א 🔗
היתה שעת הערב. ברחוב הראשי, מול בית־הכנסת, טיילו כל בני המושבה. הימים ימי סתיו, הגשמים טרם היו בארץ והעבודה בכרמים עדיין לא התחילה. האיכרים, שהיו משתעממים כל היום, כי משק חצר אין להם, יצאו לשאוף מעט אוויר, להיפגש עם מכרים, להשמיע קצת רכילות ולשמוע את החדשות, שיביא הדיליז’אנס מיפו. מן המלון שבצד הרחוב נדף ריח של שמן־שומשומין – הפונדקאי הכין חביתות לארוחת הערב. מן היקב ומ“חצר האורוות” שבים כמה פועלים מעבודתם, ואינם מחזירים את פניהם הנרגזים לצד האיכרים המטיילים להם להנאתם, אלא ממשיכים דרכם אל המלון לקבל את חצאי המנות שלהם. הפעמון, המכריז על הפסקת העבודה, נתאחר ומצלצל רק עכשיו. כמה ערבים עוברים את הרחוב לרחבו, פניהם לכפריהם. וודאי עקרו חילפה באחד הכרמים, או חפרו תעלות לעצירת מי הגשמים אצל אחד הכורמים הזריזים.
עוברות כמה ילדות, מתלמידות בית־הספר, ששמלותיהן קצרות עד לברכיים, והן משברות לשונן לדבר צרפתית. לעומתן נזדמנה חברה שניה, המדברת עברית מגומגמת. הנה הולך בחפזון המורה העברי עם חבילת “הצבי” ו“המליץ” תחת בית שחיו – הוא גם סופר, בעל מכתבים מן המושבה – והוא קורא לכל צד: “שלום!” ויש בקהל מישהו העונה לו שלום כלשונו וכמבטאו, והמסובים צוחקים מטוב לב. המורה לצרפתית, מסולסל־השפם, עבר עם אחדים מפרחי הפקידים, כשהם מדברים צרפתית בקול רם. האיכרים, המזדמנים להם בדרך, יש מהם המקדימים להם ברכה ויש המצדדים את פניהם שלא להזדקק לברכתם.
והנה העדר. הפרות הערביות מעלות אבק ברחוב. כל אחת ממהרת אל אבוס בעלה מתוך תקווה לשבור רעבונה אחרי יום מרעה בשדות החרבים. מוחמד הרועה, שימינו נקטעה במלחמת פליבנה, עובר בצעדים מדודים אחרי העדר, ואלה ארוכה בשמאלו; עדיין זכוּרות לו כמה מלים רוסיות שלמד בשביו, והוא מברך על ימינו ושמאלו.
האיכרים שברחוב נפלגים חבורות חבורות. כמה מהם עמדו ליד מדרגות בית־הכנסת. הללו ידועים במושבה בשם “כנופיית הששים ושש”, או “חבורת הדוד”, על שם הארי שבה, שהכל קוראים לו דוד, כאשר כינהו, בפניו ושלא בפניו, בן אחיו, חיימ’קה, בחור צעיר, שבא אל המושבה בשנים האחרונות. צריף עץ היה לדוד, ואסף בו, בבואו למושבה, תרנגולות מכל הסוגים שבעולם, שעלו לו בחלק הגון מהונו, ולאחר שנתיים בשנת חמסינים קשים, מתו כולם עד אחת. קם והכניס שינויים בצריף והפכו למעון לו – וכאן היו כל בני חבורתו מקצרים את ערבי החורף הארוכים במשחק קלפים, ב“ששים ושש”, ב“חמש מאות ואחת” ובשתיית חמין.
בייחוד התלכדה החבורה הקטנה מסביב לדוד בשנה האחרונה, מאז בנה לו בית־אבנים קטן ויפה, שמרתף לו ומרפסת רחבה. מנסיעתו לליטא חזר עם אשה צעירה ונאה, המדברת עברית תנ’כית ובאה לעבוד את אדמת־האבות.
שלושת ידידיו של הדוד וחיימ’קה היו כולם רווקים וגרו איש איש בחדרו השכור. חודש אחד בשנה זימרו כרמיהם, חודש אחד בצרו אותם, ועשרה חדשים פיהקו בחדריהם השוממים.
חמשת החברים עמדו, כאמור, ליד מדרגות בית־הכנסת. הדוד באמצע, כפיו תחובוֹת בכיסי מכנסיו, והוא מספר בפעם העשירית מעשה שהיה ב“דלגאטים”, שליחי־חברה למטעים, שבאו אליו בליטא בשאלות על הצעת אחד העסקנים בארץ, שלפיה יוכל כרם בן 25 דונם להביא לבעליו עושר ואושר. ובני החבורה צחקו מטוב לב לסיפורו כאשר צחקו בשמעם אותו בפעם הראשונה. חיימ’קה נזכר תוך כדי כך באשה הצעירה, שהדוד הביא יחד עם סיפורו מליטא. הדודה לא יצאה מעולם לטייל עם החבורה לפנות ערב. בשעה זו היתה משקה את פרחיה, ויש שחיימ’קה משתמט אז מהחבורה ומביא לה את פחי המים הכבדים. והיא שומעת את סיפוריו וחיוך עצב מרחף על פניה. לא, אין ארץ אבות זו שתיארה לעצמה בעיירתה הליטאית – מקום שם הארזים צומחים, שם אמנון ותמר מתהלכים בין שדות וכרמים.
ברחוב קם רעש. הדיליז’אנס הולך ובא מיפו. מצד הדרך הבאה מיפו נכנסת עגלה, שגגה העשוי בד לבן, נסמך על ארבעה כלונסאות. העגלה רתומה לסוס יחידי, ועל הדוכן הגבוה ישב ישיש עבדקן. את המושכות אחז בעוז ובתקיפות, כאילו עמד הסוס שבע־הימים לשלוח רסן מפיו, אף־כי לאמיתו של דבר התנהל באיטיות רבה. מהדיליז’אנס יצאו כל הנוסעים. איש איש וילקוטו בידו. ר' קלונימוס, בעל הדיליז’אנס, היה נוהג להורידם במרחק ידוע מן המושבה, מפני הגבעה התלולה והחול המרובה.
– אוס!… – קרא ר' קלונימוס בקול רם ובניגון המיוחד שלו וקפץ בזריזות ממקומו כצעיר לימים, ובו ברגע התנפלו על הדיליז’אנס מכל עבר: מצד אחד הנוסעים, לקחת את שארית חפציהם, ומצד שני בני המושבה, שלרובם הביא ר' קלונימוס איזו חבילה, או אגרת, או סתם דרישת שלום ואת הדואר. ר' קלונימוס עונה על השאלות השונות, מספר בהרחבה על כל החדשות האחרונות: על טיומקין, על הוועד הפועל, על חנקין ועל הקניות האחרונות. ואת העגלה ואת חפציה, ולרבות הדואר, הפקיר לקהל: בטוח ונכון לבו, כי איש לא יגע במה שאינו שלו.
אחד הנוסעים, שמלבד הילקוט שבידו לא היה לו, כנראה, שום דבר נוסף בעגלה, עמד והעביר את מבטו הנוצץ והמלא סקרנות פעם אל הרחוב ובתיו ופעם אל האנשים אשר ראם לפניו, ולבסוף על חבורת הדוד, שעמדה בצד.
זה היה עלם צעיר מאוד, כבן שבע עשרה. עיניו כחולות ותלתליו זהבהבים. בידו האחת ילקוטו, בשניה כובעו, כובע של תלמיד הגימנסיה, ועל רגליו מגפיים, מגפי חורף שלא הלמו אותו.
– אתם איכרים, עובדי אדמה? – פנה אל החבורה בעברית בהברה של דרום רוסיה. הבעת פניו הצעירים והגלויים היתה מלאה שמחה והדרת כבוד.
– כן… – ענה הדוד בשם כל החבורה בשפה הגרמנית. וידיו העמיקו עוד יותר לתוך כיסי מכנסיו.
– מי מכם יאספני אליו להיות בן משק ביתו?
הפעם התפרץ צחוק עליז בבת אחת מפי כל החבורה. העלם לא נעלב, ואולם פניו הסמיקו.
– למה אתם צוחקים?
הדוד ניגש אליו פנים אל פנים:
– מה אתה רוצה לעשות במשק שלי?
– ללמוד.
– מה תלמד?
– להיות איכר. רצוני להיות איכר, לעבוד על אדמת אבותינו ולאכול לחמי בזיעת אפי.
שוב פרץ צחוק. החבורה גדלה. מכל צד נוספו עליה אנשים, הדוד והעלם עמדו באמצע.
– השנה גמרתי את המחלקה השביעית של הגימנסיה ועזבתיה. אל האוניברסיטה לא אלך, למה לי השמינית? נואשתי מההשכלה, היא לא תעמוד לנו ביום צר. חובב ציון אני זה שנתיים, ומאז למדתי לדבר עברית וחלמתי על עבודת אדמה. רק האדמה, אדמת אבותינו, אשר נעבדה בזיעת אפינו היא תצילני… מכתחילה חשבתי על מקוה ישראל, אבל טיומקין יעצני ללכת למושבה וללמוד במשק של איכר.
– בדיוק כמו במקוה ישראל… – אמר אחד האנשים והכל צחקו שוב.
– ומה ילמדך האיכר? – שאל שני.
העלם התעורר:
– לחרוש, לזרוע, לקצור, לדוש… האח!… הלוא חלמתי כל כך על עבודת אדמה, אדמתנו.
הפעם לא צחקו. היה קסם בדבריו, שהזכירם חלום שחלמו גם הם פעם ונעלם. אף פני הדוד נעשו רציניים.
– אבל אצלנו אין חורשים ואין זורעים ואין קוצרים. אנו כורמים, אצלנו רק כרמי גפן, שקדים וזיתים.
– מה טוב, אוהב אני עצים מאוד מאוד, בייחוד באביב, כשהניצנים החדשים מתחילים להיפתח… אלמד את הטיפול בעצים.
– ומה תאכל? – שאל פתע איכר גבה קומה ואדום, שהביט על הכל מלמעלה למטה.
– האם האיכר לא יאכילני על שולחנו?… הן אעבוד עמו, בכל כוחי אעבוד!
שוב עבר צחוק על פני העומדים. אל החבורה ניגש איכר קצר־קומה, רחב כתפיים ושזוף פנים. הוא התבונן רגע בבחור ואמר:
– האתה זה שטיומקין שלח למושבתנו?
– אני, האם תכירני?
– לא, אבל טיומקין כתב לי וביקשני לספחך אל משקי. כי משק מעורב לי.
פני העלם נהרו משמחה. הוא בירך את כל הנאספים בכבוד ובחן והלך אחר האיכר. כולם החזירו את פניהם אחריו.
– שמנדריק!… – קרא הדוד, והקהל צחק אחריו.
ולב חיימ’קה נתכווץ לפתע.
ב 🔗
כשחיימ’קה היה נער קטן עזב דודו את ליטא ונדד לגרמניה. שם למד תורת הבניין ושימש ארדיכל באחת הערים, ובעיירתו היו מספרים כי הגיע לגדולות.
ביום בהיר אחד בא לעיירה והברה נפלה בקהל, כי נוסע הוא לפלשתינה. מכל הסביבה התחילו נוהרים ובאים לראות את איש־הפלא. בני הנוער, מחובשי בית המדרש, שידעו על מעשה ביל’ו וקראו את “השחר”, “המגיד” ו“המליץ”, ראו אותו כראות אדם העליון, אף כי קטן קומה היה ודל בשר. והכל קינאו בחיימ’קה, שדוד כזה לו והוא יכול לראות את פניו בכל רגע – הרי הוא התאכסן בבית אביו. דוד זה היה מגולח זקנו ומאריך שפמו, דבר שעוד לא נעשה בעיירה, אבל ארץ־ישראל מכפרת עליו. ועיניים היו לו שחורות, נוצצות ועזות. כל דיבורו העיד על כוח נפשי ועל תוקף. ושפת אשכנז שבפיו הוסיפה לו תפארת. הימים המעטים שעשה בעיירה נחשבו למאורע במשך שנים ורישומם לא נמחק מן הלבבות. לאחר שנעלם האיש מן האופק, לא כתב כלום לקרוביו ולמכיריו. אף כי הכל ציפו לדבריו, שיהיה מורה דרך לעם. רק ב“המליץ”, נשמע ונזכר לפעמים שמו בקשר עם המאבק בין האיכרים ופקידות הבארון.
שנים מספר לאחר המאורע עלה גם חיימ’קה לארץ־ישראל. צעיר היה לימים והוריו ציווהו לא לעשות דבר קטן או גדול מבלי לשאול בעצת הדוד. בבואו ליפו, נסע ישר אל המושבה לבית דודו. שיבה זרקה בו, פניו נחרשו קמטים, עיניו הנוצצות והבולטות כקודם הביעו עתה ייאוש. משהו נשבר בו והוא רק בן ארבעים וחמש. עוד בהיותו בגרמניה נמשך לגידול העופות ולמד מקצוע זה להלכה ולמעשה. ובבואו ארצה ובראותו את התרנגולות הקטנות המקומיות הממעטות להטיל ביצים, תלה תקוות רבות בגידול תרנגולות גזעיות בארץ. הוא הזמין סוג נבחר של תרנגולות מגרמניה והתחיל לטפל בהן בכל כוחו ומרצו. והוא הקים לול גדול כלולים בגרמניה ועשה לו תאים ועליות וגדר מסביב. את כל העבודה עשה בידיו ממש, כי מוכשר ומסוגל היה לנגרות ולכל עבודה. וצריף קטן הקים לו ליד הלול לשבת בו.
ולא רק בלול עסק. בבואו ארצה קנה יחד עם קרובי משפחתו היושבים בגולה שדה נרחב על תחום המושבה. חלק מן האדמה נטע גפנים ושקדים וחלק מכר בתשלומים לשיעורים לעולים חדשים מעוטי־אמצעים. הוא וקרוביו נטעו וטיפלו בנטיעותיהם בלי עזרת הבארון. וגם בעצתה של הפקידות לא שאל כי מימיו שנא להיות תלוי במי שהוא. והדבר הזה הכעיס ביותר את הפקידים. כקוץ ממאיר היה בעיניהם.
הדוד ניסה את כוחו גם בעבודה ציבורית. אחרי המרידה הגדולה גזרה הפקידות על כל הופעה של ציבוריות, והדוד ביקש לחדשה. הוא ניסה להקים שוב וועד נבחר במושבה, שיעסוק בעניינים שאינם נכנסים בתחום פעולתה של הפקידות; הקים בצריף שבחצרו ספרייה קטנה, ובני המושבה היו באים לעיין בספר חדש, ובינתיים דנו גם בענייני המושבה. והנה נהפך עליו הגלגל. מפאריס באה פקודה מאת הממונה הראשי: על התנאים, שעליהם חתמו האיכרים הנתמכים לאחר כשלון המרידה, יש להחתים גם את הכורמים החדשים, שקנו להם אדמה בעצמם ונטעו כרמים באמצעיהם. וכשסירב הדוד, איימו עליו כי את ענבי כרמיו לא יקבלו ליקב הבארון. ומתוך נקמה ציוותה הפקידות לסגור את הספרייה שלו. ובעצם המאבק הזה עם הפקידות באו רוחות חמסין ממושכות ובלתי רגילות בזעמן והביאו את האסון על תרנגולותיו. לא עצם ההפסד הגדול בממון דיכא את נפשו עד עפר, כי אם בעיקר כשלון יזמתו. ואנשי הפקידות ומלחכי הפינכה שלהם היו שמחים לאידו. הרי לפי המומחים שלהם, אין בארץ זו כל אפשרות לעסוק בשום מקצוע חקלאי אחר מלבד גפנים. ובעוד הדוד מצטער על לולו שאבד והנה הגיע הבציר הראשון ושערי היקב סגורים בפניו. הוא ביקש קונים בשוק החפשי. הגרמנים ותגרי ירושלים קנו חלק מענביו במחיר נמוך מאוד והוצאות ההובלה אכלו את ההכנסה הדלה. והרי הענבים אינם רק שלו, אלא גם של קרוביו בגולה, והוא הלך וחתם על התנאים. ובשובו מבית הפקידות, לא הכירוהו האנשים שראוהו ברחוב, לפתע זרקה בו שיבה.
ואותו קיץ, לאחר הבציר, בא חיימ’קה, וכשראהו דודו, לא הניח את כלי העבודה מידיו – הוא התקין אז את הלול לדירה לו – והביט עליו בזעם.
– למה באת הנה ולא שאלת את פי תחילה? החסרים כאן עבדים?
חיימ’קה עמד כנדהם. כעסו של הדוד פג. הוא הניח את הפטיש ואת המסמרים, ניגש אל אורחו, נשק לו והביאהו אל צריפו. השקהו תה מן הקומקום שחיממו על הפתיליה ושאל לשלום הוריו ולשלום כל הקרובים. וכששמע שכסף בידו וברצונו לקנות לו חלקת אדמה ולנטוע כרם, נתלקח שוב. וכששך כעסו גם הפעם, הלך עם הבחור לאחד ממכיריו לקנות חלקת אדמה. ועוד באותו חורף עזר לו לנטוע את כרמו, בלעדיו לא היה מוצא חיימ’קה את ידיו ואת רגליו. ומאז נעשה כרוך אחר דודו ואחד מן ה“חמישיה” שלו.
ג 🔗
כשנה לאחר בואו של חיימ’קה למושבה, התחיל הדוד לבנות לעצמו בית אבנים. ואחרי הבציר השני הודיע פתע לחיימ’קה, שהוא נוסע לזמן־מה לעיירת מולדתו. ושוב היה הדבר לחידה. הרי נראה היה, כי הוא שכח את כל העבר שלו זה מזמן.
בעוד שלושה חדשים חזר הדוד מרוענן ושמח ועמו… בחורה יפה. חיימ’קה הכירה מילדותה. היא היתה בת קרובים רחוקים ועניים. נולדה בעיירה קטנה על הגבול הגרמני, התחנכה אצל קרובים בעיר המחוז, למדה בגימנסיה ועסקה אחר כך בהוראה. כבת עשרים שנה היתה עכשיו. ומה הופתע הבחור, כשאמר לו הדוד:
– זו אשתי, חיימ’קה!
ופניה השחרחרים והיפים של הדודה הסמיקו. גם כל החבורה של הדוד הופתעה מאוד. היו ביניהם צעירים ממנו ואף אחד מהם לא חשב לפי שעה להתחתן.
הדוד הביא את רעייתו לביתו החדש וסוד לחש לחיימ’קה, כי עליו לבקש לעצמו חדר לגור בו במושבה. עד אז גר הבחור עמו בצריף.
חיימ’קה שכר לו חדר אצל איכר מכר, אבל את ימיו החפשיים בילה בבית הדוד והדודה. ובערבים היו באים כל הידידים לשתות תה ולשחק בקלפים. הדודה לא השתתפה במשחק, אבל את אורחי בעלה היתה מקבלת בחיבה ומכינה להם תה.
היא לא דיברה דבר מטוב ועד רע. ורק מבטה התועה והעצב החרישי בהבעת פניה העידו: היא לא מצאה כאן את חלומה. היא חלמה על כפר עברי, על נהר, על יער, על גינות של עצי פרי ועל שדות בר… ועל מעשי גבורה חלמה, ודודה הוא אחד הגיבורים.
חיימ’קה היה הולך עם הסל בידו לקנות בשביל דודתו בשוק ובאטליז, היה עוזר לה להביא מיים מן הבאר להשקות את פרחיה. במיטבח עזר לה בעלה, מומחה היה לכך.
הדוד לא היה מבקר בבתי המושבה. ובמושבה דיברו על האיכרה החדשה בעניין רב וסיפרו עליה גוזמאות. הנשים הצעירות השתוקקו להכירה. גם פרחי הפקידות התחילו להתעניין בה, בשמעם שהיא יפה ומיטיבה לדבר צרפתית.
חיימ’קה לא רק עזר לדודתו, אלא גם היה מביא לה את כל החדשות. והוא סיפר לה גם על הבחור שבא למושבה ומדבר עברית כמוה, וסיפור זה עורר בה עניין. אחר־כך שמעה לא פעם את הכינוי “שמנדריק” מפי בעלה ומפי חבריו, מבקרי ביתה, ותחילה לא הבינה מה הכוונה. וכשסיפר לה חיימ’קה כי כך קוראים במושבה לדוברי עברית ולכל המדברים על אידיאלים מופשטים, חרה לה מאוד.
הדוד התחיל שוב להזדקן. האושר שהאירו בימים הראשונים לשובו מעבר לים הלך וגז לאט לאט. ורק אל אשתו הצעירה היה רך וטוב לב, כאילו ביקש ממנה סליחה, והשתדל להנעים לה את חייה ככל שהשיגה ידו.
ד 🔗
והבחור החדש נכנס במהרה למסלול העבודה. האיכר שהוא עבד אצלו, הקצה לו תא קטן סמוך לאורוווה; לשם הביא את חפציו וספריו מיפו. עוד בגולה הכין לעצמו בגדי עבודה, מכנסיים וחולצה של בד כחול ועבה ומגפיים ארוכים. עם זריחת הבוקר היה מתעורר וקם ללמוד מפי הערבי, עגלונו של האיכר, את הלכות המשק הביתי: חלב את הפרות, ניקה את הזבל, ציחצח את הסוסים, קירצף במגרדת־ברזל את הבוץ מרגלי הפרות, למד לנפות את התבן, מלאכה שלא עלתה לו על נקלה. בימים הראשונים ראה בו הערבי מתחרה בעתיד, אבל לאט לאט התחיל לראות בבחור עזר כנגדו. לא, הוא הביט עליו כעל איזו ברייה לא מעולם הזה, מין דרוויש. האיכר התייחס אל הפועל החדש שלו בחיבה, אם מפני שטיומקין המליץ עליו ואם מפני שהבחור עצמו משך את לבו בתום לבו, בחריצותו ואהבתו את העבודה. הוא הכניסו בכל סוגי עבודתו בכרמים והיה מספר את שבחו ברבים. רק בעלת הבית, אשה קטנטנה ורזה בעלת חצי תריסר ילדים, היתה מראה לו פנים נזעמים. אמנם, הוא לא דרש כלום, הכל עשה למענו בעצמו, ואף על פי כן היה פה נוסף שעליה לדאוג לו.
הבחור היה שמח. כשהיה שוכב על דרגשו הקשה לאחר יום של עבודה, היה עוצם את עיניו מתוך עונג מיוחד, כאילו שתה איזה משקה משכר ומתוק. וכשהתעורר עם קריאת התרנגול הראשונה, בתחילת הדימדומים, היה קופץ בזריזות ממשכבו, ועיניו מאירות. בחוץ הוא רוחץ את ידיו ואת פניו בצוננים ומיד פונה אל האורווה.
הוא אהב את עבודת החצר, אבל יותר, הרבה יותר את העבודה בשדות ובכרמים. אושר מיוחד היתה נותנת לו המחרשה. חלקת שדה היתה לבעלו, לרגלי כרמו שעל הגבעה, ואת חלקתו זו היה זורע שנה שנה תבואה. החרישה הראשונה אחרי היורה, נעשתה במחרשה אירופית קטנה, ואליה התרגל במהרה וגם את הסוס הרתום אליה אהב אהבת נפש. כששמע בפעם הראשונה מפי בעליו, שהוא כבר מצליח להעביר תלם ישר, לא היה קץ לאושרו.
אחרי היורה הראשון נעשה האוויר קל וצח ונקי. קרני השמש ליטפו ברוך ובחמימות את הפנים. והשמיים היו גבוהים, כחולים, זכים. והסביבה כה רחבה, הבט מסביב וחבק את חצי הארץ. הבחור ידע: במערב מעבר לגבעות ורצועת החול הלבן, מבהיקה תכלת הים. לא יארכו הימים, וכולם, כּל יקיריו שנשארו מעבר לים, יתקבצו ויבואו אליו הנה. האפשר שלא יבואו למקום הנחמד הזה, שאין בכל העולם יפה ומלא קסם כמוהו? והרי הוא החלוץ של כל משפחתו, לסלול את הדרך לפניהם.
– דין, דין, דין!.. – הפעמון קורא לשוב לעבודה. הבחור נעקר מחלומותיו ורץ אל סוסו, אל מחרשתו, אל עבודתו, ונפשו טובה עליו.
מהבוקר ועד הערב נמצא תמיד בכרמים ובשדה. וגם בימות השבת ובימי הגשמים לא היה מטייל במושבה. בימי השבת היה הולך לנדוד בסביבה, ובימות הגשמים היה קורא ולומד ערבית מן הספר ומפי העגלון.
בעומק נפשו היה מתגעגע לחברת אנשים, אבל משהו עיכבהו מלבוא בקהל.
ה 🔗
מלבד העגלון הערבי ובעל הבית נתקשרה עוד נפש אחת בבחור זה – חיימ’קה. מהרגע הראשון שראהו ושמע את צחוק מכריו, נמשך חיימ’קה אחריו. שונה היה מכל סובביו. והוא עורר בלב רגשות נשכחים ויחד עם זה חביבים מאוד.
חדרו של חיימ’קה היה סמוך לחצר, שבה גר הבחור. ובבוקר יש והיה שומעו מתאמץ לדבר ערבית עם העגלון. ויש שראהו בבגדו הגס והקלשון בידו והוא מנקה את האורווה. וכל פעם נראה היה בעיניו כ“בן־מלך” שנפל בשבי.
פעם, ביום של גשם, נכנס חיימ’קה אל חדרו של הבחור. תא־קרשים קטן ליד האורווה, ללא תקרה וללא רצפה. הרהיטים – דרגש עץ וסל־נסרים, שני ארגזי נפט ממולאים ספרים וכיסא עץ אחד. הבחור שמח לחיימ’קה וישב למולו.
– אינך רוצה כלל להכיר את בני המושבה?
– הייתי רוצה מאוד.
– ולמה אינך נכנס אל אחד הבתים?
– האיכרים וודאי עסוקים מאוד.
– לא. רבים ישמחו לך. התלך עמי בשבת הבאה אל אחד הבתים?
לאט לאט נתקשרה שיחה חמה בין שני הצעירים. הבחור סיפר לחיימ’קה על בית הוריו. הוציא ספר תמונות והראה לו את צילומי בני משפחתו. אביו ואמו התנגדו מאוד לעלייתו ארצה, אבל הוא הרגיש, כי עליו לעלות – ויהי מה!
“הלוא הוא כה צעיר, נער כמעט, ומחר יישבר כקנה רך”… חשב חיימ’קה בלבו, אבל לא גילה את מחשבתו לחברו.
– מה חפצת להגיד לי, חיימ’קה?
– לא, לא כלום.
– אמור, אמור! רוחי חזקה.
– רק חשבתי, אולי יעיקו עליך געגועיך לבית הוריך ויקיריך. הלא אתה כה צעיר!
– לא. כבר מלאו לי שבע־עשרה… מבוגר אני. אמנם מתגעגע אני, אבל אין דבר, אתרגל, הלוא חיי כה מלאים… והרי כולם יבואו לכאן אלינו. כל העם וגם הם מוכרחים לבוא!
חיימ’קה אמר בקול נמוך:
– ואף־על־פי־כן לא הייתי מביא את הורי הנה… לא הייתי מקבל עלי את האחריות לעקרם משרשיהם…
– מדוע?
– כי חיינו כאן קשים מאוד. רשאים אנחנו להעמיד את עצמנו בנסיון, אבל לא את האהובים עלינו.
– אבל למה אתה חושב כך, חיימ’קה? הלוא החיים פה מלאים קסם! ואם המאכלים גסים, מה בכך? לעומת זה מה נפלא אוויר ארצנו! ארץ, שהחורף שלה – אביב.
– חכה מעט. הנה יבוא הקייץ ויביא את החמסינים, את הקדחת ואת מחלות העיניים… ולא זה העיקר… הארץ אין בה מסחר ואין בה תעשייה. ההתיישבות יקרה לאין שיעור. מה יעשו קרובינו פה, מהיכן יבוא לחמם?
– אבל, חיימ’קה, הרי זוהי תעודתנו ההיסטורית להחיות את השממה, להבריא את ארצנו!
– להחיות את השממה, במה? קומץ אנשים דל וחלש אנחנו, העם היושב בארץ עם פראי והממשלה עיניה רק אל בצעה והיא מבקשת את רעתנו.
– נכון, קומץ אנשים אנו פה, אבל אנו החלוץ וכל המחנה הגדול יבוא בעקבותינו. רק סוללי דרך הננו!
– העם… החלוץ… צא וראה את חלוץ העם בגדרה… העם עזבם על קוצים ועל דרדרים. איזו עניות מנוולת! והמושבה – בלי עזרת הבארון לא היתה נשארת בה אבן על אבן… ואולם כנגד זה הפכונו הפקידים שלו לעבדים. ראית את דודי? כמה צעיר ומלא כוח ותקווה היה, ועכשיו הוא איש שבור!
– אבל אין ללמוד מן ההתחלה!… – קרא הבחור וקפץ ממקומו. כל ההתחלות קשות. ואולם עכשיו המצב ישתנה, מן ההכרח שישתנה, במקום המעטים יבואו הרבים. האין זאת?
בחוץ המה הרוח, גשם ברכה נסחף ארצה וטפח על רעפי הגג ועל החלון הקטן, והביא עמו רטיבות וקור. ואולם אווירו של החדר, כאילו התחמם מחום נפשו של הבחור. ורגע נדמה לחיימ’קה כי חם גם לו.
ו 🔗
המושבה, עם כל היותה מצומצמת האוכלוסיה, נתחלקה לשלוש כיתות העויינות זו את זו: א) איכרים נתמכים שהגנו על הפקידות, ונקראו “המגן”. ב) איכרים נתמכים – חבורת הדוד. ג) איכרים נתמכים ולא נתמכים, כמעט כולם צעירים, אלה המכונים “שמנדריקים”, מדברים מעט עברית, מאמינים בכוחם של חובבי־ציון.
החיים הציבוריים במושבה היו משותקים, ובני כיתה אחת לא התרועעו עם בני הכיתה השנייה. רק בביתו של בית־הלחמי היו נפגשים לפעמים אנשים בני חוגים שונים. שמו של בעל־הבית העיד, שמן ה“שמנדריקים” הוא, אבל איש נוח היה לבריות. ולו אשה צעירה ונעימה וילדי חן. פה היו יושבים בערבי שבתות ושותים כוס תה, טועמים תפוחי זהב, ולפעמים רחוקות, כשהתריסים מוגפים, היו משוחחים גם על הפקידות.
לבית זה הביא חיימ’קה בערב שבת אחד גם את חברו החדש. בהיכנסם מצאו שם חבורה של אנשים וביניהם את הדוד והדודה. הבחור, שהיה לבוש בגדי שבת, הסמיק מעט מ“אימתא דציבורא” ואולם הוא נפגש בחמימות וחביבות על ידי בעלי הבית ובעיניים סקרניות מצד אלה שעדיין לא ראוהו.
הוא ניגש לכל אחד מהמסובים. כשראהו הדוד, הושיט לו את ידו והציגו בחיוך לפני אשתו:
– הרי זהו ה“שמנדריק” החדש!
מפי אחדים מהנאספים פרץ צחוק. הדודה העיפה עיניה השחורות והיפות על בעלה וביקשה במבטה סליחה מאת הבחור. מבוכתו הקלה עברה. הוא השהה את עיניו הכחולות והתמימות על הדוד, ושאל:
– מה, בעצם, פירושה של המלה, שאדוני השמיע?
הפעם נבוך הדוד, אולי משום ששאלתו הגלויה של הבחור הפתיעתו ואולי מפני מבט התרעומת של אשתו.
– רצונך לדעת מה זה “שמנדריק”? על רגל אחת קשה להסביר לך את הדבר, לשם כך אתה צריך לחיות בארץ שנים אחדות, לכל הפחות.
– הדוד נפל בפח… – נשמעו קולות צחוק. – הלל ידע להסביר את כל התורה על רגל אחת, והדוד אינו יודע לבאר את תורתו גם על שתי רגליים!
– כן, תורתי. – אמר כמעט בזעם. – תורת חיי בארץ… שמע, רוצה אתה לדעת דווקא עכשיו “שמנדריק” מהו? טוב, אגיד לך!
– “מה יפים השמים, מה מזהירים הכוכבים”… ובחוץ: רפש, טיט, מטר סוחף… “ארץ־ישראל… שיבת ציון… מולדת”… ובמציאות: ערבים, בקשיש, תמיכה, בלוף… “ארץ זבת חלב ודבש, מאה שערים” ולמעשה: חול, ביצות, שדפון, עכברים, ששה שערים עלובים. “בית־הלחמי”, “בן־יהודה”, “זמירה”… ובחיים: פלדמן, גולדמן, יינטה־דבושה, “שפת הנביאים, שיר השירים”… פתח אזניך: חן חן, שלום, גימגום, טימטום… ההבינות?
כל המוסבים נבוכו. מי שהוא ביקש לצחוק, אבל הצחוק עמד כעצם בגרון. פני הדודה היו מלאים צער וכאב.
– ובמה אני “שמנדריק”?… –
הבחור ניסה לדבר בצחוק, אבל צער נשמע בקולו.
– אתה? שוב נבוך הדוד. ומיד התעודד והוסיף:
– אתה מקומך על ספסל הלימודים. והנה באת “לבנות” את ארץ־ישראל. בעוד חצי שנה תהיה שבור כחרס הנשבר. זה שמנדריקיזם וזה פריו. יונקים נעשים לחלוצי התיישבות, שאין דומה לה לקושי בכל העולם. לך, שוב אל סינר אמך!
הדברים האחרונים נאמרו בכעס גלוי.
“מה הכעיס כל כך את הדוד?” חשב חיימ’קה בלבו. פני הבחור הוריקו. פני הדודה חוורו כסיד.
להצלתם ולרווחתם של כל המסובים הופיעה מן החדר השני בעלת הבית ובידיה טס גדול ועליו תפוחי־זהב חתוכים רבעים רבעים. ברעש וקול דברים התנפלו המסובים על הטס ואכלו ברצון רב מן הפרי העסיסי. בעלת הבית שמה על צלחת קטנה כמה פלחים והציעה לבחור לטעום מפרי הארץ. היא סיפרה על פרדסי יפו הנותנים בסוף החורף מריח פריחתם לכל הסביבה. הבחור הקשיב לדבריה ושיבח את הפירות הטעימים.
פני הדוד הועבו. וכאילו כדי להתגבר על צערה, ניגשה הדודה אל חיימ’קה וסיפרה לו, כי משתלת הפרחים שעשו בשותפות הצליחה מאוד.
ולפני לכתה הושיטה האשה את ידה לבחור והזמינתהו במבטא העברי־הליטאי שלה לבקר בביתם. הוא הביט אליה בהפתעה.
– את מדברת עברית?
פניה הסמיקו.
– מדוע אתה תמה לכך?
הוא בא במבוכה.
– כך… חשבתי… – ולא סיים.
לאחר שעה קלה נתפזרו כל האורחים. בדרך אמר הבחור לחיימ’קה:
– דודך מר כל־כך. והיא, כה צעירה ונחמדה.
לבו של חיימ’קה התכווץ.
ז 🔗
כמה ימים ירדו גשמים רצופים. העבודה בכרמים פסקה ולא קל היה לעבור אפילו ברחוב. האנשים ישבו בבתיהם על כוס תה. חיימ’קה היה רואה מבעד החלון את הבחור, כשהוא רץ יחד עם מישהו לתפוס את העגלה, שדווקא עכשיו ברחה מן הרפת, או מכניס דליי מים להשקות את הפרות או מוציא את הסוסים להשקותם. רטוב היה כולו מגשם ופניו זורחים.
“בחור מופלא”… – היה חושב חיימ’קה בלבו. “מה מקור האושר הזה, מניין השמחה שבלב?”
ערב אחד, בהפסקה שבין גשם לגשם, דפק העלם על דלת חדרו של חיימ’קה.
– האם לא אפריע?
– לא, אדרבה, שב.
– נעים אצלך… והתקרה אינה דולפת… – אמר בצחוק קל.
– ואתה אינך מתגעגע בשעות כאלו לבית חם, נעים ויבש?
– כן, לפעמים… בשעה זו יושבים שם אצלנו ליד שולחן מרווח. המפה מבהיקה מלובן, המיחם רותח ואמא מחלקת תה ותופינים לכל המסובים… וודאי חושבת עכשיו אמא עלי – ובוכה. – הבחור נשתתק לרגע והוסיף: – אין דבר. אני מרגיש את עצמי בטוב, הלוואי וידעה זאת אמי.
– הרוצה אתה ללכת עכשיו עמי לבית נעים?
– ברצון.
– בוא עמי אל בית דודי.
– זה הזועם? אבל…
– בעצם הוא איש נחמד וישמח לך… וגם דודתי תשמח לך.
– חיימ’קה, כבר שאלתיך, כמדומה לי, פעם, הרי היא כה צעירה… והוא…
– הוא אוהב אותה והיא מסורה לו מאוד… הבה נלך, טוב?
– מבלי להחליף את הבגד, חיימ’קה?
– עדיין מנהגי עיר לך.
– לא, לא, אי אפשר, חכה לי רגע!
חיימ’קה לבש את מעיל הגשם שלו ובצאתו מן החדר בא לקראתו הבחור במעיל גשם טוב שהביאו עמו עוד מעבר לים.
הגשם התחיל שוב מטפטף טיפות עבות והרוח התחזקה. מרחוק נראה אור מנורה מחדר האוכל. חיימ’קה השתומם בראותו דמות על המרפסת. מי זאת, האומנם דודתו? היא היתה לבושה מעיל חורף ועטופה מטפחת חמה על ראשה. ומחשבה החרידה את חיימ’קה, אולי חיכתה לו? הוא היה רגיל לבקרם בשעה זו, ואולי רצתה להגיד לו משהו שלא בפני הדוד? חבל, שדווקא היום הביא את חברו.
היא פתחה את הדלת לרווחה והכניסה את הבאים אל חדר מלא אור. ליד השולחן ישבו הדוד ושלושה ממכריו וקלפים בידיהם. שטופים היו ב“חמש מאות ואחת”. כוסות התה שלפניהם הצטננו, ובפינה זימזם המיחם החדש, שהדודה הביאה עמה מן הגולה. קולה של האשה היה חם ועליז והשרה רוח טובה בחדר.
– ראה את האורחים שבאו אלינו!
– ברוך הבא, האם לא פחדת לבוא בצל קורתי?
העלם חייך כלפי הדוד ואמר:
– האם אתה נורא כל כך?
– לא, לא, הוא איננו נורא, ורק מעמיד פנים של אדם נורא… – נכנסה הדודה לתוך הדברים.
פני הדוד הוארו. הוא עזר לעלם לפשוט את מעיל הגשם שלו והושיבו בין האורחים, והדודה מיהרה למזוג תה.
– ולשחק בקלפים אתה יודע, אדוני ה“אידיאליסט”? – פנה הדוד אל העלם. – כך! ובכן אתה אחד מאנשי שלומנו!
ח 🔗
השיעמום הציבורי העיק על הדוד. וכל ראשוני המושבה השתעממו, התגעגעו לזמן, שבו היו וויכוחים סוערים באסיפות. ורעיון ניצנץ במוחו של הדוד. הפקידות אסרה כל פעולה שאופי ציבורי־מדיני לו, אבל לא על עניינים כלכליים. אטליז ציבורי, למשל. אין במפעל כזה מן הקסם, אבל יצטרכו לבחור באספת הצרכנים את ההנהלה, ובכן סוף־סוף עניין ציבורי. הדוד נסע ליפו ולירושלים, חקר ודרש ומצא את הדבר כדאי גם מבחינה כלכלית, כי הקצבים הפרטיים ניצלו את המושבה מאוד. פני הדוד הוארו מזרם חדש של מרץ. הוא כינס בדירתו של בית־הלחמי את נציגי שלוש הכיתות, ומאחורי תריסים מוגפים הרצה להם את כל תכניתו, וכולם, אפילו אנשי “המגן”, מצאו עניין בהצעתו ונבחר וועד זמני – אל אלוהים! שוב בחירות! – שישא ויתן גם עם הפקיד הראשי. והדוד נבחר, כמובן, לעמוד בראש. והוא גם הצליח לשכנע את הפקיד, כי אין שום מחשבת סתר בדבר. וערכו של הדוד עלה גם בעיני מתנגדיו מאנשי ה“מגן” ובייחוד בעיני בעלות הבית, שנגאלו מהקצב הגס והיו מקבלות עכשיו כל בוקר את חלקיהן ע"י שליח לפי הזמנותיהן, ולא ניכרה אשת איכר מאשת פקיד. הדוד אירגן את הדבר למופת, וגם מצא איש הגון, מבין הפועלים, שהיה בקי במקצוע מן הגולה.
אחרי האספה השניה בדירתו של בית־הלחמי, והפעם בתריסים פתוחים, שבו נבחר הוועד הקבוע, נתקבצו אחדים ממכריו ומוקיריו של הדוד בביתו. הדודה הכינה מאפה משובח לכבוד המאורע והדוד היה בגילופין וסיפר בקול על ימי המושבה הראשונים, דברים שהיו ידועים לכל המסובים, פרט לחברו של חיימ’קה.
ולפתע, הניח הדוד את ידו על שכמו של העלם.
– עוד יש מחשבה בלבי. ואולי נצטרך גם לעזרתך.
– הנני לפקודתכם!… – השיב העלם בפנים צוחקות ומאירות. וכשראתה הדודה את בעלה ואת הבחורים עומדים ומשוחחים בידידות, נעשה לבה טוב עליה, ואף־על־פי־כן חרדה חרדה נסתרת שלא ידעה חקרה.
ט 🔗
וגם לבו של חיימ’קה היה ירא ודואג, אם־כי עוד לא נתן לעצמו דין וחשבון, למה ומדוע. הוא חיבב את דודתו מיום הראשון לבואה. וחיבתו אליה גדלה, כשהרגיש שאין שלום בנפשה. את חייו היה נותן ברצון, אילו יכול היה להמתיק קצת את חייה הקשים. וידוע ידע, כי היא מרגישה בכך ורוחשת לו תודה עמוקה. והנה בא לפתע דבר שהחריד את נפשו.
מוזר, כשראה בפעם הראשונה את העלם בערב ההוא ליד הדיליז’אנס, נזכר בדודה. והרי פניהם לא היו דומים כל עיקר! וכשבא עם חברו לביתה וראה אותה מחכה במרפסת, חשב תחילה, שלו היא מחכה, ואחר־כך נתעורר בו חשד.
ואמנם, לא קשה היה לראות, כי בשניהם, גם בדודה וגם בעלם, יש איזה שינוי. מן הבוקר ועד הערב היה העלם עסוק בעבודתו כקודם. ואולם עליזותו פסקה ואיננה. ובערב, לאחר ארוחתו, היה מחליף בגדיו ויוצא לטייל. יש שהיה בא לחיימ’קה יושב דומם ושותק. וכשחיימ’קה היה מציע לו לבקר אצל הדודה, היה קופץ ממקומו, כאילו רק לכך חיכה. ושם, בבית הדוד, ציפו לו תמיד. הדודה חיכתה. הדוד עסוק עכשיו תמיד או בוועד־האטליז שלו או בקלפים, והם שניהם… חיימ’קה היה על הרוב רק עד אילם לשיחת שניהם, שיחה, שדומה, אין לה סוף.
העלם היה מקשיב תמיד לדבריה כמכושף.
משהו נסתר ונעלם הלך והתרקם, ולבו של חיימ’קה ניבא לו רע. יש והוא היה בא לבדו לבית הדודה והיה מוצא אותה מדוכאה, שותקת, ועיניה מביטות למרחקים, ופעמים, דומה לו, הן כאילו מבקשות סליחה.
מיום ליום החווירו פניה. ומיום ליום יקרה יותר לחיימ’קה. מוכן היה לבוא באש ובמים למענה, ובלבד שיוכל להצילה מן הסכנה. והוא הרגיש, באופן בלתי ברור עדיין, כי הרעה המאיימת על הדודה מאיימת גם על חברו.
י 🔗
הדוד נכנס ראשו ורובו בענייני האטליז. את הצריף הישן שלו התקין למשרד, בו היו מתייעצים חברי־הוועד. לכאן היו באות גם הנשים – פעמים בלוויית בעליהן – לשלם וגם להגיש קובלנות, אם היו להן כאלו. וכיוון שהזדמנו הרבים למקום אחד, הפך המשרד להיות במידת מה מועדון לאנשי המושבה. והנה יום אחד אמר הדוד לחיימ’קה, שיביא אליו את חברו. וכשבאו חיכו להם הדוד והדודה ביחד. ועיני שניהם מתנוצצות מהתרגשות. וזה היה הדבר:
הספרייה, שהפקידות אסרה עליה, היתה גנוזה במרתף הבית של הדוד. והנה עלה על דעתו, בהשפעת אשתו, להוציא את הספרים מתוך הארגזים הסגורים, להוסיף עליהם חדשים, ולסדרם בצריף, ותהיה להם ספרייה “במחתרת”. הדוד קרא את העלם להציע לו, שיסדר את הספרייה וגם יפקח עליה.
פני העלם הביעו התעוררות, והדוד נעשה פתע רציני ואמר:
– אבל עליך לדעת, אם הדבר יוודע לפקידות, היא עלולה להוציאך מן המושבה!
– כעס הפקידות אינו מפחידני! – והעלם הושיט את ידו לדוד, אשר לחצה בחמימות.
העלם לא טייל עוד בערבים. הוא התמכר לעבודתו החדשה במסירות רבה. העבודה היתה קשה. הספרים היו חבויים ללא כל סדר, ואיסוף הספרים בזמנו נעשה בערבובייה. ספרים בהרבה שפות ועל נושאים שונים. ואת כולם צריך היה לסדר בסדר חדש ונכון. הדודה, שידעה היטב גרמנית וצרפתית, ידעה לעזור הרבה. והעבודה המשותפת קירבתם יותר ויותר. הבחור היה הולך עכשיו תכופות לבית הדוד, לבדו בלי חיימ’קה, וכלקראת חג היה הולך.
את הצריף חילקו לשניים, החלק האחד למשרד והשני לספרייה, והדודה הכינה ווילון כדי להעלים את מדור הספרים מעיניים בלתי רצויות.
והסוד התחיל לעבור מפה לפה, כי במשרד האטליז יש להשיג בסתר גם ספר לקריאה, ובשעה שבמשרד ישבו ודנו בענייני בשר, חילקו מאחורי הקלעים ספרים שלוש פעמים בשבוע. ואת הספרים היו מוציאים בתוך סל או מתחת לשולי הבגד. ודוקא הסודיות שבדבר משכה את הלבבות.
והדודה והעלם הוסיפו לשפר את המוסד. פעם בשבוע היו פותחים בשיחה על פי התור על ספר חדש או ספר ישן חשוב. ואז היו סוגרים את הדלת ואת תריסי הצריף, מסלקים את המסך, ומצרפים את שני המדורים למדור אחד.
יא 🔗
ערב אחד בא העלם בענייני העבודה לבית־הלחמי, והנה שם הולכי בטל מאנשי המושבה יושבים ומתלוצצים על כוס תה ומבדחים את דעתם. הוא לא הקשיב לרמזים ודברי הליצנות שלהם. ואולם איזה רגש כבד העיק עליו ושלא כמנהגו ישב כמבודד בין כל המסובים. חיימ’קה ישב כל הזמן כסר וכזועף. וכשיצאו שניהם לשוב לבית אמר לו חיימ’קה:
– תם אתה… הם התלוצצו על חשבונך ואתה לא הרגשת!
– עלי? על שום מה?
– על חברוּתך עם הדודה.
– מה אתה סח, חיימ’קה? איני מבין.
– למה אינך מבין? הם אומרים כי אתה מחזר אחריה ושהיא… ושוב התחרט חיימ’קה על דבריו.
– אל תשים לב לדבריהם, – הוסיף ואמר, – אנשים אלה אוהבים לפטפט מתוך שעמום. פשוט מתוך אפס מעשה ועניין. ועל הדודה הם מדברים מתוך קנאה.
– מדוע?
– כי אין בכל הסביבה אשה כמוה.
בלילה ההוא נדדה שנתו של הבחור. האומנם צדקו האנשים ההם? אמנם נכון הדבר כי הדודה קרובה לו מאוד ויקרה לו. אבל היא יקרה לו לא כאשה, אלא רק כאחות גדולה, כחברה… כלום יעיז לחשוב על אשת איש? על אשת חבר טוב, עם כל שגעונותיו?… לא, לעולם לא!
העלם קפץ ממשכבו, קשה היה לו להישאר בחדרו המחניק.
בחוץ היה לילה מלא קסם. לילה לבן. באמצע השמים הזכים, שטוהרו פי כמה לאחר הגשמים האחרונים, הפיץ הירח אור בהיר. גם החול שברחוב נראה עכשיו לבן. לבו של הבחור התכווץ מגעגועים טמירים שתקפוהו לפתע. מהסימטה הסמוכה ציפצף לו שומר הליל והוא החזיר לו בציפצוף עליז לומר: אין פחד, אין רעה! הוא יצא אל דרך הכרמים, והגיע אל הגבעה של כרם בעלו אשר אהבה וישב על אחד האבנים.
רבבות הכוכבים רמזו לו, הבריקו לו, וכאילו שלאו לסוד בכייתו היתומה.
יב 🔗
ימים קשים הגיעו למושבה. בדין וחשבון השנתי של וועדת הבשר נתגלה, שהוועד תמך בסכום קטן בספרייה, מבלי לשאול תחילה את דעת האספה הכללית. אמנם, האספה השנתית אישרה את ההוצאה. ואולם נמצאו עוררים, והדבר הגיע עד לפני הפקידות. זו ראתה בכך “מעילה” כספית, הטילה איסור על קיום האטליז וחרם על הספרייה. כל המושבה נסערה – הכל ראו בעומק לבם את מעשה הפקידות כשרירות לב, ואת מעשה העוררים כדקירה בגב. נקראה אספה תכופה. רבים מבני המושבה, וביניהם אנשי “המגן”, חששו לבוא. אף־על־פי־כן נתמלא הצריף מפה לפה. הדוד פתח את האספה, סיפר על כל השתלשלות העניינים והציע לנאספים להביע דעתם מה לעשות. ואולם דיברו רק מעטים, ואף הם מתוך היסוס, כאילו חששו לעצמם. הדוד ישב מורד ראש ונרגז. פתאום ביקש העלם את רשות הדיבור, הוא היה חיוור מאוד. הדוד פיקפק תחילה אם יש לתת לו רשות לדבר, הרי איננו חבר לאיגוד של צרכני הבשר. ואולם הרי הוא הספרן! – והוא רמז לו להגיד את דברו.
הכל נתנו עיניהם בעלם. מבטה של הדודה היה חרד ודואג. רבים שמעו בראשונה את קולו, שרעד עכשיו ונפסק לרגעים. ואולם בדבריו המעטים היה משהו מלהיב ומעורר ועיניו הבריקו. הוא קרא לא להיכנע לגזרת הפקידות, לא לחסל את האטליז ולסגור את הספרייה. הפקידות לא תעיז עכשיו להשתמש באמצעים שהשתמשה פעם, הזמנים נשתנו, ואם תעיז, יתקומם כל העם העברי נגדה ויכריע אותה…
הוא גמר וישב. כל העיניים היו נוצצות מהתרגשות. והדודה וחיימ’קה קראו בבת אחת קריאה של התפעלות והסכם.
והנה התרומם הדוד ממקומו. כל העיניים הופנו אליו. פניו היו רגע חיוורים ורגע אדומים מכעס.
– מה לך פה? – קרא כמעט בצעקה, – מי לך פה? החלק לך במושבה או נחלה? אתה מסית את האנשים האלה למרד. והתשא אתה באחריות? את הענבים שלך אתה מסכן? את חייך, חיי אשתך ובניך, אתה מביא לקרבן? אפרוח בלי כוח. אמרת להיות תרנגול, “שמנדריק” שכמותך! ומה שווה העם שלך? כיכר לחם אחד לא יתן לילדיהם של אנשים אלה. כבר היו ימים, כבר קראו גיבורים כמוך וטובים ממך, לעם, הנענה להם?
דממת מוות השתררה בצריף.
נבוכים ונכלמים יצאו הנאספים כמתגנבים. חיימ’קה וחברו הסתלקו האחרונים. וכשיצאו הגיע לאזנם מתוך הצריף קול בכי היסטרי. ההיה זה קולה של הדודה?
יג 🔗
רחובות המושבה נתרוקנו, האנשים ישבו סגורים בבתיהם, או שהיו שקועים בעבודתם בכרמים.
בבית הדוד העלו הקלפים אבק באיזו פינה, שולחן התה היה שמם והמיחם עמד קר. הדוד נהג עכשיו רשלנות בתגלחת וזיפי־שיבה קצרים וחדים כיסו את סנטרו. איגוד הצרכנים השאיר לו ירושה קשה. רבים מן האיכרים היו לוקחים בהקפה ועם סגירת האטליז לא מיהרו לשלם את חובותיהם, ואלה שהיו חייבים להם כסף, סוחרי הבקר, דחקו ולחצו לשלם להם. ויש שהדוד היה לווה כסף על חשבונו ומסלק לבעל חוב קשה.
והנה ניתן לו עניין חדש לענות בו. באחת מנסיעותיו לשווקים נזדמן לו לראות פרה דמשקאית יפהפיה. זה מזמן חשב על פרה גזעית. ואפילו עיין בספרות המקצועית בגרמנית. והוא קנה את הפרה והביאה לחצרו וייחד לה מקום בצריף. עכשיו היה בביתו חלב בשפע. ואולם הדודה היתה מדוכאת ועצובה.
יום אחד שלחה הדודה שליח לקרוא את חיימ’קה, שגם הוא לא ביקר בביתה זה ימים מספר. וכשבא מצא אותה יושבת בחדרה בפינה, ראשה עטוף מטפחת ועיניה אדומות מבכי. הדוד לא היה, כדרכו, בבית. הדודה תפשה את ידו של חיימ’קה ושאלה מה נתחדש אחרי אותה האסיפה בצריף. היא לא ראתה פני איש מאז. חיימ’קה הבין, שאין שאלתה שאלה סתם, אלא מתכוונת היא לחברו. הוא הרגיע את רוחה וסיפר לה, שהעלם קם למחרת בבוקר השכם, כמנהגו, והלך לעבודתו והוא מוסיף לעבוד. היא אמרה, שהדוד מתחרט קשה על מה שקרה והיא מבקשת את חיימ’קה למסור את הדבר לעלם. ולבסוף הוסיפה:
– הוא לא יוסיף עוד לבקר בביתנו!
– הוא יבוא אל תדאגי. הרי הוא צעיר כל כך וטוב לב. את הדוד הוא מכבד למרות הכל. ואותך הרי אוהב כאחות!
ואמנם, הדוד הצטער על המלים הקשות שנמלטו מפיו, הרי בעמקי לבו הוקיר את הבחור. ובאחד הימים, כשראהו עובר ברחוב מעבודתו, קרא לו בקול של רצון. ותקע לו ידו:
– עוד לא סיימת את תפקידך בספרייה שלנו. יש להשיב את הספרים למקומם לארגזים עד שיבוא שוב יומם.
והעלם הבטיחהו לעשות את הדבר.
ושוב התחילה עבודה משותפת בינו ובין הדודה – לפרק את האצטבאות ולארוז את הספרים כל סוג לארגז מיוחד ועם “מפתח” בצדו כדי להקל על מי שיבוא פעם לסדרם מחדש. הדוד היה עסוק תמיד ברפת שלו. שוב התחילו שיחות וטיולים בין הכרמים, לפעמים בלוויית חיימ’קה ולפעמים קרובות שניהם בלבד ולבבותיהם הלכו והתקרבו יותר ויותר.
חיימ’קה היה דואג וחרד מאוד. מה יהיה בסופו של דבר? האם ילדים הם, האינם מבינים כי לפני אסון הם עומדים? והיכן המוצא?
יד 🔗
היה יום סגריר, יום המלקוש האחרון. האדמה הורטבה ואי־אפשר היה לעבוד בכרמים וגם לא לשבת בחדרים. ריח האביב משך החוצה. חיימ’קה וחברו ישבו מאז הבוקר על מרפסת הדוד. תחילה ישבו שניהם לבדם, הדודה היתה עסוקה בבית, ורק מזמן לזמן היתה מראה להם לרגע פניה הזוהרים מרצון והצטחקה להם, ולבסוף נוספה אף היא עליהם. היא לבשה עכשיו שמלת קיץ, ומטפחת קלה קשרה לשערותיה וכולה זורחת כפרח אביב.
וכעבור רגעים מספר שכחו שניהם את חיימ’קה, שישב עכשיו מתוח ונרגז, ונשארו רק הם שניהם לבדם. אמנם, המרפסת היתה רחוקה מן הרחוב ואף על פי כן היתה גלויה לעין כל. ואולם הם שכחו את המקום ואת הזמן.
נשמעו צעדים מהירים. חיימ’קה הכיר את קול הצעדים, והזדעזע. הוא הביט אל עבר הרפת. שם טיפל הדוד מן הבוקר בפרתו הדמשקאית שהתקשתה בלידה. הדוד רץ לעבר המרפסת. פניו היו כהים מכעס ומצער.
– חיימ’קה, – אמר, – מהר וקרא את רועה העדר, הפרה… ופתאום הרגיש בשניים שישבו מקורבים זה לזו וכאילו מחוץ לתחומו של העולם הזה.
– את!… – צעק בקול. –
– את יושבת ומבלה כאן עם בחורים ושם הפרה גוססת… אַת!
חיימ’קה קפץ אליו, כאילו אמר להחזיק בו. והדוד דחפו הצדה:
– גם אתם בקושרים עלי… – ולא גמר. היא התייצבה לפניו וכולה חיוורת ועיניה נוצצות מאוד.
– אל תעיז, אל תעליב איש… – קולה רעד מהתרגשות, אבל היה בו משהו חזק ומוצק כפלדה. הדוד הביט עליה נדהם, כאילו ראה אותה מחדש. הוא לא שיער את מידת כוחה. ועיניו אדמו מדם. ופתאום התחיל להתרוצץ במרפסת כמי שנטרפה דעתו עליו, תפס כל מה שבא לידו, עציצי פרחים, כיסאות־קש, כוסות והשליכם בכעס ארצה שבורים ורצוצים… חיימ’קה מיהר ושילשל את ווילון הקייץ לבל ייראה ברחוב מהנעשה כאן.
העלם ניגש אל הדוד בצעדים אטיים, אבל בטוחים.
– תן לה ללכת אחרי. אנחנו אוהבים זה את זו.
הדוד נשם בכבדות. פניו האדימו כדם.
– צא מפה!… – צעק כחיה פצועה, – לך מביתי!… אל תעיז לעבור עוד הפעם על המפתן הזה. דמך בראשך!
הדודה ברחה אל חדרה מתוך בכייה וסגרה את הדלת מאחוריה.
טו 🔗
בלילה ארז העלם את חבילתו ואת ספריו. דפק על דלת חדרו של חיימ’קה.
– מחר עם שחר אני הולך מפה. בעוד שלושה ימים אשוב לקחת את חפצי. התוכל למסור את מכתבי זה לדודתך?
– כן, אמסרנו, לידיה.
– ובעוד שלושה ימים אבוא לקבל את תשובתה.
– אמור נא לי, אם אין זה סוד, מה החלטת לעשות?
– לקחת אותה מזה.
– כיצד? – כמעט צעק חיימ’קה.
– נלך שנינו למושבה חדשה, נקנה לנו חלקת שדה, נעבוד יחד ונחיה יחד.
– במה תקנה את חלקת השדה?
– אבי שלח לי את הכסף הדרוש.
– ואם היא לא תסכים?
– היא תסכים.
– ואם העבודה במושבה החדשה תכבד מכוחה?
– אני אעזור לה.
“ומי יעזור לך?”… – ביקש חיימ’קה להגיד ולא אמר.
למחרת מישש את המכתב בכיסו ויצא מחדרו.
הווילון היה משולשל כמו אתמול. תריסי הבית היו מוגפים. מהרפת נשמע קול דברים של הדוד והרועה. אין זאת כי עדיין עמלים הם להציל את חיי הפרה. על המרפסת עוד ניכרו סימני המהפכה. הוא דפק על הדלת, איש לא ענה. “האומנם יצאה את הבית?” חשב חיימ’קה בתמיהה בלבו. ואולם באותו הרגע נשמע מעבר לדלת קולה החלש:
– מי שם?
– אני. חיימ’קה. עלי לראותך.
– לא אוכל.
– רק לרגע.
– לא עכשיו, יקירי.
– יש לי מכתב אליך.
– מכתב?! – קראה מתוך תמהון. היא הושיטה את ידה דרך הדלת שנפתחה לרגע.
– הוא ביקש תשובה על המכתב.
– הדלת נפתחה כל שהוא יותר.
– איהו?
– הלך ליפו.
– מתי ישוב?
– בעוד שלושה ימים.
– אבקשך לבוא אלי מחר.
הדלת נסגרה שוב.
אחרי ליל נדודים קם חיימ’קה במאוחר. גם הרפת היתה סגורה הפעם. מאחוריה עמד התרנגול הזקן וניקר בציפורניו באשפה. תרנגול זה היה מהלך אחרי הדוד שחיבבו ככלב נאמן. ועכשיו הרים ראשו כלפי חיימ’קה כאילו שאלו: האינך יודע מכל מה שקרה כאן?
בצעדים מהירים ניגש חיימקה אל הבית ודפק על הדלת. הפעם שמע מיד את קולה:
– אתה?
– אני.
היא פתחה את הדלת, ורעיון עבר על לבו של חיימ’קה, שהיא לא פשטה את בגדיה זה שני לילות ולא נתנה שינה לעיניה.
– הפרה מתה, לחשה.
– ידעתי.
– אתה מחכה לתשובה?
הוא שתק.
– בטרם ישוב, תבוא אלי.
טז 🔗
למחרת יצא חיימ’קה אל הרחוב. והנה עגלה יורדת לדרך יפו, ובה היו, מלבד בית־הלחמי, הוא בעל הסוסים, והעגלון הערבי גם הדוד ושניים מבני המושבה.
מרחוק ראה חיימ’קה את הדודה מטפלת בסידור המרפסת.
“רוצה היא לסדר את הבית לפני שתעזבנו”… חשב בלבו. היא לא הרגישה בו עד שניגש קרוב אליה וקרא לה שלום.
– אה!… – נמלטה מפיה קריאה של רצון. פניה היו רחוצים ושערותיה עשויות בטוב טעם, אבל צער עמוק היה בעיניה.
לבו נרתע בו, והיא אמרה בקול נמוך:
– הגד נא לי, שאלה פתאום, – הלא עודנו ידידים?
– כן כן, לעולם!
לא פיקפקתי, תודה לך… ועוד אצטרך בוודאי לעזרתך, לידידותך.
היא הושיבה אותו על אחד הכסאות. ובעוד רגעים מספר הביאה קומקום תה, לחם, חמאה וגבינה. שניהם סעדו את לבם. אפשר כי לא אכלה דבר זה היום השלישי.
– התשתה עוד?
– לא.
– ועכשיו… הלוא הוא אמר לך בוודאי מה עלי להשיב לו? ואולם אני איני הולכת אחריו. אשאר פה עמכם, אשא עד הסוף את העול שקיבלתי עלי.
הדודה סיפרה, שעד היום בבוקר היה גמור בלבה ללכת אחריו, ואולם הבוקר, כשיצאה בפעם הראשונה אחרי שלושה ימים אל החצר וראתה את הרפת הסגורה, ושמעה את קריאת התרנגול אשר כאילו נתייתם, וראתה מרחוק את הדוד הולך בריצה כמעט אל עבר הרחוב, החליטה כי לא תעזוב אותו ותישאר פה עד הסוף. היא כבשה את ראשה בין ידיה, וכתפיה רעדו. ושוב התעודדה.
– לך, חיימ’קה, שוב אל חדרך, הלא הוא יבוא אליך לבקש את תשובתי. הנה קח, זה המכתב השלישי, שניים קרעתי… ואל תעזבהו. לווהו ליפו והישאר עמו ימים אחדים, ואלי אל תביאהו… אם אראהו ארוץ אחריו… לך.
יז 🔗
השמש נטתה לערוב, כשהעגלה יצאה מאחורי הבתים של יעזור בדרך הכביש העולה ירושלימה.
– פנה ימינה, בדרך הקצרה הזאת, נקדים לשוב למושבה. – פקד הדוד על העגלון.
מאחורי אחת הגבעות לימין הדרך נראתה דמות אדם היורד מן השביל הבא בעקיפין ממקוה־ישראל.
– מי זה? – שאל בית־הלחמי בתמהון. – האין זה “שמנדריק” שלנו? יחידי בדרך זו לפנות ערב?
העגלה השיגה את העלם.
– למה לא הלכת בדרך המלך? – קרא בית־הלחמי, – דרך זו בחזקת סכנה היא.
העלם הצטחק ואמר, שכבר עבר בדרך זו לא פעם, ומה יגזלו ממנו? בית־הלחמי הציע לו לשבת בעגלה, והוא סירב והוסיף ללכת.
– שב!… – פקד עליו הדוד וציווה על העגלון לעכב רגע את הסוסים, העלם התבלבל קצת, וישב אצל העגלון.
– אל תוסיף ללכת בדרך הזאת כשאתה יחידי. – אמר בית־הלחמי.
– לא! זו הפעם האחרונה! הולך אנכי ממושבתכם אל המושבה שלנו…
– ומהי המושבה?
– האדמה החדשה שקנה חנקין בשומרון, אל־אחדרה.
– מטורפים! – קרא הדוד בכעס.
– מדוע?
– כי האדמה מלאה ביצות. זו ארץ משכלת יושביה. מטורפים. הצר להם המקום כאן? כל מחוז יפו פתוח לקניות.
העלם ישב כמבולבל. ופני בית־הלחמי נבוכו. ואמר בלשון רפה:
– אבל…
– מה “אבל” – צעק הדוד והוסיף: ־ הלוא אתה לא תלך לשם ולא תביא לשם את אשתך ואת ילדיך.
– ואנחנו נלך… – קרא העלם.
– לכו, לכו לקראת המוות, לקראת האבדון. מטורפים!
– אם גזרה היא כי נמות – נמות. העבודה הגדולה אשר לפנינו לא תיעשה בלי קרבנות.
– אבל אפשר להשיג את המטרה בלי קרבנות או במעט קרבנות! מטורפים.
– אין ארץ־ישראל יכולה להיות רק מושבתכם וסביבתה.
– ומה צריכה להיות ארץ ישראל שלך? דווקא נקודה פה ונקודה שם, מפוזר ומפורד בכל הארץ ולא מאוחד ומלוכד? מטורפים.
עוד הדברים האלה בפי הדוד והעגלון קרא בפחד:
– רעה נגדנו!… – הכל הפנו את פניהם לעבר החולות שהעגלה התקרבה אליהם. מן החולות יצאו וירדו אל עבר הדרך חמישה בידואים חמושים בחרבות ורובים, חצו את הדרך לפני הסוסים ועצרום. שניים התחילו לפרק את רתמותיהם. והאחרים קראו בזעם:
– יהוּד, תנו את כספכם, ולא – דמכם בראשכם.
– ניתן להם הכל ורק אל יגעו בנו! – קראו בית־הלחמי והשניים אשר עמו.
– לא! אל תתנו להם דבר, חרפה היא… – קרא העלם, קפץ מן העגלה, התנפל על אחד הבידואים והפילהו ארצה. אחריו קפץ גם הדוד ואחז בבידואי שני. הבידואי השלישי הרים את האלה הכבדה שלו והורידה בכל כוח על זרוע הדוד. ואולם העלם קפץ על הבידואי. שניים מן הבידואים האחרים כוננו מולו את רוביהם והוא נפל מתבוסס בדמו… העגלון השתמש במבוכה, קפץ על אחד הסוסים ודהר אל המושבה להזעיק עזרה.
יח 🔗
פעמון המושבה התחיל לצלצל צילצול של חרדה; מכל העברים נמשכו אנשים, וכששמעו מפי העגלון על המקרה שקרה ליד החולות מיהרו לצאת למקום המעשה, מי ברכיבה מי ברכב ומי ברגל.
– לבי אומר לי כי אסון קרה שם, לחשה הדודה לחיימ’קה – אנא קחני לשם.
חיימ’קה עיכב את אחת העגלות, וישב אצל הדודה.
ירא היה להביט אל פניה. ורק הרגיש, שאחזה בידו כבצבת, כמבקשת בו משען.
קהל רב נמצא במקום המעשה. חיימ’קה והדודה באו: חולות, דם, מעילים אחדים, העלם. הדוד עומד על ברכיו וממשש את הדופק של הפצוע. הכדור פגע במצחו, פניו המגואלים בדם צבו מאוד, הוא נשם בכבידות ובהפסקות.
– הדופק טוב, אילו היו מים קרים, אילו בא הרופא תיכף, למה לא בא הרופא עדיין… קולו של הדוד היה צרוד, פרוע, ספוג צער עמוק וכאב.
הדודה תפשה את ידו השמאלית של העלם.
– חביבי…
– הלוא יחיה, הלוא אין סכנה לחייו?
– אילו בא הרופא, הדופק טוב.
ההגיעו דבריה לאוזן הפצוע, ההיתה הכרתו ערה? שפתיו לחשו, נעו מעט, אבל קולו לא נשמע, לחיימ’קה. ואולם פני הדודה הוארו, הוא מלמל בקושי רב את שמה… הוא יחיה. יחיה. הנה הרופא יבוא בקרוב!
יט 🔗
דממה במושבה. מחנק.
פה ושם רובצים כלבים בצל הבתים. הם מלחיתים ונושמים בכבידות. התרנגולות התכווצו קבוצות קבוצות בצל עצי התות, עיניהן סגורות, פיותיהן פעורים וראשיהן מורדים, היכן השועל? אילו בא עכשיו, היה אוספן כולן כביצים עזובות. הס… הנה הוא בא! מאחורי בית הכנסת, ממורד הגבעה אשר בדרך לבית הקברות, רץ ריצה משונה שועל. זנבו מקופל בין רגליו האחוריות, ואין הוא מביט לצדדין, אינו מריח אחרי ציד ואינו מרגיש במציאה השמנה שהזמין לו החמסין. מה הבהילו ומה החרידו, האם הקוץ החד שהשליך בו הרוח והדביקו אל זנבו, או שדעתו נטרפה עליו, מחום ומרעב, והוא נושא בשיניו מוות ואבדון לכל חי? הכלבים שבצל הבתים נתעוררו קצת, יבבו יבבה קלה של חרדה, ונשתתקו.
ואולם הבט! בקצה הרחוב ליד החצר של הדוד הורגשה איזו תנועה.
מביתו של הדוד יצאו נושאי המיטה. רבים מחשובי המושבה, מכל הכיתות, שלחו את ידיהם לאחוז במוטות, הדוד הלך בראש. ידו הימנית חבושה וקשורה בתחבושת והיא תלויה לו על גבי חגורה הקשורה לצווארו. עיניו השחורות מבריקות, כעיני דוב שכול. ומאחורי המיטה הלכה הדודה נשענת בזרועו של חיימ’קה.
“צדקה תציל ממות”… החריד את האוויר קולו השבור והמלא יגון של השמש הזקן.
ליד בית הכנסת, במקום שעמד פעם הדיליז’אנס שהביא את העלם למושבה, התעכבה התהלוכה. המיטה הורדה למטה. בית־הלחמי הספיד את ההולך, הרוח חטפה את דבריו ופיזרתם לכל עבר.
“זרחה לנו שמש אביב ונעלמה”. “ימי הנוער שלנו דפקו שוב על פתחינו”… “אנו מביאים לקבר את ימי עלומינו”…
המיטה השחורה נישאה שוב על כפיים. לפניה הלך הדוד ואחריה הדודה. גם היא הביאה עכשיו לקבורה את עולמה ואת עלומיה.