על קבר ביאליק

בְּבוֹאֵנוּ – אֵין אִישׁ פֹּה מְחַכֶּה לָנוּ,

וְקֹר־עַד יְלַוֵּנוּ בְּמַסְלוּל הַנְּשִׁיָּה;

וּבְלֶכְתֵּנוּ מִפֹּה לֹא יִשָּׁאֵר אַחֱרֵינוּ,

רַק קוֹנְכִיָּה הוֹמִיָּה.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדֵעַ: הַמְּנוּחָה הִיא שֶׁקֶר,

הַיּוֹדֵעַ: הֶעָמָל הוּא הַמַּטָּרָה;

הַמְכַנֵּס לְדוֹר יָבוֹא אֶת הֵד הָאֵין־חֵקֶר

תּוֹךְ קוֹנְכִיָּתוֹ הַשָּׁרָה.

הַמֵּקִים לוֹ כָּמוֹךָ עֵד לְבָאֵי מָחֳרָתַיִם:

הָיִיתִי פֹּה, אֶחָי, עָשִׂיתִי דְבַר־מָה;

מִלְּשַׁד גּוּפִי הַחַם בָּנִיתִי זְבוּל בְּאַיִן:

אֶת קוֹנְכִיָּתִי הַהוֹמָה.

עֲזוּבָה תֶּהֱמֶה לָהּ קוֹנְכִיָּתְךָ עֲדֵי־עֶרֶב,

עַד בּוֹא מִי־שֶׁהוּא עֲלֵי קֶרֶן נְהָרָה,

יִתְכַּנֵּס בָּהּ, יְנַפְּשֶׁנָּה – וְשׁוּב תֶּהֱמֶה מִקֶּרֶב

קוֹנְכִיָּתְךָ הַיְקָרָה.