רבות היו בפורים שנה זו הילדות שהתחפשו כאחיות רחמניות. (“דבר” גל. 5671).

כידוע, רוב המתחפשים במסכות מוצאים להם בתחפשתם אפיק למאוויי־סתר שלא באו על סיפוקם. פלונית משתוקקת להיות נסיכה, ותשוקתה לא ניתנה לה, הריהי נוהגת פעם אחת בשנה להכניס מיטב חלומותיה בתלבושת הנסיכות שלה. פלוני רצה להיות פרש, ומשלא נסתייע הדבר הרי הוא נעזר בשעת הכושר הניתנת לו פעם אחת בשנה, בפורים, ומופיע במלוא זוהר אבירותו, כבימי ריכרד לב־האריה ממש.

הילדים, שאינם עמוסים נימוסי־חצר של שושלות שחלפו, דוקא הם כרוכים אחרי המציאות ומתחפשים כחיילים, נהגים, טייסים. מאין, איפוא, השנה התחפשות זו של הילדות לאחיות רחמניות? זוהי חידה ללא פשר. כי כידוע, שוב אין רצונן של בנות להיות אחיות לאחים חולים.

אחרי מלחמת העולם מספר 1, כאשר נפתח האולפן הראשון לאחיות רחמניות, פנו אליו תפארת הבנות בארצנו. הן־הן שעשו את בית החולים מאז למקדש־מעט, בו כוהנות הגישו מזור למיבש הבצה ולסולל הדרך. ועתה, אחרי מלחמת העולם מספר 2, עומדים לבוא לארצנו האודים המוצלים. כמה דרושה להם היד הרכה של האחות. לכן, בנות ציון, הסרנה את המסכה העבה, העוטפת את נפשכן העדינה, וראינה עצמכן חלוצות ראשונות בהליכה זו לבית החולים, – להושיט ארוכה וישע לבנים הבונים.