גַּם זוּ לְטוֹבָה / יהודה ליב גורדון

הָרוֹפֵא הַמְּנַתֵּחַ

עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ

כַּשֶּׂה לָעֹלָה עֲקָדָנִי;

יֵין תַּרְעֵלָה הִשְׁקָנִי

(קֻבַּעַת כּוֹס הַחֵמָה)

וַיַּפֵּל עָלַי תַּרְדֵּמָה;

אָז מִבְּשָׂרִי נָתַח נֵתַח

וּלְמֵעַי עָשָׂה פֶּתַח

וַיִּקַּח אַחַד מֵהֵמָּה.

הֱקִיצוֹתִי בְּקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

“אוֹיָה לִי כִּי נִדְמֵיתִי!”

– "הַס, אֶל מָה תֵּאָנֵחַ?

– הִרְגִּעַנִי הַמְנַתֵּחַ –

אָמְנָם מֵעֶיךָ פָּתַחְתִּי,

הַבָּשָׂר הַחַי הוֹצֵאתִי,

וּמִצַּלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי –

אוּלָם לְאִשָּׁה לֹא בְנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֵבֵאתִיהָ –

וּמַה-לָּךְ כִּי נִזְעָקְתָּ?"

לִדְבָרָיו אֵלֶּה רוּחִי שָׁקְטָה –

וּבְלִבִּי אֶחְשֹׁבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה!

ברלין, אלול תרנ"א