז ב: “במוץ שלה. כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר”. ובירוש' ברכות פ“ה ח ע”א: תני ר' הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות, ובתלמידי ר' יונה לברכות רפ"ה: ואפילו לאחר שנמרחה ונעשית דגן לגמרי נראה מהירושלמי שיכול להערים ולפוטרה כשיערב בה תבן דגרסינן התם וכו'. הנה נראה שאף לאחר שהוא דגן גמור יכול לפוטרו (תר"י: ומערים אותו).


ט ע"ב:

דתנן תשע חנויות וכו‘] דתנן, גם בכ"י מ’ וגם בכתובות בכ“י מ' (וכך רש"י כאן: היינו סיפא דמתני'). וברייתא היא. בתוס' דמאי פ”ד ט שנינו: כל העיר מוכרין בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבילה ולקח ואין יודע מאיזה מהן לקח אסור. ובתוס' טהרות פ“ו א: הנבלות ושחוטות בעיר הולכין אחר הרוב (עי' מכשירין פ"ב ט. מצא בה – בעיר שישראל וגוים דרים בה – בשר הולכין אחר רוב הטבחים) רשב”ג אומר אפילו נבלה אחת נמכרת בעיר כל הנמצא בעיר הרי הוא של נבלה מפני שהנבלות מצויות.

ובירוש' שקלים פ"ז נ ג: תשע חנויות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה נתחלפו לו חושש. ולנמצאת הולכין אחר הרוב. תשע חנוויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה נתחלפו לו חושש ולנמצא הולכין אחר הרוב.

ולפניהם שתי סאין וכו'] בתרומות פ“ז מ”ה: שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה, אבל בברייתא (תוס' תרומות פ"ו) “איכא תרי שאני אומר דתלינן חולין בחולין ותרומה בתרומה” (ר"ש שם) כמו בחמץ.


י ע"א:

בתרומה דרבנין] רש“י: בזמן הזה, כמפורש מ”ד סע"א (ר"ח).

ר' יוסי מדמי ליה לבת אחת ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה] גי' ר“ח (ואת המשנה לא הביא): ר' יהודה מדמה ליה לבת אחת ור' יוסי מדמה ליה לזה אחר זה, ובכתובות כז א (בדפוסים וכ"י): מר מדמי ליה לב”א ומר מדמי ליה וכו‘. ובתוס’ טהרות פ“ו שנינו: ד”ר יהודה (כמתני'): ר' יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני שבילים הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טמאה אחת שנתערבה במאה טהרות כולן טמאות. והוא הנוסח שמחק רש“י! וזו היה גי' ר”ח והרז“ה (והלכה כר' יוסי לענין בדיקה להקל כשם שהוא מיקל בספק טומאה וכו'). עי' מל”מ בה' חמץ פ“ב, וכ”כ המגיד שם: כך גורסין רש"י ורבינו בדברי ר' יוסי טמאין.

ובירוש' תרומות ספ“ז ה”ו: א"ר יוחנן דר' יודה היא דתנינן תמן אם נשאלו בבת אחת טמאין בזה אחר זה טהורין [ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין במה נן קיימין (אדברי ר' יוסי קאי) אם בנשאלו שניהן באחת טמאין ואם בזה אחר זה טהורין]649 אלא כי נן קיימין בבא לישאל עליו תעל חבירו ר' יודה אומר אומר לו שאול דילך ואיזיל לך (= זה אחר זה) ור' יוסי אמר כמי שנשאלו שניהן כאחת.

ובמשנה: רי“א אם נשאלו זה וכו' ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים, וכ”ה בכתובות: שניהם כאחת, אבל בכ“י מ' גם שם: בבת אחת טמאין. “שניהן” חסר בכ”י מ' גם כאן.

ופי' המשנה הוא אפוא “אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (בירוש': בזה אחר זה)”, אפילו “בבא לישאל עליו ועל חבירו”, טהורין, שאומרין לו “שאול דילך ואיזיל לך”, וע“ז חולק ר' יוסי, שאין זה תלוי בבת אחת ובזה אח”ז, אלא אפילו בזה אח"ז, אם בא לישאל עליו ועל חבירו טמאין.

תוס' ד"ה בבת אחת] וראיה מנזיר נז א (תוס' שאנץ, שהובא בשמ"ק לכתובות כז א).

(ובפלוגתא דר"א ורבנן)] ליתא בכ“י, ולא היה לפני התוס' בד”ה על ובדק, שהקשו על רש"י דלמטה: “דהא בהדיא אמר פלוגתא דר' מאיר ורבנן”, וכאן לא הקשו.

(את"ל וכר' ואתי למיכלה) ככר וכו'] רש“י מוחק זה (אבל בכ“י של רש”י אינו ברש“י, וגם המ”מ כתב כן רק בשם קצת נוסחאות של רש"י). ובר”ח: בעי רב אשי ככר. וכזה למשל בסוטה יז ב–יח א: אמר רבא (כ"פ) – בעי רבא – בעי רב אשי.

שעת הביעור] רש“י (מנחות טז ב): בשש שעות, והרז”ה מפרש: בחמש, ומסתייע מברייתא דתוספתא פ“א ז: שעת הביעור = חמש (שעת היתר הנאה) (אבל בבבלי כא א: עד הפסח). ומברייתא דדף יב ב: אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' (בחמש, הרז"ה) ומירוש' כז ד: תימכר ע”פ ב"ד בשעת הביעור, ונחלקו בו: ר' ירמיה אמר בשחרית ר' בא אמר חמישית כר' יודה, וכן בבבלי יג א: חמישית.

המועד] עי' רש“י ותוס'. “מועד” להלן כט א, וכן “ושרפו במועד” דב”ק צח ב.


יא א:

ואוקימנא כרבי יהודה] כ“י מ' ב': בר”י, ועי' מנחות סח א לשון אחר, ור“ח לא העתיק ואוקימנא כר”י, אבל בתה“ג ישנה. ונראה שגם רש”י לא היה לפניו, עי' ד"ה מאי.

קמח וקלי תנן] בכ“י מ' ב': קלי, וכ”ה במנחות סח א, ופי' רש“י שם: קמח קלי תנן דאין ראויין לאכילה. קמח כעין קמח שלנו. < קלי > קמח הבא מתבואה שנתייבשה בתנור (כ“ה בשמ”ק). ובר”ג שם: ואית ספרים דכתיב בהו קמח קלי קמח העשוי מן קליות ולא בעי למימר וקלי דסברי דקלי ראוי לאכילה מעקרא. וכ“כ תוס' רי”ד כאן: דבכל דוכתא אמרינן דקליות חזי לאכילה וכו' (קליות ואגוזים, חילוק קליות) ובספרים כתב קמח קלי תנן וזו היא גירסא יפה וכו‘, וכ"ה במשנה בבבלי שם: קמח קלי. וכן בהו’ לו. וכ“י פרמא ובספרא אמור פי”א י: קלי, וכן גם בילקוט, אבל בתוס' פ“י כה: וקלי. ועי' שבת קנה סע”ב: ת“ר אין גובלין את הקלי וכו'. “קמח של קליות”. וע”פ זה אפשר לפרש: “קמח קלי תנן”, ש“וקלי” של משנתנו אינו “קליות” אלא “קמח של קליות” וקמח הוא קמח סתם. ובקרא נאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ופי' רש“י: קמח עשוי מכרמל וכו' (עי' מנחות סו ב). ולזה כוון רש”י במנחות.

אבל לשון: התינח מקלי ואילך וכו‘, מוכח דלפני הִקָמַח הקלי כבר לא חיישינן ולא משום דלא חזי אלא משום שינוי. אבל רה“ג (בתה"ג, 10) ור”ח גורסים: קמח וקלי. ור"ח פי’: כלומר לא התירו לו אלא על ידי קליה.

ושבעמקים] בכ“י מ' ב' ור”ח ליתא: ובמנחות: שבעמקים, וכ“ה בתה”ג כאן, וברש“י ובכ”י מ' כאן (במנחות: ושבעמקים): ושל בית העמקים, ומהר“ם חלאוה כתב: ה”ג קוצרין בית השלחין של בית העמקים דאיכא תרתי לריעותא והכי משמע בתוס' וכו‘650, ובת"כ נמי (אמור פרשה י ג) גרסי’: יכול שאתה מביא מבית השלחין שבעמקים ת“ל ראשית קצירכ' קציר השוה שבכולם אלמא דדוקא בדאיכא תרתי אין מביאין וכו'. (אבל בספרא שלנו: יכול אף של בית השלחים ושל בית העמקים ת"ל קצירכם קצירכם של כולכם אמרתי ולא של בית השלחים ושל בית העמקים)651. אבל בתו”ח במנחות שם הקשה על גירסא זו: אבל עמקים דבעל מותר ואינו כן דתנן במס' בכורים אין מביאין מדקלים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא כל עמקים אסורים להביא וכו'.

דתניא חבל דלי] בתוס' שבת יב טז: חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבין אותו, ותו לא מידי.

אילימא חבל דעלמא וכו‘] בירוש’ שבת פט“ו, טו ע”א: א"ר בא בחבל שחול היא מתניתא (חבל שהוא משוחל). – כל הסוגיא בשבת קיג א.


יא ב:

ועוד א“ר יהודה] עי' סוכה פ”ב מ“ו ובגמרא. ועי' עירובין פ”ב מ“ה וגמרא כג א, ועי' ביצה פ”ד מ“ז (ומש“כ במק”א), ועי' נדרים פ”ט מ“ב, ועי' גם עירובין פ”ג מ“ח. ועי' כאן בתוס', דגם דברי ר”ג משם ר' יהודה נאמרו, אלא שנאמר בלשון אחרת בקשר עם שתי חלות, וכאן נשנו בלשון ר' יהודה שברישא. והרי לפנינו – תרי תנאי אליבא דר' יהודה (כמו בסוכה פ“ב מ”ו), והסיפא היא כדעת ת"ק בדר' יהודה.


יב ב:

א“ר יהודה אימתי וכו‘] עי’ רש”י ותוס‘, ובירוש’ תרי תנאי ולר' יהודה שנה להפך. ובמכילתא דר“י פסחא פ*ח שנויה ברייתא שלנו בשם ר' יהודה בן בתירה (=רבנן!), והחליפו ר' יהודה בר' יהודה ב”ב.

שם: (ת"ר וכו' לית לן בה)] ליתא בכ“י מ' ב' ור”ח, והכל לקוח משבת י א.

(ולא תימא תנאי היא)] ליתא בכ“י מ' ומ' ב', ורש”י הוא שפירשו.


יג א:

(טעם דנפשיה קאמר)] ליתא בכ“י מ' ב' ונכון, עי' תוס' ב”ק קטז ב ותוס' רי"ד שם דהטעם משום דקדים.

(מבערין את הכל מלפני השבת) ושורפין וכו‘] והוי יודע שיש נוסחאות שאין בהם בדר"א איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת אלא שורפין תרומות וכו’ ואלו מעידות על האחרות (מלחמות, ועי' מהר"ם).

תלויות טמאות וטהורות] כ“ה בכ”י מ' ומ' ב' ורי“ף, וכן הסדר בתוס' פסח' פ”א ה בדפו“י וכ”י ו‘. אבל בגמרא כ ב (ועי' תוס' פ“ב/פ”ג ט–יא) בכי"י: תלויות טהורות וטמאות. וגי’ שלנו הוגהה ע“פ הרש”ל. ובעיקר הברייתא עי' ירוש' פ“ג ל ע”ב ותוס' פ"ב ט–יא (להלן כ ע"ב).

מן הטהורות] מ' ב‘: בטהורות, ובתוס’ ליתא, ואחולין קאי, כמשנתנו (מט א).

גבאי צדקה] מ' ב': קופה, ונכון מאד, מקביל לתמחוי, כמו במשנת פיאה, ובברייתות שבב"ב ח ב.


יג ב:

סטיו לפנים מסטיו] יוספוס, מלחמות ס“ה פ”ה ב. כ"י מ' ב' מוסיף: ומוקף רובידין של אבן (עי' תמיד פ“א מ”א).

נפסלות (בלינה)] ליתא לא כאן ולא למטה בכ“י מ' ב' ומתאים לירושלמי: רבי <חנינא>652 אמר פסולות היו מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודה וא"א שלא ישפך דמה של אחד מהן והיא נפסלת. וכשאמרו לר' ינאי: אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם וכו' – “הדר ביה”, כדברי התוס', ו”נדחו" דברי ר' ינאי כמו שאומר ר"ח.

אמר רב אדא בר אהבה הכא בי“ד עסקינן] בכ”י מ' ב‘: ר’ אדא בריה דרב יצחק ואמרי לה ר' שמואל בר רב יצחק, וכ“ה בכ”י א“פ וביוחסין, וכ”ה בביצה יט ב (ושם: רב שמואל בר אבא); אבל הברייתא בשלימותה בביצה שם ובתוס' חגיגה פ“א ו ותני עלה ולא בעצרת מפני שהוא יו”ט (ואין מביאים נדרים ונדבות ביו"ט) אבל מביא אדם תודה בחג הסוכות (בחוה"מ) ויוצא בה ידי חובתו וכו'.

ועל כרחן גם “בחג המצות” פירושו: בחוה"מ.

ובמשנתנו שנינו (להלן לה א): חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן, וממה שאמרו בברייתא (לח ב): “יצאה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה”, וממה שאמרו (שם): “ותיפוק ליה מלחם עוני מי שנאכל באנינות” יוצא, שאנו עוסקים בחלה שהקריבו תודה, וא"כ הקריבוה בי"ד. ובפירוש אמרו בירוש' להלן: מה נפיק מביניהון חלות תודה וכו'!

ונשפך הדם] בזבחים פ“ט מ”ב נחלקו בנשפך דמה אם תרד ולר' יהודה תרד ולר"ש לא תרד, וכאן ר' יהודה הוא האומר. אבל גם בשעיר המשתלח אמר ר' יהודה (יומא פ“ו מ”א): נשפך הדם ימות המשתלח.


יד א:

טבול יום] מד“ס – תוס' טבול יום סוף פ”א (אבל גי' הר“ש: ד”ס מד"ת)653, מי“ח דבר (זבים פ“ה הי”ב, והם נקראים “ד”ס“, טהרות פ”ד הי"א), וכך נמנה בי”ח דבר בירוש' שבת פ“א, אבל בבבלי שבת יד ב אמרו: סמי מכאן טבול יום, וכן אמרו בנדה ז ב, אבל במעילה ח ע”ב: דרבנן (עי' תוס שם).

בפסח] ירוש‘: בארבעה עשר, אבל שיטת ר"מ היא לפי הירוש’ שחמץ משש שעות ולמעלה מדרבנן, ור' יוחנן אומר בירוש‘: הכל מודין בששה עשר ששורפין וכו’ בניגוד לבבלי טו ב: מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין וכו'.

וא“כ אפשר לפרש משנתנו – בששה עשר, שאסור מדאורייתא; ו”שנייה הוא איסור שנייה היא טומאה" לר' יוסי.

ומודים וכו' – ר“ש היא (בתוס') ר' יוחנן בירוש' ור”ח בבבלי כ ב (אלא שסתם הבבלי תירץ זה אליבא דר' יוסי).

ומכיון דתרי תנאי היא, נראה שהשמיט ר' מחלוקת ר"א ור' יהושע לענין חמץ, עי' בבלי יג א וירוש' פ“ג ל ע”ב, והברייתא שבבבלי היא ת"ק של ר' יודה, והמחלוקת של פ“ג תלויה בזו של פ”א, והבבלי שנה אותה (כ ע"ב) באמת ב“י”ד שחל להיות בשבת".


טו ב:

אמר [ר' חייא בר אבא אמר] ר' יוחנן, כ“ה בכי”י.

שם (ומחלוקת בשש)] אין בכ"י מ' ב', ואחריו הפסק ופיסקא “אבל בשבע דברי הכל שורפין”. וכן נכון.


טז א:

אחדא וכו‘] עי’ רש“י, אבל נוסח כ”י מ' ב' ור“ח: רבינא אמר מאי כדבריו דנפשיה, הא וכן קתני קשיא. ופי' ר”ח: כדבריו דנפשיה שאין טומאה למשקין כל עיקר. (ובכ“י א”פ ומהר"ם חלאוה: מתקיף לה רבינא והא כדבריו דנפישי קתני).

רש“י ד”ה ר' יוסי ור“ש: כגון משקין טמאין שנשפכו וכו'] בטהרות פ”ד מ“י, וכן בתוס' שם הי”א מפורש דבזה מודה ר' יוסי דטהור, ועי' ר"ש.

גופא רב וכו‘] בכ"י מ’ בי כאן כל המשנה דעדיות (העיד וכו') ואחריה: מאי דכן רב וכו'. ועל המשנה איתמרא, וכן בע"ז לז א על המשנה.


טז ב:

אינו קרוי דם] כ“י מ' ב' עוד: והא משקי קאמר קשיא. ובר”ח: והא דכן קתני, ובחולין לו ב אמרו: וכ“ת תירגמא אדם והא משקי קאמר, ועי' תוס' בע”א.


יז א:

גופא רב אמר וכו‘] ירוש’ סוטה פה כ ע“ב, ועי' שם ור”ח כאן.

ושכתוב אצלנו: ארבעה (לחם ונזיד ויין ושמן)] ליתא בכי“י ובראשונים. ושמואל כלוי שם בירוש', והוא דריש באמת מן ואל כל מאכל (ירוש') ולוי כשמואל (בבלי למטה), ומשום הכי משני ר”פ שינויא אחרינא.

שם: תניא כוותיה דלוי] בתוס' כלים ב"מ ה ז תני לה, ותני: מטבחיא, ותני: זה הדם והמים נטמאו בפנים וכו'.

שם: איני והאמר ריב“ל משקי בי מדבחיא וכו‘] בירוש’ חגיגה פ”ג עח ע“ד ריב”ל תני מטבחיא וחולק על הברייתא ור' סימון מיישב דבריו.


יז ב:

רש“א בכלים וכו‘] מדשביק בן־זוגיה ר’ יוסי נראה דהדר ביה, כסתם כלים פט”ו מ"ו.

שם: בד“א שנטמאו מחמת משקין] ככלים פכ”ח מ"ו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין וכו' נטמא תוכו כולו טמא.

שם: ואי ס“ד טומאת משקין לטמא כלים דאודייתא וכו'] בת”כ פ' שמיני פרשה ח ה משיב רבי על דברי ר' יהודה שם מ“נטמא גבו לא נטמא תוכו” וריב“ק אומר שם, שהשיב על דברי ר”י מטעם אחר לפניו, ואפשר שחזר בו ר' יהודה באמת.


יח א:

לימד על ככר שני וכו'] כרש"י מפורש בספרא שמיני פרשה ז יב: הא כיצד התנור תחילה והככר שני והנוגע בככר שלישי.


יט א:

תני תנא] ספרא שמיני פרשה ח ה בשם: ר"ע אומר וכו' (וכמו שהעיר ר"ח). וחסר: והאוכלין מטמאין את המשקין (אבל בבבלי דחו את האדרבא גוז משקין דסיפא!), וזה מתאים למה שאמרנו (יח א) שר' יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה.


כ ב:

מודה ר“א לר”י] עי' רש“י. אבל בכ”י מודה ר"א ורבי יהושע, והכל ניחא, ובתוס' תרומות פ"ז יט: הכל מודים.



פרק ב'


כא א:

כל שעה וכו‘] בגמרא מפורשת על “שעות דרבנן”, ואפשר שכבר פירשה כן רבי, שסידר לפניה בפ“א מחלוקת ר”מ ור’ יהודה: אוכלין כל חמש וכו'.

אבל המשנה ישָׁנה, וסופה “עבר זמנו” מוכיח שאין פירושו כן; כי “זמנו” הוא, כס“ד דגמרא (כא ב) – משקיעת החמה. שכך יוצא מן הברייתא דלהלן (כח א־ב): חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת וכו‘. והרי נקרא כאן משש שעות ולמעלה ועד סוף היום – “לפני זמנו” = “אחר חצות” בתוס’ (פ"א ח), “משש שעות ולמעלה” בירוש' (כח סע"ב) ובגמרא כאן (כא א) ברייתא: בש”א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא“כ יודע בו שיכלה קודם פסח (בכי"י וראשונים: הפסח) ובה”א כל שעה שמותר וכו‘, ופירושו כמו שפי’ מהר“ם חלאווה. ע”פ שבת יח ב, דמשום חשדא אסרי ב“ש, שלא יחשדוהו שמכרו לנכרי בפסח. ויוצא איפוא מזה ד”קודם הפסח" לב“ה הוא “כל שעה שמותר לאכול” וכו'. וקודם הפסח, כמו “אחר הפסח” בפ”ב מ“ג, (ועי' פ“ט מ”ו: קודם הפסח – אחר הפסח, בבלי צו ב) הוא שעה קטנה לפניו. ובתוס' תניא (פ"א ז): בראשונה היו אומרין אין מוכרין וכו' אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר”ע ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור א“ר יוסי אילו דברי ב”ש וב“ה וכו'. ו”שעת הביעור" היא שעה ששית (לעיל פ“א מ”ג, י ב, וירוש‘: חמישית כר’ יודה).

ו“חמץ בפסח” אסור בהנאה לר“ע (לב ב). וביום הראשון – מערב יו”ט (ה ע"א).

ותו דתניא בברייתא דלהלן (כח ב): רש“א חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה. וקאמר התלמוד שם: אתאן לת"ק, מפני שלשיטת התלמוד חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו לר”ש מדרבנן אסור באכילה (חולין ד ב, ירוש' פ“ב כח ע”ד, תוס' ועיטור, אבל הרמב"ן במלחמות פי' הירוש' על אחר זמנו!) ומותר בהנאה (עי' רא"ש), ופירש על־כן ו“משעה שאסור” וכו' – לת“ק. אבל סמוך לו: ריהג”א תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ריה“ג חולק איפוא על שיטת ר”ש, שאוסר בהנאה “כל שבעה” ורק “כל שבעה”.

אבל לפי הפשט מתיר ר"ש חמץ באכילה עד חשיכה, ורק מי ששוחט פסחו צריך לבער חמצו משום “לא תשחט על חמץ”.

ומשנתנו כנראה ר' יוסי היא (כבתוס') ור' יוסי כר“ש ס”ל ו“כל שעה שמותר לאכול מאכיל וכו' = “ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה”, – כל שעה שמותר לאכול מן התורה היא (עי' רש“י בגמרא ד”ה כל שעה), ו”עבר זמנו" – מששקעה חמה הוא.

שמותר לאכול] בגמרא: כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה (עי' רש"י). “מותר” גוף סתמי man), שאל“כ היה לו לומר: מותר אדם (כמו יבמות ד ז). והשוח יבמות סו א: כל האוכל מאכיל וכו‘, אבל נו’ הירוש', ד”ר, הו' לו ועוד ורא“ש: שהוא מותר, ופירשוה כר”מ, ובירוש' שם: מאן תנא כל שעה שהוא מותר לוכל מותר להאכיל וכו'. ובברייתא דדף כא א: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.

עבר זמנו] הו' לו, כ“י פ' וה': עיבר, וכן בכ”י ליידן ונגרד, ובכ“י ה' נ”ב: ס"א עָבַר, והשוה עיבור שנה חודש, עיבורה של עיר, “עיבור צורה”, שעיברה שנתה (תמורה פ“ד מ”א לנו' הבבלי, וכן הו' לו וכ"י פ' ובגמרא).

שמותר וכו' שאוכל וכו‘] עי’ לעיל יג א: א“ל רבא ונימא מר הלכה כר”מ (א“ל ר”נ) ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר.

איידי דתנא בהמה וחיה תני נמי עופות] “בהמה חיה ועוף” רגיל במשנה, ועי' ביחוד פיאה פ“א מ”ו: ומאכיל לבהמה וכו'.

רש“י: ולאו אדעתיה. לבערו (כ“ה בדפו”י וכצ“ל, ורש”ל הוא שהגיה לבטלו, ע"פ התוס'), וגי' רש”י כגי' כ“י מ' ב' וא”פ וכפשוטו. וכבר כתב מהר“ם חלאווה ד”ה דאי תנא בהמה: קמ"ל דלא חיישינן דודאי אכתי בדיק ומבער כל הבית אבל משום בטול ליכא למשרי דאכתי לא אתקון ביטול ולא אדכר במתני' כלל ואמוראי נינהו דמצרכי ליה על הספק וכו'.

קודם פסח] בכי“י וראשונים: הפסח, וכ”ה בשבת. רש“י: דקסבר וכו', אבל מהר”ם חלאווה מוכיח משבת יח ב דמשום חשדא הוא.


כא ב:

פשיטא ל“צ וכו'] דקס”ד דעבר זמנו דקאמר שעבר זמן דחמץ ונכנס זמן אכילת מצה והא בין לר“י ובין לר”ש סוף היום אסור בהנאה ולריה"ג דאמר מותר לא איצטריך דהא מרישא ש“מ כל שעה וכו' (עיטור). וכולה מתני' דפ”ק ודפ"ב דלא כר' יוסי הגלילי (עי' תוס' ועיטור ורז“ה ומהר”ם חלאווה).

ומשני לא נצרכה וכו' כלומר עבר זמנו דקאמר מו' שעות ולמעלה קאמר שהוא אסור בהנאה לד“ה, לר”י מן התורה ולר"ש מדרבנן וכו' (עיטור ורמב"ן).

לשעות דרבנן] כ“י מ' ב': בשש שעות דרבנן, ה”ג ד“ב 137 ורמב”ן בשם “נוסחאות ישנות ושל הלכות פסוקות”: לשש שעות דרבנן, ה' ראו 13: לשש שעות של חכמים; עיטור ומהר“ם חלאוה בשם רב שמעון קיירא (בעל ה"ג): לשש שעות ולמעלה דרבנן. כלומר שש השעות שמחצות ואילך, וכן פי' ה”ג שם משש ולמעלה (עי' שם), וכן פי' מהר"ם חלאוה (עי' להלן).

אבל רש“י פי' “לשעות דרבנן”: שעה ששית, ונסמך בזה על השאילתות סי' עד: ברם צריך אילו היכא דנזכר בשש שעות דרבנן (כלומר בשעה ששית!) מאי וכו' ת”ש דאמר רב גידל וכו' ואימת אילימא בתר שש איסורי הנאה דאורייתא הוא אלא פשיטא בשש גופא וכו', וזה כולו כרש"י.

אמנם הרמב"ן מביא דוגמא לזה מפסחים נח א: מוספין בשש ובזיכין בשבע, אבל גם שם פירושו בכלות שש! ועי' להלן דברי רב גידל.

ואפשר שהכריחו לזה ב' ב‘: ואידך שעות דרבנן, שקשה קצת לפרש: משש ולמעלה (זה שמקצתו אסור באכילת חמץ) דרבנן, מפני שלדעת ר’ יהודה (כח ב): עובר בלא תעשה. אבל אפשר דלדברי ראב"י קאמר: לדבריך וכו'.

משש שעות ולמעלה] רש“י פי' “מתחילת שעה ששית”, כשאילתות סי' עד (עי' לעיל). אבל כבר השיבו התוס' (לעיל ו ב) “דע”כ הא דאמר לעיל (ד ב) חמץ משש שעות ולמעלה אסור. היינו מסוף שש”, דהרי יליף ליה מלא תשחט על חמץ, וכן כח ב דתני: ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל“ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושחיטת הפסח פסולה לפני חצות. וע”כ פי' ר“ת שם: דמסוף שש קאמר, וכן פי' ראשונים אחרים. ומהר”ם חלאוה כתב: ומד' ר“ח נראה דמפרש להא דרב גידל מו' ולמעלה וכן שעות דרבנן משש ולמעלה ואתי' לגמרי כרב גידל וכו' וכי אצטרכי תרוייהו לר' שמעון הוא דאצטרכו דאית ליה משש שעות ולמעלה מדבריהם, והשתא אתי שפיר שעות דרבנן דשש שעות נינהו וכו'. וכ”כ לפניו העיטור: ולפי' רש“י וכו' לא הל”ל לשעות אלא לשעה (כצ"ל) דאלו בשעה ד' ליכא איסור וכו‘. ומפורש בירוש’ פ“א, כו סע”ג: רמ"א משש שעות ולמעלה מדבריהן וכו' רב אמר דברי ר"מ (כלומר אפי' לדבריו) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה כלום. אמר רבי חונה ויאות אילו חטים קורטבניות במדבר. דילמא טבן אינין במועדא כלום (וכשם שאם קידש באלה במועד אין קדושיו קידושין, כך אם קידש בחמץ גמור משש שעות ולמעלה אינם קידושין).

אפי' בחטי קורדניתא] בכי"י וראשונים: קורדנייתא; קורדניאתא, ירוש‘: קורטבניות, ובארמית־בבלית נשמטה הב’, כמו “נשא” = נשב.

רש“י: ואפ”ה אם באו וכו'] וכזה בה“ג, כט רע”ב: והיכא דנפל מיא עלייהו אע"ג דאקושי חיישינן דילמא בלעי להו מיא והויא להו חמץ, וכזה בשאילתות.

לא יֵאָכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה] כלומר שלא יהא נאכל אפי' לבהמה ולגוי היינו היתר אכילה, ולא כפי' רש“י, ועי' מדרשב”י הוצ' אפשטיין־מלמד 38: ולא יאכל חמץ ואפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, ועי' במדר“י פסחא פט”ז, ירוש' פ“ב כח ע”ג: לעשות את המאכיל (לקטן) כאוכל וכו' דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר וכו' לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה. ועי' שם בירוש'.

דר' אבהו דא“ר אבהו] דר' אבהו [א”ר אלעזר] דא“ר אבהו [א”ר אלעזר] כ“ה בכ”י מ' ב‘, וכ“ה בקידושין נו ב וב”ק מא א וחולין קיד ב, וכ"ה בירוש’ שם: רבי אבהו בשם רבי אלעזר וכו', ושם: חדא בשם רבי לעזר וחדא בשם רבי יוחנן.

כדרך שפרט לך בנבילה דתניא] כ“י מ' ב' בנבילה [לגר בנתינה ולגוי במכירה], וכ”ה בב“ק ובחולין, ומחקו רש”י; ועי' תוס' שם: לא גרסי' וכו' דא"כ הוה משמע דאיירי אליבא דר' יהודה וכו' ואי גרס ליה יש לפרש דלישנא דקרא בעלמא נקט ולא משום דלהוו דברים ככתבן, ובירוש' שם; וכי מה פרש לנו בנבילה לא תאכלו וכו' לנכרי. ובברייתא דחזקיה שם: לאיזה דבר נאמר לגר וכו' בא להודיעך גר תושב אוכל בנבילות.


כב א:

ור“מ אותו אתה משליך וכו'] סתם ספרא (=ר' יהודה) ויקרא פי”ז י, והוא בבבלי קידושין נז ב–נח א, ור"מ בבנין אב דריש לה.


כב רע"ב:

לכדרחב“א וכו‘] לא תאכלנו וכו’ הוא דדברים יב כד. אבל יש עוד: לא תאכֵלו על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב טז). שנאמר בענין פסולי המוקדשים שנפדו, ושם דורש בספרי ראה פיס' עא: כמים מה מים מותרים בהנאה אף דם מותר בהנאה, מה מים מכשיר את הזרעים אף דם מכשיר הזרעים. ובחולין לה ב אמרו: ומאי שנא דם חללים דמכשיר דכתיב דם חללים ישתה (תוס' שבת פ“ח הכ”ג) דם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו במים – ההוא למישרי דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הא דאתא. ובירוש' בסוף פ”א

דפסחים: והכתיב אף בפסולי המוקדשין כן לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים אמר רבי חייה בר אדא654 להכשיר איתאמרת. מה המים מכשירין אף הדם יהא מכשיר.

נו' השמרוני בדבי יב טז: תאכל, בתרגום השמרוני: תיכל. ובכ“י מ' כאן: רק את דמו לא תאכלו (טו כג), ובכ”י מ' ב' חסר כאן “לא תאכלנו”, ובדף כ א ליתא בכיי מ' ב‘, ונשלם עי"א: רק את דמו לא תאכל! וחסר גם בדפו’ טז א655 וחולין לג א, אבל ישנו לו ב גם בכי"מ. ובמדרש תנאים לדברים טו כג (בכור): ר' אליעזר בן יעקב אומר תשפכנו כמים מה המים מכשירין את הזרעים כך דם שחיטה יכשיר את הזרעים וכו'.

וכך היה לפני ר"ה בספרי פיס' קכו (עי' מ"ע שם).


כב סע"ב:

נחמיה העמסוני היה דורש וכו‘] בחגיגה יב א: שאל ר’ ישמעאל את ר“ע וכו' אתה ששמשת את נחום איש גמזו שהיה דורש כל אתין שבתורה וכו', וכן בב”ר פ“א יד. וכזה שם פכ”ב ב ופנ“ג טו. אבל בירוש' ברכות פ”ט יג ע"א: נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה ולמדו אתים וגמים וכו' אמר ליה מה הוא ההן דכתיב את ה' אלהיך תירא. אמר ליה אותו ואת תורתו.

אבל בסוטה פ“ה טז ע”ג איתא: נחמיה עמסוני שימש את רבי עקיבה עשרים ושתים שנה הוא היה אומר אתים גמין ריבויין, אכין ורקין מיעוטין. אמר ליה מהו דין דכתיב וכו'. וצ“ל: ר”ע שימש את נחמיה עמסוני656.


כב א:

תוס' ד“ה חולין: וקשה לרשב”א דבת“כ בפ' צו וכו'] פרשה ט ח. אבל בקידושין נח א פריך אברייתא ד”ר“ש אומר מקודשת”: אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר“ש לאו דאורייתא ורמינהי (תמורה פ“ז מ”ד) רש”א חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכו'.

ור' יהודה דפליג ס“ל אפוא: לאו דאורייתא. וכבר העיר מהר”ם חלאוה דמספרא ל“ק דאסמכתא בעלמא, כהרבה דרשות שבת”כ.

שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו על וכו' (כ"י מ' ב‘: רק את דמו לא תאכל על וכו’, ועי' להלן)] הירוש' משני נמי: שנייה היא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה המים מותרין וכו‘, ולמטה שם: תני חזקיה מסייע לר’ יוחנן (דרק ב“לא תאָכל, לא יאָכל את תופש איסור הנייה”); ממשמע שנאמר רק הדם לא תאכלו לאי זה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים, – מה המים מכשירין אף הדם יהא מכשיר, והיינו דלא כתירוצא דגמרא (בדף כב רע"ב). ועיי חולין לה ב: דם שחיטה וכו'.


כב ב:

והרי אבר מן החי וכו‘] בירוש’ בדברי ר' אבהו: כשם שפירש לך באבר מן החי ונבילה. וכי מה פירש לנו באבר מן החי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וכי מה פירש לנו בנבילה וכו‘, תני חזקיה ופליג וכי מי אסרו לכלב, ולמטה בברייתא דחזקיה: ממשמע שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכו’ אותו את משליך ואין את משליך לכלב חולין וכו‘. ועי’ לעיל כא סע"ב: נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו וכו'.

ומה ת“ל לא יאכל] בברייתא שבירוש' שם: מתניתא פליגא על ר' יוחנן (דשור הנסקל מותר בהנאה) וכו' מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו בא להודיעך שכשם שהוא אסור באבילה כך הוא אסור בהנאה (ובוודאי ברייתא דחזקיה הוא כדמוכח מלשונו!) מה עבד לה ר' יוחנן פתר לה בשקדמו בעלים ושחטוה וכו' (כברייתא שלנו וכמכילתא משפטים פ"י, אבל שם יליף הנאה מעגלה ערופה). ובמכילתא דרשב”י [הו' אפשטיין־מלמד 179־178]: מה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו משנגמר דינו וכו' (כמכילתא דר' ישמעאל, אבל אחריו:) לא יאכל בשרו אפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, ואחריו דברי “בן עזאי” נקי מדמי כולו וכו'.

וכן בחמץ, [הו' אפשטיין־מלמד עמ' 38]: ולא יאכל חמץ (במצרים) ואפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, וכחזקיה657. והשוה ב“ק פ”ד מ"ח: שור שהוא יוצא להסקל וכו' ואם שחטו בשרו אסור וכו'.

ובקידושין נו ב וב“ק שם: וממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דילמא היכא וכו' שרי והאי לא יאכל היכא דסקליה מיסקל הוא דאתי וכדר' אבהו וכו' ה”מ היכא דנפקא לן איסור אכילה מלא יאכל הכא איסור אכילה מסקול יסקל נפקא וכו'.

שלא יצבע] רש“י בקידושין נו ב: מניין שלא יהנה ממנו. כגון שלא יצטבע בו, אבל בגמרא שם וב”ק קא א: ולא יצבע, וכ“ה בכ”י מ‘, מ’ ב' וא"פ.

ובספרא קדושים פרשה ג ו: מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו ת“ל וכו'658, והראב”ד כתב שם: שלא יהנה ממנו פי' שלא יחליפנו באוכל אחר ויאכל את חלופיו: ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר: ובבבא קמא מצריך להו אצטרוכי.

הנטוע לרבים] עי' תוס‘, וכך מפורש בירוש’ ערלה פ“א סא ע”א: הנוטע לרבים חייב בתוך שלו (ולא לעצמו אלא כוונתו שיאכלום בני אדם כולם וכאילו הפקיר (רמב"ם)).


כג א:

הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט] וכן בב“ק מה ב, אבל בל”ב מדות דר“א בנו של ריה”ג: מריבוי אחר ריבוי כיצד גם את הארי גם את הדוב וכו‘; והר“ש מקינון בכריתות ל”ל, ש"א סי’ יב: ר“ל היכא דלא מצינן למידרש שני רבויין אבל וכו‘. ועי’ שם סי' יג: כמה ריבויים אחר ריבויי לרבות כמו ת”כ ויקרא נדבה פ“ג א–ד: תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים וכו‘, קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת ציבור וכו’, והרבה כאלה. וכ”כ בהליכות עולם ש“ד פ”ג: דוקא שאין לנו לדרוש ולקיים הריבויין או המעוטים דאז אמרינן ודאי שהכתוב הפליג בריבויין לרמוז שיש בדבר מיעוט וכו'.

מערבין לנזיר] עי' תוס‘. וכן מפורש גם בברייתא דדף ל ע"ב: אמרו להן (ב“ה לב”ש) כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין וכו’, וטעמא דמיתשיל. שם ל ע“ב, ל”סומכוס אומר בחולין".

נזרו שלו יהא] עי' תוס‘, וכבר הקשו דמשנה היא בנזיר: האיש מגלח על נזירות אביו וכו’, ו“הלכה” היא בנזיר, נזיר ל ע"א (ספ"ד)659.

ובכ"י מ' ב' בגליון: ואידך האב (!) מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר660. ודריש “נזרו” ולא “נזרה”.

תוס' ד“ה קוצר לשחת] מחזיק בפירש”י: ומאכיל לבהמה אף חטין גמורין ע“י קיטוף, אבל במנחות פירש”י דחדא קתני כדי להאכיל לבהמה. וכן שנינו בספרא אמור פרשה י ד: קצירה לא השחת. ר' יהודה אומר אם התחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכילה לבהמה וכו'.

שם צ"ל בתוס': יקצור ויאכיל.

שם: שנזדמנו: להן מינין טמאין] כ“י א”פ, מ ב‘: שנתמנו, וכן ר“ח ורש”י כ“י, וילקוט שמיני רמז תקמ”ד ד“ר, וכ”ה במשנה שבירוש’ בשביעית פ“ז מ”ד ובכ"י מ' שם (ובראשונים, עי' ד"ס שם) ובהו' לו ועוד. וסיפא דמתני' דשביעית מוכיחה: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו.

וכן בירוש' פסח' פ“ב כח סע”ג: הא אם לא נתמנה לו אור661, ובשביעית פ“ח לח ע”א: טבח כהן שנתמנה לו בכור. מנה zuteilen, bestimmen: ישעיה סה יב: ומניתי אתכם לחרב, דניאל א י: אשר מִנָה את מאכלכם, שם ה: ויְמַן להם המלך; איוב ז‏ ג: ולילות עמל מנו לי.

טעמא דידי נמי מהכא] עי' ספרא שמיני פי“ב א: לא יאכלו662 לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו663 לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום הא כיצד באכילה הם אסורים בהנאה הם מותרים וכו'. וכן בעופות (שם פ"ה א): לא יֵאָכְלוּ לחייב את המאכיל כאוכלו, או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת”ל לא תאכלו (במשנה תורה) הא כיצד בהנאה מותרים וכו'.

אבל בירוש' שביעית פ“ז לז רע”ג: כתי' טמאים המה לכם מה ת“ל וטמאים יהיו לכם. אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. וכאן בירוש', כח ע”ג (וירוש' ערלה פ"ג, סב ד): והא כתי' לא תאכלום כי שקץ הם אמר רבי < מנא > מיעט איסור הנייה שבו (כעין הת"כ) ו“הם” קדריש.

לימא כתנאי יעשה וכו‘] ת"כ פ’ צו פרשה י ח, ועי' שם ז (דמיתניא לר"ע).

למלאכת גבוה] עי' רש“י. ראב”ד שם: כגון למשוח עורות לתיק הכלים664 ובמשכן למכסה עורות האילים ועורות התחשים. מהר“ם חלאוה מקשה: איך חלב נבילה טהור, והרי נגע בטומאה. ונדחק לפרש בטריפה, ואישתמיטתיה משנת עוקצין פ”ג מ“ט. ושם בתוס' פ”ג ג: שנאמר וכו'!

לימא כתנאי] בירוש' כח ע“ג: מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין, מתניתא מסייעא לרבי אלעזר: לא יאָכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל וכו' וכשהיא אומר לא תאכל עליו חמץ. הא למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת”ל לא יאָכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר אינו צריך וכו' ומה ת"ל לא יאָכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה (מכילתא דר“י פסחא פט”ז). בגין כן כתיב לא יאָכל הא מלא תאכל לית שמע מינה כלום. והדא (דעת ר' יצחק) מסייעא לר' יוחנן (שדעתו כחזקיה).

וברייתא זו נעלמה מן הבבלי.

בנוגע לחזקיה, עי' ברייתא דחזקיה בירוש' שם: תני חזקיה מסייעא לר' יוחנן וכו'.


כד א:

(ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין לאיסור הנאה)] עי' רש“י ותוס', אבל בכ”י מ' ב' וא“פ ליתא, וכן לא העתיקו ר”ח, וכ“ב מהר”ם חלאוה דל“ג ליה כאן אלא ב”איפוך", ועי' למטה.

דתניא רש“א] ספרא צו פ”ח ה' סתם.

ואיסורי קדשים קלים] תוס' חולין פ“ט יד: אלו הן אימורין שתי כליות ויותרת הכבד והאליהף אלו הן חלבים וכו'. אבל ע”פ רוב נכלל ב“אימורין” גם “חלבים”.

א“ל ר' יונתן רבך מהאי קרא קאמר לה] עי' רש”י דההוא מדרבנן השיב כן לרשב“נ דמקשי ליה והאי בקדש, ועי' ב”ב טו א: יתיב ההוא מרבנן קמיה דרשב"נ ויתיב וקאמר איוב וכו' א“ל עליך אמר קרא וכו'. וכזה בב”ב קכג א: בעא מיניה ר' חלבו מרשב“נ מה ראה וכו' אמשול לך משל (התשובה של רשב"ג בלי אמר ליה!) וכו' (א"ל) ואם לאו וכו' (אלא) [א”ל]665 ר' יונתן רבך לא כך אמר. רשב“ם: אלא ר' יונתן וכו' כדאמרי בכל דוכתא ארשב”נ א“ר יונתן. ר”ג: אמר ליה ר' חלבו לרשב"נ ר' יונתן רבך וכו'.

ובירוש' מגילה פ“א ע ע”ב: אמר ר' חלבו זימנין סגיאין יתבית קומי ר“ש בר נחמן ולא שמעית מיניה הדא מילתא א”ל (נחמן בריה דרשב"נ) כל מה דהוה אבא (צ"ל: אנא) שמיע את שמיע. ובכ“י מ' ב' כאן: ר' יונתן רבך [לא כך אמר, כך אמר ר' יונתן רבך] ואם יותר וכו'. אבל כיון “דיתיב קמיה דרשב”נ” קשה קצת דאמר לה “משמיה דריב”ל“, דהיה רביה דרשב"נ666. ולכן נראה לפרש בדוחק ד"ויתיב וקאמר משמיה דריב”ל" – רשב"נ667 הוא ולא “ההוא מרבנן” (וכפסחים נג ב למשל), “והאי בקדש” וכו' “ההוא מרבנן” או תלמודא קאמר ליה.

תוס' ד“ה דכתיב: מדלא כתיב וכו‘] מכות יח א: מכדי כתיב וכו’ ליכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם וכו‘; ועי’ רש”י שם.

(וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור)] ליתא בכ“י מ' ב', וכן נראה מרש”י ד“ה חלב שכתב: וכ”ש אוכל חלב חי (אבל אפשר שגירסתו כגי' כ“י א”פ, ודבור בפ"ע הוא). אבל מהר“ם חלאוה כתב: וכל שכן אוכל שפטור ה”ג רש“י ז”ל (וכ“ה בכ”י א"פ) וכן נראה דאמרי' בכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה, אלמא בכל דכתיב אכילה אכילה כדרכה בעינן. אבל בכ“י מ' ב' באיתמר נמי: אלא דרך הנאתן [וכל שכן דרך אכילתן], וכ”ה בר"ח.


כד ב:

מ“ט משום דלא כתיב בהו אכילה] כ”י מ' ב‘: [פן תקדש פן תוקד אש], ובכ“י א”פ: [פן תקדש המלאה כתיב פן תוקד אש], וכן בירוש’ כאן, וכן בקידושין נו ב: בכלאי הכרם. מנלן אמר חזקיה אמר קרא פן תקדש פן תוקד אש, וכן בחולין קטו א.

מיתיבי איסי בן יהודה אומר וכו‘] במכילתא משפטים סוף פ“כ: איסי בן גוריא (אצל “איסי” סתם), וכן ריש פ”כ אצל איסי בן יהודה, ובילקוט בספ“כ: בן גור אריה, וברפ”כ: בן עקיבא, ועי’ פסח' קיג ב: הוא איסי בן גור אריה הוא וכו'. וחלוף זה רגיל. ונראה שמקורות שונים הם: תרי תנאי668.


כה א:

בהשרשה] כמ“ד “משתשריש”, בכלאים פ”ז מ“ז, ירוש' לא ע”א, ספרי דברים פיס' ר"ל: פן תקדש המלאה הזרע מאימתי וכו'.

מה נבלה דרך הנאתה אף בשר בחלב דרך הנאתו] מהר"ם חלאוה: מה נבילה דרך הנאתה. לאו דוקא דהא נבילה לא אסירא בהנאה אלא הכי קאמר מה נבלה אסורה באיסור האמור בה כדרכה אף בשר בחלב באיסור האמור בו בין באכילה בין בהנאה.

אבל בכ“י מ' ב': ואידך כיון דאיתקש לנבילה מה נבילה כתיבה בה אכילה אף בשר בחלב כתיבה ביה אכילה (והוגה עי"א). וכן בר”ח.

א“ר יעקב א”ר יוחנן] בירוש' ע“ז פ”ב מ ע“ד: א”ר יעקב א“ר יוחנן, כדברי רבין שלמטה, אבל סמוך לו: עד כדון כשאמר לו הבא לי עלים מע”ז וכו‘, ב“ע”ז" נכללה אפוא גם “אשרה”. ובירוש’ שבת פי“ד, יד ע”ד: ר' יעקב בר אידי (תלמיד ר' יוחנן!) בשם ר' יונתן.

דתניא ר' אליעזר אומר] ספרי ואתחנן פיס' לב: ר' אליעזר בן יעקב669, וחילוף זה רגיל בספרי בין ספרי לס“ז, ועי' גם תוס' כלים ב”מ פ“ו ו ובבלי חולין קלח א: ראב”י670.


כה ב:

ושפיכות דמים] כמו ששנינו (אהלות פ“ז מ”ו): יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש (וכך מפורש בירוש' בשבת וע"ז!) ולא כרש"י, ופרעה הרג הילדים להתרפאות בדמם (מדרש).

דתניא רבי אומר] “רבי אומר” ליתא באה“ת ובע”י ד“ר. ובסנהד' עג א: דבי רבי תנא, וכן שם עד א בכ”י ק': [כדתני דבי רבי]. והוא “תנא דבי רבי” ונמצא בעיקרו במכילתא משפטים פי"ג: וכי מה למדנו לרוצח מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין יום ללילה אף כאן לא תחלוק בין יום ללילה, מה כאן אם קד[ם] והרגו פטור אף להלן אם קדמה והרגתו פטורה ומה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב.

ונכנס “דבי רבי” לתוך המכילתא ונשתנה. וכן בכ“מ671. ביומא פב א: וכי מה (ענין) למדנו מרוצח לנערה המאורסה אלא ה”ז בא וכו‘. ובסנהד’: וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה וכו'.

וגם בכ“י א”פ כאן: וכי מה למדנו מרוצח מעתה אלא ה“ז בא ללמד ונמצא למד מקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח וכו' תהרג ואל תעבור ומה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ורוצח גופיה מנלן וכו', וכזה בר”ח (לרוצח). ובכ“י מ' ב', רי”ף ורא"ש ועוד: וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורטה מקיש נערה המאורשה לרוצח מה רוצח יהרג וכו' תהרג ואל תעבור ורוצח גופיה וכו'.

“לרוצח” גם בשאילתות סי' סב (מסנהדרין שם), וגם במכילתא. וזה מובן ע"פ המכילתא שהכתוב הובא שם, כדי ללמוד ממנו “לרוצח”, אבל הדרשות שונות672.

יהרג ואל יעבור] עי' תוס' כאן וביומא. אבל פירוש השאילתות שם: “להתרפאות שמאניס יצרו ונופל בחולי על תאות יצרו” (סנהד' עה א) מוכרח כאן; שהרי על “בכל מתרפאין חוץ מע”ז גילוי עריות ושפיכות דמים“, אמרנו: ע”ז הא דאמרן, גילוי עריות וש“ד דתניא וכו'. ובכן על הבועל קאי673. ופשטיה דקרא כפיר”ח. ועי' ירוש' בע"ז ושבת שם: אמר רבי חונה מתניתא אמרה שאין מתרפאין מגלוי עריות דתני שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה. שבת שהותרה מכללה לא להתרפות ודכוותה נערה המאורסה לא הותרה ואפילו להתרפות. ולא סוף דבר שאמר לו הבא לי אשת איש אלא אפילו לשמוע את קולה וכו'.


כה ב:

בגוהרקיה] ט“ס וצ”ל: בגוהרקי, כבכל כי“י וראשונים, ר”ח וערוך: בגרקי, בגורקי, פרסית غوره, וישנה יותר غورٯࣷ = בוסר (של ענבים, תמרים וזיתים). ו“גוהרקי” נשתבש מן “גוהרקא” השני (כסא)674.

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא] בכ“י מ' ב': רבינא אשכחיה למר בר רב אשי, וכ”ה בה“ג ע”ז, בר"ח ואגודה, וכזה בברכות לו א: רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וכו'.

הנאה – בע“כ] עי' ע”ז יב סע“ב: מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא. ועי' ברכות נג סע”א: ת“ר היה מהלך בשוק של ע”ז נתרצה והריח675 ה“ז חוטא. ועי' ע”ז מח ב: דאיכא דרבא אחרינא (אסור לעבור תחתיה).

רש“י: ה"ג אפשר וקא מיכוין לא אפשר וקא מיכוין. כ”ע לא פליגי דאסור] בכ“י מ' ליתא “לא אפשר וקמיכוין” וכן ליתא בר”ח ובה“ג ה' ע”ז, וע“כ הגיהו רש”י, ובה“ג ד”ב 575: רבא אמר אסורה לא אפשר וקא מכוין כ“ע וכו'. ובכ”י מ' ב‘: אי נמי לא איפשר וכו’. ואולי הוא נ"א, ולנוסח זה “אפשר וקא מיכוין” אינו כלל “הנאה הבאה לו לאדם בע"כ” ולכן לא נקטה. ולפ“ז חשב בא”ד מה שחשב בל"ק (עי' תוס').

כ“ע לא פליגי דשרי כי פליגי וכו'] בכ”י מ‘: דשרי [אפשר וקמיכוין כ"ע לא פליגי דאסור] כי פליגי, ועי’ תוס' ד“ה לא אפשר שלא היה לפניהם (“ולהכי לא נקט בא”ד אפשר ומיכוין וכו' "), ולא לפני מהר”ם חלאווה, אבל עי' מש"כ למעלה.


כו א:

דתניא אמרו וכו‘] עי’ ירוש' ע“ז פ”ג מ“ג סע”ב: הרי היכל הרי היא אסור בהנאה וריב"ז יושב ושונה בצילו של היכל.

תוס' ד“ה שאני: והא דאסר בפ' כל הצלמים וכו‘] הירוש’ שם מקשה זה, והתשובה, שבע”ז החמירו.

בתיבות] עי' תוס' כלים פ"א יא ועירובין קה א.

תוס' ד“ה מעילה: בירושלמי דייק מינה] עי' ד”ס. בירוש' סוכה פ“ה נה ע”ב: תני יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה. ולא היו מועלות. לאו דאמר ר' יהושע בן לוי הריח והמראה והקול אין בהן מעילה. וע"פ הירוש' ליכא איסורא.

גופא א“ר שב”פ וכו‘] כל הענין בכריתות ו א (מפורש יותר). ומן: למימרא וכו’ עד ת"ש. גם ביומא נט ב (וזבחים מו א ומעילה יא ב בתוספות).

ת“ש הכניסה לרבקה] בכ”י מ' ב' ור“ח הסדר: ת”ש לא ישטחנה… ת“ש הכניסה לרבקה…, וכ”ה הסדר בב“מ ל ע”א ומשם לוקחה כל הסוגיא, וע“כ נשאר אותו הסדר, אע”פ שכאן נכון היה יותר סדר שלנו, אבל העיקר כבכ"י.

לרבקה] עי' רש“י, וכן בעירובין פ”ב מ“א: וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי ר”מ ר“י אומר של ארבע ארבע, וכ”כ רש“י בב”מ ל "א: שמדבקים ג' בהמות או ד' בצואריהן וכו'.

הכניסה לרבקה] עי' תוס', ותוספתא היא בפרה פ"ב ג: הכניסה לרבקה ודשה עם אמה כשרה ואם בשביל שתינק676 ותדוש פסולה זה הכלל כל שלצורכה כשרה לצורך אחר פסולה.

סורית: רבָקתָא. דרָכתָא דתורׄׄא דדישין עבורא ربقة Schilinge.

(והא הכא דלא אפשר וכו')] ליתא בכ“י מ' ב' ונשלם עי”א ובטעות, שהרי זה נעתק מב"מ.


כו ב:

הא לא דמיא אלא להא] בכ“י א”פ: לסיפא, ובגליון כ“י מ' ב': ג”ד [= גירסת דווקני] לסופא, וכ“ה בריטב”א ב“מ ל ע”א. וכיון דברייתא דתוס' נשנית לפ“ב מ”ג דפרה דמסיים “זה הכלל כל שהוא לצורכה כשירה לצורך אחר פסולה” כבתוס‘, שייך היטב לומר על מ"ד: סיפא, ועי’ מש“כ במק”א.

מגוד] עי' תוס'. וכבר כתבתי במ"ע 2.9.1917 OL, שהנכון: מגוֹר (= דחלוּל, Vogel־Scheuche) שמניחין כסות על נס כזה T, והיינו “על גבי מגור – לצורכו”, והוא “מגור” שבישעיה לא ט: וסלעו ממגור יעבר וחתו מִנֵס שריו.

וכ“ה כאן בכ”י מ' ב' ב' פעמים: מגור, וכ“ה בכ”י מ' (שטרק!) כאן ובב“מ. וכן באו”ז לב"מ סי' פד: מגור (כצ’ל) יש מפרשים קנה ויש מפרשים מלשון נהרסו ממגורות.

וכן בשבת פט ב: (מטלית פחות מג' טפחים על ג') שתלאו במגור (כ“י מ' ור”ש כלים פכ“ח ב ד”ו רפ“ג ור”מ ד"ר) או שהניחו לאחורי הדלת. וכן “מגור” בתום' כלים ב“ק פ”ד כ (בסיס T).

(אי משום עינא וכו' גנבי)] ר"ח ל"ג ליה (כלומר כיון וכו'), ופי': רק משום גנבי.

ת"ש מוכרי כסות וכו‘] גם בשבת כט ב מתיב רבה על ר’ ירמיה דאמר בקטנים מי אמר.

ת“ר תנור וכו'] בערלה פ”ג מ“ה תנן: תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת תדלק הפת וכו‘, ולא תני “אם חדש יותץ אם ישן יוצן”, אבל בתוס’ פ”א ה“ז תניא: תנור שהיסיקו בקליפי עורלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן, אפה ובישל בגחלים מותר, כמשנה דע”ז פ“ג מ”ט (להלן כז א), ועי' ירוש' ערלה וכאן.

“יותץ” (ולא יִשָׁבר), כלשון הכתוב: תנור וכירים יֻתָץ, וע"פ זה גם יוצן.

חדש יותץ] עי' כלים פ“ה מ”א: איזהו גמר מלאכתו, משיסיקנו, כדי לאפות בו סופגנין. ר' יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין.

ר' אומר הפת אסורה] כסתם משנה דערלה.

תוס' ד"ה בישלה: יש לחלק בין אפרן לגחלים] בתוס' ערלה שם: אפה ובישל בגחלים מותר אפר כולו מותר חוץ מעצי אשרה.


כז א:

תוס' ד“ה עד שיהא בו: דהא בפ' בתרא דמסכת ע”ז תניא וכו' והשתא הוי ר' שמעון כרבנן] הברייתא דע“ז סח א היא ברייתא דתני חנניה בשם ר' יוחנן, בירוש' ערלה פ”ב ה“ה סב א: אף הראשונה (מ"ח שם) במחלוקת, ובברייתא מסיים: נפל של תרומה דברי הכל אסור, נפל של חולין ואח”כ נפל של תרומה וכו' אסור ור"ש מתיר (ופליג אמ"ח).

ובמי“ד שם שנינו: שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ וכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ר”ש מתיר וכו' (משום שני שמות). אבל בלא שני שמות לא פליג ר"ש.

דילמא טעמיה דר“א משום דאחר אחרון אני בא] במי”ג שם שנינו: כלים שסכן בשמן טמא וחור וסכן בשמן טהור וכו' ר' אליעזר אומר אחר הראשון אני בא וחכ“א אחר אחרון, ועי' שם בר”ש.

קערות וכוסות וצלוחיות] כ“י מ' ב': קערות [וקיתונות] כוסות, וכ”ה בפר“ח. וכן דרך הגמרא להזכירם יחד כמו בשבת קיח א ובעירובין צח ב ובע”ז עה ב (ד"ס).

איפכא תני] כ“י מ' עוד: [ואיפכא אתנייה (כצ"ל)]. וכ”ה ברש"י, פי' רבו.

שם: וסבר אתנייה איפכא] כ“י מ' ב‘: איפכא ואיתנייה, וזו גי’ רש”י.

דניקום רבנן] כ“י מ' ב': דתיקו כרבנן (ר"ח: דרבנן) וכזה ברש”י677. ועי' ברכות נב ב: בר מהא דהלכה כב“ש ורבי אושעיא מתני איפכא (ובהא נמי) הלכה כב”ה. ובכ“י מ' וראבי”ה 129: כי היכי דתיקו וכו' הלכה וכו'.

ור' חייא בר אשי] כ“י מ‘, מ’ ב' וא”פ: ור' חייא בר אבא, וכ“ה בירוש' ערלה סג ע”א: אבא בר ירמיה כהנא (בר ירמיה) בשם שמואל רבי בא רבי חייה בשם ר' יוחנן גחלי (כצ"ל) ערלה שעיממו הרי אלו מותרות, וסתם “ר' חייה בש”ר יוחנן" הוא ר"ח בר בא.


כ"ז ב:

ודנו דין אחר] רש“י: ג”ש, אבל הוא “בנין אב” (עי' ווייס במכילתא).

רש“י ד”ה שאם לא מצא: ואע“ג] אבל במכילתא נשנה שם בסוף: א”ל ר' יהודה בן בתירה סבור וכו' עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה וכו‘. ועי’ ירוש' כח ע"ד: אית תניי תני וכו'.


כח א:

נותר ישנו בבל תותירו] עי' תוס‘, אבל במכילתא וירוש’: והזמן גרם, ויש לו זמן, וזה פי' “ישנו בבל תותירו”, שיש לו זמן.

מדויל ידיה] כ"י מ' ב': מידול, סורית דַיֵל. (פעיל), אזל ואתא, שמש, דויָלָא תשמשתא, עבדותא.

דלא ממיסה – דממיס] בכ“י מ': לא ממאיס – דממאיס, וכ”ה בדפוי“י בגמ' ורש”י ותוס‘, ורש“ל הגיה ברש”י ד“ה לא ממאסה: ממסה (ושכח להגיה בד"ה או דילמא). וכ”ה (בא') ברא“ש ובמ”מ ועוד. ובכ“י א”פ: דלא מאיסה – דמאיס, כ"י מ’ ב': דמאיס – דלא מאיסא, וכ“ה מהר”ם חלאוה. והוא אפוא אתפעל: מִימִיסָה – דמִימִיס (= מיתמיס)?

ע"ז דלים המלח] כדמפורש ברישא דמתני' (ע"ז מב ב), ועלה קאי ר' יוסי.

תניא כוותיה דרב יוסף וכו‘] פשטא דברייתא, דע"ז מד א, שר’ יוסי מביא בה ראיה מעגל, משמע דשוחק ומטיל לים בעי. ולפשט הברייתות כאן שניהם, חמץ וע"ז, שוים.

תוס' ד"ה ותנן נמי כי האי גוונא וכו‘] אבל עי’ כב א והרי דם וכו' ואין הזבל נחשב שלא כדרך הנאתו.

בגמרא: הא בחיטי] עי' להלן לג ב: ל"ש אלא פת אבל חיטי לא, וכנוסח כאן: דלא מאיסהדמאיס.

בכולה סוגיא: רבה] בד“ו ובזליא: רבא בכל העמוד בגמרא וברש”י, וכ“ה בר”ח ורש“י כ”י, ורש“ל הגיה כן ע”פ התוס‘; ובכ"י מ’ ב' בפעם הראשונה רבא, ובכולהו: רבה. ור“ח סיים: והלכתא כר' אבא; “רבא” זה הוא אפוא: ר' אבא678, והיינו ד”מתקיף עליה רב יוסף" שהיה חבריה (הגדול) דר' יוסף (ב"ק קב א ועוד), תלמיד ר"ה ורב יהודה.

דתניא] ברייתא זו (אבל רק מחלוקת ר“י ור”ש) גם בירוש' כאן כח סע"ד, ושם: האוכל חמץ משש שעות ולמעלה וכן חמץ שעבר עליו הפסח וכו' (=תוס' פ"א ח).


כח ב:

רש“א וכו‘] עי’ תוס‘, ומפורש בירוש’ שם: מודה ר”ש באסור שהוא אסור, ו“איסורו מדבריהן” כדברי ר' יונה ור' יוסה שם, וכן בחולין ד ב דחמץ שעבר עליו הפסח לר"ש “דרבנן”.

ומניין] כ"י מ' ב‘: מניין (וכן שם למטה), ספרי פיס’ קל, וברייתא אחרת היא שצירפה הבבלי לכאן (הברייתא הראשונה אומרת “עובר בלאו”, השנייה “בלא תעשה”).

מ“ט דר' יהודה וכו'] לא תאכל עליו חמץ ללפני זמנו כל מחמצת לתוך זמנו (דסמיך ליה שבעת ימים שאור), מהר”ם חלאווה ור“ח כט א: “לא יאכל חמץ” לאחר זמנו. ובירוש' כח סע”ד יליף לפני זמנו ותוך זמנו מ“לא תאכל עליו” ואחר זמנו מ“לא יאכל חמץ היום”.

לכדתניא אין לי] עי' רש“י ולהלן מג א ומכילתא דרשב”י [הוצ' אפשטיין־מלמד 24] ומכילתא דר“י פסחא פ”י.

ת“ל כל מחמצת לא תאכלו] להלן מג א בכ”י מ' ב' הנכון: ת“ל מחמצת, ולא יותר, וכ”ה בילקוט שם, ובכ“י מ' ור”ח שם: ת“ל כי כל אוכל מחמצת, ושם בע”כ אהאי קרא קאי, ושם: “אי הכי דלאו נמי להכי הוא דאתא”, וע“פ זה שנו זה כאן ל”כל מחמצת לא תאכלו“, ובכ”י מ' ב' רק: ת“ל כל מחמצת, והנכון, ת”ל מחמצת, ולא יותר. וברייתא דמכילתא דרשב“י (שם) הוא, ובמכילתא שלנו שם דריש “מחמצת” ל”שאור".


כח סע"ב:

(אמר מר)] ליתא בכ“י מ' ב', וכן נכון שהרי כ”ז פירושא דברייתא, ועדיין לא סליק לשאלתיה.

נפקא ליה מבערב תאכלו] עי' תוס' דפסיק מקידושין לז ב: מושבותיכם וכו' סד“א וכו' בזמן דאיכא פסח אין וכו'. אבל כבר תירצה מהר”ם חלאוה: א“ל דהתם לאו דוקא “בזמן” אלא “במקום” והיינו דילפינן לה ממושבותיכם וקמ”ל (כן!) דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלים. והכא שמעינן אע“ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. וכן מפורש במכילתא דרשב”י [הוצ' אפשטיין־מלמד 22]: אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין ביהמ“ק קיים מניין ת”ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בארץ בחו"ל מניין ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות.

מערל ובן נכר] עי' רש“י: ערל שמתו אחיו וכו‘, ובחולין ד ב: ואפילו ערל ואפי’ ישראל מומר האי ערל ה”ד אילימא מתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא אלא פשיטא מומר לערלות (= מומר לדבר אחד) וכו‘. וכ“כ רש”י בפיה“ת בא (יב מד): להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו למד מבן נכר. וב”בן נכר" פירש: “מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה”, ע“פ זבחים כב ב: בן נכר יכול בן נכר ממש ת”ל ערל לב (יחז' מד טו) א“כ מה ת”ל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (רש"י: נחשבים לנכרים), ובמכילתא דר“י פסחא פט”ו תניא: כל בן נכר לא יאכל בו אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנאמר וכל בן נכר ערל לב. ושם: כל ערל לא יאכל בו והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו אבל ישראל ערל שומע אני יהא כשר לאכול פסח ת"ל וכו’.

ובמכילתא דרשב“י [הוצ' אפשטיין־מלמד 35]: כל בן נכר לא יאכל בו מה וכו' זה ישראל משומד679 שעבד ע"ז, כלומר מומר לע"ז, וכ”כ הרמב“ם (הל' ק“פ פ”ט ה"ז): המאכיל כזית וכו' ומומר לע"ז ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר, ודלא כרש”י680.

דכתיב וכל ערל לא יאכל בו בו וכו‘] לקמן קכ א: דתניא וכל ערל וכו’, ובכ“י מ' ב' כאן: דתניא [כל בן נכר לא יאכל בו] וכל ערל, ובכ”י מ' וא“פ כבתוס‘: דכתיב כל ערל לא יאכל בו וכו’ וכל בן נכר לא יאכל בו בו וכו', וסדר כ”י מ' ב' טוב יותר כסדר הכתוב. וברייתא היא במכילתא דרשב"י [35] ושם [37] (בין בערל בין בב"נ).

וכתיב בהאי] לקמן קכ ע“א: וצריכי (רשב"ם: וצריכא), וליתא שם בכ”י מ' ב' וא“פ, ועי' רשב”ם שם, וכ“ה במהר”ם חלאוה כאן: וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמים אימא לא (ע"פ הגמרא להלן צו א) ואי אשמעינן הני תרתי

משום דלא מדחו לפסח שני וכו' (כרשב"ם שם). לקמן קכ ע“א כל הענין, ומה שנאמר כאן לר”ש נאמר שם לרבא, ודאמרינן כאן לר' יהודה – שם לר' אחא בר יעקב, משום דראב"י כר' יהודה (אע"ג דהדר ביה) ורבא כר"ש (כט א), ובזה מיושבת קושית התוס' כאן ושם.


כט א:

דאפי' בתוך זמנו מותר (בהנאה)] ליתא בכ“י מ' ב' וא”פ, וכן נכון, עי' רש“י ותוס'. וכן למטה: וה”ק חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר (בהנאה) – חסר כנכון בכ“י מ' ב' וא”פ ור"ח. ובירוש' כח ד איפליגו ר' ירמיה ור' יוסה: בתוך הפסח מהו, ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסה אמר אסור וכו'.

משום לא יאָכל חמץ] קרא דשמות יג, דיליף מיניה לעיל (כח ב), אחר זמנו.

מעל] ברש“י כ”י: [לשון שכת' בחוץ681. ל"א מעל וחייב קרבז מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים דמזבין ליה מוכר (גזבר!) לגוים ואיסור הנאה לאו אהקדש רמיא דהקדש לא מיחייב במצות וכן עיקר והפסדיה להקדש (כר' שמעון דאמר חמץ (כצ"ל) לאחר הפסח מותר). יש טועין וכו' ולא ידע שהוא של הקדש. רב יוסף אמר בפודין קדשים להאכילן לכלבים קמפלגי מ“ד מעל סבר ראוי היה באותה שעה לימכר לגוים ובר דמים הוא ודר' נחוניא לית לן ומ”ד לא מעל סבר אין פודין לגוי הרי הוא ככלבים. עד כאן], וכ“כ מהר”ם חלאווה: א“נ דתרווייהו אית פודין את הקדשים וכו'. ראב”ד: אפי' לרבנן דאסרי ליה בהנאה ה“מ דהדיוט אבל דגבוה ודאחרים כשם שאין בהם משום תשביתו ולא משום לא יראה כך הם מותרים למכור לנכרי הילכך מאן דאמר מעל, ס”ל פודין וכו' ועד"ז הולכת כל השמועה דלא כר' יוסי הגלילי אלא כר' שמעון דלאחר זמנו וכו' ובכולהו אין פודין גרסינן.

מאן יש אומרים א“ר יוחנן] חסדא, כ”ה כ“י מ‘, מ’ ב', א”פ ר“ח והמאור; ועיקר, שכן רגיל ר”ח לומר: מאן י"א (כמו ב"ב לו ב, צג ב)682, מאן תנא.


כט ב:

בדבר הגורם וכו‘] עי’ ר“ח, וכב”ק צח ב: דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן היא לר"ש דאמר ודבר הגורם וכו' מחייב וכו'.

ראב“י אמר דכ”ע דבר הגורם לממון כממון דמי] כ“י מ' ב' ור”ח: לאו כממון (ורש“י הגיהו, עי' רש”י), ופירשו: ת“ק כר”ש דאמר… לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום וממון מעליא הוא לפיכך מעל וי"א וכו'.

בכ“י א”פ ומהר“ם חלאוה ומאור: דכ”ע [אין פודין ודכ"ע] דבר וכו'.

ולפי ר“ח צ”ע למה לדרב אשי לא מעל “לרבנן” והרי לר“ש מותר לאחר הפסח “וממון מעליא הוא” ולא גורם, ואפשר דלרב אשי כיון דהשתא לא שוי כלום אין זה ממון אלא גורם, ולכן פירש דמ”ד מעל כר' יוסי הגלילי.

רב אשי אמר דכ“ע אין פודין] כ”י א“פ ומאוד ורי”ד: דכ“ע פודין (ורש"י הגיהו, ועי' תוס'), כ”י מ' ב‘: רב אשי אמר בפלוגתא וכו’, והשאר ליתא. ומתפרש לגי' כ“י מ' ב' ור”ח כדראב“י וצ”ע.

וצריך להעיר דבכ“י מ' בריש העמוד: בהא לישנא דב”ע פודין (ונוסף בגליון: אין).

בתוס' פ"א יב תניא: חמץ של נכרי מותר אחר הפסח מיד (דפו' וכ"י ו') רבן שמעון בן גמליאל ור' יוחנן בן ברוקה אמרו אף של הקדש מותר אחר הפסח מיד.

ת“ק סבירא ליה אפוא דחמץ של הקדש אסור בהנאה גם אחרי הפסח. והיינו פלוגתא דברייתא שלנו: מעל כברשב”ג, לא מעל כת"ק.

(רב לטעמיה ד)רב ושמואל וכו‘] כ"ה נו’ ספרים שלנו המוגהים, אבל בכ“י מ': [הא] רב ושמואל, וכן העיד ר”ת בס' הישר סי' שפ“ב (וכן בתוס' חולין צז א) בשם “ספרים קדמונים” (ישנים): והא רב ושמואל (עי' שם דף לח ע“ד ול”ט ע"א), ורש”י הוא שהגיה: רב לטעמיה (ר"ת שם).


לא א:

אסור (במשהו כרב)] עי' בתוס' וס' הישר שם, שהוכיח ר“ת מתוך ה”ג, דלא היה לפניו כן בגמרא, וכן ליתא “בספרים קדמונים” (ר“ת שם וכן רז”ה במאור), וע“פ ה”ג הגיהו. ובכ“י א”פ באמת ככל לשון ה“ג: אסור [גזירה שלא במינו אטו מינו ומדלא יהיב שיעורא ש"מ] במשהו כרב. אבל ראבי”ה ח“ב סי' תס”ב (עמ' 77) כותב: ועוד כי יש בכל הספרים חדשים גם ישנים שכתבו במשהו. ובתשובות ששלחו מבבל כתבו והשיבו על דבר זה שיש ספרים שהם מימות רב אשי שהוא סוף הוראה וכתוב בהן במשהו כרב, וכן כתב הרמב“ן במלחמות: וכבר נבדקו בבבל ספרים הישנים בזה עפ"י שאלת חכמי הצרפתים683, וכבר העיר אפטוביצר במק”א, שהוא תשובת רב שמואל בר עלי ה“גאון” שבימי ר"ת בבגדד.

וודאי שמימות רב יהודאי הוסיפו בספרים “במשהו כרב”, וכן בתשובתו שבתה“ג ליק סי' מהו:…בין שלא במינו כרב בהא ניהו דהלכתא כרב וכו', ובתש”ר, ח“ב 5: במשהו כרב, ובס' הישר ותוס': במשהו, וכן בתשובה השניה שבה”פ סי' קסג: במשהו כרב684.

אבל גם בתשובה שבשע"ת סי' רצב685: בין שלא במינו אסור ודייקי רבנן מדלא יהיב שיעורא למילתיה למימרא דבמשהו כרב ושלא בזמנו וכו'.

בתוס' ד“ה אמר רבא: וגם ר”י גאון פסק כן וכו' דשאלו מקמיה וכו‘] תה"ג ליק סי’ מה ותש“ר ח”ב, 5.

וכן משמע בה“ג דלא גרס ליה] דפוסק בה”ג אמר רבא הלכתא חמץ בפסח בין במינו ובין שלא במינו אסור מדלא יהיב שיעורא למלתא למימרא דבמשהו כרב הרי לך שבמשהו כרב לא היה בספרים אלא מסתמא קא פסיק רב יהודאי כן ומתוך כך נכתב בספרים חדשים מקרוב באו686.

שם: דבהדיא סבירא ליה לרבא בפרק גיד הנשה מין במינו בס' וכו‘] ואעפ"כ עי’ זבחים עט א: “אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא, מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא היכא דאיכא חזותא במראה” (אע"פ שלא נאמר לענין היתר באיסור).

ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא וכו‘] ר' אפרים מפרש כן בתוס’ חולין צז א.

ובהקומץ רבה משני רבא דסבר (צ"ל: קסבר) ר“י מין במינו וד”א וכו‘] גם בחולין קח א: “טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה התיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור (מתני')”; "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכו’ מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל לימא פליגא אדרבא דאמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו (“וח”נ יש כאן רוטב שיוכל לבטל את כל החתיכה הנאסרת") וכו' “. וכן שם ק ע”ב.

ובה“ג של אספמיא] ה”ג ד“ב ה' פסח, וכ”ה בשאילתות סי' פד.

ובתה“ג שכתב וכו'] תג”ק סי' מו וגם בה"ג סי' קיג.

ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא וכו‘] כל הענין עד “היסיקו מבחוץ הוא ואסור” גם בזבחים צה ב, והשאילתות סי’ קלז העתיק מזבחים.

טיחיא] כאן פי' רש“י: שומן נתנו בו בקרקעיתו, אבל בזבחים פי': טחו ביה טחיי (כ“ה בד”ו רפ"ט) מין טיגון הוא שעושין מלחם וטשין התנור באליה ואופין את הלחם אחר שטחוהו. ובמסכת שבת (קיט א) נמי אמרינן תלתא סאוי טחיי, ובזבחים שם בד”ו רפ“ט: דאטחו ביה טחיי, וכ”ה כאן בכ“י מ' ב‘. והערוך מעתיק משניהם: דטחו ביה טחיי פי’ טחו את התנור בשומן של בשר, ר”ח: ההוא תנורא דטחיה בשומן של בשר, וגם בשאלה שבשאילתות שם: כגון תנורא דטחו ביה טיחיא דבשרא דדבר טמא, ועי' מו"ק יז א: ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא, “כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם”.


ל ע"ב:

התם תנור] צ“ל: רב מוקים לה לההיא בתנור וכו', וכ”ה בזבחים וברש“י כאן ובכי”י.

ואי מלייה גומרי שפיר דמי] ליתא בזבחים שם ולא בשאילתות ולא בה"ג.

בעו מיניה מאמימר] כ“ה בכל כי”י כאן, אבל בע“ז לג ב: מרימר, בשניהם, וכן בשאילתות שם: ת”ש דבעו מיניה ממרימר לענין חמץ בפסח וכו‘, ואי גרסינן כאן: א"ל זה תשמישו וכו’ צ“ל דהיא מרי בר מר (כבע“ז בכ”י מ'), אבל בכ”י מ' ב‘: אלא, וכן בע“ז בכ”י מ’: אל', ובדפוסים ליתא כלל.

דמידייתי] צ“ל: דמדייתי, כבע”ז וכאן בכל כי“י וראשונים. רש”י בע"ז: מזיעין והוא פעל מן “דעתא” “זעה”, סורית: דַעֵת, מְדַעֵת מְדַעתֵין, (אבל ר"ח וערוך פירשו: נשחרים, מן “דיותא”, “דיו”).

תוס' ד“ה והלכתא] בברייתא שבגמרא ע”ז עה ב ליתא רק “כגון השפודין והאסכלאות”, וכן בספרי זוטא סוף מטות חשיב “סכין” מדברים שאינם צריכים לא ליבון ולא הגעלה687, כמשנת ע“ז: הסכין שפה והיא טהורה, וכדאמר ר”ה בריה דר' יהושע (ע"ז עו ב): לאכול בו צונן.

ושכתב תוס' "דאמר בירושלמי דמיירי וכו' “, שלא “בדיוק הוא”, שכך הם דברי הירוש' על משנת ע"ז הנ”ל: רבי בא בשם רב יהודה הדא דת מר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכין ליבון.

חמצו] בתוס' ובירוש' תמיד: חמיצו, חמיצן, = חֲמֵצו, כמו חָצֵר, חֲצֵרו.


רב נחמן בר יצחק בכוליה פרקין

ד א: והשתא דקי“ל וכו' ארנב"י, בעו מיניה מרנב"י וכו' א”ל רנב"י;

ה א:רנב"י אמר;

ו ב: ארנב"י אתיא;

ז א: ארנב"י;

ז ב: ארנב"י;

ח א: ארנב"י;

ח ב: רנב"י אמר משום סכנת וכו';

ט–יד – הויות דאביי ורבא!

טז א: ארנב"י אחדא;

יז סע“ב: ארנב"י ת”ש;

כ–כא – רבא ואביי.

ובשאר המסכת: לב ב–לג א, מ ב, מב ב, נ א, פג א.

ובפרק י כמה פעמים: קה א־ב! קז א: ארנב"י אנא תנינא לה לא גידול בר מנשיא ולא גידול בר מניומי אלא גידול סתמא וכו' (ועי' דה“ר ח”ב 500–501), קח ב, קיג א, קיח א, קיט ב = ז ב!

ועל דרכו של רנב“י לערוך ולחתום, יורה גם תענית טו א: ארנב"י אף אנו נאמר (כצ"ל) לא הכל לאורה, וכו‘, ובחולין נו ב: אמר רב שמואל בר חייא אמר רבי מני אדומין וכו’ ארנב”י אף אנו נאמר אדומין וכו'.

והשוה שבת לו א: אמר אביי אף אנו נאמר וכו' אמר רב אשי אף אנו נאמר וכו' – ואביי ורב אשי שניהם בוני התלמוד.


ב. ב“מ פ”י


הבית והעליה (ב“מ פ”י)


קטז א – משנה א'

הבית והעלייה] “בית” בניגוד ל“עליה” היא דיוטא התחתונה, וכן באהלות כ“פ ובנגעים (פי“ג מ”ג). ובנדרים (פ“ז מ”ד) שנינו: הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר”מ וחכ“א עליה בכלל הבית. הנודר מן העליה מותר בבית. ואמרו בגמרא (נו א): מאן תנא (ספרא מצורע פרשה ה יא) בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העלייה אמר רב חסדא רבי מאיר היא וכו' (בספרא: להביא). אבל בנגעים פי”ג מ“ג תנן: בית שנראה בו נגע היתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה, ואמרו בספרא מצורע פ”ה ג: אבניו ולא אבני העלייה, עצים ולא עצי העלייה, עפר ולא עפר העלייה, מיכן אמרו נראה נגע בבית נותן את הקורות לעלייה וכו'.

סתם ספרא – ר' יהודה, “חכמים” דמתני' דנדרים, ולפיו עליה בכלל בית; אבל לנגעים פי“ג מ”ג וספרא פ“ה ג אין עליה בכלל בית, כר"מ688. ור”מ דריש: בבית להוציא את העלייה. אבל בנדרים פליגי בלשון בני אדם.

של שנים] שותפין או יורשין.

שניהם חולקין וכו‘] ‏ רש“י בדפוי”י: הכל לפי שהאחד הוא גבוה וכו’. ורש“ל הגיה והוסיף; [הגובה] (ולא “הגבוה” כבדפוסים!); אבל הר”ן בחידושיו והמגיד מביאים בשם רש“י: אעפ”י שהאחד גבוה וכו‘, והקשו עליו מתוס’ ב“מ פי”א א': במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם שוין, אבל אם היה האחד גדול ואחד קטון זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו689.

בעצים ובאבנים ובעפר] עצי הקורות ומַלבנות הפתחים והחלונות ושתחת השקוף ואבני הכחלים ועפר הטיח (“ועפר אחר יקח וטח את הבית”) ושבין הנדבכים. וכן תנן בע“ז (פ“ג מ”ו): אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ, ובנגעים (פי“ב מ”ב): אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר, (מ"ד) עצים כדי ליתן תחת השקוף וכו‘, עפר כדי ליתן בין פצים לחבירו. ועי’ ב”ב ג א: וה"מ בטינא אבל בריכסא (“רפש”) בעי טפי.

ורואין אלו אבנים] אי־אלה, איזו מן האבנים, וכן: אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז?" (ב“מ רפ”ב), וכן נזיר פ“ו מ”ב: אלו הן חרצנים ואלו הן זגין? חרצנים וכו'. והרבה כאלה.

העשויות]‏ בכי“י וירוש': הראויות (ראויות), וכן ברי”ף ורש“י. רש”י (ע"פ הגמרא): והכל לפי המפולת שאם נחבס (כצ"ל) הבית מיסודו וכו' יש לדעת שהתחתונות נשברו וכו‘. אבל בתוס’ שם תניא: ורואין את העליונות כאילו הן ראויות להשתבר, “כיון שרוב נופלין בחבטה” (כס“ד שבנמ”י, עי' שם). ואמנם בכי“י וברי”ף וברש“י איתא בגמרא: ניחזי אי בחבטא נפל ואי בחבסא נפל, ותו לא מידי (ועי' בגמרא), ובירוש' ריש פרקין אמרינן: תני נכמר כתנור העליונות ראויות לישבר. נפל לחוץ התחתונות ראויות לישבר. ו”נכמר כתנור" היינו “נחבס” ו“נפל לחוץ” – “נחבט”. אלא ש“עליונות” שבירוש' פירושן אלו שמונחות עתה בגל האבנים למעלה ו“תחתונות” – אלו שמונחות בגל למטה. ו“עליונות” שבתוס' הן – עליונות שבבנין.

על־פי הפשט: חולקין בעצים וכו‘, כלומר שכלל האבנים הוא קנין שניהם, אלא שרואין אבניו של מי ראויות להשתבר ונותנין אותן לו, ואם היה מכיר וכו’. והרי משנה זו כמשנת ב“ב פ”א מ"א: לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, אלא שגם שם פריך בגמרא (ד א) “פשיטא” ומשני כבגמרא דידן. ופי' “אם היה מכיר” וכו' בין שלמות בין שבורות, והשני נוטל כנגדן שלמות ושבורות.


גמרא.

אי בחבסא נפיל אי בחבטא נפיל] בכי“י וראשונים: אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל, וכבסמוך. וכאן הנו' בכי”מ: אי בחבטא נפיל [עיליתא איתבר] אי בחבסא נפיל [תתייתא איתבר], וכזה היתה גי' רש“י כאן. שם: נחזי אי בחבטא נפיל (עלייתא איתבור) וכו' (תתייתא איתבור) ליתא בכי”מ, רש“י ורי”ף, ופי' רש“י: יטול העליון הרחוקות אם בחבטא נפול ואם בחבסא נפול יטול העליונות וכו‘, "דהא כי תנן במתני’ חולקין לאו בדינא דשבורות עסקינן” (ר"ן בחי'). “והקשו עליו שאפי' נפלו בחבטה אי אפשר לידע סכום הלבינים של זה ושל זה וכן נמי אם נפלו בחבסא היאך אתה אומר יסול העליונות ועד איזה מקום יטול. ואין זה קושיא אצלי דה”ק היאך שנינו סתם חולקין וכו' והרי אי אפשר שלא נדע בוודאי במקצת אבני הכותל שהם של עליון או של תחתון, דאי חבטה נפל אותן שהן רחוקות אצלו וודאי שהם של עליון והקרובות הרבה וודאי שהם של תחתון ואי בחבסה נפל אותן שהן עליונות הרבה ודאי של עליון והתחתונות הרבה וודאי של תחתון וכיון שכן למה שנינו סתם חולקין וכו' " (עי' שם).

וכפי' מה שהזכרתי בשם הירוש' גי' רש“י ורי”ף מתאימה יותר. “חבסה” כמו גלגולת “שנחבסה” (חולין נב א), בארמית גם “חבץ” (“חביץ קדרא”, “ואם חיבץ”, טבול יום פ“ב מ”ד), “כבש”, “דחק”.

(וליחזי מאן פנינהו) ולישייליה] ליתא בכ“י מ' ופ', ובכ”י ה' ור' ב‘: ונישייליה [למאן דפנינהו], וכ“ה ברי”ף ורא“ש. ולפ”ז פי’ “דפנינהו”, “דפנינהו חד” מינייהו, כב"ב.

דפנינהו בני רה“ר] כלומר דנפל לרה"ר (כמו במשנה שבדף קיז ע"ב) ופנינהו בני רה”ר.

ולחזי ברשות דמאן יתבן וכו‘] כלומר אי פנינהו לחזי וכו’ (ועי' תוס').

בחצר דתרוייהו] בכ"י ה' ור' א' וב': ברשותא דתרוייהו, וכלעיל, וכן נכון.

(א"נ ברשות הרבים)] ליתא בכ“י מ' ונגרד בכ”י פ'. אבל איתא ברי"ף. אבל הרי אמרו “דפנינהו בני רשות הרבים”.

שותפין בכי ה“ג וכו'] רי”ף: לא קפדי אהדדי ואע"ג דפנינהו חד לרשותיה לא הויא חזקה, ופי' אפוא “דפנינהו” כמו שפירשתי “דפנינהו חד לרשותיה”.

סוגיא דב“ב ד' א‘, דלא פירשה690 שותפין וכו’ – נראית “מוחלפת” מכאן, ועי' גם תוס' ד”ה וליחזי.

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ר“נ ור' יוחנן אמרי פטור] כזוג המורכב הזה גם למשל (מנחות נד א ועוד): רב ור' חייא ור' יוחנן – שמואל ור”ש ברבי ור“ל, ובירוש' תרומות מא ע”ד: ר' יוחנן ור“ל (כר' יוחנן בבבלי) – דרומאי; שלשה זוגות הן שנתחברו: רב ושמואל, ר”ח ור“ש ברבי, ר' יוחנן ור”ל. וכן כאן: 1) רב הונא ור“נ, 2) רב יהודה ור' יוחנן, אע”פ שר' יוחנן אינו בך־זוגו של רב יהודה.

ועיקר מחלוקתם היא – בב“ק קיח א: (במשנה שנינו: האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם) אתמר מנה וכו' תנן אבל אם אמר לו איני יודע אם הלויתני פטור, היכי דמי אילימא דלא קא תבע ליה, רישא נמי דלא קא תבע ליה אמאי חייב, אלא דקתבע ליה (“א”ל גזלתני דהוי טענת ברי") וקתני סיפא פטור מלשלם. לא לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים. אתמר נמי א”ר חב“א א”ר יוחנן האומר לחבירו מנה וכו' חייב בבא לצאת ידי שמים.

ובירוש' ב“ק ז' ע”ג: רבי יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים. וכו‘. הוצאתי מן הכיס ונתתי לך. והוא אומר איני יודע. רב הונא אמר אומרין לו את לית ידע אהן ידע. ובסוף פ“ו דשבועות לו ע”ב: סלע הלויתני עליו וכו’ והלה אומר איני יודע. רבי בא רב הונא בשם רב אמר אנת לית ידע אהן ידע.

כדאמר ר“ג כגון וכו‘] גם לעיל צז ב, ולא מצינו עיקרה בגמרא, ועי’ מש”כ רה“ג בשו”ת שערי תשובה ס"ו.

כדרבא דאמר רבא וכו‘] "פי’ ר“ח דדברי רבא בהאי לישנא לא מצינו עיקרה בגמ' ומיהו קבלנו מרבותינו דעיקרה בפרק כל הנשבעין (שבועות מז א) דאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא מתוך שאינו יכול לישבע משלם” (תוס' צח א). בשבועות שם: “דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ה”ד וכו' לאו דא“ל מנה לאבא ביד אביך א”ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אא“ב אביו כה”ג מחייב אצטריך קרא וכו' ".

וצריך להעיר שר' יוחנן סבר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ו“חזרה שבועה למחוייב לה” כר' אבא (= “רבותינו שבא”י" לפי ר"פ, אבל “ר' אמי” כיוון לר' יוחנן), שבועות מז א, שכן אמרו בירוש' שבועות פ“ז לח רע”א: רב הושעיה אמר קמי רבי אמי בשם רבנין דתמן חזרה שבועה לסיני רבי יוחנן בשם רבי ינאי חזרה שבועה לבעלין וכו' ממה דהוא גברא חשוד ולא יכיל מישתבע לי קום שלם לי. ועי' תוס' צז ב ד“ה ה”נ כגון.

(אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי)] ליתא בכ“י ה' ור' א' וב' ונמ”י; ובר' א' וב' בל"א איתא. ולפי גי' שלנו סתם גמרא דלעיל קדומה לאביי.

אדרבה (הא ריע טפי וכו' דהאיך נינהו)] לי' כי“מ (במקצת) ופ‘, ור’ א' וב' בל"א: אדרבה מדלא קא מבשקר אלא חמשין האי ריעא טפי אלא וכו'; “מבשקר” כמו ביבמות קכ ע”א: ולא בשקרוה, עירובין יט א: ולא מבשקר ליה, תרגום: ולבקר בהיכלו (תה' כז ד) – ולבשקרא, מנדעית: בשקר = שבקר.

אלא (אמר אביי)] ליתא בכ“י פ', ובכ”י ר' א' וב': בל"א.

למלבנא] כי“מ ופ': לליבנא. הגמרא מפרשת “אבנים” – לבנים ע”פ מצב הדברים בבבל!

ברש“י ד”ה לחשבון שבורות וד“ה לחשבון שלמות: שכנגדן] צ”ל: שכנגדו (כבנמק"י), כמו: שכנגדו נשבע ונוטל (שבועות פ“ז מ”ד), שכנגדי חלוק עלי (כתובות פד ב).


משנה ב'.

הבית והעליה [של שנים]]. “של שנים” כנו' המשניות, הירוש' והבבלי כ“י מ' (וכ“ה בפיסקא בכמה כי”י), ה”ג, רי“ף ורא”ש. וכ“ה בתוס' פי”א ג‘, ורש"י הוא שמחָקו במשנתנו, “דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא” (ועי' תוס'). אבל על פי הפשט אין המשנה כאן עוסקת בשוכר, שדין השוכר שנוי בסוף השואל (קג א): המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית וכו’, ושם אפוא היה צריך לשנות גם דין משנתנו. ושם שנוי בברייתא (קא ב): המשכיר בית לחבירו משכיר חייב וכו' לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה וכו', ובוודאי שאם השכיר לו עליה ונפחתה המעזיבה שהוא חייב לתת לו גם המעזיבה (שהיא “מעשה אומן”).

והגמרא אינה מפרשת את המשנה (“מוקי לה בגמרא” אומרים התוס') בשוכר, אלא שהיא מניחה שמשנתנו עוסקת, עוסקת גם, בשוכר, כענין שפירשה משנת השואל (שם סע"א). והרי רואים אנו שלא הבדילו בין שותפין ושוכר בענין זה, שהרי, כעין דברי עולא (קי"ז ב') “תחתון הבא לשנות וכו' לסכך בארזים וכו' למעט בחלונות” וכו' שנאמרו לענין – ובענין – שותפין שנוי בתוס' ב“מ פ”ח לב–לג לענין משכיר: המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית היה מקרה בארזים לא יקרנו בשקמים וכו' היו בו חלונות וכו‘. והראיה שהביא הר“ן דבשותפין תחתון נותן את הכל “מדתנן גבי בית ועליה שנפלו דשניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר והיינו משום דתחתון נותן תקרה של עליה ומעזיבה של תחתונה ואילו היה עליון נותן מעזיבה של תחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו”, – ראיה זו אינה ראיה. שהרי “תחתון נותן את התקרה” היא דעת ר' יוסי, אבל לת”ק תחתון נותן את הכל, וזו היא דעת הסתם שבמשנה א’.

ועוד שבמ“ד (קיז ב) תנן: וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינת אחר (כנו' כ“י ה' ור' א' וב‘, ירוש’ ורי”ף ועוד) על גביו הרי בעל הגנה וכו‘, “וכן” זה נמשך בלי־ספק, כפי’ הריב”ן, על משנה ב' שלנו, וכאן, במשנת “וכן”, הלא נאמר “וגינת אַחֵר” (ולא רק “בעל הגינה”, כמו “בעל הבית” ו“בעל העליה” שבמשנתנו). ומ"ג (קיז א) הלא בוודאי עוסקת בשותפין, ואיך אפשר שיבוא אחריה “וכן” הנמשך על שוכר, אפילו אם “וכן” זה אינו נמשך למשנה שלפניו אלא לזו שלפני פניו.

התוס' (קיז ב) אמרו: “ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם”, אבל בתוס' ר“פ כ”י ברלין: “ור"י בר נתן מוקי לה בשוכר ומשכיר וקאי לעיל אפלוגתא דר' יוסי ורבנן וא”ת למה הפסיק בפלוגתא דר' יהודה ורבנן י“ל ששונה תחילה כל המחלוקת ואח”כ [ענין דומה לזה] של ר' יוסי ורבנן. ובדין דליתני פלוגתא [דר' יהודה] ורבנן מקמי של ר' יוסי ורבנן אלא פלוגתא (של ר' יוסי ורבנן אלא פלוגתא) דר' יוסי ורבנן נשנית תחילה ולא זזה ממקומה".

ואמנם כן – לפני התוס' פי“א ב–ג היה תחילה מ”ג ואחריה מ“ב, שהרי היא שונה תחילה בהלכה ב‘: הבית והעליה של שנים ורצו שנים שלא לבנות התחתון בוטל שני חלקים וכו’, כמו בברייתא קיז סע”ב, וזו נשנתה למ"ג! אלא שבמשנתנו לקוחים מ“א, מ”ב ומ"ד (ומ"ו) ממקור אחד (ר' יוסי) ומ"ג – ממקור אחר (ר' יהודה?).

ועי' עוד להלן קי“ז סע”ב אצל “הכותל והאילן”.

נפחתה העלייה] בתוס' שם: ונפחתה המעזיבה.

“נפחתה”, “נשקעה”, ו“נכבשה” במקומה ונשברה, כמו “בית שנפחת וסיכך על גביו”, סוכה פ“א מ”י, סורית פחת, מנדעית “בהת”, Florilegium (de Vogue), 364 שו' 178–180: תיברית הרבה (= חרבה) ורצפית (“שפוד שנרצף”) קאשתה ובהתית קמאנה (“אשפתו”).

בארבעה] טפחים, אבל בכ“י מ' כאן וקי”ח א: בארבע אמות, ובכ“י פ' ור' א' כאן: בארבע, אבל בדף קיח א בפ' ור' ב‘: בארבעה. ואינו נמצא בראשונים, אלא דאין סברא לומר שמפני חור של ד' טפחים ירד למטה, אבל גם “בארבע” שאמות הן, רחוק. ובירוש’ כאן: תני נפחת מקום התנור יורד למטה, מקום הכירה יורד למטה. ועי' ב”ב פ“ב מ”ב: לא יעמיד אדם תנור וכו' היה מעמיד בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח.

דאמר ליה עלייה וכו'] בתנאים כאלה שבע"פ ובשטר דרשו חכמים “לשון הדיוט”.

אני מוכר לך] בכי“י וברי”ף וברא“ש משכיר, ובירוש' לה”ד: אמר ר' לעזר מעשה בדלית אחת שהיתה מודלה על פרסיקו של חבירו ונפשח הפרסק וכו' א"ל ר' יוחנן ולא מתניתא היא וכן בית הבד וכו', ונראה איפוא דבשותפין או ביורשין מיירי.


קיז א

לאפקינן] ה' לאפוקן (כלומר: לאפוקי יתי), וכן רי"ף: דאפוקן; מ' ור' א' וב': דאפקן, והנכון: אדעתא דאפוקן (“אדעתא דהכי”).

דרך פתחים משתמש או דרך גגין וכו‘] בירוש’ שם ה“ב: אלא דו אמר ליה עביד לך סולם דלא תיהוי עליל ונפיק גו ביתי. ודלא כבבלי, ד”את“ל” הלכה היא.

קינים וסנאין וסטיני א“ר שב”ל לווחים] “קינים” = קיני דעירובין ג' א‘: מאי אמלתרא ר’ חמא בריה דרבה בר אבוה אמר קיני כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקא דארזא. μέλαθρον, “קורה”. וזהו פי' תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה (כלומר: קורות תעשה) וכפרת וגו' (בר' ו יד), אבל מה ענין “מדור” בפסוק זה, המדבר מחומר הבנין?! 691

וסנאין] מסופק, בכ“י ר' א‘: קנים וסטאין יוסטני, ואפשר שנשתבש מן “יוסטני” הסמוך, וצריך למחקו לגמרי. או שפי’ “סנאין” (כ"י ר' ב': וסאנין) כאן, כמו “הסינין (הסנין)” יוצאין מן הקרשים בברייתא דמלאכת המשכן, וכן בכלים פי”א מ"ו “יד” הקרש שנכנס לתוך חברו, וכן בקורות.

וסטיני] בכי“י ר' א‘, ר’ ב' וה': יוסטני וכצ”ל, ובירוש' כאן: רבי יוסטא בשם ריש לקיש התחתון נותן תקרה ולווחים, ועי' בירוש' ב“ב פ”ח, טז ע"ב: רבי יוסטיני הוה ליה עובדא וכו' קם קומי ריש לקיש וכו', הוא Justus, Justin.

הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וכו‘] כזה בב"ב ו’ ב'.

(למ"ד העליון וכו' מן המזיק)] חסר בכ“י פ' וכן עיקר, דאמתניתין קאי, עי' רש”י.

ותיסברא ר' יוסי ורבנן לענין נזקין (פליגי והא)] מ' פ‘, ר’ א' וב' ורש“י: ורבנן [דהכא בהזיקא דתחתון פליגי אדרבה] לענין נזקין איפכא וכו', ובכ”י ה' בקיצור: ותסברא והא לענין נזקין איפכא וכו'.

(אלמא) רבי יוסי סבר וכו‘] כי"מ: [והוינן בה במאי קא מיפלגי] ר’ יוסי סבר692 וכו‘. – בב"ב יח ב: אלא לעולם ר’ יוסי על הניזק ס"ל וכו‘. – ואשתמיט להו דר’ יוסי בשם מנחם בנו אמר לה (עי' חסדי דוד).

בחזוק תקרה קמיפלגי] עי' קא ב: משכיר חייב וכו' לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה. וצ“ל בכולן: חזוקי תקרה, וצ”ל: ואשוויי גומות עליון בעי לאשוויי, (רי“ף וכן כ”י ה' ר' א' וב').


משנה ג

יציאותיו] כמו “אם היציאה יתרה על השבח”, שבב“ק (כאן בע"ב, ונשתבש), וכן “יציאות” השבת במובן “הוצאות”; וכן בארמית “נפקתא” (עז' ו ד, ח = יציאה), “Ausgabe”, וכצ”ל בכולם.

ויושב בבית] התוס' גרסי: ויושב בתוכה, וכ“ה בכ”י פ' ור' ב‘: ויושב בה, אבל הנכון כנו’ שלנו: בבית. שנוח לו לאדם לשבת בדירת קבע שלו ואפי' היא עליה מלשבת בדירת עראי של אחרים ואפי' היא בית.

רש“י ד”ה א“ר יהודה מורכב משני פירושים של רש”י: א) דאם אין נותן לו שכר מחזי כרבית (וצ“ל: “א”כ אף בעל העלייה זו כשהוא חוזר [ונוטל] מעותיו מזה שהוא דר בתוך שלו צריך להעלות שכר ואי לא מחזי כרבית”, אבל בנמ“י העתיק כברש”י שלנו). וב) הוא הפי' שהביא תוס' ר“פ כ”י: לכ"נ פי' אחר שפ"ה משום דאית ליה זה נהנה וזה לא חסר חייב (ופי' רש“י שברי”ף הוא בעיקרו הפי' השני, אלא שנוסף גם בו: דאי לא מיחזי כרבית).


קיז ב

שנה (לנו)] ליתא בכ“י מ' ופ‘, אבל כזה גם בירוש’ כתובות פ”ד כט ע“א: לא את הוא ששניתה לנו (ר"נ לרבי), שבת קיב ב: רבי (ר' יוחנן לחזקיה) שנית לנו (כלים פכ“ו מ”ב:) סנדל, מעילה ז' א‘: בעא מיניה ר’ יוסי מר' יוחנן וכו' א”ל ר' זירא כבר שנית לנו (חולין פ“ט מ”א!) אלל,

(הוי [ליה] אסמכתא ושמעינן ליה לר' יהודה דאמר) [אסמכתא] לא] וכן ר' א' וב' ופ‘. רש“י: הכא אשמועינן הכי ואין זה לשון הגמרא, אבל בכ”י מ’: [קסבר ר“י אסמכתא היא ואסמכתא] לא קני [ותו לא מידי]. ובכ”י ה': [ואידך משום דקסבר אסמכתא] לא קניא, והשאר ליתא.

אלא משום דאיכא שחרוריתא] ע“פ הבבלי ב”ק כ א.

לצבוע וכו'] ע“פ ב”ק ק ב.

ומי שפרע וכו‘] ע“פ ב”ב קסח א, ור’ אמי אמר שם: וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי וכו‘, אלא שפי’ הגמרא שם דקמיפלגי באסמכתא אינו מוכרח להיות לפי דעת ר' יוחנן, שאחריו שם.

תחתון הבא וכו‘] כזה בתוס’ ב“מ פ”ח לב–לג לענין משכיר.

אין לו לא וכו‘] בכי"י: אין לו [לבנות] לא וכו’, וכזה בתוס'.

(תניא אין לו לזה ולא לזה) וכו' כלום] בכ“י ר' א‘, פ’ ורי”ף: מאי [תנא] אין לבעל העליה וכו‘. ה’: [איבעיא להו] אין לו לא לזה ולא לזה מאי [ת"ש דתניא] אין: למחיקתו של הרש"ל אין כל יסוד.

בה“ג ד”ו אחרי מימרא דעולא תיכף: אין לו לא לזה ולא לזה אין לו לבעל העליה בקרקע כלום. תניא ר' נתן וכו', ואפשר לפי זה שכל־זה עדיין מדברי עולא הוא, אבל רחוק הוא.

תניא ר"נ וכו‘] בתוס’ סתם: ורצו שנים שלא לבנות התחתון נוטל וכו'.


משנה ד

וכן בית הבד וכו'] כבר אמרתי, ש“וכן” זה נמשך למ"ב ובאחין ושותפין עסקינן.

וגינה אחת] כ“י ה' ור' וב' וירוש' ורי”ף: וגינת אחר, כלומר: גינה של איש אחר.

הכותל והאילן וכו‘] בכ"י ר’ א‘: הכותל והאילן, מי שהיה וכו’, השוכר את הפועל, הן משניות בפ“ע וסדורות כ”א במקומה.

הכותל והאילן וכו‘] אין מקומו כאן אלא בב“ק פ”ג מ“ב, אלא משום דאיירי בנפילה ד”נפל הבית" הסמיכו לכאן, ונכנסו בתוך הוספה זו של מ"ד סעיף ב’ עד מ“ה – משנה ה' סעיף א' וב‘: מי שהיה כותלו וכו’ (דאיירי בנפילה, ואגב לו:) השוכר את הפועל. והמשך של מ”ד סעיף א' – הוא מ"ו: שתי גנות וכו'.

משנה ה' סעיף ג‘: המוציא זבל וכו’ (קיח רע"ב), מקביל לב“ק פ”ג מ“ג – ומקור אחר הוא, “ומתני' דב”מ דלא בר' יהודה” (בבלי קיח ב) ודלא כר' שמעון (עי' תוס' שם פי“א ט: רש”א וכו' בתוך שלשה ימים פטור וכו', ובבלי שם).


קיח א

השוכר וכו' טול מה שעשית בשכרך] עי' כזה תוס' ב“מ פ”ז ד.

בארבעה] בכ“י מ' גם כאן: בארבע. נ”ל שסתם התלמוד העביר פלוגתא דרב ושמואל גם למשנה זו, והצריכותא היא צריכותא דרבנן סבוראי.

א“ר יוחנן שלשים יום] בירוש' כאן, יב ע”ג: רבי הושעיה אמר שלשים יום, אבל בירוש' ב“ק פ”ג ג ע“ג: תני רבי הושעיה, וכ”ה בתוס' ב“מ פי”א ז וב“ק פ”ב ה: וכמה הוא זמן אין פחות משלשים יום.

כאן בהבטה] בכי“מ ופ' בכל הסוגיא: חבטה, וכ”ה באו“ז סי' שפב: כאן בחבטה, ובאמת אין הבטה כלל לשון המשנה אלא שבניגוד ל”הגבהה" אמרו “חבטה”693, וכל שאינו “הגבהה” – חבטה הוא, וגם שמירה בכלל זה ונשתבש – הבטה!

בערוך מביא שתי הנוסחאות: הבטה – חבטה: כאן בהבטה פי' וכו' פ"א יש מי שגורס חבטה מלשון חיבוט והוא נפילה על דבר המופקר שהוא חשוב כמציאה וכו' ותנא דסבר חבטה בהפקר לא קנה סבר לה כי הא דתנן ראה המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה וכו'.

דתנן שומרי ספיחי שביעית] כי“מ: דתניא. בכי”י: ספחים בשביעית, ספיחים בשביעית גם במשנה שקלים פ“ד מ”א. ספחים, גם במשנה בכמה כי"י, וכן בירוש', אף שהיחיד “ספיח”694.

והכא חיישינן וכו‘] בירוש’ שקלים שם מז סע"ד נראה דבמסירה לציבור ואם הוא “משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור” פליגי, ודלא כדאתא רבין בשם ר' יוחנן.

ארבע זוזי] רגיל בבבלי, כמו ע"ז מט א: שקיל ארבע זוזי שדי בנהרא ועוד; גטין יג א: שקיל ארבעה זוזי מישראל פסול ליה. ועי' לעיל עו א: דאיכא דמיגר בארבע וכו'.


קיח ב

אין באין משל וכו‘] בכי“י: אין [תמידין ומוספין] באין, וכ”ה ברש"י, עי’ שם. וע"פ פשט המשנה דוחק הוא.

והתנן מודה ר' יהודה בנ“ח שהוא פטור מפני שהוא עושה ברשות] ובכי”י: והתנן ר' יהודה אומר בנ“ח פטור מפני שברשות; וכזה במסה”ת (מפני שהוא ברשות), וכ“ה בב”ק ל ב (מפני שהוא ברשות), ובכ“י ה‘: והאנן תנן ר’ יהודה אומר בנ”ח פטור מפני שהוא ברשות; במשנתנו שם ספ“ו: רי”א בנ“ח פטור, אבל בתוס' פ”ו כח: בנ“ח פטור מפני שהניח ברשות, וצרפו משנה וברייתא, ובירוש' ס”פ הכונס (ה ע"ג): תני ר' יודן [אומר] בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות.

אלא מחוורתא מתני' וכו‘] בב"ק שם: אר"נ מתני’ שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא, רב אשי אמר וכו‘, ועי’ תוס' כאן. ונראה דסוגיות מוחלפות הן.

לאדריכל אדריכל] ‏לארדיכל ארדיכל, כ“ה בכי”י וראשונים (עי' ד"ס).

ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה] בכי“מ וה': [העלו] אבן ע”ג דימוס והזיקו כולן וכו‘, וכזה באו“ז; ובכ”י ר’ ב‘: וכולן שהעלו וכו’, וכזה בה“ג ורי”ף; בכ"י ר' א' (וכזה בפ'): וכולן שהניחו אבן על הדימוס ונפלה והזיקה חייבין לשלם (וכ“ה ברש”י) ל"א העלום על גבי דימוס ונפלה כולן חייבין.

ובתוס' יש כאן שתי ברייתות, פי“א ה‘: מביא אדם את אבניו ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים להעלותן לראש הדימוס וכו’ 1) מסרן לגמל וכו' הסבל חייב העלן (צ"ל: העלון) לראש הדימוס ונפלו כולן חייבין.‏ 2) מסרן גמל לסתת וכו' באבן הסבל חייב ישבה ע”ג דימוס או שהיה מפקפיק בה ונפלה ארדיכל חייב. אבל בירוש' בברייתא א‘: העלה ע"ג דימוס והיה מפקפק בה ונפלה הארדיכל חייב. מסרה הסתת לסבל וכו’ עלתה וישבה בדימוס ונפלה פטור.

מן הגזע ומן השרשין הרי אלו של בעל (הקרקע דברי ר"מ)] כ“י ה': בעל האילן, וכ”ה ברמב“ן: “משום דעיקרו מתוך אילנו של זה הוא יוצא ואינו יכול לעקור אילנו וכו' ור' יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דה”ל כענפין שלו שאם הגדילו לא ישפה שע”מ כן לקח, מן השרשים של [בעל] הקרקע וכו' שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי האילן הגדול שמכר לו בלבד".

“והא דקאמרינן ותנן נמי גבי אילן כה”ג דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בע“ה רבי יהודה קתני לה, ודרישא ר"מ סיפא לאו ר"מ דקתני רישא רמ”א קנה קרקע ומ“ה אייתו בגמרא הך ברייתא בשם מתני' משום דבמתני' רמיזה. וכן זו של ערלה אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרינן דתנן”.


קיט א

ותנן נמי גבי ערלה כה“ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה] כ”י ה' ורמב“ן: פטור. ולמטה בגמרא: וצריכי וכו' בהא קאמר ר' (יהודה) משום דממונא אבל וכו' אימא מודי ליה לר' (מאיר) ואי וכו' ר”מ וכו‘. – בכ"י ה’ ורמב“ן: בהא קא”ר מאיר משום דממונא אבל וכו' לר' יהודה וכו' בהא קא“ר יהודה וכו' לר' מאיר. “ולא כדברי רש”י שמחק והגיה בדר”מ מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתני' דערלה ועיקר גירסא דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנא. והיינו דקאמרינן אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר' יהודה אלמא ר“מ בערלה לקולא אזיל ופטור מן הערלה גרסינן”.

אבל בתוס' ערלה (פ"א ד) תניא: ובין מן השרשים חייב בערלה ר' יהודה אומר העולה מן הגזע חייב ומן השרשים פטור!

אפריון] צ“ל: אפרין, ד”ו רפ“א, ועוד, כ”י מ‘, ר’ א' (ול"א: אפריה, ערוך: אפרייא, ועי' שם), ובכל הדפוי“י בגמרא וברש”י: אפריין, וזה שפי' רש"י: חן שלנו ומזה נשתבש: אפריון, פרסית äfarin, افرين.

לרבי שמעון] בקצת כי“י: לריש לקיש, עי' ד”ס, וכך פירושו בלי ספק.


ג. בבא בתרא


“בבא בתרא” דנזיקין. פרק השותפין נמשך לפרק “הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר” (תוס') והחלוקה היא, כמו שהזכרתי בפתיחתי לפרק הבית והעליה [= מבוא למשנה, במבואות לספרות התנאים עמ' 143–144.]

ובתוס' מתחיל פרק השותפין – באמצע פי“א של ב”מ, פי"א ט: וכן היה ר' יהודה אומ' כבית תשעת חצאי קבין לזה וכבית תשעת חצאי קבין לזה וכו' (= ב“ב פ”א מ"ו).

ג' בבי מסכת אחת היתה (וכן בכי"י של המשנה), ורב יוסף אומר: כולה נזיקין חדא מסכתא היא, ב“ק קב א, אבל לר”ה “תרי מסכתא” הם. וירוש' סוף ב"מ: כותל שבין שתי חצירות (!), ששייך לב"ב (העיטור, חלוקת קרקעות).

בבבל היו הבבות חלוקות כבר ונחשבו כמסכות נפרדות (בתרי מַסָכָתָא אמרין, ב"ק קב א), ולא עוד אלא שהגמרא של שלש הבבות לא נתחבר בישיבה אחת אלא בישיבות שונות ומידי עורכים שונים, ולכן אנו מוצאים כמה “סוגיות מתחלפות” בין אחת לחברתה.

ובנוגע למשנת ב"ב אני מזכיר עוד הפעם, שכמה סתמי משניות של ב"ב הן – ר' יוסי.

פ“א מ”א: אלא אם רצה וכו' ועושה חזית מבחוץ לפיכך וכו' המקום והאבנים של – בתוס' ב“מ פי”א כב: ר' יוסי אומר היה שם אחד מעבב הופך את החזית אצלו לפיכך וכו' העצים והאבנים שלו (ועי' תוס' ד"ה כפיסין).

מ"ג (ב“ק כ ע”ב): אמר ר' יוסי אם עמד וכו‘, וכולה ר’ יוסי.

פ“ג מ”ד: שנים בראשונה וכו‘, תוס’ פ"ב י (בבלי נו ב): אמר ר' יוסי וכו' (כאביו וריב“נ ודלא כר”ע).

פ“ו מ”ז; דייני ציפורי – סוף ב“ב: א”ר ישמעאל. וכתובות פ“ה מ”ח: א“ר יוסי. – ר' ישמעאל בפ”ג מ“א עי' ספרי מביא לנוה”מ, ח"ב עמ' 1196.

ב"ב מדף קה א כנראה עריכה אחרת695:

ח ע"א: כההוא דמי כלילא וכו' – מוחלפת, מדף קמג א: כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר ההוא דמי כלילא וכו'.

קנט ב: ההוא דאמר ליה לחבריה מכסי דבר סיסין וכו' – כפול מדף ל ע"א.

ומוחלפת קלב א: ואר“נ הלכה כרשב”מ וקמ“ו ב‘: מאן תנא וכו’ אר”נ רשב"מ היא (כלומר: ויחידאה היא). ועי' תוס' קס א לפרק גט פשוט, שאין מקומו כאן.


פרק א'

ב ע"א

השוּתפין] šutapu, שותָפָא, סורית שַׁותָפא (שַׁותֵף), משניות מנוקדות: שׁוּתָּפִין ע"מ “עוּבר”.

לעשות מחיצה] = “למעבד מחיצתא” בארמית, בלשון המקרא: לבנות חיץ (יחז' יג י), אבל כבר ישנן נקודות־אחיזה גם במקרא: תעשה מלוכה (מ"א כא ז). ועוד, epešu šarrutu, ועי' בגמרא: כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא.

מחיצה] ארמית־בבלית “מחיצתא”, מקראית חַיִץ, שנמצא גם בשביעית פ“ג מ”ח, ארמית וסורית חִיצָא, חיָצָא, “כותל מבדיל”, ומשקלה כמשקל “מדינה” (דין), מריבה, מליצה, משימָה (כל משימות שאתה משים)696, אף כאן מחיצה מן “חוּץ”. אבל אפשר גם מן “חצץ”, מקראית חֻצָצו (איוב כא כא), משנית: בית שחצצו בנסרים (אהל' פט“ו מ”ד), חוֹצֵץ (רגיל), חציצין ומחיצין (עירובין ד א), כי שני הפעלים “חוּץ” – “חצץ” הוראתם קרובה (הבדל, הפרד). ומשקלה לפי־כן כמשקל מְגִלָּה (מגילה) מן “גלל”, מחלה (חלל), מסבה (סבב), מזמה (זמם), וזוהי דעת בעל תורת חיים כאן, ועי' בגמרא. במשניות ד“ר: מחצה, וכן בגמרא בכ”י מ‘: ואימא מאי מחצה פלוגתא. וכן בס’ השותפות לרשב"ח (ג“ק ח”ו 49): לעשות מחצה.

מחיצה – כותל] “מחיצה” אצל “כותל” גם עירובין פ“ח מ”ו: בור שבין שני חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אא“כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכו' אמר רבי יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן, ושם מ”ז: אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' ר' יהודה אומר כותל שעל גבה תדון משום מחיצה (= ברייתא) “משום דבר מבדיל”. “מחיצה” במובן “הבדלה” אנו מוצאים בכ“מ, כמו קה”ר פ“א, ד' אות ג': מחצתי מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימים והתחתונים מתים בעה”ז וכו‘, ב“ר פצ”ח יט: בעלי חצים – בעלי מחיצתו, הוא “בעלי (“מרי”) פלוגתא” שבתרגום (בראש' מט כג), “האחין השותפין”; ספרי נשא פיס’ א: בא הכתוב ליתן יהם את המחיצות (את ההבדלות בין קדושה לקדושה), ספרי זוטא ה ב: מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדושות הן וכו'.

ופירוש המשנה הוא איפוא: השותפין שרצו לעשות הבדלה ביניהן בונין וכו'.

באמצע] מן “מצע” (ערבית مصع פסק) בארמית “מצעתא”, כמו אצבע – בצעתא. – רש"י: זה נותן חצי מקום עובי הכותל וכן זה. פירש איפוא “בונין את הכותל באמצע” לענין המקום, וכפשטא דגמרא ב“ב (כי איתרצאי לך באוירא בתשמישתא לא איתרצאי לך). אבל לפי זה אין התוצאה של המשנה: לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, מובנת, כיון שלא דברה המשנה עד כאן אלא ברוחב הכותל ולא בהוצאות הבנין. אבל בירוש' ובפי' ר”ג: לאמצע, כלומר “בין שניהם” (כלשון רש“י בד”ה לפיכך), כמו ב“ב פ”ט מ“ג ומ”ד (קמג ב, קמד ב). ועי' בכורות ב ב: כל זמן שיד נכרי באמצע (שיש לו שותפות כל שהוא בדבר).

גויל]‏ “אבני דלא משַׁפְיָאן” הו' לו כ"י ק' ופ': גביל.

וכן ב“גויל” במובנו השני = “קלף”, הנו' בירוש' מו“ק פ”ג, פג ע“ב בכ”י הגניזה (שרידי הירושלמי 203): גביל. וכזה בשרידי הירוש' ספ“ד דב”ק: אבז (= אווז), והוא המבטא הגלילי העממי, “גויל” מן “גלל”, שממנו “גלָלָא”, “אבן” “Geröll”, “Rollstein” (הופמן), ובנינו כמו “עֲוִיל” – “עולל” (מן עוּל, “עלל”), וגם “גויל” השני מן “גלל”, “גליון”, “מגילה”.

כפיסין] “כפיסין – ארחי”, חצי להבֵג. בחבקוק (ב יא): וכפיס מעץ יעננה (עי' תוס'), ובתענית יא א (חגיגה טז א) למדו מפסוק זה ש“אבני ביתו וקורות ביתו (ורהיטי ביתו) מעידין עליו”. “א”כ כפיס ‏עץ הוא" (ריצב“א בשמ”ק), ותירץ הרמב“ן וגליון התוס', ש”כפיס" הוא חתיכה בין של עץ ובין של אבן. והתוי"ט אומר: “לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד”, וטרמיני הבנין נעים ונדים מחלק אחד לדומה לו (עי' בסמוך אצל “אורבי”).

בב“מ קיז ב משמיה דעולא: תחתון הבא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו, בכפיסין שומעין לו, בלבינים אין שומעין לו, לסכך בארזים וכו‘. וכתופ’ עירובין פ”ט (ו) טו: מיעטה באבנים ובכפתים ובסולם הצורי, ושם טז צוק‘: באבנים ובכפֵסִים (דפו' וכ"י ו': בכפתים), פ“י (ז) י: מיעטה באבנים ובכפֵיסִין, ושם פי”א (ח) ב צוק’: ומיעטה באבנים ובכפיסים (דפו' וכ"י ו': ובכפתים), ובירוש' עירובין רפ“ז כד ע”ב: תני בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם צורי; “לבינים” שבירוש' הוא איפוא במקום “כפיסים” (“כפתים”)! ועי' כלים פ“כ מ”ד: כופת שקבעו בנדבך, פי' הגאון: עץ עב מכורתו של קורה וכשבונים את הקיר בונים אבנים ונדבך עצים עבים וכו‘, כענין שנאמר (עזרא ו ד): נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת, ואומר (מ"א ו לו): שלשה טורי גזית וטור כרתות ארזים. ועי’ מ“ב: אלא אם רצה וכו' לפיכך המקום והאבנים, ומשנתנו ר' יוסי היא, תוס' ב”מ פי“א כב (יא): רבי יוסי אומר היה שם וכו' לפיכך אם נפל הכותל העצים והאבנים שלו, אבל “כותל” של משנתנו הוא – כותל אבנים ולבנים ולא של עצים. אבל “עצים” אלה מתאימים ל”כפיסים" במובן עץ, ור' יוסי שנה “כפיסין” במובן “עצים” עבים, בלשון הפסוק, אלא שנראה ש“כפיסין” קבל אח“כ גם מובן חצי־לבנה, ואפשר שהשתמש בו כבר רבי כן, ולכן שינה: המקום והאבנים; וחשב איפוא ר' יוסי חומר הבנין הטבעי ואח”כ העשוי, ולפי' לבנה, חשבה המשנה תחילה הכותל הרחב ואח“כ הצר. גויל – גזית – כפיסין – לבינין, אף ע”פ ש“כפיס” – חצי לבנה.

כ“י ברלין 568.Qu: כפסין – כפסים, לו וה”ג: כפיסין – כפסים, כ“י ברלין 567 וכ”י ק‘: קפסין, ד’ פיז‘: קפיסין, וכן בגמרא ג’ א’–ב' בכל דפוי“י: קפיסין. אבל שרש “כפס” ו”קפס" מובנם אחד בסורית: אסר, קשר, חבר, הדק; “קפיס” הוא איפוא רק התמונה הארמית הגלילית.

וכן בגינה מקום שנהגו לגדור (מחייבין אותו)] בכ“י פרמא וק' וה' ולירמא ליתא “מחייבין אותו”, ובצדק. בכ”י ברלין 567 וירוש' [יגדור], בכ“י ה' גולדשמידט: מחייבין אותו [לגדור], רי”א: ס"א גודרין (וזה רגיל כמו “לבנות – בונין”; לעשות – עושין, למכור – מוכרין, לאכול – אוכלין [פסחים פ“ד], לזון – יזון [ב”מ פ“ז מ”א], לקצור – יקצור [פ“ט מ”א], ועוד).

והנה הבבלי (ד א) כבר נסתפק בפי' המשנה והקשה: הא גופה קשיא אמרת וכו' מחייבין אותו הא סתמא וכו' אימא סיפא וכו' (ועי' מש"כ בגמרא).

“מחייבין אותו” הוא פירוש שנוסף ע“פ נוסח הגמרא שאצלנו, שאינו שם רק פרפרזה ופירוש של המשנה, ואינו מעיקר המשנה. אבל פירושו של רבא, שסתם גינה כמקום שנהגו לגדור הוא וכו', הוא דוחק ע”פ הפשט. אמנם אפשר היה לפרש “מקום שנהגו לגדור” כמאמר מוסגר: וכן בגינה, (שהיא) מקום שנהגו לגדור, אבל “בבקעה”, (שהיא) מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו, כפירושו של רבא. אבל אין זה לשון המשנה ולא דרכה, שכן תמיד “מקום ש־” מושך אחריו משפט הנסמך לו (כמו “מְקום אשר”, “אתר ד־”), וכן שנינו במשנתנו “מקום שנהגו לבנות גויל וכו' בונין”! ואם כדברי רבא היתה המשנה שונה: וכן בגינה מפני שנהגו!

פשוטה של המשנה היא איפוא לא סתם גינה כ“א דוקא במקום שנהגו לגדור, והיה צ”ל אפוא: וכן בגינה במקום שנהגו (לגדור), חוץ מקושית הגמרא. ועוד שבברייתא בירושלמי (יב ע"ד), תניא: תני בגינה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור כופין אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין, שלא לגדור אין כופין. וברייתא זו דלא כרבא ע“פ פשטו של התלמוד, דאילו לרבא מקום שנהגו בפירוש שלא לגדור אין מחייבין אותו (רא"ש), אלא שהרמב”ם בפי' המשניות פירש: מי שמכר גינה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גינה פלונית מחיבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור וכו' (וכ“כ במ”ת, שכנים פ"ב), ואין ספק שדחק לפרש “סתם” של הגמרא – “שלא פירש שהיא מעורבת עם גינת חברו”, כדי להשוותו עם הירוש'.

אלא שמתני' אינה מתפרשת כפשוטה לא כרבא ולא כברייתא דפליגא אמתני' (“תני” כזה רגיל בירוש', וכן בבבלי “תנא” – ו“תנא דידן” אחריו רגיל).

אין ספק על־כן, שבמשנה הראשונה (משנת ר' יוסי?), שהיתה לפני הברייתא, לא היה כתוב אלא: וכן בגינה. אבל בבקעה במקום שנהגו וכו', ועל פיה פירשה הברייתא מה שפירשה.

“מקום שנהגו לגדור” היא אפוא הוספת רבי שלא היתה דעתו כדעת הברייתא, והוסיף “מקום שנהגו לגדור”, וע"י זה נתקלקל קישור־המשפטים של המשנה. ואפשר אפי' שהיא הוספה בבלית בדור שלפני אביי ורבא.

וצריך להזכיר כאן (עי' מ“מ לרמב”ם שם ותוי"ט) גם משנת בית כור (ב“ב פ”ז מ"ד): חציה (של “שדה”) בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום והוא מקבל (ס"א: ומקבל) מקום הגדר וכו‘, הרמב“ם והרע”ב פירשו: ומקבל עליו הלוקח (הרשב"ם: המוכר); ובאמת “שדה” שנינו ו“בבקעה” מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, לפי’ רבא סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור, אלא שע"פ הפשט סתם בקעה מחייבין אותו חוץ ממקום שנהגו שלא לגדור.

אלא אם רצה כונס וכו‘] ר’ יוסי היא, כמו שהעירותי.

חזית] מן “חזה” ע“מ “גזית” מן “גזה”. וכן פרה פ”ג מ“ז ופי' הגאון: פניה של מערכה ומראיתה וכו' (= רש"י למטה ד' א'). ועי' גינצבורג Tamid, 202, שמפרש “חזית” שלנו מן “חזז” בסורית, “חתך”, ו”קדד".


גמרא

גודא] “כותל” וגם “שפת הים” בבבלי; ראב“ד כאן (שמ"ק) מלשון על כל גדותיו (גָדָה, גִדְיָה). תרגום: גדריה (תהל' פ יג): גוּדָהָא (בדפו' גודרהא, כ"י: גדירהא) (ערוך); גדר (סב ד): גודא (כ"י: גודרא), קהל' י ח. כי”מ כאן ולמטה: גידא, וכן בסנה' ז א בכי“מ ד' שונצ' תג”ק בסופו, יד רמ“ה, ע”י ד“ר ואה”ת, וכן חגיגה טו א כ“י מ' ב' ואה”ת. סורית־חדשה גוּידָא. ר' גוּידָנַא וגוּדָנַא, “Wände”697.

כדתנן מחיצת הכרם וכו‘] בכלאים פ“ד מ”ד תנן: מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחברו שלשה טפחים וכו’ הרי זו כמחיצה. גדר שנפרץ עד עשר אמות וכו' נפרצו בו פרצות הרבה, אם העומד מרובה על הפרוץ מותר וכו‘. ועלה תניא בתוס' כלאים פ"ג ג: מחיצת הכרם שנפרצה וכו’ [אם] גדרה ונפרצה אומרים לו גדור נתייאש הימנה הרי וכו'.

“מחיצה” נזכרת כ“פ במשנה698, חוץ מזו שהזכרנו כאן ולמעלה, למשל, עירובין פ”א מ“י: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, פ”ב מ“ד, פ”ח מ“ח ופ”י מ“ט. ואומר הרמב”ן שחביבה לו לתלמוד ברייתא זו מפני הענין החשוב שאנו לומדים ממנו “דינא דגרָמֵי” החשוב להרמב“ן! הרש”ש מקריב את הדבר יותר (אף שנעלמו ממנו דברי הרמב"ן), שאפשר שעסקו באותו מעמד בברייתא זו לענין שהובא בב“ק ק ע”א לכן הביאוה לדוגמא, ובאמת הלא הגמרא עוסקת בענין “גרמא” גם בפרק הסמוך, וע"י זה נזכר התלמוד לפי־שעה, בברייתא זו.

כדתנן] כן גם בכל כתבי־היד699, ר“ג, רש”י, או“ז ועוד. והתוס' הוא שהגיהו כאן ובב”ק ק ע“א “תניא” במקום “תנן”. ובב”ק ק ע“א הנו' בכי”מ ועוד: אלא הא ר“מ דתנן מחיצת וכו' ומני ר' מאיר היא, ובראב”ן (צ ע"א): דתנן וכו' ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר! 700. ר“ת אומר כאן שסמך התלמוד על משנת כלאים (פ“ז מ”ד) המסכך את גפנו ע”ג תבואתו של חברו ה“ז קדש וחייב באחריותו, דהיא ר”מ, “דע”כ ברייתא ר“מ היא דאי ר' יוסי ור' שמעון הא אינהו סבירא להו דאינו אוסר” (מהר"ם). אבל כיוצא בזה בגטין נד א. ת“ש (לר"מ דאמר קנסו שוגג אטו מזיד) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. אמר לך ר"מ וכו'. וברייתא היא (“ת”ר") במנחות כה א ואעפ”כ פסיק מינה כאילו היתה סתם משנה = ר“מ. וכבר כתב רש”י שם: והוא הדין דמצי לשנויי הא מני ר' יהודה היא דלא קניס בדרבנן, דהא לאו סתם משנה היא אלא ברייתא היא במנחות בהקומץ רבה מיהו “ניחא ליה לשנויי דאפילו תימא ר' מאיר היא” (ועי' מנחות שם). והוא דוחק. אבל כיון ששנו את הברייתא סמוך למשנה701, חשבון לפעמים לאחת, כי באמת הרבה מהן, מן הברייתות האלה, היו נמצאות זו אצל זו במשנה שלפני רבי, במשנת ר' מאיר וכדומה, וכשקצר רבי את המשנה הישנה, נשארו אלו בתוס'. ועל־כן חשבו לפעמים גם את התוס' כמשנת ר"מ. וכאן בכלאים התוס' סמוכה למשנה דפ"ז.

“דתנן” במקום “דתניא” רגיל הרבה בתלמוד, וכל ההגהות של הראשונים והאחרונים לא העלו כלום702.

ברייתא מפורסמת שהיו שונים בישיבות (“תנו רבנן”) היו מביאים גם ב“תנן” “ותְנַייְנַא”, ואין צורך להגיה.

שנפרצה אומר לו גדור] לסתום את הפרץ, כמו וקֹרָא לך גודר פרץ (ישע' נח יב).


ב ב

וטעמא דרצו אבל לא רצו] לעשות מחיצה אלא אמרו שדיו שחלקו של כל אחד מסוים וא"צ לגדר (כך פירושו ע“פ הפשט ולא כרש”י).

אלמא] מנדעית אלמא ד, “עד ש־” (מן “א – למא”) ונתפתח בבבלי במובן: הרי ש־.

ואימא [מאי] מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה (במ' לא מג)] רמ“ה בכל הסוגיא: פלגותא. ולמטה בא”ד (כנוסחאתו) ביד רמ"ה: כדכתיב ותהי מחצת העדה מן הצאן (עי' ד"ס) ומתרגמינן פלגות כנישתא.

“פלוגתא” במובן “חילוק”, מו“ק יד ב: ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא703, ורגיל במובן “מחלוקת”. אבל בירוש' גם במובן “מחלוקת” – “פלגותא”, “פלגוון”, “פלגוותא”, כמו ירוש' עירובין פ”ט כה ע“ג: ארבע פלגוון, ירוש' פסח' פ”ג, ל ע“א: אתיין אילין פלוגוותא (קרי: פלגוותא, וכצ“ל בנדרים פ”ה לט ע"ב) כאילין פלגוותא (כ“ה בד”ר!). וכן מתרגם אונקלוס “מִחֱצָה” ו”מחצית“: פַלגוּתָא, ונשתמשו בלשון אונקלוס, שעיקר לשונו ארמית א”י עתיקה. אע“פ שבבבלי: פלוגתא. בד”ר: מחצה (בלי יו"ד) וכן בכ“י מ' בגמרא: ואימא מאי מחצה (היו"ד השלמה) פלוגתא. ונראה שהיה כתוב אצלם “מחצה” (חסר יו"ד), והקריאה של “מחצה” (=מחיצה) לא היתה מסורה להם, וא”כ היה להם ספר משנה כתוב!

ובנוגע לפירוש – כתב הרמ"ה: “וקא מיירי כגון שלא היה לאחד מהן חלק מסויים בחצר ונתרצו לעשות חלוקה בחצר כדי שיהא כל אחד מכיר חלקו”.

ותמיהני שלא הביא התלמוד ממקרא שלפניו, לא לו: ותהי המחֱצָה חלק היצאים בצבא!

אי הכי (האי שרצו) לעשות (מחיצה) לחצות מיבעי ליה]. המוקף ליתא בכ“י מ' וה' ויד רמ”ה. וכתב הרמ"ה: “למה ליה למיתני לעשות דמשמע דבר שצריך מעשה בחצר כגון בנין וכיוצא בו לחצות בחצר מיבעי ליה כענין שנאמר וחצו את כספו (וגם באותו ענין, וחצית את המלקוח (במדבר לא כז), ושם מב: וממחצית בני ישראל אשר חצה משה!) וכלישנא דרבנן (ב"ק לד א) פחת שפחתתו מיתה מְחצִין בחי”.

בונין אותה] כ“ה בכי”י ובדפוי“י וכצ”ל, ורש"ל הוא שהגיה אותו, אבל “מחיצה” נקיבה (ד"ס בהגהות).

במסיפס] ברמ“ה ובשמ”ק בשם הראב“ד: בפסיפס, בכ”י מ' למטה: בפסיפסין, וכאן בטעות: בפסיסין.

ערוך ע' מסיפס: פי' הגאון כותל חלול שיש בו חלונות חלונות, ר“ח בעירובין עב א: פיסקא דארזי704. בתוס' עירובין, פ”ז א (יא א): הרי שהיתה (החצר) חלוקה ועשויה כפסיפס (צ"ל: בפסיפס) אין כל אחד ואחד מכיר את שלו? בירוש' עירובין שם, כה ע“ב: הרי שהיתה החצר חלוקה ועשויה בפסי[פ]סיות, ירוש' נדרים רפ”ה, לט ע"א: אם היתה חצר חלוקת פסי(ס)פס אף רבנין מודיי. במשנה מדות “פסיפסין” והוא תמונת הכפלה של “פס” – לוח (גם בפיניקית: פס), כמו שהעיר כבר לוו אצל קרויס בע' פספיס: מחיצה של פסים וקנים.

במסיפס בעלמא וכו‘] וגויל וגזית דמתני’ במקום שנהגו כך, אבל סתמא לא (עי' תוס' ד“ה הוה אמינא ורשב”א).

(בונין את הכותל) באמצע (וכו') פשיטא]705 (עי' ד“ס, וכן רמ”ה). רמ"ה: “אי אמרת בשלמא מאי מחיצה פלגותא כיון דהאי רצו לאו אבניין קאי אלא אעיקר פלגותא קאי היינו דאיצטריך לאשמועינן דכיון דרצו לחלוק וחלקו בונין את הכותל באמצע בעל כרחן דהזק ראיה שמיה היזק. אלא אי אמרת מאי מחיצה גודא, ומאי רצו אבניין הכותל קאי וטעמא דרצו הא לא רצו לא צריכא למימר דכי רצו לבנותו באמצע בנו ליה באמצע”.

אבל ברש"י ד' פיז' (מובא בד"ס) יש כאן: “תוס', בפר"ח גרסי' להאי פשיטא מהו דתימא (גרסי' ליה) אלישנא בתרא”!

ובכן לא תלי הא בלישנא, אלא כדאסיק סוגיא פריך.

סימן גינה וכו'] סימנים לסדר הת“ש, והוא ככל הסימנים שבש”ס מעשי הסבוראים.

ת“ש וכן בגינה] ר”ג: בגינה מקום שנהגו לגדור, כ“י ה' וגליון כ”י מ' ורמ"ה: בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו.

[בקמותיה] כ“י מ': בקומתה, וכן בב”מ קז א בכ“י מ‘706 וביבמות פט ב בדפו’: בקומתה, וכן בחולין ס ע”א: בקומתן.

ודקארי לה מאי קארי לה] “כלו' המקשה שהיה מקשה קושיא זו אמאי מקשה לה” (ר"ג). רה“ג (תה"ג הרכבי סי' רכט): ובלשון ארמי, שאין עי”ן, הרבה: מאי איריא ודקא ארי לה מאי קא ארי לה, ארייה לגזיזיה…", “לשון עירוי”, “תלוי”707: “מי שתלה זה בזה והקשה למה תלה”, “zusammenstellen”, “anknupfen”.

סיפא] בכל כי“י ישנים ואצל הגאונים: סופא, וכן בירושלמי והוא עיקר, וע”י השפעת “רישא” נהיה גם “סיפא”.

סיפא איצטריכא ליה וכו‘] רש"י פי’ מה שפי‘, ור“ג ורמ”ה מפרשים: "סופא איצטריכא ליה לאקשויי מארבע אמות ולמעלה וכו’ אי אמרת בשלמא משום היזק ראיה היינו דאין מחייבין אותו לבנותו אלא עד ד“א אלא אי אמרת משום דהוה התם כותל מעיקרא, מארבע אמות ולמעלה נמי ליחייביה כדהוה מעיקרא והמתרץ מתרץ כדמעיקרא אין משום היזק ראיה (!) ונפל שאני” (ר"ג: “והמתרץ מתרץ כדמעיקרא נפל שאני. והאי דאמר עד ד' אמות דבהכי הוא דין מחיצה ולא משום היזק ראיה”). ופירושו של רש"י דוחק.

ת“ש אין חולקין וכו' מאי לאו בכותל] משום דכולה מתני' קתני כותל ועלה תני הא יש בה ד”א חולקין וכו' (רמב"ן).

ת“ש החלונות וכו'] הרמב”ן מקשה (ב ב ד"ה אלמא) ממשנה דלקמן פ“ג (נט ב): לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, ותירץ: איכא למימר דסד”א ה“מ מבית לבית ומבית לחצר דכיון דקביעא בבית לא מצי האיך לאשתמושי כלל בחצר אבל מחצר לחצר קס”ד דלא שמיה היזק (!) ולקמן דאקשי' מיהא דתנן החלונות וכו' משום דהויא לה כותל כעין חצר דלא קביע תשמישתיה וגריע נמי מחצר וכו'.

תוס' ד“ה שאני התם. תימה אמאי לא מייתי דמתניא וכו'] הרמב”ן שם מתרץ: ומשמע לי דההיא ברייתא לא שמיע להו כדלא שמיע ליה לרב הונא דפליג עלה דאילו שמיע ליה הוה מקבל לה א“נ הוה דחי לה במחיצה עשרה ומשום נתפס עליו כגנב וכו'. ומאביי (ו ב) שני בתים בשני צדי רה”ר לא פריך דאחרון הוא והוא סבר דשמיה היזק (רמב"ן). ול"נ דגמרא זו קדמה לאביי, וראיה דסתם גמרא “שקנו מידו ברוחות” קדמה לרב אשי!

סליקת ואתית] כצ“ל (= סָלֵיקַת ואָתֵית). כ”י פ‘: דקא אתית וסלקת, כי"מ וה’ ורש“י: קאתית, רש”י ו ע"ב: דסלקת דאיצטנע.


ג א

משנתנו כשאין בה דין חלוקה] בירוש' ריש פרקין, מניח כדבר ברור ופשוט שמשנתנו באין בה דין חלוקה ופריך מהא דתנן “אין חולקין את החצר” וכו', ומשני שכאן ברצו.

כי רצו פליגי] צ"ל: פָלְגֵי (רמ"ה), אבל השוה “פליגי” = חלוקים עליו במקום פָלְגֵי = חולקים.

במאי אוקימתא וכו‘] עי’ תוס‘. אבל בכ"י מ’ וה' ור' חסר עד “כי רצו” וכו‘. וזה הלשון הראשון שבדפוסים. עי’ בסמוך.

רב אשי אמר] “שתי אוקמתות הן ואין חידוש ביניהן ובעלי הגמ' סדרום שניהם בגמ' לרווחא דמילתא” (רשב“א בשם י”מ).

(ל"א) וכי רצו] ליתא בדפוי“י והוגה בד”ח בטעות ע“פ הגהת מהרש”ל, אבל הוא הגיה: [ל“א] אדאשמעינן, וכ”ה בד' לובלין של"ו.

כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וכו‘] כי"י: שהלך זה בעצמו והחזיק וכו’, רמ“ה: “זה בעצמו והחזיק בתוך שלו”. רש”י: רפק ביה פורתא (ב"ב נד ב), ר“ג: דנעל גדר ופרץ (מב א). אבל “הילוך” אינו מועיל כלום (ב“ב ק ע”א). אבל עי' ב”מ יד ב (ב"ק ט א): עד שלא החזיק בה יכול לחזור וכו' מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי (רש"י: מתקן גבולי השדה ומגביהם!) ועי' תוס' בב“ק ורא”ש ואו“ז בב”מ שם (“משמע רמיסה בעלמא”), ועי' רמב"ם בפי' המשנה: “כגון שהחזיק בקרקע ברגלו”.

והעיקר ש“חזקה” שהיא במקום קנין דיה בהליכה ורמיסה על הגבולים או בחלקו.

כמדות גזית (וגו')] בכל הכ“י ובד' לובלין: גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ. וכצ”ל כי עיקר הלימוד מכאן הוא.

ארחי = “ארחא” בסורית, arhu באשורית.

רבה בריה דרבא] צ“ל כבכי”י ובדלקמן: רב אחא בריה דרב אוייא (עי' ד"ס). רבה (רבא) בריה דרבא שהיה בן דורו של רב יוסף (שלח ליה) וזקן מרבא ואביי אינו יכול “לומר” לרב אשי.

כדקאמרינן כפיסין וכו' אורבי] ליתא בכ“י ר', ואיתא בגליון (ושם: מי לא אמרינן), ובכ”י מ' וה' [ופ'] חסר בצדק “לבינין ליבני”.

בדקאמרינן גויל וכו' דקרנתא] ליתא בג' כי"י, וגליון הוא.

מורשא דקרנתא] רש"י: ראשי האבנים בולטות לחוץ וכו‘; ערוך ע’ גויל: אבנים שאינן מגוררות שיש להן כמין קרנות בולטות היינו מורשא דקרנתא. אבל “קרנתא” הן קרנות (זויות) האבן כמו בקרנתא ולופתא (ו א, עי' שם), בקרנתא (פסחים יב ב). כלומר ראשי קרנות האבנים, שאינן ישרות אלא בולטות ויוצאות.

והאי טפח יתירא לביני אורבי] כאן “אורבא” הוא חצי נדבך (halbe Schicht), הסדר שלפנים או שלחוץ. וכן בב“מ מב א: אין להם שמירה אלא ביני אורבי. אבל בגטין סט ב: נטחייה ביני אורבי דביתא חדתא, ובשבת ג ע”ב סכינא דביני אורבי, “אורבא” הוא “נדבך”, “Schicht”.

הנוסח. בנוסחאות: אורבי, ר“ג כאן: ארבי; כ”י ה‘: ארכי (וגם: ירכי), רמ“ה: אראכי, כ”י ר’ ורש“י ד' פיז' ותמ”ש ד' ע“ב ד' פיז' וכו': אורכי; ערוך: אדכי – וי”ג ארכי; כ“י מ‘, ד’ פיז' ונמק”י: ירכי, ה“ג ד”ב 373: אירכי.

בב“מ מב א בכ”י ה‘: אורכאי, ובכ"י פ’ ור' א‘: אורכי, אבל בכ"י מ’ ובראשונים שם, וכן בכל שאר המקומות, הנוסח: אורבי.

אורְבֵי ר' מן אורְבְתָא (כמו לבנתא, לבני), מלה זרה שאולה מאשו’־בבלית ú־ru־ba־tu, ur־ba־tu הנזכרת בסִילבַר אשורי־בבלי אחרי nadbaku: 1) libittu ‏2) arh̭u 3) aguru 4) nadbaku 5) urbatu באידיאוגרם של nadbaku (šeq. tab. ba Doppelriegel“”) בתוספת ציון אחד מסופק. urbatu היא אפוא מין נדבך708. וזה מתאים לאורבי.

המלה לא היתה ידועה, כנראה, בימים האחרונים (אפשר כבר בימי הגאונים) ונשתבשה ל“אורכי”, “אראכי”709, “אירכי”, “ירכי” וכו'.

הני מילי בטינא אבל בריכסא בעי טפי (ואיכא דאמרי ה"מ בריכסא וכו')] ו“א”ד" וכו' ליתא בכ“י ה' ופ' ודפוי”י והוסיפו רש“ל בד”ר, בוודאי ע“פ כ”י, וכן ליתא ביד רמ“ה ובנ”י (ונוסחא אחרינא הוא!), ונוסח משובש הוא.

ריכסא (כ"י ה': רכסא), רש“י: אבנים דקות וטיט, אבל יותר נכון פי' ר”ג: אבל בריכסא היינו טיט חוצות שמגובל במים ועפר הואיל ואינו מדובק יפה בעי וודאי טפי מטפח. “ריכסא”, “רכסא” הוא באמת “רפש” ו“טיט חוצות” וכן במנדעית “ראכסא”, סידרא דיוהאנא הו' לידזברסקי 143, 10–9: “בליליא האזינאלה לנונא בראכסא”, “בלילה אני רואה את הדג ברפש האגם”, “im (Sumpf) Schlamme”710 והשוה אשו' riksu.

אמה טַרְקַסִין] (כך מנוקד במשניות ב"י ק') מדות פ“ד מ”ז. אמה שבין ההיכל לבין קודש הקדשים. בבלי יומא נא ב: ואיסתפקא להו לרבנן בקדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ711 ועבוד שתי פרוכות (יומא פ“ה מ”א). ושם נב א: א“ר נתן (כ"י ב' ול': יונתן) אמה טרקסין לא הכריעו בו חכמים אי כלפנים אי כלחוץ. מתקיף לה רבינא וכו'. וזוהי גם כוונת ‏הירושלמי יומא פ”ה מב ע“ב (כלאים פ“ח לא ע”ג): מהו אמה טרקסין? ר' יונה בוצריא אמר טירקסון. מה מבפנים מבחוץ? (כלומר אם אמה טרקסין כלפנים הוא או כלחוץ?) אמר רבי יוסי מן מה דכתיב וכו' הדא אמרה מבפנים. אמר ליה רבי מנא והכתיב וכו' הוי מבחוץ (והדבר נשאר ספק). וכן בירוש' כלאים שם: ר' חייא בשם ר' יוחנן ששה ספיקות הן וכו‘. רבי חמא בר עוקבא אמר ואמה טריקסון (כלומר שגם הוא ספק, והולך ומפרשו, אבל מפסיק בינתים בפירוש המלה, וכבירוש' יומא!). מהו (ו)אמה טריקסין רבי יונה בוצרייה אמר טריקסון. מה מבפנים וכו’. (באגור לר"ש גמע מירוש' כלאים: מהו טרקסון אמר ר' יונה בוצריאה טירי אכסון! θύρα־ἄξον). דבר זה פשוט הוא מאד, אבל הוכרחתי לפרשו מפני שטעו בו כבר הראשונים. ר”ח ביומא נא ב (ואחריו בערוך): והוא לשון יון פנים וחוץ וכך מפורש בתלמוד א"י, וכן רש“י שם נב א: טרקסין לשון פנים וחוץ הוא כך ראיתי בתלמוד ירושלמי (וזהו מה שהביאו התוס' כאן בשם “י”מ"). ואחרי הראשונים טעו כל מפרשי הירושלמי וכן לוי, יסטרוב וקרויס והמשיכו את המלים “מה מבפנים מבחוץ” למעלה ופירשוהו בניחותא. וע”י זה טעו ובקשו כאן אטימולוגיא של טעות (ר' יונא בוצרייא שאל קומי ר' מנא, וא"א שר' יוסי ור' מנא ישיבו על דברים שלא שאל מהם. וגם אין זה דרך הירושלמי).

המלה לא נתבררה עדיין. ר' יונה פירשה: טירקסון, טריקסון, טירי אכסון, שהיתה ידועה בימיו. הנוסחאות שונות: טירקסין, טירכסין, טרכסין.

קרויס אחרי זכס: θρίγκος (Mauer) Einfassung, Gehege,, ואינה מתאימה ל“אמה טרקסין”. אפשר: θύραισι,“draussen” (האחרון הזכיר גם קוהוט כאן, אבל הרכיבו עם מלה אחרת!) [foris, an der Tür, vor der Tür, וכאן במובן Eingang, Turflügel (כמו foris)].


ג ב

רש“י ד”ה אגב תקרה ומעזיבה: ומעזיבה של טיח טרכסיד] כצ וכ“ה בדפוי”י (עי' ד"ס), עי' ס ע"ב: לא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו' עירב בו חול הרי זה טרכסיד.

דיקא נמי וכו‘] ר"ג לא היה לו כנראה “דיקא נמי” זה ופי’ פירוש מוטעה “בטפחים גדולים”, כמנחות מא ב712. ועי' תוס'.

פשוטה של המשנה הוא הן בלא סידן ודקתני בעירובין “של שלשה טפחים” שיעורא דעירובין קמ"ל ולא לדיוקא, מכלל דאיכא זוטרתי.

א“ד משום פשיעותא וא”ד משום צלויי וכו' אי הכי אפי' בנו נמי וכו‘] ומעשה ד“מרימר ומר זוטרא” כפשטה הוא לא“ד משום צלויי (ועי' תוס', רשב“א בשמ”ק). והאי דא”ל רבינא לר"א וכו’, כא"ד משום פשיעותא וכן סוגיא דהורדוס (וכמו שכתבו הראשונים).

וחשוב הוא מאד שסוגיא דמגילה כו ב, כ“א”ד משום פשיעותא": רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דר' חסדא וכו' התם משום פשיעותא כי האי גוונא (“שאין סתירתו אלא לבנינו של זה”) מאי, אתא לקמיה דרב פפא (“פפי”) ואסר ליה, לקמיה דרב הונא < בר תחליפא> ואסר ליה. וכיון שלא הביא הבבלי כאן מעשה זה וודאי שלא ידע אותה. עריכה אחרת!

מרימר ומ“ז סתרי ובנו] כ”י ה‘: ומזבנו, ולנו’ שלנו “ובנו” ב"פ הוא; כ"י מ': ובני.

שריגי ליבני] עי' ביצה לא ב: הני לבני וכו' שרגינהו וכו‘. ובסנהד’ סד ב: שַׂרְגָא דליבני. בנמ"י כאן: מסרגי לבני. ובכן: מְשַׂרְגֵי, שְׂרִיגִי = מסרגי, סריגי, “מונחים טירוגים סירוגים. כדרך שורות הלבנים”.

והדרי הודרי] צ“ל: והרדי הורדי (כ"י ר': הרדי, הורדי), “הורדי” גם ו' א'. רש”י: קיברונ“ש, chevrons,”Dachsparren", ערבית هردي، حردى גאואליקי, מער͘͘͘͘͘ב 52 غرفة محردة الحردية حياطة الحظيرة اڷي تشد على حائط من قصب عرضأ تقول حردناه ݝريدأ713. (v. Bel. עמ' 16): حريد toiture en Roseaux.

תיוהא] בכ“י ה': תיוהי (בכולם), ר”ג: רעוע או סדק, רש"י: ביקוע, ובד' פיז': חרדה. מתרגמי תיוהא (תִיוְהָא, תְיוְהָא בקצת דפו'), מן “תוה”, תמה, הניקוד המקובל הוא: “תְיוּהָא”. והשוה סורית תָח, تاخ עפר תוחח.

דרב אשי חזא וכו‘] בכי“י וראשונים: דמר בר רב אשי, וכצ”ל, אע"פ שאמרו בשבת יא א: אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא וכו’, ובמגילה כו א: האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו' (שהביאם רמש"ש בהגהותיו), אין זה מוכיח כלום, שרב אשי היה סותר ביהכ“נ. ועי' ב”ק כא א: אמר מר בר רב אשי לדידי חזי לי (“שאיה”) וכו'.

שפיכי] רש"י: שפכי (= שַׁפְכָא.) ועי' לקמן ו א: אחזיק לשפכי וכו'.

ע“ד הענין השוה רמש”ש בהגהותיו ובצדק, תהל' קלב ג: אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וגו'.

ובבא בן בוטא היכי וכו' והאמר ר“ח וכו'] בכ”י ה' ור' ובד' פיז' ווינ‘: אי הכי בבא בן בוטא וכו’, וכ“ה ביד רמ”ה, ומהרש“ל הוא שהגיהו, אבל בכ”י ה' ור' חסר גם “והאמר ר”ח וכו' אחריתא" וא“כ “אי הכי” נכון מאד. וכ”ה בר"ג: אי הכי דלא לסתור עד דבני אחרינא בבא וכו'.

שמע ההוא גברא בת קלא דאמר וכו‘] שתי נוסחאות הן שנתערבו: א) ההוא גברא ב) בת קלא. בדפוי"י: שמעיה לההוא גברא דקאמר, בד’ לובלין: שמעיה לבת קלא דקאמר, ע“י: שמע בת קלא, כ”י מ' ופ': שמע קלא דהוה קאמרה (עי" ד"ס).

נפלה מאיגרא לארעא ומתה] יוספוס (מלחמות ס“א פכ”ב ד–ה) מספר, שהורדוס צוה להמיתה, אם לא ישוב, ובשובו חשדה שזנתה עם יוסף, וצוה להרגה תיכף.

א"ד בא עליה וכו‘] יוספוס (שם פכ"ב ב' והלאה) מספר, שילדה לו ה’ ילדים ג' בנים וב' בנות [אבל אם נפרש ששמש מתה ניחא].

אמרה כל מאן דאתי וכו'] בקידושין ע ע"ב אמר רב מתנא: הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא (ע"כ מסר גם רב יהודה בשם שמואל) דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא היא נפלה מאיגרא ומיתא ("דלא אישתיור וכו' “, פי' וליתא בכ”י מ'). ואגדה שלנו ע"פ שמואל.

טמנה שבע שנים וכו‘] גם יוספוס שם פכ"ב ה’ מספר: וכשוך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאותו התלקחה בקרבו עד אשר מֵאֵן להאמין כי מתה מרים ובנוח עליו רוח עועים היה מדבר אליה כדבר אל החיים וכו'.

“רביתא” דשפיוה דיבשא, גם סנהד' קט ב באנשי סדום. המנהג לטמון את המת בדבש הוא מנהג בבלי, הירודוט (היסטוריה ס"א 119): את המתים הם שמים בדבש. מנהג זה הבבלי הועבר באגדה לא"י.

“הא דטמנה – האי דטמנא] חסר בכ”י מ' ופ' וע“י ונכון, ואעיקר נישואיו קאי. [אע”פ ש“מעשה הורדוס” מוכיחים ששמש מתה, סנהד' סו ב: “אמר רבא”].

קם קטלינהו לכולהו רבנן] יוספוס, מלחמות ס“א פל”ג ו–ז מספר, שצוה לאלכסא ואשתו שלומית (אחותו) להמית את כל חשובי־העם שנאסרו בהיפודרום שביריחו, תיכף למותו, אבל הם הוציאו אותם תיכף אחרי מותו לחפשי. רדיפת־חכמים אחרת היא זו שעל דבר הנשר, שנהרגו אז יהודה בן צרופאי ומתתיהו בן מרגולית וארבעים מתלמידיהם. במגילת תענית פ“ט, נקרא: “שונא החכמים”, ע”ד הריגת מורי־התורה מספר גם גיאורג' סינקול' (כרונגר' עמ' 595)714.


ד א

א“ל וליהוי עשיר בעלמא וכו' ולא יהא אלא נשיא וכו‘] נוס’ הדפוסים משובש כאן, ובד' לובלין של”ו: אל תקלל עשיר א"ל והכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה וכו‘, וכזה בכ"י מ’ וע"י וילקוט.

א“ל מסתפינא מיניה וכו'] ‏צ”ל (כבכ“י מ', בהשואת שאר כי”י וד' לובלין ועוד): מסתפינא דילמא איכא אינש דשמע מלתא ואזיל ומודע ליה א"ל השתא מיהא ליכא אינש דאזל ואמר ליה דאנא ואת וכו' (וכעין הגהת הב"ח).

דכתיב ונהרו אליו וכו‘] בכ"י ר’ וילקוט ואה"ת: והלכו גוים לאורך (ישע' ס ג) ונכון מאד.

עבדי בישא וכו‘] (בכ“י מ‘: עבד, ד’ פיז': עבדא, וכ”ה בילקוט וע"י; פ': עבדת). הנכון כפי’ אבא מארי ז“ל: העושים רעה נמלכים אחרי שעשו, ובירוש' כזה לענין אחר, ירוש' כתובות פי”ב, לה ע"ד: עבדין ותהין715.

רכא] כ“י ר' ריכא וכ”ה בילקוט, פרסית ישנה aryaka,Fürst“”716. ופי' הגמרא מאוחר.

(אמרי) מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה (כי"י: מפואר) מימיו במאי בנייה (אמר רבה) באבני שישא וכו‘] “אמרי” חסר בכ"י מ’ (ע"י וגליון פ': אמרו), ובכ“י פ' ליתא כלל “אמרי מי וכו' מימיו” (ונשלם בגליון), וכן ליתא באה”ת ובילקוט. – “אמר רבה” ליתא בכי“י וילקוט ואה”ת.

וכולו לקוח מסוכה נא ב: ת"ר מי שלא ראה שמחת וכו' מי שלא ראה בהמ"ק בבנינו לא ראה בנין מפואר בעולם. מאי היא אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בניין הורדוס. במאי בנייה אמר רבא באבני שישא וכו' כאדותא דימא. והננו רואים שהשתמש בתלמוד סוכה וקיצרו!

(אמר רבה) באבני שישא ומרמרא איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא] בסוכה ובכ“י פ': א”ד באבני שישא כוחלא ומרמרא, ובכ“י מ' רק כלשון שני. “אמר רבה” ליתא בכל כי”י.

אפיק שפה ועייל שפה] אה“ת: ספא, ועיקר, ועי' עוד ה' ב‘. “ספיין” (ר') גם בירוש’ שבת פי”ב, יג רע"ג: דעבד ספיין חייב משום בונה. סורית סחָפָה = “נדבך”, ובבבלי (וירוש') בהבלעת הח', כמו מסותא, שותא (שוחתא) ועוד717.

[אידוותא] פ' אדוותא, וכן ר“ג, ערוך וע”י [אה“ת: כארוותא = כאדוותא]. ובסוכה: אדותא. אבל כי”מ: אידותא. אשורית Wogenmasse, Flut, edû (דליטש 22) = edû ša tamtin אידוותא דימא. היחיד אדיא (כמו “רעיא”) מנדעית עדיא. Flut ס"ר I 9: וניהיא יאמא מאיהון ולאיית עדיא בגאואיהון. וכן בסורית עָדָיָא, Flut (בניגוד Ebbe) מן “עדא” “עבר”.

לנבוכד נצר וכו' על נבוכד נצר] בכ“י מ‘: לנבוכ' נצר … על נבוכ' נצ’. ובכ”י פ' לנבוכד נצר – על נבו' נצר. וכן נכתב תמיד בירוש' ד' ויניציא, כמו ברכות יג ע“א, שביעית ספ”ד, לה ע“ג, תענית פ”ד סט ע“ב ועוד. וכ”ה ברות רבה פ“ג ב בד”ו ופפד“מ וב”ר פל“ט יב בג' כי”י וילקוט. וכן ב“ר פמ”ב (פמ"א) ג' בד“ו וב' כי”י, ובן ב“ר לז ד בד”ו ובכי“י אחדים, וכך בויק”ר פי“א ז בד”ו, ושם פי“ג ה' בד”ו ופפד“מ (ב"פ ופעם ב' קרא דדניאל ג יט), וכן רות רבה פתיחתא ושם האיש. ורשב”ג בשיריו “נבוכד”, וכך מפרשים הרקמה ורשב"ח “נצרים” (ירמ' ד טז) – נבוכדנצר718.

ואמנם במס' סופרים פ“ה יא נחשב “נבוכדנצר” בין השמות שאין נחלקין, אבל בירוש' מגילה פ”א, עב רע"א לא נחשב נבוכדנצר ביניהם. ובכל אופן נראה גם ממס' סופרים שיש שחלקוהו לשנים.

וכתיב כולא מטא וכו' וכתיב וכו‘] עי’ סוטה כ ע“ב: ר' ישמעאל אומר י"ב חודש ואע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב להן מלכא וכו' וכתיב וכו' וכתיב וכו‘. ובאה"ת ליתא וכתיב כולא וכו’ תרי עשר וגו'.

לאתויי] = לאייתויי, אפעל של פ"א, וכן הרבה. (עי' ב"ר, תיאודר 496 שו' 4): אכלת = אייכלת, אכיל = אייכיל, אתייה = אייתיה ועוד719.

בהוצא] חוצא, בסורית خوص folium palmae.

ודפנא] δάφνη Lorbeerbaum,.

הא גופא קשיא אמרת וכו‘] רמב“ן בשם ה”נוסחאות הישנות“: אמרת וכן בגינה מקום שנהגו וכו' < מקום שנהגו אין> (וכן הביא בראש הדיבור) מקום שלא נהגו לא אימא סופא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. < היינו גינה> (עי' בראש הדיבור). ("ולפי גירסא זו לטעמיה אקשי ליה וכו' אפי' תימא דהאי וכו' שלא נהגו כלום כגון עיר חדשה אפי' הכי קשיא דהיינו גינה וכו' "). והנה ע”פ נוסח זה א"א להוציא מכאן כלום בנוגע לנו’ “מחייבין אותו”, וגם בפיסקא חסר זה בכ“י, כאמור. ובדף ב ב – גמרא שהיא ישנה מאד – “ת”ש וכן בגינה”, ותו לא (ר“ג: בגינה מקום שנהגו לגדור, כ”י ה‘: בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו, וכן בגליון כ"י מ’ ורמ"ה, – וזו וודאי תוספת שלא מעיקר התלמוד).

אמר אביי ה“ק וכן סתם גינה ובמקום וכו'] בכי”י, תוס' ורמב“ן: וכן בגינה סתם, מקום (הרמב"ן: ומקום) וכו'. והרמב”ן מביא עוד: ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. פי' והכא גופא לא קשיא דכיון דגבי בקעה תנינהו לתרויהו ה"ק וכו' וסתם בקעה במקום שנהגו לא לגדור וכו'.

א“ל רבא א"כ מאי אבל] וכן לקמן כב ב: והא מי שהיה כותלו וכו' קתני, סוטה יא א: הא וכן לענין הטובה קתני, סנהד' י ע”ב: והא עיבור קתני ועוד. אבל בפסחים מה ב: אביי בניגוד לר' יהודה.

א“כ מאי אבל] לפירש”י הקשה הרשב"א (עי" גם תוס') דהא גופא קשיא, וכתב: ושמא עדיפא מינה מקשי ליה. (אבל פי' הרשב“א השני דחוק וכן פי' הרא”ש).

ונעביד מלגיו] אמתני' נמי פריך (דקתני “מבחוץ”) אלא משהא שהי לה עד דפירשה רב הונא ויש כיוצא בה בתלמוד הרבה (רמב"ן).

עביד חבריה נמי מלבר] בכי“י: דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי, וזוהי גי' רש”י, שכ“ה ברש”י בדפוי“י דיבור חדש: ועביד מאבראי, וצ”ל: כופה לצדו.

תוס' ד“ה והא: דמצינן למימר היינו שבולט חוץ לחומה; רמב”ן: “שמא מבחוץ לחברו קאמר”!

שם בתוס‘: ותיובתא אינה וכו’] עי' גם רמב“ן. קבלה של גאונים ישנה היא, ש”קשיא" הוא דבר “תלוי”, סתו“א: כל מקום שנאמר קשיא דבר תלוי הוא, ועי' רשב”ם ב“ב גב ב ד”ה קשיא, ורש“י סנהד' עב א ד”ה קשיא: קשיא מתני' לתרוצא וכו' ואיכא לשנויי בדוחקא וכו‘. ועי’ גם רשב“א ורא”ש ברכות כו ב בשם רה"ג (ועי' גם שארית יוסף כלל כד). ודברי הרשב"ם אינם, שהרי כאן הוא פירכה ממשנה, ולקמן כד ב – מברייתא, וכן ברכות כו ב ועוד וכן בסנהד' שם.

וכדאי להזכיר שהפיסקא היא רק “ועושה חזית”, מבלי “מבחוץ”! (בכ"י מ' רק “אלא אם רצה כונס”) ובתוספתא, שהבאתי במשנה: הופך את החזית אצלו. ואפשר ד“קתני” – ברייתא היא! אבל א"כ הוה אמר: והא קתני (= תניא) ועושה חזית מבחוץ.


ד ב

נשעייה באמתא מלבר] אפשר באמת הבנין?

דקפיל] צ“ל: קפיל (ר"ג); כ”י ר' ונ“י: קליף, אבל בכ”י מ' וראשונים גם למטה: קיפולא, וכן למטה במקום “קליף”, בכ"י: מקפיל ליה קפולא. “קפל – קלף”720 (סוטה לו א: וקיפלו את האבנים).

סינופי יריכי] בכי“י וראשונים: סניפי דיכי (ה"ג: דכי), כ”י ר' ור“ג ואו”ז (ד)סניף ליה דיכי (בר"ג: ריבי), וכן ראב“ד בשמ”ק721.

אמר רבינא הכא בהוצ' וכו‘] בכי"י וראשונים: רבינא אמר סיפא אתאן722 להוצא ולאפוקי וכו’. – וקשה לי דהא תנן בסיפא: לפיכך וכו' המקום והאבנים של שניהם. ואפשר דמיתורא דמתני' קא מייתי הוצי.

המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר וכו‘] “המקיף” בשדות “וגדר” בגדר, אבל “רוניא אקפיה”, – בגדר הוא. עירובין פ“ב מ”ה: מוקפת גדר, וכך ירוש’ עירובין כז ע“ג (=תוס') מוקפין חומה, ב”ב כד ב: שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, עירובין נג ב: שמקיפין אותה גנות ופרדיסין.

וגדר את הראשונה ואת השניה וכו‘] במשנה הו’ לו, ירוש' כ“י פ' וק', בבבלי כ”י פ' וכן רמ“ה: גדר את. (ובכ"י ר': עמד וגדר ראשונה שניה ושלישית). “גדר” פי' אם גדר וכו' אם עמד וכו'. ר”ג פירש: כגון שהיו לו למקיף ד' שדות וכו‘, אבל אנן תנן (וכן ר' יהונתן ונ"א) “משלש” רוחותיו! והכריחם לזה מפני שפירשו “אם עמד וגדר” – מקיף. וודאי שפירשו “המקיף” בגדר ופירושי קמפרש. נמק"י: ואחר מכאן השניה וכן השלישית וכו’ ואע"פ שהיה כבר פטור מן הראשונה וכן מן השניה וכן מן השלישית לא אמר ראשון ראשון הפסיד אלא כל שעמד וכו' פטור.

ר' יוסי אומר אם עמד וגדר וכו‘] בכ"י מ’ ור' ורי“ף ובגמרא ב”ק כ ב גם בדפוסים, וכאן בגמרא בכ"י מ': אם עמד ניקף (ועי' רש"י ותוס').

הבבלי בב"ק מפרשו אניקף, וכן כאן באיבעית אימא האחרון ללישנא אחרינא (עי' למטה וזו היתה גי' התוס'). ועל־פי־זה הוסיפו במשנה “ניקף” והוסיפוהו אפילו כאן בגמרא בציטט של המשנה אף שהוא נגד כל הלשונות שבגמרא כאן723, שלכולן “עמד” מקיף הוא. וכן הירוש' מפרשה עמד “מקיף” (עי' למטה).

ולפי הנוסח העקרי: גדר את וכו' אם עמד וכו‘, וודאי מקיף הוא, שהרי כולה חד תנא הוא (עי' למטה), ופירושי קמפרש: המקיף וכו’ [אם] גדר את וכו' אין מחייבין (אבל) אם עמד וגדר את הרביעית וכו'.

ומשנתנו אינה דומה אפוא למשנה הסמוכה “סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו וכו' “. ויהיה כאן “עליו” = “חבירו” הנזכר לפני זה. ו”אם עמד” פירושו אחרי זמן! (וגם ראשונה ושניה וכו', לא בפעם אחת נגדרו ולכן חולקים).

בבבלי ב“ק כ ע”ב דפוסים וכ"י מ‘: אמר ר’ יוסי, והוא הנוסח העקרי, וכולה ר' יוסי הוא724, וניחא קושית הגמרא. וכבר כתבתי שגם משנה א' ר' יוסי היא.

והנה לתלמוד מסכת ב"ב היה נו' אחר במשנה מלתלמוד מס' ב“ק (וכאלה עוד)! וגם זה שייך ל”סוגיות מתחלפות", עי' למטה.

ובנוגע לפי' “המקיף וכו' וגדר” וכו‘, הקשה הרמב“ן על פירש”י מסוגיא דב“ק, שהרי לפירש”י אין זה “זה נהנה וזה לא חסר” שהרי חסר הוא ע"י הניקף, שבשבילו הוא עושה את הגדר בינו לבין הניקף, ותו מאי קאמר שם “את קא גרמת לי היקיפא יתירא”, והרי הוא גורם לו כל ההיקף. "ועיקר הפי’ שעל הגדר החיצון שבין המקיף ור“ה הדברים אמורים ולא משום היזק ראיה אלא משום שן וזה שאמרו לדידי סגי לי בנטורא בר זוזא. וזה שאמרו את גרמת לי היקיפא יתירא שמפני השדה שלו שהוא בינתים היקפו גדול יותר” וכו‘. וכ“כ הרמ”ה ונמק"י ור’ יוסף מיגאש.

וגם ממעשה דרוניא נראה שביניהם לא היה כל גדר, שהרי אריסו של רבינא יכול ללכת ולקחת אשכול משרהו של רוניא, והגדר הוא הגדר החיצון.

(דאמר אם עמד וכו' ל"ש עמד מקיף)] איגו מן הגמרא אבל נוסף בד' יושטיניאן ע“פ הרי”ף, וליתא בכי“י, ובקצת כי”י ליתא גם “א”ר יהודה" וכו'.

רה“א הכל לפי מה שגדר] רמב”ן משוה את הירוש' כאן, יב ע"ד: “רב חונה אמ' ובלבד כשער (כ“ה ברמב”ן, ד"ו: בשעה) שבנה עכשיו דאין הוה בָנֵי (רמב"ן: בני ליה) דכיפין גבי (כ“ה ברמב”ן) לה (רמב"ן: ליה) דכיפין. ברם אין (רמב“ן: אם, ד”ו: הכא!) הוה בָנֵי דכיפין ובנתיה בליבנין גבי ליה כיפין וכל שעה דנפיל בני לה”, שאם גדר המקיף את הרביעית בכיפין גבי לה דכיפין, אבל אם השלש היו בנויות כיפין והרביעית בנה לבנים, היגבה כיפין וכל שעה שתפול כותלו יבנה אותה? (הרמב“ן מפרש להפך ובניחותא ועי' פ”מ).

ולפי הירוש' הוה אם עמד וגדר – מקיף הוא. וקרוב הוא לפרש כן (אומר הרמב"ן) מה שאמרו בגמרא הכל לפי מה שגדר כלומר לפי מה שגדר עכשיו הניקף (ולפי פירושי: המקיף) וכו' ורגלים לדבר דרב הונא אמרה הכא בגמ' דילן והתם בגמ' דבני מערבא והלשון עצמו משמע כן. אלא שיש מקצת נוסחאות725 שכתוב בהן רב הונא אמר הכל מה שגדר ולא גרסי' לפי מה שגדר וכו‘. כ"י ר’ ור“ג ונ”י: הכל כמה שגדר, וא“הכל” דמתני קאי (רמב"ן). והרמ"ה מפרש כן גם לגי' שלנו, וכן פי' ר' יוסף הלוי.

וגם סוגיא דגמרא דילן כולה דאם עמד מקיף הוא.

הא רביעית מחייבין אותו אימא סיפא] בכ“י ר‘: המקיף את חבירו וכו’ הא רביעית. ברמ”ה: הא אם עמד וגדר אותה רביעית מחיבין אותו ר' יוסי אומר וכו' ורש"י הגיה כלפנינו.

מאי קיהיב ליה] ברש“י ד' פיז‘: מאי כו' יהיב, ובד’ וינ': מאי כי יהיב, והמהרש”ל בד"ר הגיה: קיהיב, אבל הנו' הראשון עיקר, כו κού, “etwa”726, “כי” = כַי בסורית727.

איבעית אימא מקיף וניקף וכו' (ל"א מקיף וניקף וכו' אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי)] בכ“י מ' פ' ור' ליתא הלשון הראשון “אבע”א וכו' לא”, וכ“כ מהר”ם לובלין, וזו היא גי' רשי ותוס' ור“ג, והוא כסוגית ב”ק שם: “טעמא דניקף הא מקיף פטור”, אבל גי' הגאונים728 והרז“ה והרמ”ה כלשון ראשון, דלר' יוסי ל“ש ניקף ול”ש מקיף (ולת"ק: הא רביעית מחייבין אותו דמי רביעית), והסוגיא מתחלפת כאן מב"ק (המאור, והרמ"ה ועוד). ומעשה דרוניא אקפיה רבינא וכו' כר"ה אליבא דר' יוסי, הוא כלשון ראשון, שהרי רבינא מקיף היה (רשב"א).

ואצלנו הובאו שתי הנוסחאות ב“ל”א" כרגיל.


ה א

רוחותיו] עברית. רהיטא דלישנא דמתניתין הוא. פ': רוחותיה.

קא גדר דיקלי] לקמן לג ב: איזיל ‏ איגדריה לדיקלא דפלניא וכו' לא חציף איניש דגזר; כ“י מ' וא”פ וד' פיז' וה“ג ורי”ף ויד רמ“ה וכ”י ה' (ובגליון: נ"א אגדריה): ואגזריה, וכ“ה לו א: איגזרה – למיגזר, ושם בכ”י פ' ור' וד' לובלין של“ו: ואיגדרה, ובמקום “למיגזר” – בכ”י פ‘: למגדר, ובכ"י ר’ דגדר. התוס' ל“ג ב' היה לו “ואגזריה”: פי' לגדור(!) תמרים שעל הדקל דגדירה (!) שייכא בתמרים ולא איירי בקצצת הדקל וכו', והריטב”א שם כתב: ואגזריה כך הגי' ברוב הספרים וקשה לרבי' ז“ל הא דאמרינן בב”ק שורי הרגת וכו' ויש גורסין מפני קושיא זו ואגדריה וכו'.

אבל בלשון המשנה והברייתא הנו' הנכון הוא נוסח הערוך ועוד “גדד” (ולא “גדר”): גודדין בתמרים (ב"מ פט ב); שיגדוד ג' גדידות (לקמן לו ב), ערבית729 خٜدٔ النخلة ובארמית גֹדּו אילנא (דני' ד יא), ואם היתה המלה שלנו היה צ"ל: ואיגדה, למֵיגַד, גָאַד (גייד), כדין הכפולים.

הכוונה כמובן לפירות הדקל, כמו בערבית.

אהיני] ‏ תמרים = “אחיני”. אשורית uh̭in(n)u, דיליטש 44: 24.jun.Tig: u־h̭i־nu־šu aš־mut־ma umallâ (הכיתי ו־) gišimmaru ša pi־rik mâti־šu a־duk־ma kir־ba־ti. ובירוש' ב“ק פ”ה ה סע"א: כבשה דאהיני, שרידי 244: כבשה דאחיני הות.

אכלויי – דמיכלי]‏ צ“ל: דמַכלי, הפי' עי' רש”י, ורמ“ה פי' מלשון “כלא” = “מנע”: להרחיק אותן מן השדה, “abhalten”,”verscheuchen“; וכן קידושין פא ב: אביי מכלי להו (כנו' הערוך; בהו': מכלליה) מכולה דברא. הנוסח הנכון כאן בה”ג ד“ו: רמא ביה קלא א”ל שבקיה עיזא בעלמא הוא א“ל אטו עיזא לא מכלינא ליה א”ל ולאו גברא בעי לאכלויי, אתא וכו' (וכן הביא הערוך בע' כל ב': א“ל עיזא בעלמא לאו אכלויי מכילנא בה, וכן הביא הרמב”ן במלחמות: עיזא בעלמא הוא), וכן רמ“ה: שבקיה עיזא בעלמא הוא כלומר חשביה כעיזא בעלמא אלו לא הוה גדרנא לך והוה אתי עיזא מי לא הוה עייל ואכיל, א”ל רוניא ועיזא לאו אכלויי מכלי ליה כלו' עיזא נמי כי חזו ליה דעילא מי לא מנעי ליה א“ל ולאו גברא בעי לאכלויי וכו‘. והנו’ העיקרי היה אפוא: א”ל שבקיה עיזא בעלמא הוא א“ל עיזא בעלמא לאו אכלויי מכלינא לה א”ל ולאו גברא בעית לאכלויי, אתא וכו'.

תוס' ד“ה ואי לא: מגבינא לאפדנא מינך] ב”ק יב א.

שם: או מחינא לך וכו'] כתובות צו סע“א: ב”ב קנא ב.

אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא] [כ“י פ'] ה”ג ד“ו וד”ב ורמ“ה וראב”ן צט ב, וערוך ע' צלא: “ארבעי – ארבעי”, היינו “ארבעין”, ארבעים (כי"מ ארבע' – וארבע'). “ארבעי” גם ב“ב עג א (עי' ד"ס). סורית חדשה ארבעי 40. אבל עי' לקמן ס ע”א וד"ס “ארבעי” = ארבע לנקבה, וכן שבועות יד ב.

“צללא”, ה“ג ד”ב: צלאלא. והעיקר ש“צלא” הוא עור גדול (mašak ṣallu באשורית, צלא, משך צלא, בפפירוסים, סכוי 10 שו' 10), “צלָלָא” הוא הקטן (השוה “ערסא” – “ערסלא”) וכפי' ר“ת. אבל מה שפי' “אמיצר אותם שדות דאקפיה וכו' והיה רבינא מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת”, ונראה מלשונו שזה היה לאחר מעשה “דאקפיה”, אבל א”כ הלא לא “אקפיה” מארבע רוחות, שהרי שדהו פתוחה לאחר (אע“פ שאינה פתוחה לרה”ר), אלא ודאי שזה היה לפני מעשה “דאקפיה”, וצריכים לומר, שרוניא קנה אותה השדה שהיתה מוקפת מג' רוחות בשדותיו של רבינא, ומרוח אחת בשדהו של רוניא, ורבינא הקיפו “מד' רוחותיו”.

אבל העיקר בזה שהקיף גם שדה זה של רוניא (שוב מצאתי כן במהר"ם) כפי' ר' אברהם בתוס' (והראב"ן), ששדה זה היה אמצרא של אותן שדות שהיה רוניא אריס בהן (ב"מ קט א), דאמרי אנשי וכו‘, שמשלמים בעד עור קטן כבעד עור גדול מפני שהטורח אחד, וכך הטורח אחד בשביל שדה אחד כבשביל שדות הרבה, או כפי’ “ול”נ" שברש"י.

רש“י ד”ה ארבעה: למאכלות ביתו] צ"ל: למכולת (מ"א ה כה), כבד' פיז' (ורש"ל הוא שהגיה).

סמך לו כותל אחר וכו‘] רש“י: אע”פ שלא נתן עליו עדיין וכו’, ר“ג: אלא כעין [צ"ל: נעץ] קונדסין ונתן עליהם את התקרה מצד אחד על כותליו אעפ”כ מגלגלין וכו' שאע"פ שלא נתן את התקרה עליו נהנה הוא מן הכותל וכו'.

ובירוש' כאן יב ע“ד: רב חונה אמר וכו' (עי' למטה). עד כדון לארכו לרחבו. אמר רבי נסא כותל חצר לא נעשה אלא להָצֵיל לו (רמב"ן: “לצלליו”). סברין מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה. [חזר ותנא סמך לו כותל אחר אע”פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה]730. אמר ר' יוסי בי ר' בון תיפתר על ידי מרישיו (רשב"א: מרישן). וזהו פי' ר"ג.

ובתוס' ב“מ פי”א ד (שהביאו הרמב“ן כאן ונמ”י) תניא: היתה חורבתו בצד גינתו של חבירו ועמד וגדרה (“ועמד בעל הגינה וגדר את פרצי חורבתו של זה”) מגלגלין עליו יציאותיו של כותל (החורבה) כדרך שהוא בונה. היתה (מ"ב: הגינה) סמוכה לחצירו (נמ"י: לביתו) של חבירו אע"פ שלא נתן את הקורה לאותה הרוח נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהוא בונה.

ולמשנה דב“ב פ”ב מ"ד (לא יסמוך לו כותל אחר וכו') תניא בתוס' ב"ב פ"א ג': “ר' יהודה אומר תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו”731.

ולמשנתנו יש רק תוס' קצרה (ב“מ פי”א כב): “בחזקת שנתן שומעין לו (שלא) לסמוך את הקורה, בחזקת שלא נתן אין שומעין לו לסמוך את הקורה”.

ואמר לו פרעתיך בתוך זמני] בכ“י ר‘: ובא בזמנו ואמר לו וכו’, וכ”ה בה“ג ותוס'. רי”ף ורא“ש ורשב”א בשמ“ק: בתוך זמנו732 ועי' בסמוך. בכי”י: [דכי מטי זימניה] לא ליתי וליטרדן, וע“כ פירושו “זימניה” של החוב. ובכ”י מ' בע“ב: אילימא דא”ל פרעתיך בזמני, ר“ג: אילימא בזמנו. אבל פירוש הוא ואינו מעיקר הגמרא. וכפירושו של הראב”ד733 והתוס‘734. שבא ביומא דמשלם זמניה. והרמב"ן כתב כאן: מדלא קאמר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך משמע דלאו בתוך זמן הם עומדין וכו’ לפיכך פירשו מקצת רבותינו ז“ל דהכא בשבא עליו ביומא וכו' ואין דעתי מקבלת לא הפירוש הזה ולא הדין הזה שהיה להם בגמרא לפרש ולא לסתם אלא הכי קאמר ליה פרעתיך כבר אע"פ שהוא תוך זמני והיינו דלא קאמר ר”ל הקובע זמן לחבירו ותבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך דלא מדכרינן תביעה דמלוה בתוך זמן אלא לוה הוא דקאמר ליה פרעתיך והקדמתי לפרוע בתוך זמני ולקמן בלאחר זמן כאמרי' תבעו לאחר זמנו וכו' דהתם שייכא תביעה בלאחר זמן. (הרמ"ה: והא דריש לקיש לא מיתוקמא <אלא> היכא דתביעה סמוך למישלם זימנא דליכא למימר מגו דיכיל למימר פרעתיך בזמני וכו').


ה ב

כי היכי דלא ליטרדן] (בכי"י: דכי מטי זימניה לא ליתי וליטרדון). עי' תוס' שהקשו ממשנת בכורות פ“ה מו (מט א): מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה וכו', ומב”מ קב ב: בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי וכו' אי בתוך זמנו תנינא מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה וכו' (ועי' שם). והרמב“ן מתרץ קושית “איכא דקשיא ליה” דלקמן (ה ב) “אילימא דאמר פרעתיך בזמני פשיטא” מב”מ שם דקא מיבעיא להו אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימנא או לא, – “ולא קושיא היא דהתם בשכירות אבל הכא כיון דמעיקרא נמי היה יכול להוציא ממנו חצי ההוצאה פשיטא דלאחר שתבע מיד פורעו” וכו‘, ואפשר להשתמש בתירוצו זה גם כאן. והראב“ד מיישב זה: לפי שאריכות הזמן מדת חסד היא ומ”ה כי מתרמו ליה וכו’ אבל בפדיון הבן ושכירות דבתוך הזמן ליכא עליו חיוב פרעון כלל וכו' אי אמרו פרענו בתוך הזמן אינם נאמנים. והריטב“א בב”מ מקשה מבכורות מט א דאיפליגו רב ושמואל בפדאו בתוך ל' יום, ולשמואל אין בנו פדוי והלכה כמותו, וא"כ היכי מייתי סייעתא מבכורות, דהתם דינא הוא דתוך זמנו לא פרע דלא הוי פדוי.

אבל בב“מ שם גי' שלנו היא גי' רש”י שהגיה וכתב: ה"ג דתנן מת האב וכו' ובבכורות תני לה גבי בכור וכו‘, אבל גי’ הרי“ף והרא”ש: “דתנן כל ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר ל' יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן”, “וקאי אשכירות סתם שהיא ל' יום וכ”ה ברמב“ם וש”ע ורש“י החליף הגירסא וכדעת תוס' וש”פ בפ“ק דב”ב" (הגר“א בב”מ שם) וכגי' הרי“ף כזה בכ”י פ' ובה“ג ובעיטור שכירות, וכ”ה בריטב“א (ושם: מת בתוך), והוא מפרשו: גבי פדיון הבן מיתניא735. אבל “דתנן” אינו מוכיח כלום, שהוא משנה. וא”כ קשה למה לא הביאו ברייתא זו להשיב על אביי, אלא דברייתא לא שמיע להו לתלמודא דב"ב; והסוגיות מתחלפות!

ומברייתא זו קשה גם לפי' ר“י והגאון בהלואה סתם, וכבר העיר הרשב”א אקושית הגמרא עד ד' אמות וכו‘. שהרי כאן לא קבע לו חברו זמן עד שיגדור ד’ אמות ואדרבה הוא תובעו מיד.

תוס' ד“ה אע”ג: דמאלמנה ליכא למילף] כלומר ממשנת גיטין פ“ד מ”ג (לד ב): אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה (והובאה בתוס' ד"ה ואפילו!) ובגמרא שם אמרו: מאי איריא אלמנה אפילו כולי עלמא נמי דהא קיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה וכו'.

שם: ועוד תנן בשבועות וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו וכו'], “מן היתומים” אינה במשנה, ופי' הגמרא הוא (שם מח א)!


ו א

א“ר הונא סמך לפלגא סמך לכולה] תוס', רי”ף ד“ר, ראש ד”ו ורמ"ה: לכולא, וכן נכון (בכ"י מ‘: לפלג’ – לכול').

רש"י ותוס' מפרשים “בין באורך בין בגובה”, אבל שאר הראשונים736 מפרשים “סמך לפלגא” באורך. ובירוש' כאן (יב ע"ד): רב חונה אמר מגלגלין עליו פשוטו (כל ארכו) של כותל. עד כדון לארכו. לרחבו. אמר ר' נסא כותל חצר לא נעשה אלא להָצֵיל לו (“לצלליו”)737.

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא] בדפוי“י: ובלופתא, כ”י מ‘: בקרנתא ובלפתא, רמ"ה: בלופתא וקרנאתא, ר’ יונה (בשמ"ק): בלופתא וקרנתא, ושניהם רבים: בלוּפָתָא וְקַרְנָתָא ערוך: בלופתא וקרן זוית, וכן ראב“ד ורשב”א (ועי' בסמוך). כדאי להוכיר כאן גם את הגירסא בכ"י פלורנץ: ומודה רב הונא בקינא [ולופתא], ומודה רב נחמן באפריזא ובקבעתא דכשורי. (השוה ערוך ע' לפתא ב' וב"ב ד א: ליפופא)738

ר“ג: קרנא – “שסופו של אותו כותל שסמך כנגד זוית של אותו כותל שהגביה חבירו”; ר”ח, שהיה גורס בלופתא וקרנתא739, פי': “בלופתא כגון שלא בנה הכותל כנגד כותל המחיצה אלא היה כותל בנוי מקודם ועכשיו חבר עליו והאריכו כנגד כותל המחיצה או שעשה לו קרן זוית (פי' “קרנא”הוא) או שהיה קטן והרחיבו בקרנות (פי' ב' ל“קרנא”, “קרנתא”) דבהני כולהו אינו חייב אלא כשיעור מה שסמך”740.

ור' יוסף מיגאש (וכן רשב"א) מפרש “בקרנא”: “שאם חבר לזה הכותל שבנה כנגד כותל מחיצה קרן כגון זה ___|קרן שאינו חייב וכו' אלא מה שכנגד” וכו‘. (ורש"י פי' כזה קרן _ בית_ אבל פירוש דחוק). והרשב"א כתב שם: הפי’ הנכון דרב הונא באורך הכותל ודר“נ בגובה הכותל וכו‘; ור’ יוסף מיגאש מפרש גם “ומודה ר”נ” באורך: ומודה ר"נ שאם עשה באותה מחיצה שלא בנה עדיין אלא כנגד חצייה אפריזא וכו'.

אפריזא] פרסית افريز ערבית إفريز Bohle.

בי כוי] ד' פיז' וכ“י מ': כוזי, רי”ף ד“ר: כירי, ד”ו וכו‘: קורי, וכן רמב“ן וכן בהמאור; יד רמ”ה כאן (וכן לדף ד ב ולדף ו ב): כורי. והוא העיקר (תה"ג סי' שכו: כוארי); “כורי”, ר’ מן “כורא741, “כורתא742, “גזע של אילן”,‏ “Baumstamm”, “כורתו” (של אילן)743.

[צ“ע אם שייך לכאן כרֻתות, מ”א ו לו: וטור כרתת ארזים, ותרגומו מריש, ושם ז ב: וכרתות ארזים על העמודים = וכְרָתות, במו קשתות (קשת, قوس), דלָתות (דל, דלה, דלת)?]

רמ“ה כאן: “כלומר היכא וכו' ועבד ביה בשעת בנין בי כורי דאינון נזי (קרי: כוי) דמעילין בהו ראשי כשורי”, והפירוש “כוי” נכנס אצלנו ודחה את העיקר כורי. וכן בכ”י ה' “בי כווי” גם למטה צח ב! ושם בכ“י ר': בי קורי, ובכ”י מ': בי כאדרי!

בי כוי לא הוי חזקה] רשב“א (בשמ"ק): אמתני' דבחוקת שלא נתן קאי וכו' וכן פירש”י ז“ל. ואידך דר”נ נמי דאחזיק לכשורי אית דמפרשים דאמתני' נמי קאי וכו' וההיא דרבינא נמי דכשורא דמטללתא אמתני' מפרשי' לה וכן פר“ח (=פר"ת) ז”ל ואע"פ שאותה דאחזיק לנטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה לא שיהיו שוות בענין אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף בזה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתינו – וי“מ ההיא דבי כוי אמתני' ואינך כולהו וכו' בחזקת טענת מכירה וכו' (וכן פירש"י והוא הנכון) ולא הביאן כאן אלא בגררת אותה דבי כוי דאמר ר"נ אמתני', סמך לה אידך נמי דר”נ ורב יוסף לכשורי ונטפי ובגררת דההיא הביא נמי ההיא דרבינא, דומה נמי לאחזיק לכשורי במקצת.

אמר ר“נ אחזיק] ד' לובלין, כ”י מ' ופ': ואמר.

אמר ר“נ אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי רי”א (כי“מ ופ' ורי”ף ורא"ש: אפילו) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. א"ד אר“נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי] עירבוב נוסחאות כאן. בכ”י פ' ורי“ף (שתפס כדרכו לשון אחרון) וכן היה לפני נמק”י: לכשורי לא אחזיק, ובד' פיז' ווינ' וכו' וה“ג הנוסח: רי”א אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי לא אחזיק להורדי (ומחקו רש"ל).

מצד אחר: (א“ד אר”נ וכו' להורדי) ליתא בכ“י פ' ורי”ף כ“י, והרא”ש כתב: ובספרי ספרד מצאתי איכא דאמרי אר"נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי.

ובכ“י ר': א”ד וכו' לכשורי לא אחזיק להורדי (וברי“ף ד”ו וכו‘: א“ד אר”נ אפי’ אחזיק לכשורי לא אחזיק להורדי).

שתי נוסחאות הן אפוא, ולא שתי לשונות, וקצת ספרים כתבו שניהם. נוסח אחד הוא: להורדי לא אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק וכו‘, כלפנינו, ונוסח ב': להורדי אחזיק לכשורי לכשורי לא אחזיק להורדי. נו’ ב' זה הוא הא“ד שבספרי ספרד. ובנוסחאות שלנו משובש סופו, וצ”ל כבכ“י ר‘: לכשורי לא וכו’ ובכ”י ר' זה חסר “רי”א אחזיק להורדי אחזיק לכשורי" (וכן ליתא ברי“ף כ”י וד"ק). ולנוסח זה צריכים לגרוס: רי"א אפי' אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי.

ולנוסח א‘: רי"א אפי’ אחזיק להורדי אחזי'.

ונוסח ג', ה“ג וד' פיז', צריך היה להיות כזה: אר”נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי (כא"ד שלנו) רי"א אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי לא וכו' (אבל בה“ג ד”ו: אר“ג אחזיק להורדי לא וכו' [כלשון ראשון שלנו] רי”א וכו' וא“ד אר”נ וכו' [כבנוסחאות], ובד“ב חסר “אר”י”).

ובילבול כזה גם במימרא הסמוכה:

אמר (בכ“י מ' ופ' וה”ג ורא"ש: ואמר) ר“נ אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי ורי”א אפילו אחזיק לשפכי אחזיק וכו' א“ד אר”נ אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי] (א“ד אר”נ וכו' לשפכי) ליתא בד' פיז' וברי“ף ד' קוש'! ושם בדברי ר”נ: אחזיק לנטפי לא אחזיק וכו'.

ובה“ג ד”ב 402: ואר“נ אחזיק לנוטפי לא אחזיק לשפכי לשפכי אחזיק לנטפי ור' יוסף אמר אפי' אחזיק לניטפי אחזיק לשפכי; ובכ”י ר' בדברי ר“י: אפי' אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי. והאו”ז744 כלל נטפי והורדי יחד וכתב תחילה לשון ראשון שלנו ואח“כ א”ד שלנו (הודרי ונטפי יחד).

וגם כאן שתי נוסחאות הן? ו“אבל לצריפא דאורבני לא” אינו שייך לשני הלשונות אלא ללשון: אחזיק לנטפי! 745 רש"י הגיה כלפנינו.

צריפא דאורבני] פי' ר"י מיגאש כמו העושה סוכתו כמין צריף, שהיא משופעת, והמים נשפכים בריצוף.


ו ב

עד ד' אמות] פי' ר"ת בגובה (ר' יונה בשמ“ק וכן רמ”ה).

ובעובי הכותל] במקום שאינו גבוה מד"א.

אבל בתרבץ אפדני לא] ר' יוסף מיגאש ורמ“ה: מליסא של חצר (אויר החצר), וכפי' הרמ”ה: “וסבר ארבע אמות דלפני פתחו דקנו ליה לבעה”ב מחמת הבית הכא נמי משתעבדי ליה לשוכר לפירוק משאו, שאר החצר דדלית ליה לבעל הבית זכותא בגוה מחמת הבית אלא מחמת זכותא דאית ליה בהצר גופא נמי לא משתעבדי ליה לשוכר אלא לדריסת הרגל דבית אוגר ליה חצר לא אוגר ליה דשוכר כלוקח דמי. ור“נ דידיה אמר וכו' שוכר עדיף מלוקח דהא מיחייב לתקוני ליה כל מידי דמעשה אומן מה שאין כן בלוקח”. – “תרבץ”, ארמית “תרבצא”, וכן בסורית, אשורית tarbas êkalli, tarbaṣu, חצר746.

קמ“ל דא”ל רבים וכו‘] לקמן ס ע"א (והב"ח רמז לו) אמתני’ ד“אבל פותח הוא לרה”ר פתח כנגד פתח“, אמרינן: דא”ל סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה“ר. וכבר הקשו זה ר' יוסף מיגאש ורמ”ה ותירצו: “לא דמו דאילו התם פתחים לא גביהו מרה”ר אלא להדי רה“ר גופה הוא דפתיחו וכו' אבל הכא לענין גגין וכו' כיון דגביהו” וכו' (ר' יוסף מיגאש).

ממילא נמי חזית לי] “ממילא”, “מן הדבר” (“מילא”) “מעצמו של דבר” (בלי כונה), “בטבעו של דבר”.

אמר מר747 זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' (זה שלא כנגד זה (ומעדיף)) פשיטא וכו‘] בכ"י פ’ ויד רמ“ה ליתא “זה שלא כנגד זה ומעדיף”, וכתב הרמב”ן: ה“ג זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא וכו‘. אי נמי: פשיטא לא צריכא וכו’. ותו לא. ומקצת נסחי דכתיב בהו זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא לא מתפרשי שפיר דהא ארישא קשיא ולאו אסיפא דמעדיף. ובכ”י מ' ור' וה“ג ליתא “זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו”, וחסר גם “ומעדיף” (אבל בה"ג ישנו), והיא הגי' שהזכיר הרמב”ן. והעיד הריטב“א בכ”י (ד"ס) שכ“ה ברוב הספרים וכתב דלגי' זו צריך תלמוד תשובת התלמוד. והר' יונה כתב: זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא. סיומא דמילתא נקט ליה וכולה מילתא קשיא ליה פשיטא דהל”ל עושים מעקה ותו לא ואנא ידענא דזה שלא כנגד זה עושים ומשני דמלישנא יתירא וכו'.

אוזינקא] “הוצאות”748, פהלוי אוגינק خوزينك, “אוצר”, וקבל אח“כ הוראת “ממון” ו”דמים", כמו “גזא” הפרסי, שקבל ביונית (γάζα) הוראות pecunia, divitiae, census, ועוד.

מיתרע ליה אשיתאי] צ"ל: לי.

במסיפס] כ“י פ' ומ”: בפסיפס, ועי' לעיל.

אי לגדיים וטלאים בכדי שלא יזדקר (בבת ראש) סגי] בג' כי"י: שלא יזדקר הגדי סגי (אבל ברי“ף, וכן מוגה בכ”י ר': הגדי בבת ראש), ודומה לו בעירובין טז א, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש (בתוס' כלאים פ"ד ו: שלא יכנס הגדי); סוכה יד ב: כדי שיזדקר בה גדי בבת ראש, עירובין יד א: מחיצה שהגדיים בוקעין בה.

אמר ממצורי קממצירנא] “אני פושט עצמותי”;,מצר“, סורית מזר וגם מצר “sich ausstrecken”, “recken”749, נמק”י: אימצורי כמו אימזורי כדכתיב ויזורר הנער" (מ"ב ד לה), והטעהו לשון ר“ח וערוך ור' יוסף מיגאש כאן “כדכתיב ויזורר הנער”, (אבל זו ראיה אל הענין ולא אל המלה); ב”מזר" המ' שרשית. נו' שלנו הוגה בד' פ“פ ע”פ רש“א שהגיה: אמר אמצורי קממצירנא, ע”פ ערוך, רי“ף ורא”ש ור“ן (הנו' “ממצורי” רק ברא"ש), וכן ברמ”ה ור' יוסף מיגאש וגם בשם ר“ח. אבל בה”ג (ד“ו וד”ב) ובכל הדפוסים וכי“י חסר זה, ופי' הוא שהיה כבר לפני ר”יח ולקוח מע“ז ע ב, שהקשו שם לר' יוחנן דאמר חצר שחלקו במסיפס טהרות טהורות. מברייתא זו: “גגו של חבר למעלה מגגו של ע”ה אותו חבר שוטח שם פירות וכו' ובלבד שלא תהא ידו של ע”ה מגעת לשם“, ומשני “אמר לך ר”י שאני התם (בגג) דאית ליה לאישתמוטי (כשפושט “ידו” ומגיע לשם) אמר אימצורי” וכו‘. אבל כאן “נתפס כגנב” הוא “שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס” (רש"י), ורש"י פי’: “מצי משתמיט ליה, ולומר חפץ נפל מידי על גגו ונכנסתי אצלך ליטול”, ור"ג פי‘: במסיפס יכול לאישתמוטי דטעין דכיון דלא הוי האי מחיצה גבוה י’ טפחים (!) לא הוי ידענא אי משום מחיצה הוי ומשום הכי עברנא ולא משום גניבה.

תניא כוותיה דר“ח שתי וכו‘] תוס’ ב”מ פי"א ד.

הנהו בי תרי וכו'] כל המעשה רק אגררא דעליון ותחתון = עילאי ותתאי.

חד (הוה דייר) עילאי וחד (הוה דייר) תתאי] בכי“י מ' פ וד”ל, רש“י, רי”ף ורא“ש חסר “הוה דייר” ונכון הוא; ובה”ג: חד הוה דאיר עילאי וחד תתאי. וכן ב“מ קיז א: הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איפחית מעזיבה וכו', ובה”ג ב"מ: חד הוה דאיר עילאי וחד הוה דאיר תחתאי.

עִילַאי = “עליון”, תתאי = “תחתון” (תואר). ולמטה “איחבס תתאי”, הנוסח בכ“י ר' ור”ג: ביתא דתתאי.

איתבר תתאי] בדפוי“י וכי”י וראשונים: איחבס, וכצ“ל ברש”י: איחבס תתאי נטבעו וכו‘. בה“ג: איחבס ביתא, כ”י ר’: ביתא תתאי; ר“ג: ביתא דתתאי. וכן רש”י ברי"ף: איחבס ביתא. נטבעו וכו'. חבס = חבץ, נדחק, נתמזמז, וכן גלגלת שנחבסה (חולין מב סע"ב).

והנוסח הנכון בודאי: איחבס ביתא א“ל תתאי לעלאי (במקום איחבס ביתא תתאי א"ל לעילאי), וכ”ה בה"ג!

א“ל (תתאי) לעילאי תא ונבנייה] בכ”י מ‘, פ’ ד“ל ורי”ף חסר “תתאי”, ונכון. אבל ישנו בה“ג, ובד' פיז' וינ' רפ”א וכו‘: א"ל אידך תא ונסתריה ונבנייה וכו’ (הרש“ל הגיה כלפנינו, אבל “תא לסתריה ולבנייה” גם בה”ג). וכן ז' א' איסתריה אנא ואבנייה, עי' בסמוך.

אנא שפיר קא דאירנא] בד“פ, וינ' רפ”א וכו‘: “את אי לא מיתדר לך חוק בארעא שוף כריסיך ועול שוף כריסיך ופוק”, והגיה רש"ל כלפנינו, "ושוף כריסיך וכו’ “, כפול גם למטה בדפוסים אלה. וגם למטה הנוסח בכ”י ר‘: לא מצינא דאטרח אלא את דלא קא מיתדר לך חוק בארעא ושוף אכריסיך וכו’.


ז א

(א"ל) איסתריה אנא ואבנייה (אמר [ליה] (כ“ה בד”פ וד"ל)) לית לי דוכתא למידר ב[י]ה (א"ל) אנא אוגר לך דוכתא (א"ל) לא טרחנא] בכ“י מ' פ' ור' ורי”ף ורא“ש ויד רמ”ה חסר “א”ל" בכולם ויפה הוא. ובכולם חסר “איסתריה” (וכן ברש"י), אבל בה“ג: “א”ל אנא סתרנא ליה ובנינא ליה”. ובכולם אוגרנא לך, לא מצינא דאטרח.

“אוגרנא” גם למטה בכ"י (במקום “אגרנא”) ואפעל הוא = קל (וכן האי מאן דאוגר אגירי לדולא, ב“מ עז רע”א).

לא קא מתדר לי [חוק בארעא] שוף אכרסך וכו‘] כ“ה בכ”י מ’ פ‘, ה“ג ורי”ף, או“ז ויד רמ”ה (וגם בדפוי"י למעלה) וכ"ה גי’ ר“ג שפי‘: חפור בארץ וכו’. נמק”י: חפור למטה. “שוף אכריסך”. רש“י פי': “שחה קומתך עד כרסך”. ולר”י נראה לשון “שפשוף שמתחכך בארץ”.

אבל בסורית יש לפעל “שָׁף” (שוף) ו“שַׁף” (שפף) גם הוראת: “רחש, רשף” = זחל. במנדעית (ס"ר I 280, 3): סיגיה ראהיש שאייף; וממש מליצה שלנו (שם 279 5–4 מלמטה): עית (= אית) מינאיהון (מן השדים) דשאיפיא מישאף על כארסאתון. וכן פי' “שייף ועייל” וכו' (סנהד' פח ב) הולך שחוח כזוחל.

בדינא קא מעכב] בכי"י וראשונים: דינא קאמר ליה, וכן למטה.

סתרי ובנו] וכ“ה בכ”י מ‘; רא“ש: סתרו ובנו, או”ז: סתרי ובני, רי“ף: סתר ובני, ה”ג: סתר ובאני (ד"ב: ובני). וכן רמב"ן, שכתב בחידושיו (ד"ה אבל למטה מעשרה): “ולי נראה ששניהם בונין הכל ופירוש סתר ובני לה כמה שהיתה מתחלה ואינו יכול לומר לא טרחנא ולא בנינא אלא כדי שתגביהנה למעלה מעשרה ולא אטרח עד שתגביה כל צרכך אלא (הואיל) טרח ובני”. ורשב"א (בשמ"ק): "אבל מטו כשורי למטה מי’ רשותא דתתאי הוא כלומר וסתרי ובנו ליה תרויהו וכדקא“ל תתאה לעילאה תא נבנייה ומיהו תתאה בני כוליה כותל עד תקרת עילאי ואיהו נמי בנו (צ"ל: בני) תקרה [ומעזיבה ודמי האי דינא להאי] דינא דתניא בפרק הבית והעליה דתנן הבית והעליה של שנים נפחתה העליה ואין ב”ה רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד למטה וכו' ר' יוסי אומר וכו' וקי“ל כרבנן דמעזיבה חזוקי תקרה התחתון בעי חזוקי”.

אמרו רבנן קמיה דרבה וכו' א“ל רבה וכו'] בכי”י: רבא, וכ“ה בכל המקומות שציין הגרי”ב, ורבא הוא תלמיד ר"נ.

בוקי] סורית: בוקא, “Krug”, בקבוק. βίκος היוני מקורו מן השמי, והוא תרגום בקבוק (ירמ' יט א, י).

דלא משתמש אלא תיבנא ובי ציבי] רש“י: דקא משתמש בה בציבי ותיבני, ר”ג: בי תבני וציבי; כ“י פ': דלא קא משתמש אלא בתיבנא וציבי, כ” ר‘: לא צריכא אפי’ בי תיבנא וציבי, וכזה בד' פיז‘: הא קמ"ל דאפי' בי תיבנא; בד’ לובלין: תיבנא וציכי. כ"י ה' (וה“ג, רי”ף ורא"ש): דאע"ג דדייר בה לתיבנא וציבי דא"ל לא מטלטלנא מנאי750. בתיבנא = בי תיבנא, “משמש בית התבן ובית העצים”.

אספלידא] ה“ג ד”ב: אוספלידא; עי' רשי ועי' תוס'. והנה ערבבו פה שני דברים:

1) “אספלידא” של התרגום (תרג' “מערה” בתה' [נז א], ותרגום “נקרת הצור” [שמ' לג כב] בת"י) במובן “מערה” שהוא ביונית σπήλαιον, “מערה”, ושם־ההקטנה σπηλάδιον.

2) “אַספלָא”, “אַספלידא” בסורית ponticus, “בינקא”, “אזגא”, “אכסדרא” (אוידא), ביונית ψαλίς־ἰδος, והקטנה ψαλίδιον, Gewölbe, Bogen. ולפי פסוב בערכו: auch ein Gebäude von der Gestalt eines Halb־Cylinders, (גם בנין בשורה של חצי־גליל) כלומר “אכסדרה”, והוא – “אספלידא” שלנו שבבבלי, כ“אספלדי דבי רבה” (מנחות לג ב) “דאית להו פצימי ולית להו מזוזתא”, שהתלמוד משוה אותם ל“אכסדרה שיש לה פצימין” (עי' תוס'). אבל “אכסדרה” שלנו היא “אכסדרה רומית”: “תבנית אולם”, “Halle”,“Gesellshaftszimmer”751. ומה טיבה של “אספלידא” שלנו? אנו לומדים (עי' גם תוס') מן א) “אפומא דאספלידא”], לפני הצד הפתוח, המלא חלונות (ר"ג: לפני הפתח)752. ב) “מעיקרא אספלידא פלגת לי השתא משות לי אידרונא”], רש“י “חדר אפל”, ה”ג: אדרונא דחשיכא טפי, אבל השוה יא ב “אכסדרא דבי רב” “אידרונא מעליא הוא”, “חדר יפה”, ובכ"מ פירושו “חדר” סתם, פרסית اندرون.

ג) “נהי דעלו להדדי דמי (ליבני) כשורי והורדי” וכו‘] “ליבני” חסר בתוס’ ובכל כי“י וראשונים (חוץ מהראב“ד בשמ”ק), ובכ”י ר‘: נהי דעלו אהדדי בכשורי והורדי; בכ"י מ’ ה' פ‘, רמ“ה, ראש ורי”ף: דעלו באשיתא753 והורדי ולא עלו באוירא. נמק“י ורשב”א: “ששמו כמה בנוי שוה יותר מן הפנוי מפני דמיהן של אשיאתא והורדי”. אבל עי’ ב“ב עג א לגי' מה”ג, 30 הו' שכטר: ואית לן אשיאתא (במקום “אלוותא”) (“”Ruder), Stangen“”. וע“פ זה אפשר שגם כאן “אשיאתא” = “קורות” הן ו”עמודים",

asitû באשורית, “Pfeiler”, “עמודי האכסדרה המקורה על עמודים”?

ד) “דדאירנא ביה כי היכי דדרו אבהתן”], והוא אפוא “בית־דירה” אבל ב“אכסדרה” אמרו בברייתא דסוטה מג א (ספרי שופטים קצד): יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל בית מה בית הראוי לדירה, וכן בספרי: יצאו אלו שאינן בית דירה!

ובהשבעות של מונטגומרי סי' יב, על הצד החיצון: דאידרונא דאוספלידא של האידרון, של “האוספלידא”. כאן יש ל“אוספלידא” בוודאי מובן יותר של “אולם”, “חדר האוכל”: אכסדרה רומית.

פרדס וכו' אע“פ שאין בו רמונים] ע”ש הכתוב שלחיך פרדס רמונים, ורש“י בב”מ הגיה כלפנינו, אבל בארמית (פלפולא חריפתא לב"מ שם) לקמן (יב א, כד א, כו א) פרדיסא = כרם; בקהלת ב ה: ונטעתי בהם עץ כל פרי, סוטה י ע“א: ונטע בו כל מיני מגדים, וכן בסורית. אבל “ס”א” ברש“ל, כ”י מ' ופ‘: שאין בו אילנות, וכ"ה בתוס’ פ“ו יח וכן בירוש' מעשרות מט ע”ד754.

התם מצי אמר ליה מוכר ללוקח שמא זביני לך] בכ“י מ': התם מוכר הוא א”ל וכו‘, ה’ ופ‘: לוקח ומוכר הוא קא"ל וכו’; כ“י ה': זבני, כ”י ר': התם שמא בעלמא קא מזבין ליה.

התם מצי אמר ליה מוכר ללוקח שמא זביני לך] בכ“י מ': התם מוכר הוא א”ל וכו‘, ה’ ופ‘: לוקח ומוכר הוא קא"ל וכו’; כ“י ה': זבני, כ”י ר': התם שמא בעלמא קא מזבין ליה.


ז ב

(מר ינוקא ו)מר קשישא בריה דרב חסדא] בכי"י וראשונים רק: מר קשישא (ו“בריה” יוכיח), ועי' תוס'755.

אמר שמואל האחין שחלקו וכו‘] עי’ עא א: האחין שחלקו זכו בכולן וכו‘, וברשב"ם שם ותוס’ שם. (ועי' גם ב"ק ס א: האחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' ושמואל אמר ויתר קסבר האחים שחלקו לקוחות וכו'), ועי' תוס" כאן.

– כל מעשי רב חמא ופסקותיו נסדרו יחד (כבר התלמוד שואל במעשה השני “היינו הך”!) מפני הראשון “עילאי ותתאי”, שהוכנס כאן דרך אגב של עליון ותחתון. ומעניין שהמעשים של רב חמא, בן דורו של ר“פ, היו מסודרים כבר כך בוודאי בישיבת נהרדעא756, בימי רב אשי (א"ל רבינא לרב אשי, ז א, מר קשישא לרב אשי, ז ב) ורבינא (ז ב: בכולהו הלכתא כרב חמא!). תלמודם של “אמוראי נהרדעא” (סנהד' יז ב) היה ידוע כנראה בישיבת סורא ופומבדיתא. וגם מימרות של ר"נ מתלמוד הנהרדעים הוא, וסדרן של המימרות (מדף ז א והלאה) הוא: 1) ר”ה ור“נ למשנתנו, 2) ר”נ (כן!) למשנתנו: בי כוי, 3) אגב מימרות ר“נ “דאחזיק”, 4) ר”נ המשכיר בית – ורינ דידיה [ונכנס באן בעריכה מאוחרת: 5) דברי רבינא כשורא דמטללתא, 6) דברי אביי שני בתים, שהם מקומם אחרי ר"נ אמר שמואל כדי שלא להפסיק בין “מיתיבי” ל“איתמר” ובין “איתמר” ל“הנהו בי תרי”], 7) ר“נ אמר שמואל – ור”נ דידיה וכו', 8) איתמר, 9) פסקי ר"ח.


במשנה

חומה ודלתים ובריח] ד“ר, כ”י ה' ופ': דלתים, וכ“ה ברי”ף ורא“ש ואו”ז. מלשון הכתוב “חומה גבהה דלתים ובריח” (דב' ג ה) = חומה ובריח נחשת (מ"א ד יג); “כלם ישבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם” (יחז' לח יא); “עיר מצור חומות דלתים ובריח” (דהי"ב ח ה).

בית־שער] Torweg, עי' עירובין עו א ותוס' אהלות פ"ח ה.

למימרא דבית שער מעליותא היא] בכ“י פ' הסדר: תניא רשב”ג אומר… ועיילי טובא למימרא וכו'.

ואי בעית אימא הא והא מאבראי וכו‘] עי’ תוס‘: ולא גרסינן הא והא מגוואי וכו’ ולמאי דגרסי' מאבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינוי דנקט צד דלא מעלי וכו‘. אבל גי’ כ“י ר': הא והא מגוואי הא דעביד ליה דלת הא דלא עביד ליה דלת ואב”א הא והא דלא עביד ליה וכו‘757, וכן בכ"י פ’: הא והא מגואי וכו' הא והא דלית ליה דלת (והוגה: דאית)758.

והרמ“ה: וכי קאמרינן דלאו מעליותא היא מאבראי חוץ לחצר דכי קרו עניי מאבראי וכו'. והרשב”א מפרש: מאי בריחי גריעותא שאין העני יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא וא' אי' אפי' מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפי' דאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא (!) ואפי' אית ליה פתחא פעמים שאף וכו'.

פותחת] ר“ג: מנעוללאו מעליותא, והוצרך לזה, מפני שאבע”א – צד דלא מעלי הוא; “פותחת” כמו בתמיד פ“ג מ”ז וב"ב צט א.

פסקא: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. תניא רשב“ג] זו היא הגהת רש”ל.

אבל בד' פיז‘, וינ’ ובז' ליתא ציון המשנה ומתחיל: ת"ר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב“ג אומר וכו'. וכעין זה דלקמן, שמחקו ג”כ רש“ל (רק דשם גם פיסקא אצלו!). ובכ”י מ' ופ' וד“ל כאן: רשב"ג אומר. תניא רשב”ג… ולמטה בכל כי“י: כופיך אותו לבנות בית שער כו'. תניא רשב”ג, ובכ“י מ': רשבג"א. תניא רשב”ג.

עיר הסמוכה לספר] סורית: ספָרָא, תחומא, סָכָא ספתא דיממׄׄא ונהרׄׄותא (אוידא); בתרגומים: ספרי ימא. ומקורו באשורית: suparu, “Ummauerung”, “Umschliessung”, (של עיר ושל גודרות), “חומה” (של עיר)759.

קבע בה מסמרות] עדה"כ דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים (קה' יב יא).


ח א

ור“ל סבר לה כדדרש רבא אני] בכ”י מ' וה' ופי ובילקוט כ“י: ור”ל אמר אני, ובאה“ת: ור”ל סבר אני, ובכ“י ר': והוא סבר אני. “כדדרש רבא” נוסף אפוא ע”פ פסחים פז א. ושם: אני חומה ושדי כמגדלות אמר רבי יוחנן אני חומה זו תורה וכו' ורבא אמר אני חומה זו כ“י וכו'. ושם באה”ת ובילקוט כ“י: רבה, בכ”י א"פ: ורב!

דכתיב מנדה וכו' ואמר רב יהודה וכו‘] עי’ נדרים סב ב: ואמר רבא שרו ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא דכתיב מנדה וכו' וא“ר יהודה וכו' ורנב”י היה “ריש כלה” במתיבתא דרבא (ב"ב כב א).

רש“י ד”ה מנדה: על אנשי כנה"ג, ותוס' ד"ה לא: לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש] לאו דוקא דקרא כתיב: די כל כהניא ולויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנה מנדה וכו' (ע"ז ז כד).

מידויל] כ“י ח': מדויין, רי”ף ד“ק: מידוין, וכן יב ב בכ”י ה‘: מדויין, וכן בתה"ג הרכבי סי’ נח: דהאי מידוין והאי לא מידוין. מידוין = מיתְדַוֵין?760 ערבית מצרית دان immerwährend, לא ידון רוחי “forfahren”.

א"ר יהודה הכל] גם בב"מ קח א אגב מימרות רב יהודה לענין ניגרא ונהרא.

לאגלי גפא] בב“מ: לאיגלי; כ”י ה' ור' וראשונים: לגלי גפא, וכ“ה בב”מ בכ“י מ' וה' ורי”ף ורא“ש; בכ”י פ' כאן ושם: ליגלי. רש“י: = גלי (ברכות כו א) “פתח”, ו”גפא“, כמו “אחר הגפא” (“הגפה”). “גדר סמוך לחומת העיר מבחוץ כדי להגין על החומה” (ר"ג). ולפירש”י קשה, שזה מפורש במשנה “חומה דלתים ובריח”. ול“נ שהוא גַפא בסורית חדשה שבבבל (אוידא 157): “גַפ֔א מערתא. בחשחתא סודיתא יתירא הי”. והן המערות שעל יד החומה, ה”נקבות", Tünnel!

לכריא פתיא] בכ“י ה', ערוך, רי”ף ורא“ש ואה”ת: דפתיא, וכ“ה בב”מ (ועי' למעלה). רש“י: חפירת בור וכו'. וכזה ר”ג (ועי' פי' ר"ח בתוס' המוטעה); גאון בערוך ע' כר: כריא דפתיא נהר של מדינה וכו‘761. והוא הנכון: אשורית pattu וגם patu ר’ patâti (פתתי) (השוה “קתא”, “קתתי” katâti), “נהר”, “אמת המים”, “Kanal” “Wasserleitung”, (מן פתו pitü, שיש לו גם הוראת “חפר נהר”, דיליטש 555).

אבל רבנן לא צריכי נטירותא] בד' פיז‘: אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי, והנוסח הנכון הוא בכ"י ה’ ומ' (ושם בטעות: מדרבנן) ור‘: מרבנן לא רבנן וכו’.

ובב“מ: אבל רבנן לא מ"ט רבנן לא צריכי וכו', וגם שם הוא בכ”י ר' א': “מרבנן לא רבנן לא”, ו“מרבנן” שם בכל כי"י.

באכלוזא] בדפוי“י ובכ”י ה‘, רי“ף ורא”ש: בכלוזא762. וכ“ה בב”מ בכ"י מ’, ה' ור' א' וב' וברא“ש ובדפוי”י עד אמ“ד: בכלוזא763. ועי' ערוך ע' כר פי' גאון: “למיפק בכילוזא כאלוז ממש בלשון ישמעאל ‎(كلز) כגון שרגילין להקבץ וכו' גדודים וכו' לצעוק ולהודיע להם”. אבל רש”י פי' “בהכרזה”, והוא הנכון. מנדעית “כאלוזא” = כָרוזא מאכליזנא = מכריזנא764. ועי' מדרש איכה, פתיחה ל"ג (הובא ברשב"ם קכא א): כרוז יוצא הכל יצאו לחפור וכו' (= ירוש' תענית סט ע"ג).

בעלי גמרא (בעלי הלכה בעלי הגדה)] ליתא בכי“י ונכון, וכבר נתקשה בו ר”ג, כי תמיד “בעלי הלכות” הם “בעלי משנה”.

בדקו ואשכח] בכי"י וראשונים: בדקו ומצאו כדבריו.

דמי כלילא] aurum coronarium στέφανος Krönungssteuer,.

ערוקינן – ערוקינן] צ“ל כבכ”י ה‘, ר“ג ורא”ש: ערקינן. – ע"ד הענין השוה חולין מו א: ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף וכו’. ועי' סנהד' כה ב: כי הוה אתי ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן א"ל לך עמי בא בחדריך וכו' ומיגנזו כולי עלמא וכו'.

דליוה פלגא] כ“י ה': לפלגא, וכן רא”ש ורי“ף, ושם עוד: רמו אידך פלגא אפלגא! כ”י פ' ור' ואה“ת: אפלגא, וכן גרס ר”ת (עי' מרדכי כאן), “פי' שהטילוה כולה אפלגא דאישתייר”. “דהא כי ערקו השאר שדיוה לכובסא ולא מחל לו כלום”. וכן כתב ר“ג: דלייה לדמי כלילא “על ההוא פלגא דאשתייר”, אבל “דליוה” פירושו “הסירוה”, “הקילוה”, ואפשר שפי' שהקילוה והעמידוה אפלגא. כנראה שחסר בנוסחאות, ע”י הדומות, וצ“ל כנו' הרי”ף: דליוה [לפלגא רמו אידך פלגא] אפלגא! ורמ“ה הביא: שדיוה אפלגא; נמק”י: בטלו פלגא דכלילא (“בטל” בכי"י וראשונים גם למטה במקום “פקע”), ובד' פיז' גם למטה: דליוה אכובס.

ערק כובס] ברי“ף: שכיב כובס, והב”ח שם בהגהותיו הביא בשם “אלפסי ישן”: “פש כובס וחגר (וחגיר?) ערק כובס ומית חגר ופקע כלילא” (ולשון יפה מאד הוא, ונראה שהוא אחד מ“משלי כובסים”!)765.

שלשים יום לתמחוי וכו‘] בכ"י ה’ ופ' וראשונים איפכא: שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי, וכ“ה בתוס' פאה פ”ח ט (עי' בסמוך).

והנה רש“י, ר”ג ושאר ראשונים פירשו, שאם שהה שם שלשים יום וג' חדשים גובין ממנו קופה ותמחוי. וודאי שכן נראה מפשטו של לשון התלמוד ולכל (“ולשאר”) מילי מי בעינן י“ב חודש, “כלומר דמשמע במתני' שלא יתן כלום בדבר עד י”ב חודש” (ר"ג). וכן “לפסי העיר” פירשו הראשונים “לחיי העיר”, “קרשי עץ לחזק שערי העיר כמו עושין פסין” (ערוך), וכדומה.

אבל בתוס' פאה שם (פ"ד ט) תניא: תמחוי בכל (ה)יום קופה מערב שבת לערב שבת, תמחוי לכל אדם766 קופה לעניי אותה העיר אם שהה שם שלשים יום הרי זה כבאנשי אותה העיר לקופה, לכסות לששה חדשים לפסי העיר לשנים עשר חודש.

ולפי פשוטה של התוס‘: קופה ותמחוי וכסות אעניים קאי. אבל בירוש’ פיאה פ“ח כא ע”א פריך אמאן דאמר (ר' יוחנן!) “אין מדקדקין בכסות”: והתני למזונות שלשים יום לכסות ששה חדשים (“וקס”ד דעל העני קאי") פתר לה (ליטול) [ליתן]767 והתני (למזונות שלשים יום)768 לפסין ולצדקות769 שנים עשר חודש הא קדמייתא ליטול. עוד היא ליתן. מהו לפסין ולצדקות שנים עשר חודש. בשכר סופרים ומשנים“, ו”פסין" ל' מסין, כמו “מן הפיסין ומן הזימיות” (ירוש' פאה פ“א, טו ע”ב ועוד). וכן פי' כנראה הבבלי ברייתא זו: ליתן, ופי' “פסי העיר” (כן היתה גירסתו) ג“כ ליתן. ובירוש' ב”ב כאן: תני שהה שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה. לכסות ששה חדשים. לפסים ולזימיות שנים עשר חודש. ובתר כל הלין מילין (דברים שבצדקה!) איתמר לפסים ולזימיות שנים עשר חודש. א“ר יוסי בי רבי בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן. הירוש' מפרש “פסים”, סורית פֵסָא “פרס” “partio”,”Rate" (= Steuer), (לעף) (זימין “מס”, ζημία “Geldstrafe” = “”Steuer – למסי העיר (ולמנות העיר), “Gemeindesteuer”, לשכר־סופרים ומַשנים או לחטי פסח! (והירוש' לא היה לו בברייתא “לתמחוי ג' חדשים”, כי “בתמחוי”, שהוא “לכל אדם” אין חילוק בין זר לתושב ו“תמחוי” ע"כ “ליתן” הוא).

זהו בל“ס גם פירושו של “לפסֵי העיר”, ל”פרסי" העיר (מסים ופרסים), שבנו' הבבלי ותוס' (ע"פ הבבלי?), ולא ל“לחיי” העיר! והבבלי אפשר שפי' גם הוא כן, ודאמר “הכל לפסי העיר אפי' מיתמי אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא”, קרוב מאד שזה נוסף בטעות770, מדברי רב יהודה למעלה. וחסר באמת בנמק"י כאן “אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא”!

והשתא מדוייק היטב “כי תנן נמי מתני'771 לפסי העיר תנן”, ליתן. והרמ“ה כתב: “לפסי העיר כגון חומה דלתים ובריח ושאר חיזוקי העיר ושמירתה. ומסתברא דה”ה למסים וארנוניות שנותנין למלך וכו' בכלל פסי העיר נינהו”. והנה גם הוא לא פי' “לפסי” כערוך, אלא בוודאי פירשהו מלשון “פיסין”772.

ולטורזינא (“ולטרזינא”) אפי' מיתמי (אבל רבנן לא צריכי נטירותא) כללא וכו‘] כ"י פ’: ולטורדינא ובה“ג ד”ב: ולטור זיינא. בעירובין פא א: ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דר' זירא וכו' (פרסית?).

– “אבל רבנן וכו' " ליתא בדפוי”י, כ“י ה‘, פ’ ור' וראשונים, והוסיפו רש”ל, אבל בטעות, דמפסיק בין “אפילו מיתמי” ובין “כללא” וכו'.

רבה רמא וכו‘] בכל דפוי“י עד אמ”ד: רבא, וכ“ה בכ”י ר’ וברי“ף וברא”ש, וכן נכון, וכזה773 בכתובות קה ב: והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מריון אע"ג דלא שיילי מיניה, התם לאחשובינהו הוא דבעי.

א“ל אביי והתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין וכו'] מהר”י מינץ בתשו' סי' יא והב“ח בישנות סי' כ”ה מקשים דלא הביא מברייתא דר“ח ור”ה (תוס' תרומות פ“א ותוס' ב”ב פ"ח) בגטין נב א: ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהן את השבויין, ותירץ המגיה ביד רמ"ה שיש לחלק בין דיין ואפוטרופוס, ושם אפוטרופוס הוא774. (רמב"ם: “ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להם שם מותר”).

איפרא הורמיז] עי' תוס‘. בכ"י מ’ ופ' ור‘: הורמין; כ"י ה’: איפרהורמיז.

בקמיעות מונטגומרי סי' א וסי' יח: אפרה, אפרא, שם איש775. הורמיז, Hormisdes, היה שם אבי שבור מלכא, והאם משלה אחרי בעלה בעודה מעוברת776.

רב יוסף] גבאי צדקה היה (ב“ק צג סע”א).


ח ב

א“ל רבא לרבה בר מארי וכו'] הרבה בב”ק צב א"ב.

נגבית בשנים, שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים (שקלים פ“ה מ”ב) ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה שגיבויה וחלוקה שוים] בירוש' פיאה שם: ר' חונה אמר תמחוי בשלשה שהוא על אתר. רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא אין מעמידין פרנסין פחות משלשה. אנא חמי דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות לא כל שכן. וברייתא שלנו היא כנראה בבלית, שפירשה משנת פיאה פ“ח מ”ז: קופה נגבית וכו‘, והשתמשה במשנת שקלים פ“ה מ”ב: ואין עושין שררה וכו’ ופירשה אותה ע"פ ר' אבא בר זבדא ורב הונא!

רש“י פי' “שגבויה וחלוקה שוה” – “בכל יום”, ור”ג פי‘: שגובין מכל א’ לפי מה שידו משגת, וכעין דין שמעיינין בדין על מי להרבות ועל מי למעט משא“כ בקופה שאין גובין מכל אחד אלא לפי מה שרוצה ליתן (וקרוב) [והרוב] נותנין כולן בשוה, וכזה פי' הרי”ף: ומפני מה קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה שהקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין הגבאין מוסיפין ולא גורעין אבל תמחוי אינו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה היא נגבת לעניי עולם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד כראוי לו ונמצא כדיני ממונות לפיכך צריך שלשה" (ועי' תוס' בשם ר"ח), וזה פי' “שוים”, ששניהם דיני ממונות. וכן פי' הרמ“ה: מפני מה קופה נגבית בשנים וכו' לפי שקופה לעניי העיר ההיא וב”ד יכולין לחשב כמה הן עניי העיר וכמה הן צריכין וכו' ופוסקין על כל אחו“א מבני העיר לתת כפי הראוי לו וכיון שדבר קצוב הוא וכו' אינו צריך שלשה לגיבויו וכו', אבל תמחוי לעניי עולם הוא ואינן יכולין לפסוק על הצבור ממון קצוב שהרי אין קצבה לעניי עולם הבאים וכשם שאין חילוקו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה הוא מתחלק וצריכין לתת לכל או”א כראוי לו כך צריכין לגבות מכל או“א כראוי לו לפי צורך השעה “ונמצא גיבויו וחילוקו שוה שכשם שחילוקו כדיני ממונות [כך גיבויו כדיני ממונות] ולפיכך צריך שלשה”. אבל הירוש' – כפי' רש”י.

ולהסיע על קיצתן] כ“י פ‘: את קיצתן. ערוך פי’: “לשנות פעם אחר פעם כאשר יראו”. אבל ר”ג ורש“י פי‘: “לקנוס”, ופי’ זה יוצא מלקמן ט א: הני טבחי דעבדי עניינא וכו' איתיביה ריב”ש לרבא להסיע וכו‘. רש"י פי’: “להסיעם מדת דין תורה”, כלומר “להעמיד” חוץ מדין התורה“ausser dem Gesetze stellen” (בנמק"י: כלומר להסיעו מדין תורה!).

“הסיע”, מובנו: 1) “נסח” כמו “הסיע מלבו” (עירובין פו א), הסיע דעתו (= אסח דעתיה), ובירוש' הוריות פ“ג מז ע”ד: הוסע מכהונה גדולה: 2) “שרש”, [עקר], כמו גפן ממצרים תסיע777 (תה' פ ט), ויסע כעץ תקותי (איוב יט י). והשוה יתנסח אע מן ביתה (עז' ו יא), ו“הן למות הן לשרשי הן לענש נכסין ולאסורין” (עזרא ז כו, ומו"ק טז א: הרדפה).

אבל בתוס' ב“מ פי”א כג תניא: ורשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות778 קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיֵרָאה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכו' וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן.

וע"פ זה מובן גם איתיביה דדף ט א, ואפשר דאסיפא סמיך.

שררות על הציבור] בכ“י וראשונים: שררה, וכ”ה בשקלים. ונו' הרי“ף ורא”ש ורמב“ם: על הציבור בממון, וכנו' המשניות בשקלים וירוש' שם בפיסקא מט ע”א.

א“ר נחמן א”ק] בכי“י וראשונים: א”ר נחמן בר כהן, וכצ“ל, ובירוש' שקלים מט ע”א: ר' נחמן בשם רבי מנא, והוא תלמיד ר' מנא, בן א"י.

שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן] כלומר שהאחד נאמן, אבל בכי“י: מהימני, וכן ר”ג: מהמני. אפי' ב' קרובים למנות על הקופה והיינו [דר' חנינא]. רי“ף כ”י: מהמנין להו, וכן פירוש: מהימני, מאמינין להן, כמו “עבדי” = “עושין”.

בירוש' פיאה פ“ח, כא ע”א: ר' יוסי בש"ר יוחנן אין מעמידין שני אחים פרנסין. ר' יוסי עבר חד מן תרין אחין. עאל ואמר קומיהון לא נמצא לאיש פלוני דבר עבירה אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין. וזה שלא כבבלי (ועי' מרדכי שפסק כן).

במתניתא תנא והמשכילים וכו' זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ומצדיקי וכו‘] בשאילתות תשא סי’ סד: “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו ומצדיקי הרבים ככוכבים לע”ו אלו מלמדי תינוקות. ואיכא דאמרי אלו גבאי צדקה“, ופליגי אפוא רק ב”מצדיקי הרבים“. וברור שלא היה לו וגבאי צדקה ב”מתניתא" (ועי' בסמוך), וע"פ זה מיושבת קושית התוס' מפסחים מט ב: לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות.

(אמר רב) כגון] חסר בכ“י מ' ופ' וע”י ורי“ף ויד רמ”ה וילקוט.

שבקתיה להימנותך] בד“ו רפ”א ורפ“ח: לאומנתך, והגיה המהרש”ל כלפנינו, אבל כ“ה גם ברי”ף ד“ק וברמ”ה (שבקתה לאומנותך) ובמנוה“מ ואה”ת ובילקוט כ“י; ר”ג: שבקת לאומנותך שהיה מלמד תינוקות כלומר אם היית מלמד עדיין לא היית מבטל לעמוד בגינה, ובכ"י ר': הדרת ליה מאומנותיה (וצ"ל: הדר), וכן נכון.

תליסר] גוזמא, עי' רמש"ש בהגהותיו.

חזיא לי] וכן יבמות כא ב: לדידי חזיא לי שניות וכו‘, כמו “שמיע לי”, “ראיתי”. כ"י פ’: חזיא ליה, ד“ל: “דלא חזית ליה”, ה': דלא חזינא ליה779. ע”י: חזאי (בלי “לי”).

ורבנן מאי] עי' רש“י ור”ג. אבל העיקר כפי' הנמצא בגליון אלפס ישן, המובא בהגהות הב"ח: “רבנן” (דפליגי אמתניתא) מנא להו מלמדי תינוקות (וה"ה דמצי למקשי לגי' השאילתות “מתניתא” מנא לה “גבאי צדקה”). וגי' השאילתות שם: ורבנן אמרי מאי דכתיב וכו' (כמובא בהגהות הגרי"ב) אלו גבאי צדקה ופרנסי העיר.

ולסדרו של השאילתות (עי' לעיל) אפשר כי “ורבנן אמרי” נמשך על ה“מתניתא” “מנין לה גבאי צדקה”. ובספרי עקב פיס' מז תניא: ד"א ומצדיקי הרבים אלו גבאי צדקה. ר"ש בן מנסיא אומר אלו זקנים וכו'.

אציפי דבי כנישתא] רי“ף: אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא, וכן רמ”ה, וכן הרמב“ן ה”ג ליה אציפי וכו‘, אבל רש"י לא פי’ כן וכן ר"ג (“והיו קנויות מצדקה מחצלאות ששוכבין עליהן עניים”). ועי' פסחים קא א: לאפוקי אורחים ידי חובתך דאכלי ושתו וגנו בבי כנישתא. ועי' ברכות כה א: ציפי דבי רב דהני גני והני גרסי, ושבת קמ ב: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא וכו'.


ט א

רב אשי אמר (בכי“י: אמר ר”א) אנא אתנויי נמי וכו'] כזה במגילה כו א: אר"א האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה.

לאו כל כמינייהו] ‏ לא הכל מהם; “לא הכל ממנו” רגיל בירוש', וכזה “לא מפיהן אנו חיים”.

קא מבזי] ברמ“ה: מיבזי וכצ”ל.

(בשי"ן כתיב) פרוש] ליתא בכי“י ובראשונים, ובכולם: פרוש כתיב (וכ“ה בר”ג), חוץ מכ”י ר' (ושם: לחמך וכתיב כי) והרמ“ה העתיק: פרוס לרעב לחמך פרוס כתיב, ולא משום דכתיב בשין וכו' דעל כרחן האי קרא בכולהו נסחי דייקי בסמך כתיב וכו' דבכולי האי לישנא בקראי בעלמא בשין כתיב דכתיב ולא פרשו780 להם על אבל … וכתיב פרשה ציון וכו' אלא ר”ה הכי קא דייק מדכתיב פרוס דמשמע פרוסה מועטת וכו'.

תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני וכו‘] בירוש’ פיאה שם מחלוקת רב ור' יוחנן: רבי בא בר זכדא אמר איתפלגון‏ רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפשות. וחרנה אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו (“שאין כבוד לבן בריתו של אברהם שילבש קרועים”), מתנית‘781 פליגא על מאן דאמר אף בכסות אין מדקדקין. פתר ליה לפי כבודו (כבגדים לפי כבודו מדקדקין). ותני כן782 במה דברים אמורים בזמן שאין מכירין אותו אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו והכל לפי כבודו783. והתני למזונות שלשים יום. לכסות ששה חדשים. פתר ליה (ליטול) [ליתן] וכו’.

ונראה שרב יהודה כרב, ור' יוחנן דלא כמאן, דהוא אמר “אף בכסות” וכו', וא“כ אין מדקדקין לא לכסות ולא למזונות, ודלא כר”ה.

תנן התם אין פוחתין וכו‘] בכ"י פ’: ת"ר, וכבר העירותי שנמצאים עוד כאלו למשנה.

מאי פרנסת לינה אר“פ פוריא ובי סדיא] פוריא φορεῖον. כתובות י ע”ב [אטימולוגיא עממית?]: שפרין ורבין עליה. – בי־סדיא, ר' בי־סדוותא (שבת קכד ב), סורית: ביסדיא, בסדיא, ר' בסדותא, מנדעית ביסאדיא784, סורית חדשה ספְדיתָא, ר' ספָדיָתָא, “Kopfkissen”. “בי־סדיא” היא צורה עממית מן “בסדיא”. שפירשה אותה כמו “בִי־איֵסָדַיָא (בית מראשות)”! הקספלה משלי ז טז מרבדים: בספודנא, פשיטתא; בקרמא785. והשוה רומית sponda,“”Sofa,Bett786.

בתוס' פיאה פ"ד ח תניא: לן נותנין לו פרנסת לינה שמן וקיטניות, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שמן וקיטניות דגה וירק (“דאם לן לא סגי ליה בלחם גרידא אלא צריך ליתן לו כדי ללפת את הפת”, הגיון אריה).

תנא אם וכו‘] בכ"י ר’: ותני עלה, וכן נכון, חדא דתוס' היא שם, ולא ברייתא בבלית מפרשת; ועוד דנראה דמשום “ההוא עניא” וכו' דבסמוך הביאה.

סי' גדול מקדש משה] ליתא בכל כי“י ואה”ת וילקוט כ"י, אבל נראה שהיא מוטעת (התבונן שמימרא דרבא בשם ר"א לא נסמנה!).

אמר רבא (האי מילתא) אישתעי לי עולא משגש וכו‘] בכ"י ה’: רבה, אילא, וכ“ה אילא במנוה”מ ד“ק וכ”ה ביוחסין (עי' ע' אילא וע' עילא). בכ“י פ', וכן הוגה בכ”י ר', וכן הוא ברמב“ן, והובא כנ”א גם ביוחסין: עילא. וא“ס שזו היא הנוסחא העקרית: “עִילָא” בתרגום וסורית füllen (Esels), סיח “עיר” (עיר פרא) ו”אילא" = “עילא”. ושתי הנוסחאות יחד נתחברו בד"ו: עיולא (והביא נו' זה גם היוחסין).

“בכרה קלה משרכת דרכיה” (= “משגש אורחתיה”).


ט ב

דילמא טומאה בחיבורין שאני] עי' רש“י ותוס'. אבל הרמב”ן אומר שאין להגיה הספרים, והרמ“ה מפרש “בחיבורין” כמו בע”ז לז ב: דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טומאת שבעה וכו' “בחיבור האדם לאב הטומאה בשעת מגעו בבגדים או בשאר כלים”, “הכי פרכינן ודילמא שאני טומאת בגדים שכן עלולים לקבל טומאה בחיבורין דהיינו מאדם הנוגע בהן עד שלא פירש ממטמאין משא"כ באדם הנוגע בו אפי' בחיבורין שהוא טהור וכו' שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם וכו' " (רמ"ה). ועיקר הא מילתא שכל המטמא בגדים מחמת שנגע באחד מאבות הטמאות שמטמאין אדם במגע לטמא בגדים וכו' עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכלי שטף במגע באב הטומאה לעשותן ראשון אבל לא במשא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס אפי' במגע אבל מי שפירש ממטמאיו הוה ליה ראשון ואינו מטמא בגדים וכו' (זבים פ“ה מ”א). זבים פ”ה מ“א: כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין וכו' לאחר פרישתו וכו' ואינו מטמא בגדים. זבים פ”ה מ“ח: הנושא (“מסיט”) את הנבילה וכו' מטמא ב' ופוסל אחד פרש מטמא אחד ופוסל אחד. ושם מ”י: הנוגע בשרץ ובש“ז ובטמא מת ובמצורע בימי ספרו וכו' מטמא אחד ופוסל אחד (“אינו מטמא בגדים אפילו בשעת מגעו”). – כלים פ”א מ"ב: למעלה מהן נבלה וכו' שהן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים וכו'.

ואינו מטמא אדם [מ“ט לא משום דטומאה בחיבורין שאני]] כ”ה בכי“י ורמ”ה ותוס' ושמ“ק, והריב”ם הוא שמחקן (אבל לפי שיטתו צריך למחוק גם “בחיבורין”).

אישתק וכו' ואתיקר תלמודיה] בכ“י מ' רק: אשתתק, וכן ליתא “ואיתיקר תלמודיה” ביד רמ”ה, “ולפנינו נתערבו שתי נוסחאות”. ובכ“י ה': אישתק איעקר תלמודיה מיניה, וכן בכ”י ר‘: ואיעקר, ובכ"י פ’: ואייקר. והיא היא. ואִיַיקר = ואיעקר, ואיתיקר = ואיתעקר787.

חזי להני חדיי דמצית מינייהו] רש“י: “הדדים הללו חדיי תרגום של חזה”. בכ”י ה': להני דדי. אבל א“ס שצ”ל: תדיי (בת'), “שדיים”788. تٔد, ארמית וסורית “תדיא”, Brust,Mutterbrust, אבל “חזה”, “חדיא”, “חזה של בהמה”, “Brust d. Tiere”.

מהוגנים] εὐγενὴς,“vornehm”,“”edel789.


י א

כי הא דבני אחתיה וכו'] ויק“ר פל”ד יב בבני אחתיה דרשב"י.

שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו] בד“פ: גבייהו שקלינהו מינייהו יתבי קא מצערו אמר להו לא תתקף לכו חלמא וכו'790, וע”פ ד' זה הגיהו אצלנו: שקלינהו מינייכו!

אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן] בכ“י מ': כי, וכ”ה בכ“י פ' ורש”י ד“ו; בכ”י ה' ור' ורש“י ד”פ: כו, וכ“ה בע”י ד“ר בגמרא ורש”י, וכצ“ל (באה"ת: בו), ועי' מש”כ לעיל. – “לן”, רש“י ד”ל: לי, בכ“י פ' ור' ורשיי ד”ו: ליה, וכן בכ"י מ' (לי!).

פרקליטין] παράκλητος, סניגור, “מליץ”.

הוא היה אומר וכו‘] קה“ר פ”ז כו: א"ר יהודה ארבעה עשר דברים קשין זה מזה וכו’ ההר קשה והברזל מתגאה עליו ושוברו, ברזל קשה והאש מפעפעתו, האש קשה והמים מתגאין ומכבין אותה וכו'.

מפכחתו] ר' ופ' וד“ל ומנוה”מ: מפקחתו, מגילה יב ב: למחר מפכח ליה חמרא (כגי' הערוך), ועי' תוס' תרומות פ"ג א (עירוב' סה א): שיכור הרי הוא כפיקח לכל דבר.

שמנדדין שינה] בכל כי“י ובד”ל ועוד: שמקיצין וב“הקיץ” קדריש, וברש“י צ”ל: בשכר הקצה, וכ“ה בד”פ וברש“י שבע”י.


י ב

ויהיו לו בנים זכרים ר' אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים ר' יהושע אומר וכו‘] בכל כי“י וד”פ ואה“ת וע”י: יהושע בן קרחה, ובמקום "ר’ אליעזר" הנוסח בכ“י פ‘: אלעז’, ובכ”י ר' ובגליון כ“י א‘: ר’ אליעזר בן יעקב אומר, ולמטה בכ”י ר' וא“פ: ותניא ראב”י אומר, ושתי ברייתות הן ומשתיהן מוכח ש“יפזר מעותיו לעניים” ו“לא יתן לארנקי של צדקה”, כראב“י (דנמוקו עמו), וראב”י הב' הוא, שהרי הוא אומר כ“ר' חנניא בן תרדיון”. במסכת כלה פ“א קתני791 להא דיפזר מעותיו סתמא: ואלו הן חפצי שמים יפזר וכו'. ולמטה שם: אלו הן חפצי אשתו רא”א יפתה אותה בשעת תשמיש ר' יהודה אומר ישמחנה בשעת תשמיש בדבר מצוה. הרוצה שיהיו בניו זכרים בעלי תורה ימשמש במעשיו ויפתה את אשתו בשעת תשמיש ראב“י אין ת”ח (בכלה רבתי: אדם) רשאי ליתן וכו‘. ובכלה רבתי פ"ב: מה יעשה אדם ויהיה לו בנים ר' אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים שנאמר פזר וכו’ או יעשה חפצי אשתו (נ"א: מה הם חפצי אשתו) ר' אליעזר אומר יפתה וכו' ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה יפשפש במעשיו ר' אליעזר אומר אין אדם רשאי ליתן וכו'.

“זכרים” ליתא בגמרא גם בכ“י מ' וד”פ ווינ‘, והוסיפו המהרש“ל, וליתא גם בע”י ובילקוט כ“י. בכ”י מ’: מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים יפזר וכו' הרוצה שיהיו בניו בעלי חכמה ימשמש במעשיו ראב“