מ. ניישטט כותב על חגה של הציונות הסוציאליסטית בארצות־הברית במלאות שלושים שנה ל“ארבעטער פארבאנד” (“דבר” גל. 5713).

עם כל ההכרה בחיוב הגדול שבפעולות חברי הפארבאנד, הן בין הפועלים היהודיים באמריקה, והן בהיותם משענת נאמנה, פוליטית וחמרית, להסתדרות בבנותה את הארץ, – אין לבנו שלם אתם ביום חגם. באשר חברינו שם לא גרסו הגשמה עצמית, ולו במידה המינימלית. בעשרים השנים האחרונות, בתקופת הבנין המוגבר, לא הוקם כל קיבוץ, מושב או קבוצה, על־ידי חברים ושותפים ברעיון שבאו אלינו מהתם.

ביחוד עתה, למראה השואה ולתחושת הבאות, אין לגרוס עוד ציונות של כיס – מגביות, ולא ציונות של כוס – ציונות שנושאיה רוצים לבוא לארצנו כאשר כוס התלאות כבר עוברת על גדותיה ומאחרים את המועד. ציונים, ביחוד ציונים־סוציאליסטים באשר הם שם, הם־הם החלוצים־העולים, שמצווים לעבור לפני העם. ודבר זה חובה להשמיע גם ביום חג.