על הקשב ועל העצה

לפרופ' הלל ברזל

קִשְׁרֵי־אַרְעַי בֵּין חֲפָצִים

הַמַּטִּילִים מַרְאֵיהֶם אֶל תּוֺךְ עֵינַי

וּבֹקֶר שֶׁל שַׁבָּת;

“בְּיוֺם זֶה הָיוּ הַלְּוִיִּים אוֺמְרִים…” שָׁר רַדְיוֺ רָחוֺק,

וּבְתוֺךְ קִשְׁרֵי־אַרְעַי שֶׁל חֲפָצִים עַל שֻׁלְחָנִי:

אֶבֶן קְטַנָּה אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מֵאֵזוֺר־הַחֲפִירוֺת לְיַד הַכֹּתֶל –

וְכִי מֶה הָיוּ הַלְּוִיִּים אוֺמְרִים בְּיוֺם כָּזֶה בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ?

וְעוֺלֶה בְּדַעְתִּי, כִּי אֶבֶן קְטַנָּה זוֺ

אוֺתָה לָקַחְתִּי פַּעַם מֵאֵזוֺר־הַחֲפִירוֺת שֶׁל הַכֹּתֶל

רָאוּי לָהּ כִּי תַּטִּיל מָרוּתָה עַל כָּל הַחֲפָצִים שֶׁבְּקִרְבָתָהּ;

וּבְעוֺדִי הוֺגֶה בְּקוֺל

הִנֵּה בָּאַנְדְּרָלָמוּסְיָה שֶׁעַל שֻׁלְחָנִי מִתְהַוֶּה סֵדֶר חָדָשׁ,

נוֺצֶרֶת הִיֶרַרְכִיָּה שֶׁל עֲצָמִים כְּלִפְקֻדַּת שְׁתֵּי עֵינַי:

חַלּוּק־הָאֶבֶן מַכְפִּיל פִּי שִׁבְעָה אֶת הָאוֺר הָעוֺטֵף אוֺתוֺ,

בְּעוֺד דַּף־הַנְּיָר, הָעֵט, הַסַּרְגֵּל וְהַסְּפָרִים

מִצְטַנְּפִים וְיוֺשְׁבִים לְמַרְגְּלוֺתָיו כִּבְהַכְנָעַת־פֶּתַע,

קוֺרְנִים לְעַצְמָם בִּלְבַד;

הַזְּמַן הוּא בֹּקֶר שֶׁל שַׁבָּת, דּוּמִיַּת כָּל הַמַּעֲשִׂים

לְבַד מִן הַמַּעֲשֶׂה הַפְּנִימִי, –

עַד אֲשֶׁר אֲנִי מִתְעַיֵּף מִלְּהַבִּיט בְּכָל הָעֲצָמִים עֲטוּפֵי הַהִלָּה,

הַנְּמוּכִים אֶל־מוּל הַגָּבֹהַּ מֵהֶם;

וַאֲנִי זָז מִמְּקוֺמִי, – הָרַעַשׁ

נוֺטֵל מֵהֶם אֶת הַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה שֶׁל יוֺם הַשְּׁבִיעִי,

וְגַם רֹאשִׁי נָע הֵנָּה וָהֵנָּה מֵעַל הַשֻּׁלְחָן כְּחֵפֶץ־שֶׁל־חֻלִּין.

1987