בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב
וַיָּצִיצוּ כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן
לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד:
(תהלים צ"ב ח')
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח
כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:
(שם צ“ב י”ג)
אל הקורא! 🔗
קורא יקר! רבות הנה מטְרות חוברי חבר המוציאים לאור את ספריהם.
הכת האחת, הם חכמים ידועים יודעים ללמוד וללמד, וכוונתם באמת ובתמים להאציל מחכמתם גם על אחרים וללמדם להועיל להרביץ תורה ולהאדירה.
ויש אשר אך לכסף שמים פניהם וספריהם הם להם לכסות עינים, אשר מבלעדי החבור לא יהיה לאל ידם לקבץ על יד נדבות הגונות וכבודות.
ויש כת שלישית אשר כל מגמתם אך להתפאר לבעבור יכנו אותם בשם מחבר ויכבדום בין המון העם אשר אינם יודעים כל מאומה ואינם מבחינים בין טוב לרע.
אולם בכל אלה לא אתחשב, כי לכת הראשונה עוד לא הגעתי ולא ארהיב בנפשי עֹז ללמד לאחרים, באשר נפשי יודעת מאד כי אני לבדי לא הרביתי ללמוד.
ולכת השנית והשלישית בקהלם לא תחד כבודי, כי תאות הכסף והכבוד כבר נחה שקטה וגליהם לא יסערו עוד, כי אנכי זקנתי ושבתי, ועֵינַי מישרים תחזינה, אשר כל התאות המדומיות אפס ואין הנה לי ואך הבל וריק הן.
אולם הסבה אשר הניעתני לכתוב ספרי זה הוא, אחרי כי בלותי, זקנתי ושבתי, ואך שנות מספר הנה לי להסתופף בין החיים, ובידי אין כל להשאיר ברכה לבני היקרים אחרי למזכרת לבל ישכח שמי מפיהם וזכרי מלב, כאשר ראיתי גבירים ועשירים בונים בתים, נוטעים כרמים, להנחיל לבניהם אחריהם לזכרון נצח לבל ישכחו מפיהם, ויקראו בשמותם עלי אדמות, ואמרתי אני בלבי במה אזכה אנכי, בתים לא בניתי, כרמים וזיתים לא נטעתי ואיך יזכר שמי? אז לעט שלחתי ידי ואמרתי המה יבנו בתים ואני אבנה לי רק עליה קטנה, זה ספרי, אשר כמותו רק מעט הוא, וצרפתי את שמי להעליה וקראתי את שמה “עלית טוביה”, ועל ידי זה יעלה זכרוני לפניהם לרצון; וגם יתר שאת לי בהעליה הקטנה הזאת אשר כל רואיה אינם דורשים שתהיה בלי שמץ, או חסרון ומגרעת, ובאשר היא שם טובה היא, תחת אשר כל הבנינים המפֹארים רבו המבקרים עליהם וישימו עין בקרת על כל דבר קטן וגדול, וידרשו שיהיה כלול בהדרו, ואם ימצאו שמץ דבר שלא נבנו כחקות הבנינים, יתנו בוניהם לשמצה ולחרפה.
אולם אחר כל זאת עוד חלל לבי בקרבי ונפשי נבהלה מאד בשלחי לעת זקנה ראשית פרי עשתונותי עלי תבל, וכמו פחד ורגז לב אז זקן אם ההכרח יאלצהו לשלח בנו יחידו למרחקים דרך ימים ונהרות, מאד ידאב לבו לבלי תאֻנה אליו רעה בדרך, לבל תשטפהו שבלת מים, בל יטרפוהו חיות טורפות, או רוצחים בל ישלחו בו יד, כן גם אנכי ירא מאימת מבקרי זמננו לבל יחרפוני בהבל פיהם, לבל ישפילו כבודי ויתנוני לשמצה, בפרט מאלה אשר אינם מבחינים בין טוב לרע רק כל מגמתם לחָרף שם אחיהם, ידמו בנפשם כי בהשפיל כבוד אחיהם עד עפר, יגביהו כבודם על מרום, וכמו במאזנים יכריעו הכף האחת כדי שתעלה הכף השנית למעלה, אולם לאלה האחרונים אני אומר כי מאד נקל הוא לסתור מלבנות, יבנו הם ונראה גבורתם.
ואך לאלה אשר אך הצדק והיֹשר נר לרגלם הגדתי היום הסבה האמתית אשר אלצתני להוציא לאור ספרי זה, וידעתי כי אף אם ימצאו שמץ דבר, יסלחו לי ויאמרו אך מקרה הוא, ויתנו צדק לפעלי.
ואני תפלה לאל חיי! אשר בן זקונים זה אשר אנכי שולח לרחוק ולקרוב ימצא חן בעיניהם, ואז ישמח לבי גם אני, ותגל נפש אביו מולידו.
המחבר
שמות המדברים 🔗
צדק אוהב את עטרה
אמת רֵעַ צדק
עטרה אוהבת את צדק
נדיב אבי עטרה
אוֹן אוהב את עטרה
רֵעַ אוֹן
הֵלֶךְ עובר כפרים למכור סחורות
מכשול ופוקה שני עדים
שופטים ושוטרים
זקן מתבודד
עלמה
נערים ונערות
אנשים ונשים רבים.
מערכה ראשונה 🔗
מחזה ראשון 🔗
(צדק ישן בשדה בסבך תחת צל רֹתם, אמת יבא ממרחק ולא יראהו).
אמת
הגם פה איננו? ואיה איפה הוא?
לשוא סבֹתי בעיר, בשוקים וברחובות בקשתיו ולא מצאתיו, גם לכל עובר שאלתי “הראית את צדק”, אך אין איש יודע ממנו ואין מגיד לי, והאיש הזה לא ידעתי מה היה לו, הלא זה כביר ידעתיו תמיד צהלו פניו, רצון הפיקו, עתה ענן וערפל יְכַסְיֻמוּ, סר וזעף הנהו, כל היום אך קודר יתהלך; מלפנים נעימים מדברותיו, כנחל שוטף כזרם מים יזרמו תאוה לנפש ולב, עתה כאלם לא יפתח פיו, ועל פניו עצבת, ינוס מפני איש יברח מפני גבר אך בדד ישב וידֹם, הרחק מבני אדם יבחר מושבו, בקרבתם געלה נפשו, ותחת אשר מקדם ומלפנים רעים וידידים חדות נפשו היו ולהמתיק אתם סוד כל מעיניו וחפצו, עתה יפרד מהם, במדבר שממה נודד הנהו לבל יפגשהו איש כי נפשו בחלה בם.
אך מה זה יעציבהו ומדוע פתאום נהפך לאיש אחר, זאת נעלמה ממני ולא ידעתי, מי יתן ואמצאהו ואוכיחהו על פניו ואפצר בו כי ישתפך נפשו בחיקי, עצבונו יגלה, הלא אז מכחי אשחר בעדו להוציאהו מצרה, להעלות ארוכה לנפשו האֻמללה או להקל מכאוביו כי אהבת נפש אהבתיו ובצרתו גם לי צר, אך אם יסתר מפני, לפיו ישים מחסום, מכאובו לא יגיד, בכל עז פשה יפשה הנגע, תבער האש ואין מכבה יען כי מקומה ומושבה נעלמו.
(ילך אנה ואנה וישמע)
מה זה קול באזני, קול דברים אנכי שומע! שם מהסבך יצא קול, שפתי ישנים דובבות אזני שומעת, אסורה נא ואראה מי זה שמה ישן הנהו!
(בעודו מרחוק יכיר את צדק, יראה כי
מראהו רע ויחרד לאחוריו עומד ומשתאה)
זלעפה אחזתני! פחד קראני ותחתי ארגז! האח! איך שֻׁנה מראהו! אעמוד ולא אכירנו! אך גדול הלחץ אשר ילחצנו והוא תחת לשונו יכחידהו, ישא ויסבול אך לבדו במסתר וכסה, והלא הוא יודע כי נאמנה אתו רוחי ומדוע יכסה ממני מכאובו? עת לעשות עתה, לא אחשה ולא אשקוט, עצור במלין בל אוכל, מצאתיך עתה רעי כאח לי, אחזתיך ולא ארפך, לא אסור מזה עד אשר תגלה לי תעלומות לבך, עצבונך תודיעני, הלא אז אשא אתך יחד ואקל מכאובך, או אולי גם ארפא שברך!
(יקרב אל צדק וישמע כי ידבר בשנתו)
צדק
עטרה חדות נפשי!… לבבתני אהובתי לבבתני… גשי אלי יחידתי ואשקך… נפת תטופנה… שפתותיך… ששון לבי המה… עתה לא יערב לבו הזד… והבליעל לגשת אליך… ולנגוע בך… שריתי עמו ויכלתיו… אך לי… לי לבד אַתּ… חלקי ונחלתי… ואין לזר אתי… אחזתיך ולא ארפך עוד… והבליעל לדאבון לבו בחוץ יעמוד… ולמרות רוחו בהצלחתנו יראה… יראה ויבוש… בואי בואי אלי יחידתי… בואי ואחבקך עוד הפעם.
(יושיט ידו לחבקה ויחבק הרֹתם)
אמת
(יקרב אליו ויעוררהו משנתו)
הקיצה נא צדק ידידי משנתך! הגד נא לי מה אלה הרעיונות והחזיונות שולל יוליכוך? אבן כבדה על לבך ולא תקרא לרעך לעזוב עמך ולָגֹל אותה, הֲזֶה אֹרח רעים נאמנים כמוך להסתיר כאבך בחֻבך, לשום מתג ורסן על פיך לבלי גלות לי מצפונך, ואתה תשא ותסבול לבדך?!
ואיה הברית אשר כרתנו יחד? ואיפה האהבה אשר נשבעת לי זה כמה?
(צדק ייקץ משנתו אך רעיוניו נבוכו עוד,
יביט אל כל רוח ויזכור איהו ואימה נופלת עליו)
צדק
אהה! איה איפה אָני? לא בחיק עטרה אנוח? בחיק היגון עודני, סביבי חשך וצלמות לא אדע שָלֵו!
(השקטה)
אל תגילי נפשי גילת שוא, שמחת הבל אל תשמָחי! אך במחזה חזיתיה, בחלומי, ורעיוני התעוני מר לי מר! עוד בין שדי אנחה אלין!
(יסב פניו אל אמת)
אהה אמת רעי! גם אתה בגדת בי בגד! הן אני אמרתי ברב שרעפי תנחמני אתה, בנעם מדברותיך גלי צרותי תרגיע, אך לשוא תקותי תוחלתי נכזבה! ותחת הקטין עצבוני עוד תוסיף מכאוב על מכאובי! למה זה עוררתני והקיצותני? לוּ ישנתי אז ינוח לי שכחתי עֹצֶב, ויגוני סר מֶני, רעיונות נעימים עברו ראשי, בחיק אהובתי הושיבוני, חיים וחסד עשו עמדי וישעשעו את נפשי האֻמללה, ותעוררני אתה ותדד שנתי מעיני ומכאובי שבו לאיתנם!
אמת
אל נא אחי אל נא הבל תדבר! לא לרֵעַ כמוני לבגוד בגד, הלא אתה ידעתני כי לא בלב ולב אדבר, ברית אחים כרותה בינינו ולנצח לא תופר.
אולם סלח נא ידידי כי העירותיך משנתך, ואקרא לעצבונך לא להרע לך חפצתי, שלומך וטובתך אנכי דורש, להצילך מצרה ולא להכאיבך באתי, אך זה תמול שלשום פגשתיך וראיתי כי לאיש אחר נהפכת, סר וזעף אתה ולא תדבר דבר, הבינותי כי רעה עברה עליך ולדעת חפצתי, חקרתיך ודרשתיך ותברח מפני ותֵחָבֵא לבל אפצר בך, ואנכי בכל לבי אהבתיך, להקל ממך עֻלך ולשאת אתך מגמתי, לכן אמרתי לא אשקוט ולא אנוח ויעבור עלי מה, אקרע סגור לבך, בחזקה אגלה מצפוניך, לא ארפה ממך עד אשר תשפוך נפשך בחיקי, ועתה כל היום בקשתיך עד כי מצאתיך פה ישן תחת הרֹתם הזה, נבהלתי מראות איך שֻנו פניך, ושפתותיך דובבות דברים אין להם שחר, לכן אמרתי אקיצך ואפצר בך להגיד לי מה הלחץ הזה אשר ילחצך, אולי אמצא מזור לכאבך ושב ורפא לך.
ועתה אחי לא אעזבך עוד ולא אסור ממך עדי תפתח שפתיך ואל תסתר דבר אשר עם לבבך.
צדק
(יקום על רגליו וילך אנה ואנה, ידו על מצחו)
מעי בי יהמיון, קרבי סואֵן בִסְאוֹן, בעצמותי תבער אש, ושלהבתה עד ראשי תגיע, תם כחי, שאת לא אוכל, סגור לבי אפתח לך אמת ידידי! כל אשר עם לבבי אגידה ואדבֵרה!
ואם אמנם צר לי מאד להכאיבך ולאדיב את נפשך כי ידעתי כי כמוני גם אתה תילל על מר גורלי ותסבול אתי יחד, אולם נחלי צרותי עברו גבולם, עד צואר הגיעו, נלאיתי נְשׂא! אסירה מחסום מפי, ארבה אֲיֵליל, תקונן אתי אולי ירוח לי!
ואתה אמת ידי נפשי! הסכת ושמע, את כל קורותי אגיד לך ולא אפיל דבר:
הנה נא ידעת את הזקן המתבודד אשר זה כשנתים ימים מתגורר בקרבת עירנו, גבר חכם אין כמוהו, כל ימיו עשה מלאכתו באמונה להביא טרף לביתו, אף גם עשה חיל, הרבה רכושו ויפרוץ לרֹב עד כי גדל מאד, רב טוב פעל ועשה בעמיו, לרעב פרש לחמו, כושל יקימון מליו, מחסה היה לאביון, מעוז לנכה רוח, וגם לרבי הארץ לא עזב חסדו, מרחוק ומקרוב התאספו אליו לשמוע עצה מפיהו כי שמעו הלך בכל הארץ.
עתה נהפך הגלגל, נהפכו הזמנים כי לפתע פתאום אבד חילו ורכושו, וכל רעיו ומיֻדעיו, מכבדיו ומוקיריו רחקו ממנו, חלפו הלכו למו ולא יכירוהו עוד, ואין דורש לנפשו, בראותם אותו מרחוק ינוסו מפניו, כי מה בצע להם כי יתרועעו אל דל הלא דל הוא.
זאת ישים אל לבו הזקן האֻמלל ויגדל כאבו ונפשו שבעה לה יגון ואנחה, וימאס במושב בני אדם, ובחברת עשירי עם לא בחר ולא יחד אתם כבודו כי שוא ושקר במגורם, דרכם כסל למו, הם אך למסכה ישתחוו, והאדם אך אפס ואין הוא בעיניהם ורק לפי כספו וזהבו יערכוהו, לכן הרחק מאדם שׁם ביער שׂם מושבו, במלונה ינוה, ומבקר עד ערב אך בתורת אל יהגה, וזה חלקו מכל עמלו, ישחק לעשירי עם ילעג לכספם וזהבם כי הבל המה יחד, כי העשיר אם גם שמנה לחמו, הלא גם לבו שמן הנהו, ערל מכל רגש, רחם לא ידע, ולא ישיב אל לבו כי כמו הזרע בחיק האדמה תִזָרַע למען תוסיף תת כחה תרבה יבולה ותשביע לחם לכל חי המבקשים מאל אכלם, כן הכסף נתון לעשירי העם למען החיות אביוני אדם ומטובם להעניקם, אולם הם כחול יצברו הכסף ישימו בכליהם, ותת לא יוכלו, אבל הזקן הנכבד גם אם אבד חילו, הלא לב רגש ורוח נכון נשארו בקרבו, ואם רעב ללחם לא יכול להשביע, אבל לרעבון נפש, לדורשי חכמה בכל לב ונפש ידָרש, אנשים צעירים לימים אוהבי לקח מסביב ינהרו אליו לשאוב מים מבורו, ולשמוע תורה מפיהו, דעת ותבונה ילמדם, הם יכבדוהו, רעים נאמנים המה לו, ברעי שוא לא ימירם.
גם אני מבאי בית המתבודד אני, גם אנכי בכל יום אחר כלות עבודתי לעת ערב אליו אשים פעמי, ממעיני חכמתו אשאב גם אני ותהי לי למשיבת נפש, בחברתו עצב לא אדע כי הוא תמיד שמח וטוב לב, (אף אם אמנם לא ידעתי מאין לחמו יבא ומי יכלכלהו) לא יתמרמר ולא יקונן ובלי תלונה ישא גורלו ואף גם יודה לה' חסדו כי לקח ממנו עשרו ורכושו באמרו: עֹשר ישחית בעליו, יַקשיח לבו ויאבדהו לנצח, ויהי היום והנה אנכי יוצא אל המתבודד, ויהי בהיותי בדרך ותבוא עלי השמש, החשך כסה את עין הארץ, ואני טרם קרבתי אל המלונה ואשא עיני ואראה והנה הזקן הולך לקראתי, פניו יחוָרו והוא פרוע, נבהלתי מראות ואמהר אליו ואשאלהו אנה אבי פניך מועדות? ולאן אתה הולך? ומה זה העצב אשר על פניך? ויען ויאמר: האם בת נדיב לא פגשת? רוץ נא מהר לקראתה כי לא ידעתי מה היה לה, מדוע אֶחרו היום פעמיה לבוא, אולי אסון קרה אותה בדרך!
ואם אמנם כספר החתום היו לי דבריו, בכל זאת אף רגע לא התמהמהתי, עזבתי את הזקן ושמתי פעמי היערה, ובבואי שמה, ממרחק קול צעקה אנכי שומע קול קורא לעזרה, מהרתי פעמי ואשא עיני והנה בת נדיב עומדת וסל אוחזת בידיה, ושודד ליל נצב עליה ויאבק עמה לגזול הסל מעל ידיה; חיש קרבתי אל השודד וארים המטה אשר בידי ואכהו הכה ופצוע עד כי עזב הסל וימלט על נפשו; דלקתי אחריו אך לא השגתיהו עוד, ואשוב אל הנערה והנה מרֹב פחד וחרדת לב התעלפה ותפול לארץ; רצתי אל הנהר ואקח מעט מים ואזרוק על פניה ותשב רוחה ותפתח עיניה ותשלח ידה ואחזיק בה והקימותיה; רעד החזיקה, כל עצמותיה רחפו מפחד, ועשתונותיה נבוכו, אולם בשמעה קולי קול נֹחם: הרגעי בתי, אנכי מגן לך, לא תאֻנה אליך רעה, לא אעזבך עד כי אנהגך אביאך אל בית המתבודד אשר אתּ מבקשת, אז נחה שקטה נפשה ובקול בוכים נתנה לי תודה על כי הצלתיה ממות, ונפן ונלך יחדו חרש מבלי דבר דבר, והירח ביפיו מבין העפאים האיר פני הנערה, וארא והנה עיניה נשואות השמים, כטל יורדות דמעות ושפתיה תודה לאל מושיעה תבענה, אור פניה קרן כאור פני שמש ביפיה! רגש קדש אחזני לא ידעתי אכנה, ולבי יהלום כהולם פעם, נכסֹף נכספתי לא ידעתי מה, דַבֵר בקשתי, ועל שפתי המלה החבאה, כן עד המלונה קרבנו והנה הזקן לנגדנו, האח! מה מאד שמח לבו בראותו אותנו ויגל מאד לקראתנו, חיש הביאנו האהלה ונספר לו את כל הקורות אותנו, וישא את קולו ויבך ויאמר: ברוך אל עליון אשר לא עזב חסדו ממך בתי! וישלח מלאך לפניך להציל את נפשך, וגם ברוך יהיה כי לא הסתיר פניו ממני וישמע שועתי ויוציאך מצרה, כי בלעדיך מאין יבא לי טרף, מי יאכילני לחם, מי ישקני מים, הלא אנכי כמת נשכחתי מלב אדם, ואך אַתְּ לבדך זה שנתים ימים תטריפני לחם חקי! אחרי כן שם פניו אלי ויאמר: יתר שאת לך בני כי נפשות שתים ממות הצלת, אותה ואותי, שכרך הרבה מאד!
אך שמעי נא אַתְּ בתי! אל תוסיפי עוד לבוא אלי לבדך, חסד ידידי אשר לרגלו נצלת הוא יגדיל עוד חסדו וילַוֵך בכל עת אשר תלכי אלי, ואם הוא צלך על יד ימינך רע לא יגיעך!
פני עטרה אדמו ותבט לארץ, וגם אני לא יכלתי כרגע להרים עיני כי רגשות נרדמות הקיצו בי כדבורים סבוני, אך התחזקתי ואשתחוה לנגדה ואומר הרגעי אחותי אנכי מָגֵן לך בכל עת אל תיראי ואל תחתי! אז נשאה עיניה ותקֹד נגדי בלי דבר מאומה, אך עיניה הרבו דבר אֹמר הביעו.
אחרי כן שמה האֹכל אשר הביאה לפני הזקן ויאכל וישת ויברך אותנו ונשב יחד לדרכנו; אנחנו בדרך, הירח והכוכבים ממסלותם הפיצו אורם על פני כל הארץ גם מול עבר פניה האירו, שמתי עיני עליה ותהי לי למשיבת נפש, ובדברה שבעתי גיל ועֹנג כי חכמה אמרי פיה, נֹפת תטופנה שפתותיה תאוה לנפש ולב, וכאשר הרבתה לדבר כן המו מעי לה, ונפשי בנפשה נקשרה, דמיתי כי אח אנכי לה, וכן הייתי בעיניה, כן הלכנו עד בואנו העירה, הביאותיה עד שער בית אביה ואפן ואלך.
ובבואי אל ביתי לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, עליתי על משכבי אך שֵנָה לא ידעתי, רעיונות לרבבות ראשי עברו, תמונות אין מספר על פני חלפו, לא אראם ולא אדעם עוד, אך תמונה אחת היא לנום לא תתנני, כל מחשבותי אך ממנה מלאות ואליה תשובנה, כלו עיני ליום מחר עת אשוב ראות פניה ואתענג מצוף דבש אמריה; כה חלף הלילה ואתא בקר ואהי נודד כל היום כלו, ולעת ערב בהגיע עת צאת אל המתבודד חשתי אל מקום מועד והנה מצאתיה שמה, את בואי חכתה, וכשמש בגבורתה כן לנגד עיני הופיע, בראותה אותי ותמהר לקראתי ותושט אלי ידה אשר אחזתי בשתי ידי ונסע ונלך.
בלכתנו יחד ותדבר אלי לאמר: “איך הגדלת חסדך אלי לעמוד על משמרתך בכל עת אשר אחפוץ, ואיך יגדל העל אשר העמסת עליך לבוא לְלַוֵנִי כאחד העבדים”.
הרהבתי בנפשי עֹז ואען וָאֹמר: מי יתן אחותי והייתי לך לעבד עולם, הלא אז בשמחת לב ובתאות נפש אעבדך כל הימים, ופקודתך תשמור רוחי ולא אעזבך לנצח, כי לא אכחד ממך ידידתי כי מאז הייתי לך למחסה נפתחו עיני וארא כי חי אנכי, ובלעדיך אחותי חיי כאפס יחָשֵבו, ואם תהדפני מפניך אז אך מות חלקי… כי אהבת נפש אהבתיךְ!
אז בחן ויופי היא תשיב אמריה: "אל אחי לא לעבד אתנך לי, לאדון שמתיך עלי, חיי לך הם, אתה ממות הצלתני, צוה עלי ואתן את נפשי תחת נפשך!
מתוקים מדבש ונֹפת צופים היו לי דבריה לקול. צללו אזני, רוחי ונפשי כגלים המו אחזתי בימינה לאמר: לא אחותי לא לאדון אהיה לך, אני דודך אהיה ואת תהיי לי לרעיה, אנכי אהבת עולם אשבע לך, השבעי נא לי גם אַת כי דודיך תתני לי, נכרתה ברית אהבה יחד כי לא נכחד איש מאחיו, עד הירח ועדים הכוכבים ממסלותם, כי בריתנו לא תופר לנצח, ותען ותאמר “עֵד”!
ככלות דברינו הלכנו לדרכנו ונבוא אל הזקן ולא דברנו דבר מכל אשר נעשה, באמרנו עד אשר אבוא אדבר אל אבי הנערה וייטב בעיניו ויאות לו אז נבוא אל הזקן ונגיד לו, ויהי ממחרת ואשכים בבקר ואבוא אל אביה ואֹמר: דבר סתר לי אליך אדוני! ויביאני חדרו וישאלני מה אנכי מבקש, ואען ואֹמר: אדוני ידעת את עבדך כי ישר אני הולך מבלי סור מן הדרך אשר צוה אלהים, ומפרי מלאכת עבודת ידי חי אנכי חיים נעימים בלי חסר כל, ואם עדן לא הרביתי רכושי, אבל טרף לביתי לא יחסר, ועתה הואל נא בטובך לתת לי עטרה בתך לאשה כי אהבתיה.
בשמעו את דברי ויקם מעל הכסא ויאמר: צר לי מאד כי לא אוכל בדבר הזה למלאות משאלות לבך, כי אף אם אמנם טוב אתה בעיני, ידעתי את תם לבבך וטוב מצבך, אולם בכל זאת אין לאל ידך לתת לבתי היכלי ענג, שדות וכרמים, סוסים ועגלות כאשר יתן אותם העשיר און אשר בחרתי ויעדתיה לו זה כמה, כי זה האיש לא יחסר כל וכל אשר תאוה נפש בתי ינתן לה.
חִצֵי דבריו נחתו בי כמדקרות חרב היו לי, עשתונותי נבוכו עֲנות לא יכלתי, מה היה בי אחרי כן לא ידעתי, ואיך יצאתי משם נפלָאת ממני, אך פתאום כחולם בהקיץ הקיצותי וראיתי והנה אנכי עומד בחוץ בלי דעת אנה אלך ואנה אפנה, כל תקותי אפס ואין ותוחלתי נכזבה, תחת שמחה יגון, ותחת חדוה לענה!
עתה אמת ידידי! הנה נא ידעת כל סתרי לבי ונגלו לך כל התלאות אשר מצאוני, דבר ממך לא כחדתי, הואל נא אתה ליעצני כי איש אֹבֵד עצות אני!
אמת
צדק ידידי! אך לשוא תעציב נפשך, לשוא תכאיבנה בלי מנוח, הלא איך יעלה על לבך כי עטרה טובת שכל תֵאות לתת להנבל הזה דודיה, הלא מעלליו הרעים גלוים וידועים המה לכל עד כי לחרפה תחשב לנו אך קרוב אליו, ואף כי עטרה הֲיִיטב בעיניה לכרות ברית עולם את נבל כמוהו ולבלות ימיה בחברת הזד והבליעל הזה?
צדק
אשר ידעת ידעתי גם אני כי עטרה לא תאבה לו ולא תשמע אליו, וגם במסתרים תבכה נפשה תמאן לשמוע בקול הוריה להיות לאון לאשה, אבל הוריה הֻכו בסנורים ויראו רק לעינים וללבב לא ראו, כספו וזהבו אשר בחמס ושוד הנחיל לו און הם יעַורו עיניהם ולאליל כמוהו את בתם לעולה יקריבו!
אמת
אל יפול לבךָ ורוחך עליך אל תתעטף, הן עטרה בחיק און עדן לא תשב, עוד יש תקוה כי תפקחנה עיני עורים, ומֻכי סנורים יביטו לראות, אלכה נא אנכי לבדי אל נדיב אדבר על לבו, על פניו אוכיחהו, אפתחה עיניו לראות באור בהיר ואקוה כי יהפך לבו, אמצא תחבולה ולך יהושיע!
צדק
לך רעי! וי“י דרכך יצליח ולו כדברך כן יהי! ואם אמנם נפשי מאד אנושה ורוחי נשברה, עוד אוסיף איחל, ועל י”י אשים מבטחי כי לא יעזבני, עוד לא אומר נואש, אתאפק וארגיע עד שובך אלי אמת ידיד נפשי!
(אמת ילך)
צדק
(לבדו מתהלך אנה ואנה)
רע ומר גורל האדם בתבל! רבות הנה תאות לבו ואך מעט אשר תשיג ידו, לשושנה יושיט ידו וידבק בה החוח! גם אנכי רום שמים לעלות אמרתי, עתה מטה מטה ירדתי! בדד בין סלונים אלה אתהלך כצפור בודד על גג מבלי מצוא מנוחה לנפשי האֻמללה, סביבי חשך וצלמות ופני תהום לבי כסה ענן וערפל! (דממה)
הסתיו עבר והחרף חלף הלך לו, והאביו ביפיו יופיע כלול בהדרו, הטבע הקיץ משנתו והשמש הוסר המסוה מעל פניה, תזרח ותפיץ הוד קרניה על פני תבל כלה ורצון על פני כל חי, לקראת בואה ישירו יזמרו כלם ועל טוב זהרה יתענגו!
אך בקרבי נשבר לבי ויהמו מעי וקולות הטבע בהעירו אך יגון ואבל בי יעוררו, חשכו כוכבי נשפי, השמש לא תהל לי אורה, קרניה עָדַי לא יגיעו, כל עשבי שדה יפיצו ריח ניחוח, אלי ריחם לא יגיע, כי שדי המר לי, לענה ורוש חלקי לא אדע נחת! (דממה)
מה נואלו חכמי לב איך נבערו מדעת בחשבם כי בחכמתם ובתחבולותם חפצם ורצונם יפיקו ומזמות זו חשבו אל מטרתם יובילום, יעלו גבעות, מרום הרים לעלות יעפילו, יבואו אל המטרה והנה פתאום רוח ישאם, ישליכם ארצה אל שאול תחתית, אחריהם יבא סכל בלי חכמה ודעת, בלי עצה ותחבולה עד תכליתו יגיע, ומראש הרים ישחק לחכם כי חכמתו תתבלע, ועצתו נבערה!
כן נואלתי ונבערתי גם אני, אמרתי אך כפשע ביני ובין המטרה ויבוא הנבל הזה ויחמוס ממני מנת חלקי וגורלי! (דממה)
יסרתני אלהים ואוָסר, אך למה הרעות לי ככה ולמה תעלם אזנך לשועתי? פרשתי אליך כפי, רחמני ושמע תפלתי! הן אם בראת תבל כוננת ארץ אך למען האדם בראתם, בהמות שָׁדַי וחיתו יער אך למענו יצרת, הם ירבצון שאנן ימצאו מנוח ואני קודר אתהלך ושחוח! הֲזֶה גמול להולכי תם לנאמני לב המחזיקים בך? (דממה)
אך עוד לא אֹמַר נואש, עוד אשים עליך כסלי, אל לנצח תעזבני, תראה בעניי תשוב תרחמני ולא תתנני לראות שחת!
(עטרה באה מבלי ראות אותו)
מחזה שני 🔗
(צדק ועטרה לעת ערב)
עטרה (תלך אנה ואנה)
פנה היום, השמש באה, נסו הצללים וחשך כסה פני תבל, כל נפש תנוח כחיה בבהמה, כאכר כשוע, יחדו שקט ושאנן ירבָצון, ובחיק התנומה חלד ינוח, סגור כל עפעף סוגרת כל עין, כל עיף כל יגע ינוחו, תערב למו שנתם כלמו יתענגו (תאנח), אך עיני הה תדמע דמוע ועפעפי כזרם מים יזרמו, שֵׁנָה לא ידעתי תנומה נדדה ממני, לשפוך דמעות מאין הפוגות, לבכות יומם ולילה זה מנת חלקי וגורלי! אם יאזלו מים מני ים, נפשי תמלאמו, אם יחרבו תהומות, ממימי דמעותי לאיתנם ישובו, אם אשכבה ואישן הקיצותי כי לענה ורוש רויה כוסי! פה בעמק הבכא כל קשי יום יבכו, מרי נפש יְיֵלִילו.
צדק (יסב פניו ויענה אחר דבריה)
פה נבכה גם אני גם אַת יחד אהובתי! פה קול נהי נשא, בכי תמרורים על מר גורלנו, כי מה עוד חלקנו בתבל אם לא קינה ונהי?
עטרה (תסב תשא סביב עיניה)
מה קול באזני קול נהי אזני שומעת? היש עוד בִלְעָדֵי נפש נענה מר בוכיה? מי זה האיש מר יתן קולו? המעט ממך דמעותי כי גם דמעותיך במו תמהל?
צדק (יקרב אליה)
עטרה חדות נפשי! האנכי אתאפק אעצור דמעות? כאבי יגדל, לבי נמס כמים ואיך אתנה פוגה לבת עיני? מנוחה מני נדדה ואיך ארגיע? קֻבעת כוס התרעלה שתיתי ואיך בדממה אנוח? הן אם אנחנו ברית אהבה כרתנו יחד ויבא און הזד הזה להפירה ומוסרותיה ינתק!
עטרה (תסב פניה ותכיר את צדק)
האתה זה צדק ידידי? גם אתה ישך פה? בין סלונים אלה תשפוך גם אתה שיח? ועל שבר קרָאָנו ימס לבך גם אתה? אולם מה לנו אם לבותינו כדונג נמסו אם לב הורי כאבן הנהו? כפראים במדבר המה, רחם לא ידעו, בלי חמלה הפרו ברית ואהבתנו יפריעו! יפריעו? לא!
אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם כִּי נִפְתָּחוּ
גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף עֲלֵי אֶרֶץ יִשְׁטָחוּ
עַד גִּבְעוֹת עוֹלָם חוּצָה לֹא יֵרָאוּ
אֲגַמִּים וּנְהָרוֹת דָּכְיָם יִשָּׂאוּ
וּמִנִּקְרוֹת צוּרִים פְּלָגִים יִסְעָרוּ
מַעְיְנֵי מַיִם מֵחַלָּמִישׁ יִגְבָּרוּ
יָחִילוּ גְבָעוֹת הָרִים יִתְגָּעֲשׁוּ
גַּלִּים יֶהֱמוּ, הַתְּהוֹמוֹת יִרְעָשׁוּ
קֶשֶׁר אַהֲבָתֵנוּ בְּלֶכְתָּם לֹא יִשְׁטְפוּהוּ
קֶשֶׁר קֹדֶשׁ הוּא גַם מַיִם לֹא יְכַבּוּהוּ
אֲהַבְתִּיךָ בְכָל לֵב אַתָּה רֵעִי וְדוֹדִי
בְּקִרְבָתְךָ אֶשְׂמַח אַף יָגֶל כְּבוֹדִי
אַךְ פֹּה בִּנְוַת אָדָם שָׂטָן עַל יְמִינֵנוּ
בְּלִי תֵּת אוֹתָנוּ לָבוֹא אֶל מַטָּרָתֵנוּ
מִי יִתֵּן פֹּה בַּשָּׂדֶה אוֹ שָׁם בַּיַּעַר
לוּ עַל כְּנָפָיו יִשָּׂאֵנוּ רוּחַ סַעַר
תַּחַת עֲנָנִים אֵלֶּה יִשָּׂאֵנוּ
מִשָּׁם אֶל הַשָּׁמַיִם יַעֲלֵנוּ
שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ וְיִתְקַשְּׁרוּ לִבּוֹתֵינוּ
אִישׁ לֹא יָהִין לַעֲלוֹת אוֹתָנוּ לְהַפְרִידֵנוּ
שָׁם נִרְוֶה דוֹדִים רְנָנוֹת נַשְׁמִיעַ
מְקוֹם אָב לֹא יָבֹא אֵם לֹא תַגִּיעַ.
צדק
עוד מעט וחדל אני, שחת ושאול לקראתי אראה, בלבי יקד יקוד, נחש שרף ועקרב לְשַׁדִי יחריבו, מוקשי מות המה, במכמוריו אפול אז נפשי תעלה שמימה, לו הלכת גם אַתְּ אחרי אנהגך אביאך בית אל אנחך, שם יתקשרו לבותינו, שם בעדן גן נתהלך כאות נפשנו ושם ברנה נקצור פרי עמלנו!
עטרה
אם אחת נשבעתי לא אמעול בך מעל, באשר תלך אלכה ובאשר תשכון אשכנה גם אני, אם שאול תציע שם תפגשני, ואם שמים תסק אנכי אחריך!
צדק
אך זאת אנסה נא הפעם אלכה אל ביתי, על בא אמת רעי אוחילה כי אל אביך הלך בנעימות מדברותיו לפתותו ולהוכיחו על פניו, אוָדע ממנו אפוא אולי פֻּתָּה.
עטרה
לך דודי! והמענה אשר יענך מהר להודיעני גם אותי.
(צדק ישק ידי עטרה וילך, עטרה תביט אחריו)
מחזה שלישי 🔗
עטרה (לבדה)
צדק מחמד נפשי! איך גם לבו עליו יכאב ורוחו נשברה, אגלי דמעותיו כטל יזולון אין מעצר למו! הֶאָפֶס לנצח כל תקוה ועזר אין? ושמשי לא תוסיף לזרוח עוד? וימי ושנותי אך באבל ויגון יכלו? ולב הורי לב אכזר לנצח לא ירחם? על בתם לא יחמולו? הֲזֶה רגש הורים רחמי אבות? ואיך טח מראות עיניהם אם און הבליעל מצא חן בעיניהם! הלבעבור כספו וזהבו יאהבוהו? הלא ישאלו נא בשער וידעו כי לא בצדק ויֹשר אך בחמס ושוד עשה חיל, וחרפה וכלמה תכסה פני אתו להתרועע, ולא טובה אהיה ממנו אם אתו אחלק שלל.
רבות מפי זקנות שמעתי, מחזיונות מבהילות, משעירים ושדים מזרי פחד, פורשי רשת לצודד נפשות ללמדם מעשיהם זר מעשיהם, ולא ירפו מהם עד כי לשאול תחתית יובילום לחרפות ולדראון עולם, אך כצחוק היו לי דבריהם לא אֵמֻן בם, אך רעיון רוח הוא אמרתי, וחזיונות כאלה אך בחלום אבל לא בהקיץ יראו, אכן עתה אחרי ראותי את און הנבל הזה אשר פחדו יבעתני בפרש רשת לרגלי, בחרמו לצודני סמר מפחד בשרי נהפכו עלי צירי, עתה הראיתי לדעת כי כנים הדברים דברו הזקנות וכי גם בהקיץ סביב שעירים ירקדו, והשעירים האלה בני אדם המה אנשים נשחתים, משחתם בם ולשחת ולחבל כל בשר מטרתם, אוי לי כי למרות עיני גם אני האמללה בחרמם נפלתי!
(השקטה)
(תלך אנה ואנה)
לשוא בן אדם תתהלל כי מבחר כל היצורים אתה וידך בכל משלה, הלא גם אף על רוחך לא תמשול ברצונך ובחפצך אחרים ימשולו ולרצונם בחזקה יטוך, כל מעשיך ופעֻלותיך לא ממך אך מאחר יצאו! טובים ממך חיתו יער ובהמות שדי; טוב חלקם מחלקך; הם אם יבקשו לאכול, לחמם ומימם לא במחיר יבאו, ואתה אם אין כסף בידך, תגוע ברעב ותמות בצמא; הם אם יתאוו תאוה, ממעונותם יצאו ותאותם ימלאו, ואתה גם לאהוב לא יתנוך, ואם הניא אביך אותך, אהבתך לא תקום ולא תהיה אף אם שבועתך ונדרך עליך! ואיה גדלך בן אדם ואיה אותות ממשלתך אשר בה תתפאר? הלוא השפל והנבזה אתה מכֻלם פה בתבל! (דממה)
ואם ברגשת נפשך תתהלל? ראה איך גם תנין תרחם בניה, ואמי אכזריה היא אותי לא תרחם, תראה בצרתי לא תחוס ולא תחמול!
אהה אמי! למה חלצת לי שַׁד, רחמתיני מנֹער לבלתי תת למות נפשי וחיי לשאול, ועתה תשרוק למות למהר פעמיו, תקראהו לחבלני ולמותתני, צוית ארץ פיה תפערה לבלעני חנם ולשחתני על בלי פשע וחטאה, ומה פשעי כי תשטמיני ככה? ומה חטאתי נגדך כי בידך למות תסגריני וחיי לשאול תורידי?
גם אתה אבי! לשוא זרעת זרעך כי מה לך אם אשתך כגפן פוריה אם תקטול זמוריה אמללו יקמלו!
ולמה אבי פנקתני מנֹער? כל משאלותי מלאת ולא מנעת דבר ממני, הלא אך למען הרבות עתה יגוני כאבי יגדל וצרותי כי ירביון! ומה בצע כי תכלני ותבצעני?
למה אני האֻמללה למה אני נולדתי או למה מנֹער לא מַתִּי? הלא חיי מותי, מותי חיי, ברעה ארדה שאולה ברעה ארדה לקבר!
אמת (יבא וישמע דבריה האחרונים)
צדקת בתי צדקת! יקרבו ימי אבלך, רע יגֹרת יבוא לך, מות האכזר פרש רשת לרגלך, בחַכּוֹ תפולי! עתה בכי מאין הפוגה, כנחל הורידי דמעה! על גורלך אבכה גם אני וארבה יליל על הרע אשר מצאך!
עטרה (תסב פניה)
לו ידעתי כי כדברך כן יהי, לו אמותה מנֹער, אז דמעה מפני תמחה, בּכו לא אבכה, ואם ברשת המותה תראני אז צלחה תקראני. אולם אולי אך לנגדי אראהו אבל ברשתו לא יקחני, זאת אפחד ואירא!
ועתה אמת איש נאמן! הגד נא לי מה ענה אבי? ואמי מה דברה?
אמת
למה אפצע לבך עדינה ולמה אמחץ נפשך? הן אני אמרתי היטיב איטיב לכם, והרעותי עוד לכם, “עוד בלילה עטרה לאון תנתן” כה ענה התנין כה דברה היענה!
עטרה (תבהל מאד)
לאון לאשה?!… אמותה הפעם באין תקוה!
(תפול ותתעלף)
אמת (יעוררנה)
עטרה! עטרה!
עטרה (תקיץ ותביט סביב)
העודנה חיה אני? עדן לא מַתּי? למה לך מות כי לא סגרת דלתך בעדי? הלא עתה בא אמת מרשתך הוציאני! למה אך בי נעלה נפשך ולמה אך אותי מאסת? תחטוף נדיבים מבלים בטוב ימיהם ומבקשים חיים, ותנוס מנדכאים אשר אך לעֹל ולמשא עליהם חייהם? זה כמה כמטמונים חפשתיך ולא מצאתיך, הלא יקרת בעיני המותה, ולמה זה תִסֹב לאחור? מדוע זה לשוטניך תמצא, ולמבקשיך תחבא? הן זה כביר קויתיך והנה פתאום פתחת לועך לבלעני, אמרתי עתה הנה בא קץ לכל התלאות, כעל כל הון ששתי, צלחה הייתי, והנה בא אמת ויפער פיך ויוציאני, ולנוה אין מנוחה ישיבני.
תשים ידה על מצחה)
אך לא אוסיף עוד ליחל, אפרוק עֻלי מעל צוארי, מֹטות צרותי אשבר, כי אם החרש תחריש מות תתמהמה ולא תקח נפשי ממני, אנכי לבדי לך אובילה כי נשֹא נלאיתי!
אמת
דומי בתי דומי! עתק אל יצא מפיך, שימי מחסום לשפתיך, ואל תתני לחטיא את בשרך, זרה הלאה בתי מחשבות כאלה, הסירם מלבך, כי הלא זה אך דרך טופלי שקר שוכחי אלוה, אשר בצר להם, רוח עועים מסך בקרבם ובחפזם חוטי חייהם יקטופו, בחשבם כי באסוף רוחם ונשמתם כן יכלה מכאובם ויבא קץ לכל עצבותם, אולם לא ידעו ולא יבינו כי תחת הקל מעליהם עֻלם עוד עֹל גדול יעמסו עליהם, כי חומס נפשו רוצח הוא, גדול עונו דמו מנו ידרש וחטאתו לא תכֻפר, כי חיים מאל נתנו, לשמרם כבבת עין צֻוינו, להשחיתם חטאת מרי הוא ולא יסלח, אך לאל יוצר כל המשפט לשחתנו ולחבלנו, כי אך מידו רוח ונשמה, ברצונו נתנם לנו וברצונו וחפצו ישוב יקחם ממנו! ונַחנוּ למרות רוחנו נחיה ולמרות רוחנו נמות, לכן בתי סבלי גם אַתְּ, דומי והתחוללי לו כי הוא יכאיב ויחבש, ואם רבו עצבונך ויגונך, שאי עֻלך בלי תלונה כי נטל עליך, ודעי בתי כי כמו מצרף לכסף וכור לזהב, כן צרות ותלאות לבני אדם הנה, על ידיהן יזכו ויטהרו כתמי לבבנו ושב ורפא לנו, לכן בתי אל תתעטף עליך רוחך, כי עוד חזון למועד, ישקיף אל ממרום קדשו, יראה תמת לבך וירחם הפעם אז או פה בנות אדם יצליחכם או ישרוק למות למהר פעמיהו, פתאום קל מעב יבא, אתכם יגביה עוף יגביה עד שמים, שם כצדקכם ישיב לכם וכמעשה ידיכם יגמלכם סלה.
עטרה
צדקת אמת ידידי צדקת! בֹשתי וגם נכלמתי להרים פני כי כאחת הנבלות דברתי, מרֹב שיחי וכעסי נבערתי ונאלחתי, לבי סחרחר, רוחי חבלה, רבו שרעפי, רעיוני נבוכו, הם שמו בלבי עצה נפתלה ונבערה, הם השיאוני לדבר סרה ויטו את לבי לשלוח בי יד את נפשי לקחת, נחמתי כי דברתי, ידעתי כי הסכלתי, נגדי חטאתי וה' הרחום יסלח לי.
השקטה (תלך אנה ואנה)
עזבני אמת ידידי כמעט רגע, פה גלמודה אהיה, על מר גורלי אבכה אולי ירוח לי.
(אמת ילך)
מחזה רביעי 🔗
עטרה (לבדה תשב לה)
עתה בדד פה הנני, אין איש רואה אותי, לוּ עתה יחלֹש כחי, מי יתנני ואתעלפה עתה, אז בטח אמותה באין שטן ומפריע!
אולם עתה לשוא למות מחכה אני, למרות רוחי בֹא לא יבֹא, אקראהו לא ישמע קולי, אבקשהו ולא יבין לי! אָלָה בין מות ואבדון לבלי יקחו נפשי האֻמללה, אך פה בחיים להשאירני, למען העציבני ולהדאיבני סלה!
הה! יגונות תבל כבגד אעטה, אף רגע לא יתנו השב נפשי, אשכבה בלילה, חלומות רעים ונוראים יבהלוני בל יתנו שֵנה לעיני, אקום אתהלכה בחוץ גם שם ידי עצבון יאחזוני, צעדי ישמורו, בבכי כל היום אתהלך, דמעות בצמא אשתה, מנוחה מני רחקה! לריק יגעתי, להבל כליתי ימי, להיטיב מעללי עמלתי, אמרתי כגמול ידי ישיב לי, אך שוא כל מזמותי, אמונת תם לא תצליח ביום רע, ורשעת הרשע לא תזיקנו, צדקת צדיק לא תמלטנו, ורשעת און הבליעל לא תהרגנו! ולמה זה הבל ניגע להישיר דרכנו אם חוטא ופושע טוב ינחלו, וחלקת צדיק אך יגון ועצב סלה?
אי לזאת עיני הרבי בכי, שאי קינה, ונפשי אל תנחמי! יסכרו מעינות, מעיני דמעותי לא יסתמו, יחרבו תהומות, תהומי דמעותי לא יחרבו, עם דמעותי ארדה קבר אך שם יתמו!
(המסך נופל)
מערכה שניה 🔗
מחזה ראשון 🔗
הלך
(יבוא ויסיר שקו מעליו, יאנח ויספוק כפיו)
הה תבל תבל! מערות פריצים! רעות במגורך, דם נקי באהלך, חמס ושוד, הרג ורצח במעונתך, רבה רעת האדם מרעת חיתו יער, גם מאריה וליש גם מכפיר וזאב, הם איש את אחיו הדומה לו בדמותו וצלמו לא ירצחו, ואתה אחיך נברא בצלמך ודמותך בלי חמלה תהרוג; המה אך עת כי ירעבו יטרופו, אך למלאות נפשם ירצחו, ואתה בלי חסר וכפן, בטנך מלאת, אכלת ושבעת ותהרוג נפש, באֲגֹרָה תהרוג איש ובצרור כסף תרצח נפש!
האם אך לגבורים נתנה הארץ? ואנחנו עניי העם יגיעי כח תמנו לגוע? ואם יגבר איש על רעהו, גם נפשו גם הונו לו יהיה לשלל? והישר בעיניו יעשה עמו? הֲזֹאת מנת חלקנו חלף עבֹדתנו עלי ארץ?
ולמה זה הבל ניגע ולמה לשוא נעבוד בזעת אפינו להביא טרף לביתנו? למען החיות נפשנו אנחנו יוצאים, וצעדינו למות יוליכונו לשאול תחתית!
בבקר בבקר השכם נעזוב משכבנו, נמהר לעמוס השק על שכמנו, כֹבד משאו ישחנו לארץ, סובב סובב נהלך מכפר לכפר מבית לבית מפתח לפתח למצוא קונה; בעד אֲגֹרָה אחת שבע ביום נוריד השק מעל שכמנו ונריקהו, ושבע ביום נשוב נמלאהו על שכמנו נעמסהו, וזעת אפינו תזל כמים הנגרים ארצה, רגלנו בצקה, כחנו ידל מרֹב עבֹדה, בשרנו כחש, עצמותינו יבשו, ועל מה זה? על פת חרבה ולחם צר! וגם אם יקר מקרה כי יום או יומים נרבה ללקוט מאשר נלקוט יום יום, ונניח הכסף העודף למשמרת לימי רעבון, והנה פתאום יבא שודד, יחמוס יגיענו וגם את נפשנו יקח, וזה משכרתנו חלף עבֹדתנו? אוי לנפשנו כי רע ומר גורלנו!
עוד אתמול בבקר עת צאתנו מביתנו מי הגיד לי כי שם ביער שודדים לדמנו יארובו ולרגלנו יפרשו רשת, וכי לעת ערב בחרמם יפול הנער האֻמלל? ובלי רגש חמלה ירצחוהו נפש?
צר לי עליך עלם נחמד! איך בלא עתך כשושנה נקטפת! אך לפרוח הַחִלוֹתָ והנה גועת!
גם לא מות כל אדם מַתָּ, בידי רשע ועמל נרצחת, מכף מעול וחומץ בלי חמלה נפלת!
גדול כאבי, מר לי מר, לבי עלי דוי, מתבוסס בדמו נגד עיני אראה, אף רגע לא יסור מעיני, דמיו הנקיים לנקם יזעקו, ונקם אשיב להבליעל! ואף גם אם לא נודע עוד מי הכהו, אנכי לא אשקוט, לא אתן שְׁנָת לעיני לעפעפי תנומה אבקשהו עד אמצאהו, ואם בקצוי ארץ מושבו ואם במצֻלות ים יחבא, או בנקרות צורים ובשאול תחתיה, משם אוציאהו, כגמולו אשיב לו, מידי יפול, מידי ימות!
(מכשול ופוקה יבואו מרחוק וישמעו דבריו)
מכשׁול (עוד מרחוק אל פוקה)
הכי לא אמרתי לך כי תועבה ענשתה?
פוקה
נקרבה נא מהר אל ההלך, נחקרה ונדעה איך היה הדבר.
(יקרבו אל ההלך)
מחזה שני 🔗
(הלך מכשול פוקה)
מכשׁול
על מה זה תתמרמר הלך ידידי, ועל מי תשׁפוך חמתך, ומה זה עשה האיש אשר אתה מבקש כי בנפשו הוא? הגד נא לנו מהר ונדעה, אולי יודעים אנחנו אותו, ואם משפט מות לו, נסגירהו בידך.
פוקה
ידענו ידידי גם אנחנו כי תועבה נעשתה, אך איך היה הדבר ומי זה נרצח נעלמה ממנו, לכן הואל נא להגיד לנו את אשר ידעת אתה, ואנחנו נגלה לך את אשר ידענו אנחנו, ואז יש תקוה כי תמצא את האיש אשר אתה מבקש והרוצח יפול בידנו.
הלך
שמעו נא אחי ותצלנה אזניכם! נבלה נעשתה, כמים ימס כל לב, על בלי עון נרצח נערי אשר ידעתם, ובלי פשע נשפך דמו כמים, עודנו באבו נקטף! והעלם חף היה מכל פשע, באמונה עשה מלאכתו אך בידי רשע נפל וימיתוהו!
מכשול
אך הגד נא לנו איך היה הדבר?
הלך
הבקר אור, יום אתמול יצאנו שנינו אני והוא לפעלנו ולעבֹדתנו, ויהי לעת ערב באנו היערה עיפים מאד ויגעים, לחם לא אכלנו ומים לא שתינו כיום תמים, וירעב הנער מאד, כחו עֲזָבוֹ, הלֹך הלאה לא יכול, וגם הלחם אזל מכלינו לסעד לבנו, וָאֹמַר אל הנער, הנה נא אך כפרסה אל העיר, שב נא אתה פה, כמעט רגע תרגיע ועד כה וכה אנכי אמהר לרוץ העירה לשבָר אֹכל ואשובה אליך; וישב הנער על שני שקינו, ואנכי אזרתי שארית כחי ומהרתי לרוץ העירה; לא התמהמהתי ואשוב אליו, ובשובי אהה! מה אראה? איום ונורא המראה, תסמר שערת בשרי, הנער בדמו מתבוסס, שני השקים נפתחו וצרור הכסף איננו! מהר מעפר הרימותי את הנער, על זרועותי נשאתיו, להחיותו אמרתי, אך הה! לשוא! אך עוד אחת פער פיו וישאף רוח, סגר ערעפיו וימת! מרב צרה ויגון מה לעשות לא ידעתי, צעקתי בקול אך אין שומע, כמתעתע רצתי בכל עבר ופנה, כה וכה פניתי אך לא מצאתי איש מגיד לי מי הרגו. ועתה אחי מה ידעתם אתם הגידו לי, מי יתן ויפול בידי הרוצח נקה לא אנקנו!
מכשׁול
עתה אורו עינינו, עתה ברור ידענו מי הרגו, אך הרגעה נא אחי ואל תמהר אתה לעשות משפט, כי המשפט לאלהים הוא ולא לנו, על השופטים לחקור ולדרוש ולחרוץ משפטם, ועלינו אך לשום המשפט לפניהם ולהגיד את אשר ראינו ואשר ידענו.
אך טרם נלכה אל השופטים הכר נא הצרור הזה ואת החותמת אשר תלויה עליו האם לך הם?
(יוציא מחיקו צרור כסף ריק עם החותמת
אשר תלויה עליו, הלך יביט בצרור עם חותמו)
הלך (מתפלא)
גם במחשך אכיר את הצרור אשר זה רבות בשנים צררתי כספי בו וגם החותמת הלא לי היא כי כל עין תראה כי שמי חרות עליה, אך הגידו נא לי אחי אנה מצאתם את הצרור עם חותמי?
פוקה
הוחילה נא כמעט רגע ואגידה לך איך גם שודדים יפלו ברשת אשר הם לבדם טמנו להם.
הנה נא ידעת כי מעבר להיער הזה הרחק מהמסלה שם הר גבוה מאד, ועל ההר הזה יער צומח עצים, ולרגלי ההר ההוא נהר יוצא, ואנחנו יום יום עולים על ההר הזה לחטוב עצים ביער, ויהי לעת ערב בהיותנו על ההר, פתאום קול צעדים אזנינו שומעת, וַתֵּהֹם לבבנו ונשׁתוֹמם איש אל אחיו, נכספה נפשנו לדעת מי אלה האנשים אשר לעת הזאת ימהרו הנה, ונֵחבא תחת סבכי העצים, ומבין חרכי העפאים לעין הירח נשקפנו וראינו שני אנשים מהמסלה יורדים אל הנהר אשר תחת ההר, וַנוֹחֶל עד בואם שמה, ובבואם עמדו על שפת הנהר, את אחד הכרנו שנינו כי הוא און הבליעל ונראה אדום ללבושהו, עוד נטפי דם ממנו יערופו וגם ידיו דמים מלאו, ותהי ראשית מלאכתו וירחץ ידיו במי הנהר, וגם בגדהו כבס בנתר ובֹרִית להדיח הדם אשר עליו, אחרי כן הוציא מחיקו את צרור הכסף ויפתחהו ויוציא הכסף ממנו ויחלקהו לשנים, את החצי לקח לו, וחצי השנית נתן לרעהו, והצרור הריק השליך הלאה תחת ההר וילכו.
בראותנו זאת אמרנו איש אל אחיו, אין זאת כי אם תועבה נעשתה, נוחל נא עד ירחיקו ואז נרד מן ההר ונראה מה נעשה.
ויהי הם הרחיקו ונרד מן ההר ונבא אל הנהר, רעדה אחזתנו וינע לבבנו בראותנו כי מימי הנהר לדם נהפכו, וַנָרָם את הצרור וַנֵרֶא חותם תלוי עליו ושמך חרות עליו, וָאֹמַר אין זה כי אם אותך הרגו, כל הלילה וכל היום חפשנוך עד כי פה מצאנוך.
אכן עתה נודע הדבר מי הרוצח, ולא עת לחשות עוד, נמהר נא אחי יחדו אל השופט, שמה נגיד כל אשר עם לבבנו ואשר ידענו, הם יחרצו משפט, כגמולו ישיבו לו, הם ינקמו נקמת דם נקי השפוך, שם יבוא איד הבליעל כסועה וסער.
(ילכו אל השופטים)
מחזה שלישי 🔗
(און ורעו יבאו)
און
(ילך אנה ואנה)
עֵת דּוֹדִים הִגִּיעַ שִׁמְשִׁי זוֹרַחַת
בָּא יוֹם קִוִּיתִי עֲטָרָה לָקַחַת
קֵץ כָּל אֲנָחָה גַּם קֵץ כָּל עַצָּבֶת
טוֹבִים מִנִּי אֶחָד שְׁנַיִם לָשָׁבֶת
אַךְ יִפְנֶה הַיּוֹם וְיָבֹא הַלַּיִל
אַחַי וְרֵעַי בְּמַעֲדַנִּים יִתְעַנָּגוּ
אֵלֶּה בַיַּיִן וְאֵלֶּה בַשֵּׁכָר שָׁגוּ
יְפַזזוּ יְכַרכְּרוּ יִרְקְדוּ כְאַיִל
תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר יְזַמְּרוּ גַּם אוֹחֲזֵי נֵבֶל
בְּשׁוֹפָר יִתָּקַע, חֲצוֹצְרוֹת יָרִיעוּ
יָגִילוּ יִשְׂמָחוּ אֵבֶל יַפְרִיעוּ
עַל כִּי בַנְּעִימִים נָפַל לִי חֶבֶל
עַתָּה אַחַי! מִצִּדְקַת יְשָׁרִים תְּהָתֵלוּ
כִּי הֵם פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם רָע יֹאכֵלוּ
יָמוּתוּ בְּאֵין תִּקְוָה בְּרָע יֵרְדוּ שַׁחַת
וַאֲנִי אֶמְאַס צֶדֶק וְשִׁמְשִׁי זוֹרַחַת.
אל רֵעו
אך מדוע היום פניך זועפים הנמו רעי? ומדוע לא תשמח גם אתה אתי משוש? הלֹֹא זה היום שקוינוהו!
רעו
און ידידי, הן ידעת כי איש לבב אנכי ופחד לא יראתי, אך לא אכחד ממך כי היום יחת לבי לא ידעתי מה? הן רבות תועבות עשיתי אף גם רגש לא ידעתי, אולם היום לא אדע שחר למה זה לבי חלל בקרבי, פחד ורגז לבי מאין הפוגות, מאז הרגנו את הנער לא אדע מרגוע, בכל אשר אפנה, כצל לא יסור ממני, וצעדי ישמור, בכל עת ובכל רגע אשמע קולו בהתחננו אלינו, ירא אנכי מאד כי יודע הדבר ולמשפט יביאוני אז אבַדנו אבָדנו!
און
מה לך כי תענה את נפשי כי תביא מֹרך בלבבי? אך רך לב אתה לכן תירא, הלא בלתך אין איש יודע, ומי זה במשפט יביאני האם אתה? הלא אתה תשים מחסום לפיך בידעך כי אתי חלקת שלל, חלק כחלק לקחת ובלעדיך מי יעדני? מצאו חלל לא נודע מי הכהו, בקברו יקברוהו, ועל כל הנעשה יכסה קבר!
גרש רעי כל עצב מלבך ואל יפול עליך לבבך, הלא זה לא ראשית מלאכתנו, עוד נרצח נחמוס נמלא בתינו שלל, נצבור כסף אין קץ, כי בצדק ויֹשר לא תעשינה ידינו תושיה!
בֹא אתי רעי, נשתה יין ונשׁכר, מים יכבה אש ויין יגרש עצב! (הולכים)
מחזה רביעי 🔗
שער השופטים שלחן ערוך עומד בחדר גדול רחב ידים ובראשו יושב זקן ראש השופטים ועל ידיו מזה ומזה שופטים, שוטרים עומדים בפתחי הבית ועל יד השׁער.
ראש השופטים (בבואו)
אודך אלי על הטוב אשר גמלתני להושיבני על כס יה לנהל עמך אשר בחרת לך לשפטם בכל עת ולהוציא כאור משפטם בשמוע דברי ריבם כי יבואו בשער!
עת הופעת מפארן שם שמת לנו חֹק ומשפט, נתת לנו תורת חיים על פיה נחיה, ובשמרנו החקים והמשפטים צדקה תהיה לנו ונחיה חיים ארוכים סלה, גם עלינו שופטים צוית לשפוט בצדק לבלי הטות משפט לבלי לחֹן פני עשיר ולבלי נְשֹא פני דל; אכן מאשר הוריתנו אלהי המשפט לא נסור ימין ושמאל, נטה אזן לאשר צויתנו, ופקֻדתך תשמור רוחנו!
אבל עפר ואפר אנחנו, תש כחנו, כשל שכלנו, ועד מהרה נוכל לתעות בדרכך, לנפול בחרמי השגיאות ולסלף משפט, לכן הֱיֵה אתה עמנו אלהים, תְמוֹך אשורנו, הדריכנו בנתיב יֹשר וצדק ולא נתעה מדרך הטוב וחטאנו את נפשנו. יַשֵׁגה ואל תהי עולה בנו, חננו אתה בינה ודעת להוכיח בצדק רשע וצדקת צדיק להצדיק!
מחזה חמישי 🔗
(הלך, מכשול ופוקה יבאו ויעמדו פתח שער השופטים)
השופט
מה לאנשים האלה שמה אם ריב להם הֵנה יקרבו.
(יקרבו לפני השופטים)
מכשׁול
אל אדוני לא ריב ומצה הלום יביאונו, אך אף אם אמנם פה על רצפת קדש מעודי רגלי לא דרכה אולם היום קול ענות שמעתי, קול דמי נקיים מאדמה צועקים לנקום דמם לכן מהרנו הֵנה לגלות אזנכם את אשר ראינו ואשר שמענו לבל נשא עלינו עון אם לא נגיד.
פוקה
כן אדוני, תועבה נעשתה, דם נקי שֻפך, עשו נא משפט ולא ינקה הרוצח, כגמול ידיו יושב לו!
השופט
מהרו נא הגידו לנו מי עשה התועבה הזאת! ואיה הנבל הזה? ואת מי זה הרג?
הלך
הזד והנבל און שמו, אין קץ לכל תועבותיו, גם חיל דלים לא יחֹן, ידע כי צרור כספי שמתי באמתחת הנער אשר אתי, פרש עליו רשת, מצא את הנער לבדו ביער ואין איש ויהרגהו ויקח את צרור הכסף מהאמתחת.
שופטים
אם כן אפוא שמעו נא שוטרים אל תעמודו, מהרו הרימו פעמיכם הביאו נא את הבליעל ונחקור ונדרוש היטב, פה יחרץ משפטו, פרי מעלליו נאכילהו.
(השוטרים הולכים)
(המסך נופל)
מערכה שלישית 🔗
מחזה ראשון 🔗
(חדר עטרה)
עטרה (לבדה)
אכן שוא כל תקוה, אפסה כל תוחלת? כלה ונחרצה, למרות רוחי לאון הזד והבליעל אנשא! זה חפץ הורי וחמדת לבם, ולשמוע בקול הורים צוה אל! (בוכה) כשה לטבח אובלה, לעולה וזבח יקריבוני הורי על מזבח און אעלה על מוקדה, ואני כשה נאלמה לא אפתח פי וכלי תלונה אשליך נפשי מנגד! כן גזרו עלי הורי ולשמוע בקולם צוה אל!
(בוכה)
אכן לא אסור ממצות אל ואשמע לקול הורים!
אולם אך גֵוִי אקריב להנבל הזה, אבל רוחי ונשמתי לך לבד צדק אהובי, לך הם ואין להזד חלק ונחלה במו, אך אותך צדק מחמדי בלב ונפש אהבתי, ואותו תכלית שנאה שנאתיו!
(השקטה, תלך אנה ואנה)
אך מה בצע אבי כי תענה את נפשי ותצר לי עד מות? הלא אם חפצך להמיתני הרגני נא אתה, ואל בכף מעול הזה תסגירני! אמותה מידך ולא מידי רשע כמוהו! (תנפש)
הה כליותי! הלזאת כצרף כסף צרפתיכם למען אלכה עתה אל בית און אתו להתרועע, ללמוד מעשיו ולעשות כמעלליו? וכַפַּי הנקיים בשוד וחמס לטנף? הזאת חפצך אלהי? (השקטה)
כסף וזהב שדות וכרמים גם היכלי עֹנג למה המה לי אם בקרבי ישך הנחש!
הלא בך משכני טוב לי הסתופך מדור באהלי רשע ומשחת, פה שלוה ושקטה אנכי יושבת, שם תולעת חטאת חצי בשרי יאכלו!
אך הה! אעזבך משכני, בצלך לא התלונן עוד, מביתי אגרש כמו אז האדם ואשתו מגן עדן גֹרשו, אך לא בחטאתי ובפשעי כי זכה מפשע אני! אעזבכם קירות ביתי, אטשך משכני, לא אוסיף להשתעשע בך עוד, לא אל מקום צדק ויֹשר אלכה! אל מקום רשע חמס ושוד, אל מקום משכן ענני עמל, ערפלי עול אלכה! (בוכה)
אלכה? ואיה השבֻעה אשר נשבעתי לצדק?
החפצך אלהים שמך כי יחֻלל? כי אָפֵר ברית ובצדק אמעול מעל?
לשוא אזעק ולא תשמע, אבכה ולא תראה! שחקים עלי כברזל, שמים כנחושה מעבור תפלה ועיני כלו מיחל! כמטרה לחץ שמתני, הכיתני פצעתני נעכר כאבי!
האפס לנצח חסדך ולא תשוב תרחם על אמתך? הן די מכאוב יסרתני, רחמני נא הפעם ממצוקותי הוציאני!
מחזה שני 🔗
(עלמה תבא, עטרה תראה אותה מרחוק)
מה לך עלמה נחמדה מה הביאך הלום? הגידי ודברי!
עלמה
איך אפתחה פי אֹמר להביע אם ידעתי כי דברי יעציבוך, יפצעו את לבך ויענו את נפשך היקרה? נאלמתי דומיה דבר לא אוכלה!
עטרה
מה תעצרי מלין עלמה יפה־פיה? הן אם אחרי כל התלאות אשר עד כה מצאוני עודנה חיה אני גם דבריך לא ימיתוני, לכן הואילי נא אחותי, בקשתך הגידי!
עלמה
הה! צר לי עליך מאד עלמה עדינה, נפש זכה ותמימה! על גורלך כי ברע הוא אבכה גם אני! הזאת גמולך? זאת משכרתך חלף צדקותיך? עוד מעט לאון לאשה תנתני, וכל קרואי המשתה הלא בבית אביך כלם נאספים, ואך לקראת בואך יחכו, ולזאת אביך שלחני להגיד לך לאמר “מהרי עטרה הנה” ועתה הכיני נא פעמיך עדינה קומי ונלכה!
עטרה
אכן אבד מנוס ותוחלת אין? למות חרצת משפטי אלי וממות לא אמלטה! אך מדוע במות הזה תפגעני? הלא עוד מלאכיך רבים המה, טוב לי כי תשרפני אש, או תשטפני שבלת מים, או תפתח ארץ פיה ותבלעני חיים, אך מזרוע מלאכך זה, מזרוע און הנבל הזה אמלטה!
אך לשוא! גם לדבר הזה לא תשמעני! אכנע תחת ידך החזקה, יוצרי אתה, אתה יצרתני, תכלני ותבצעני כי תחפוץ ואין מידך מציל, ואם נטל עלי אֶדומה, צדק משפטך יהי שמך מבֹרך!
עתה בואי עלמה נחמדה בואי ונלכה!
תאחז זרועי העלמה ותלך
בתֹף וכנור בשיר וזמר לקראתי יבואו, כלם בשמחה ישישו נגדי, אך לו ידעו ויבינו, ללבי כי יביטו אז יתלו כנורותיהם, ועוגבם לקול בוכים יהפך, כי שדי המר לי, לא אל מקום אפריון, אל מקום קברי אלכה, שם אמותה ושמה אקברה! (הולכות)
מחזה שלישי 🔗
בית נדיב יראה ולפני הבית חֻפה עומדת וארבעה אנשים יחזיקו מוטות החֻפה, מסביב אנשים ונשים, מנגד יבוא און ועטרה, אבי עטרה ואמה מנהלים אותם, ואחריהם אנשים ונשים, והעומדים על החֻפה ילכו נגדם ובראשם זקן נכבד ואחריו בחורים ובתולות במחול ובשירים.
ראש הבחורים
בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת
קוֹל זִמְרָה הַשְׁמִיעוּ
תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר וָנֵבֶל
הַפְרִיעוּ כָל אֵבֶל
אַך רְנָנוֹת הָרִיעוּ
הַחֲצוֹצְרוֹת יָרִיעוּ
פַּעֲמוֹנִים יַשְׁמִיעוּ
לִימִין אֲהוּבָתָהּ
כַּלָּה יָפָה וּנְעִימָה
נֶפֶשׁ זַכָּה וּתְמִימָה
תָּבֹא אֶל חֻפָּתָהּ.
נערים ובתולות
בֹּאִי כַלָּה נְעִימָה
נֶפֶשׁ זַכָּה וּתְמִימָה
אַתְּ חֲסִידָה וַעֲנָוָה
הֲיִּי לְאַלְפֵי רְבָבָה
בָּנִים מִמֵּעַיִךְ
יוֹצְאֵי חלָצַיִךְ
אַךְ כּשְׁתִילֵי זַיִת
בְּלִי שָׁמִיר וָשַׁיִת
אַךְ יִרְבּוּ יֵצֵאוּ
בָּנִים תְּמִימֵי דֶרֶךְ
ישָׁרִים וְיִקְרֵי עֶרֶך
יֵיטִיבוּ בַּל יָרֵעוּ
כְּשׁוֹשַׁנָּה תִּפְרָחִי
וּבְיוֹפִי תִּצְמָחִי
יָהֵל נֵרֵךְ וְאוֹרֵךְ
וִיפִי צִמְחֵךְ יְבֹרָךְ.
ראש הבחורים
בֹּאוּ זְקֵנִים וְשָׂרִים
גַּם בְּתוּלוֹת וּנְעָרִים
נֶעֶנְדָה עֲטָרָה
לְרֹאשָׁהּ זֵר תִּפְאָרָה
בְּשׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים
כִּכְבוּדָה בַּת מְלָכִים.
ישימו עטרה על ראשה, עודם מדברים ושוטרים יבאו, השוטרים בראותם הזקן בראש הקרואים, ישובו לאחור וכלם יחרדו.
ראש השוטרים
סלח נא זקן נכבד שמחתכם פה כי אשביתה, בפקודת השופטים אנחנו באים הֵנה להביא להם את און הבליעל הזה כי את נפש הרג, דם נקי שפך!
(כלם יחרדו, איש אל רעהו יתמהו)
זקן נכבד (יחרד כלו)
את נפש הרג?… און זה?… זה הבליעל?… אם כן אפוא רוצח הוא, למשמר הניחוהו עד יודע דינו, יחרץ משפטו.
השוטרים יקחו את און, והזקן ילך אחריהם, נערים רבים ירוצו אחריהם ויקראו בקול:
נערים
לֹא תִרְצַח עוֹד לֹא תָרִים עוֹד יָדַיִם
תֵּאָסֵר בְּכַבלֵי בַרזֶל וּבַנְּחֻשְׁתַּיִם.
עטרה
(תרים את הצעיף ותביט מסביב ותשתומם)
האם עֵרָה אנכי? או ישנה אני? האם בהקיץ אנכי שומעת או אך חלום הוא? ובהקיצי, עוד אשוב אראה הפגע הזה לימיני?
(תביט עוד הפעם מסביב ותשים ידה על עיניה ולא תאמין כי ערה היא.)
אמת (יקרב אליה)
לא בתי! לא בחלום את רואָה! ערה אַתְּ ונפלאות שדי בהקיץ תחזי! סר מר המות מעליך, והזד הזה בל תוסיפי לראותו עוד עד עולם, לא ירהיב בנפשו עֹז לנגוע בך ולגשת אליך! עתה גם הוריך יכירו וידעו כי צדקו דברי וכנים אשר דברתי להם.
(יסֹב פניו אל נדיב ואשתו)
עתה ראו גם אתם הורים והביטו לראות כי נאמנים היו דברי ואני קדמתי פני הרעה והזהרתי אתכם לפקוח עיניכם ולראות כי און זה נבל ובליעל הנהו, ואתם חשבתם כי שקר בפי, עתה עיניכם רואות כי יאמנו דברי ואך טובתכם וטובת בתכם אנכי דורש!
(נדיב ואשתו משתוממים איש אל אחיו)
עטרה
אכן יש אלהים בארץ עושה משׁפט וצדקה! יהי שמך מבֹרך כי מכף הבליעל הצלתני, בישועתך תשיש נפשׁי אף יגל כבודי כי נפל השודד, ואנכי מידו נמלטתי!
נדיב
בֹשתי וגם נכלמתי להרים פני! איך היו עיני? איך היה לבבי? האם בכסף למכור את בתי חפצתי אל איש זֵד ובליעל כמוהו?
יסלח לי אלהים משוגתי וסלחו נא לי גם אתם!
אמת
אכן אפוא עתה הָרְאֵתָ לדעת כי אנכי אך טובך וטוב בתך אנכי מבקש לכן שמעני! את צדק הנה אמהר כי אך לו נאוה עטרה!
נדיב
צדקת ממני צדקת, לא אשאל עוד מאומה ולא אנסה, ידעתי כי כנים דבריך, את אשר תאמר אלי אעשה כי איש נאמן אתה, לכן מהר אל תעמוד, בֹא אתה עם צדק הנה, ועטרה בתי לו לאשה אתן.
(אמת ילך)
עטרה
קִרְבִּי וְכִלְיוֹתַי תּוֹדָה לָאֵל יֶהֱמָיוּן
נִפְלְאוֹתָיו וּגְבוּרוֹתָיו מְאֹד יִרְבָּיוּן
בַּצַר קרָאתִיו, לַמֶּרְחָב הוֹצִיאָנִי
מִצָרָה וְיָגוֹן בְּחַסְדּוֹ הִצִילָנִי
לוּלֵא עֶזְרָתוֹ כִּמְעַט הָיִיתִי בָרָע
כִּי לְבוֹזְזֵנִי וּלְחָמְסֵנִי הַשּׁוֹדֵד בָּא
עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי הֲלֹא פָּרַשׂ רֶשֶׁת
לְצוּדֵנִי בְחֶרְמוֹ עָדֵי הֵעִיז לָגֶשֶׁת
שִׂישׂוּ אִתִּי מָשׂוֹשׂ בְּתוּלוֹת וּבַחוּרִים
וּנְגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה בִּזְמִירוֹת וְשִׁירִים
יֵבוֹשׁוּ מִתְחַכְּמִים נִפְלְאוֹת אֵל יְשַׁקֵּרוּ
אוֹתוֹתָיו לֹא רָאִינוּ יַחַד יְדַבֵּרוּ
יָבוֹאוּ נָא וְיִרְאוּ כִּי חַסְדּוֹ בַּל יֶרֶף
וְכִי גַם מִלּוֹעֵי אַרְיֵה יוֹצִיא הַטֶּרֶף
שִׂישׂוּ אִתִּי מָשׂוֹשׂ בְּתוּלוֹת וּבַחוּרִים
וּנְגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה בִּזְמִירוֹת וְשִׁירִים.
מחזה חמישי 🔗
(אמת יבוא וינהל את צדק)
נדיב (בראותם קרבים)
ברוך בֹאכם ידידי! גשו נא אלי ואחבקכם!
(צדק ואמת יגשו אליו והוא מחבקם ומנשקם)
נדיב (ישים פניו אל צדק ויאחז בידו)
סלח נא צדק מחמד נפשי כי עניתיך וכי חטאתי לך! זה גורלנו בתבל כי כמו קנה במים לאשר יחפוץ יטנו הרוח כן לבות בני אדם, אם יקרב אליהם חנף ובחלק שפתיו יפתהו, חיש לרצונו יטנו, בא אלי רֵע און הבליעל במרמה ובנעים מדברותיו התעה אותי ובסנורים הכה עיני, לכן לטוב רע אמרתי, ומתוק למר שמתי, אך אל ברחמיו לא עזב חסדו ממני, הנה הסיר המסוה מעל פני ובאור נֹגה אראה ולבבי יבין עתה בין טוב לרע להבדיל, ואדע כי אך לך בתי עטרה יאתה ואך לך אתננה!
(אל עטרה)
עתה קרבי אלי גם את בתי, שימי ידך ליד צדק אהובך, כרתו ברית אהבת עולם יחד והיי לו לאשה כאות נפשכם!
(עטרה תקרב ותאחז יד צדק בשתי ידיה)
אלהי אבי יברככם בני! ותהיו לאלפי רבבה סלה! תראו בטוב כל ימיכם תחת אשר עד כה סבלתם, ותחת כל הצרות והתלאות אשר עברו על ראשיכם אך ששון ושמחה תשיגו כל ימיכם סלה!
אמת (ישים פניו אל הרואים)
נוֹאֲלוּ אֵלֶּה לְכֶסֶף שָׂמִים פְּנֵיהֶם
הֵמָּה אַךְ בְּכֶסֶף יִרְאוּ הַצְלָחַת בְּנֵיהֶם
לוּ יָדְעוּ וְיָבִינוּ, לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ
בְּיוֹם צָרָה הוֹנָם וּרְכוּשָׁם לֹא יוֹעִילוּ
וְאִם גַּם כֶּסֶף לָרֹב יִצְבּרוּ בְּאַמְתְּחֹתֵיהֶם
בְּמוֹתָם לֹא יֵרֵד כְּבוֹדָם וּרְכוּשָׁם אַחֲרֵיהֶם
מֵעַל כֶּסֶף וְזָהָב הָסֵבּוּ עֵינַיִם
בַּל יַצְלִיחֲכֶם וְיַגְבִּיהֲכֶם שָׁמַיִם
וְאִם בֶּאֱמֶת הַצְלָחַת בְּנֵיכֶם אַתֶּם חֲפֵצִים
אַל תּחְפְּשׂוּהָ בֵּין חוֹטְאִים מוֹשְׁבֵי לֵצִים
רַק בֵּין יְשָׁרִים הוֹלְכֵי תֹם מְאַשְּׁרֵי לֶכֶת
שָׁם תִּמְצָאוּהָ כִּי רַק אַרְצָם מְבֹרֶכֶת
אוּלָם זֵדִים אֲרוּרִים וּבוֹגְדִים בָּאָדָם
אֲשֶׁר רַק חָמָס וָשׁוֹד מְלֵאָה יָדָם
לֹא יַצְלִיחוּ גַּם לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידָם
הֲלֹא אַךְ רֶגַע אֵינָם פִּתְאוֹם יָבֹא אֵידָם.
(המסך נופל)