על אחד הקירות ב“יד ושם” חרות ציטוט של קורט טוכולסקי: “ארץ איננה ניכרת רק במעשיה אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת”. הארץ שלנו כיום מוכנה לשאת עליונות יהודית על בסיס דת ולאום, הפליה של נשים בידי גברים על בסיס דיני המעמד האישי והמשפט בבית הדין הרבני, אפליה של הציבור הערבי הישראלי על בסיס דת ולאום, ואפליה של הציבור הפלסטיני בשטחים, שחי מזה 55 שנה תחת כיבוש, ללא זכויות פוליטיות, ללא זכויות אדם וללא זכויות אזרח.

במילים אחרות, הדיון התיאורטי ביחסים בין “יהודית” ו“דמוקרטית” במדינת ישראל איננו מניח את הדעת. זאת משום שבעשור השמיני שלה, למדינת ישראל אין שום מחויבות לדמוקרטיה ליברלית הומניסטית המבטיחה שוויון וחירות לכל תושבי הארץ בלא הבדל דת, לאום, גזע ומין. ואין כאן יהדות המושתתת על מוסר הנביאים, המבטיחה דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, אחריות וחמלה, מוסר ומצפון; נהפוך הוא. המצב הוא של דמוקרטיה שברירית מאוימת ושל יהדות מפולגת, הרת סכנות, המאיימת על הדמוקרטיה.

פניה השונות של היהדות    🔗

הצד היהודי של “יהודית ודמוקרטית” כולל בעברו ההיסטורי ממדים נפלאים: מוסר הנביאים, “צדק צדק תרדוף”, “חביב אדם שנברא בצלם”, “את השנוא עליך אל תעשה לחברך”, “שבעים פנים לתורה”, אהבת הדעת, האמת והצדק, מחויבות להנחלת הלימוד וההשכלה, אחריות קהילתית וסולידריות חברתית, לצד רוחב אופקים הכולל הרחבת הדעת, חירות פרשנית, חופש יצירה, וטיפוח הסובלנות של “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”.

הצד היהודי, הראוי לשבח, כולל גם את התרבות היהודית העתיקה והמתחדשת של “קהילת זיכרון” זוכרת ומנחילה, לומדת ומלמדת, שכל חבריה שותפים בזיכרון העבר המשותף ובתקוות העתיד המשותף, גם אם הם מתווכחים ומתפלמסים על הווה משותף; והוא אף כולל את הערבות ההדדית של המדינה לכל יהודי העולם, ואת מחויבותם של כל היהודים באשר הם, לעזור איש לרעהו במקרה הצורך. מסגרת יהודית ראויה זו כוללת גם את חוק השבות, המבהיר שזכות העלייה לארץ וההתאזרחות במדינה שמורה לכל יהודי בעולם בשעה שיבוא למדינת היהודים מרצון או מכורח, בכל גיל ובכל מצב.

ואולם, לצד ערכים ראויים אלה — ורבים נוספים הדומים להם בתוכנם החיובי ובערכם המוסרי, המשתקפים בספרייה היהודית ובהיסטוריה היהודית — קיימת הסכנה הגדולה של תודעת העליונות היהודית. זו מתבססת על רעיון ה“עם הנבחר”, השוכן במציאות רב־לאומית של עמים שונים ודתות ותרבויות שונות, המתקיימים על כברת ארץ אחת במדינה אחת, עם שפות ותרבויות שונות. שהרי ברגע שעם אחד נתפש כ“נבחר”, ממילא העמים האחרים אינם “נבחרים”, והיחסים בין העמים עומדים בסימן החשד ההדדי, הטינה והעוינות, השנאה והקנאה שחשים אלה המחויבים להכיר, בניגוד לרצונם, במעלה היתרה שלה זכאים כביכול ה“נבחרים”, או שאותה חשים הנבחרים המכירים במעלתם.

ה“לא נבחרים” נתפשים כמשניים, כנחותים, מקופחים, מופלים. הם אינם שווים ואינם זכאים למידה שווה של ריבונות אזרחית, או לכבוד האדם וזכויות האדם; קל וחומר שאינם זכאים למידה שווה של זכויות פוליטיות או זכויות רכוש, קניין ומעמד, חופש תעסוקה, חופש ביטוי וחופש תנועה.

אנו עדים לטרגדיה של מציאות חיינו הנוכחית, הנובעת מההתנגשות החזיתית בין אלה הבוחרים לבטא את יהדותם על ידי האמונה הבלעדית בדבר עדיפותו המהותית של “עם נבחר”, בעל זכויות ייחודיות ותודעת עליונות דתית־לאומית, המבוססת על קריאה דתית שמרנית, אורתודוקסית, לאומנית, פונדמנטליסטית וגזענית, התובעת התבדלות מכל אלה שאינם מכירים בנבחרות זו, לבין אלה המאמינים בעליונות הערכים הדמוקרטיים הליברליים וההומניסטיים של כבוד האדם וזכויות האדם, המובטחים לכל שוחרי החירות, הצדק והשוויון, ומובטחים בשווה לכל תושבי הארץ ואזרחיה.

לאלה המאמינים בדמוקרטיה ליברלית הומניסטית שוויונית, החלה על כל תושבי הארץ ללא הבדל דת, לאום, גזע, מין גיל ומגדר, אין שום הגנה חוקתית מפני תביעת העליונות הדתית והכפייה הדתית, משום שמנהיגי הציבור החילוני, בוני המדינה ומייסדיה, לא השכילו להפריד את הדת מהמדינה בעשור הראשון להיווסדה, ולא כוננו חוקה שוויונית, המחילה חוק אחד ומשפט אחד על כל אזרחי המדינה ותושביה. ההנהגה של הציבור החופשי נכנעה לתביעת המפלגות הדתיות לא להכניס את המילה שוויון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונכנעה לתביעה להשאיר את דיני המעמד האישי על פי המצב שהיה קיים בימי השלטון העותמאני והמנדטורי. כך הופקרו כל אזרחי ישראל החופשיים לשלטון החוק הדתי שהם אינם מאמינים בתוקפו, ולציות לבית הדין הרבני שאין להם חפץ בו משום שהוא שופט על פי דיני עוול המיוסדים על אפליית נשים.

למרבה הצער, היום, בעשור השמיני לתקומת מדינת ישראל, כשמשתמשים במושג “מדינה יהודית” מתכוונים להחלת כל המכלול האורתודוקסי־לאומני־גזעני־מתבדל, המכתיב את מהותה של המדינה היהודית, תוך מחיקת מחציתה הדמוקרטית. בפועל מדגישים בחוק ובנורמה (חוק הלאום וחוק ההסדרה) את הגזענות הלאומנית הטבועה ברעיון של “עם נבחר” בעל זכויות ייחודיות, לעומת עמים שמוגדרים “עמלק” או “זרע עמלק”.

בפועל מקדמים את הכפייה הדתית במתכונת היהדות החרדית־לאומנית־גזענית־משיחית, של “נאמני המקדש” הרוצים “לעבור מציונות של חול אל ציונות הקודש”, חולמים על חידוש “מלכות ישראל”, שאין בה מקום לדמוקרטיה המבטאת את רצון העם, אלא יש בה “מלכות שהרצון היסודי בה הוא רצון השם”. חוגים משיחיים־מקדשיים אלה — שנציגיהם אנשי “המחתרת היהודית”, שהפכו לאנשי “הציונות הדתית”, או הפורעים מהמאחזים ו“נוער הגבעות”, אנשי “ישיבות הקו” החרד"ליות (שהולכות בדרכו של הרב טאו) ונוער המכינות הצבאיות בשטחים הכבושים, נכנסו לכנסת ה־25 והם בדרכם לממשלה.

הם רוצים להחליף את הדמוקרטיה במלוכה, ואת חוקי המדינה בחוקי התורה ודיני ההלכה. הם חולמים על בניית בית הבחירה במקום כיפת הסלע על הר ציון המקראי. הם חולמים על השלטת חוקי ההלכה וכינון מדינת התורה, שבה ימלוך המלך המשיח, ובה יהיה היתר להכחיד את עמלק, כאמור בהלכות מלכים לרמב"ם. חוגים אלה מאמינים בשמירת האפליה הפטריארכלית־היררכית־מיזוגנית של נשים, ובהקפדה על האפליה הגזענית הקסנופובית של הערבים.

המציאות של 55 שנות כיבוש, היא מציאות של רמיסת כבוד האדם של הנכבשים, מציאות שבה מיליוני פלסטינים הם נטולי זכות בחירה, משוללי זכויות אזרח, זכויות אדם וזכויות פוליטיות כמיעוט. כל זאת, למען רווחתם של המתנחלים בהתנחלות הבלתי חוקית, כאשר רוב אזרחי ישראל נכונים לשאת זאת. זה מוכיח ש“מדינה יהודית ודמוקרטית” במתכונתה הנוכחית אינה יכולה להגן עלינו מפני ערעור הדמוקרטיה ואינה יכולה להבטיח לנו שימוש מושכל באוצרות היהדות ופיתוח של תרבות יהודית רבת פנים, מגוונת, יוצרת ונוצרת, פלורליסטית וסובלנית.

מאז שישעיהו ליבוביץ' מרחיק הראות אמר בחוכמה ב־1967: “הכיבוש משחית”, אנחנו רואים כיצד היהדות והדמוקרטיה, שתיהן כאחת, מאוימות יותר ויותר. איננו מחילים את היהדות של “צדק צדק תרדוף”, של “חביב אדם שנברא בצלם”, של “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”, ובהחלט לא את היהדות של “והאמת והשלום אהבו”. כל אלה קיימים במורשת היהודית הכתובה, אבל קיימים לצדם גם צדדים אחרים, אפלים, המאיימים ומסוכנים, אשר לא השכלנו להגן על הדמוקרטיה הליברלית מפניהם.

על כן אנו חייבים להתמודד עם כמה שאלות: האם יש דרך לבחור רק את הפנים המאירות של היהדות כחלק מ“יהודית ודמוקרטית”? וכיצד מתגוננים מפני הפנים האפלות והמאיימות הכרוכות בגזענות, קסנופוביה ולאומנות? כיצד נתגונן מפני אלה הרוצים להחליף את הדמוקרטיה במלוכה ואת “ציונות החול בציונות הקודש”, ולהשליט אפליה פטריארכלית, גזענות קסנופובית ואת חוק התורה ודיני ההלכה, הכרוכים בהדרה, בהשפלה, בקיפוח, בדיכוי ובכיבוש?

הסכנה שבמשפט דתי    🔗

מבחינה דמוגרפית, אין זה מן הנמנע שבעוד מאה שנים יהיה במדינת ישראל רוב לא יהודי, ועל כן חוזר ועולה הצורך להתגונן מפני חוק דתי ומשפט דתי — של כל דת — באמצעות חוקה דמוקרטית־ליברלית, אזרחית ושוויונית, המקפידה על זכויות האזרח של כל האזרחים, בלי אפליה בשל דת, לאום, גזע, גיל, מגדר ומין. במערכת המשפטית והחוקית הקיימת, חוקי היסוד הנוכחיים, שאינם כוללים את המושג המפורש “שוויון”, בשל הסתייגותן של המפלגות הדתיות, אינם מבטיחים את השוויון ואת זכויות האזרח במידה מספקת.

העובדה שאין בישראל חוקה המונעת הגדרה של חלק מהאזרחים והתושבים כבעלי מעמד ריבוני, חוקי ומשפטי שונה, וכבעלי זכויות שונות לחלוטין מעצם לאומיותם, גזעם, מינם, מגדרם או דתם — פותחת פתח מאיים להעברת חוקים מפלים. ועל חוקים כאלה אנו שומעים דבר יום ביומו (חוק הלאום, חוק ועדות הקבלה, חוק ההסדרה שהוא חוק הפקעת קרקעות של פלסטינים, חוק התכנון והבנייה, המכונה “חוק קמיניץ” המפלה בין יהודים לערבים, חוקי הפרדה מגדרית ועוד).

הסכנה שבחוק ובמשפט הדתי נובעת מכך שמקור התוקף שלו הוא הטרונומי. כלומר, כנגד תוקפו של דבר אלוהים עבור מאמיניו, המתפרש בחוק ובמשפט ההלכתי, דוגמת דיני המעמד האישי, אין אפשרות למשא ומתן, לביקורת, לוויכוח או שינוי. לעומתו, החוק האוטונומי, הדמוקרטי־ליברלי והומניסטי, בצביונו האידיאלי, מבוסס על זכויות האדם ועל שוויון האדם. כאשר כוללים בחוק רכיבים של דין דתי, הנכפים על אלה שאינם מכירים בקיומן של ישויות על־טבעיות או בתורה משמים, בדברי מלאכים ובספרי קודש, ואינם בוחרים מרצונם החופשי לחיות כשומרי מצוות, נוצר מרחב חוקי משפטי בלתי מתקבל על הדעת, החל על כלל הציבור. מרחב חוקי משפטי זה מבוסס על אפליה ועל הבחנות פטריארכליות, קסנופוביות, מיזוגניות, מהותניות, לאומניות וגזעניות, העומדות בסתירה מפורשת לכבוד האדם ולזכויות האדם, המובטחות במגילת העצמאות לכל אדם הגר במדינת ישראל. ההבחנות הללו גם עומדות בסתירה לנאמר במפורש במגילת זכויות האדם של האו"ם.

בעולם הדמוקרטי־ליברלי המערבי לא תיתכן לאורך זמן מדינה יהודית שתפגע בחופש הדת של אזרחיה. מעמדה וסמכותה של מדינה מודרנית דמוקרטית־ליברלית איננו מעוגן בזכותה להכתיב לאזרחיה אורח חיים, אלא אך ורק בתפקידה החוקי להגן על זכותם לבחור את אורח חייהם. זאת, כל עוד הבוחרים בדרך אחת — גם אם הם הרוב — מעניקים מידה שווה של חירות למיעוט, וכל עוד הם נותנים זכות שווה של בחירה לקהילה ולאדם שלידם.

ייתכן אפוא, שאין זה ראוי כלל להנציח את המקף בביטוי “יהודית־דמוקרטית”, ומוטב לומר: מדינה דמוקרטית, שמגינה על זכויותיהם של כל אזרחיה במידה שווה, ושאף חלק מהמשפט שלה אינו מבוסס על חוק דתי הנכפה על האזרחים שאינם בוחרים לחיות על פיו מרצונם. הרי היום זה החוק הדתי של הרוב הנוכחי, ומחר זה יכול להיות חוק דתי אחר, ועל הדמוקרטיה להתגונן מפני השרירותיות של כל חוק דתי, המפלה מעצם מהותו בין “מאמינים” ו“כופרים”.

מדינה דמוקרטית מודרנית ליברלית והומניסטית בכל מקום בעולם, איננה אמורה לבחור או להגדיר עבור אזרחיה השקפה דתית, חוק דתי או אורח חיים הולם, אלא תפקידה מצטמצם בחובתה להגן על זכותם של אזרחיה ותושביה שומרי החוק לבחור את אורח חייהם, כל עוד הם מעניקים זכות דומה לאזרחים ולתושבים בעלי השקפות שונות ודתות שונות.

תפקידה של המדינה הוא להגן בחוק על חופש הדת של אזרחיה ועל שוויונם בפני החוק, על ביטחונם ועל רווחתם. תפקידה להבטיח שלכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר, העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים, לצד הבטחת זכות שווה לכבוד, פרטיות, שוויון, חופש בחירה, חופש ביטוי, חופש תנועה, נגישות שווה ללימודים וזכות שווה לחיים, לחופש דת ולחופש מדת.