עִם קַבָּלַת פָּנָיו בַּוַּעַד הַפּוֹעֵל שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת שִׁלְשׁוֹם בַּקּוֹנְצֶרְט, בְּנִצּוּחוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ, חָשַׁבְתִּי עַל עִנְיָן אֶחָד נִפְלָא: שֹׁרֶשׁ אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית הַשּׁוֹלֵחַ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים: נֶצַח; נִצָּחוֹן; נִצּוּחַ. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עוֹד שָׂפָה אֲשֶׁר הַמֻּשָּׂגִים הָאֵלֶּה נִגְזְרוּ בָּהּ מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד. אֵין זֹאת כִּי אִם אֵחַד הָעָם אֶת הַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עִם הַמְנַצֵּחַ בְּמִלְחָמָה וְקָשַׁר אֶת שְׁנֵיהֶם לְמֻשָּׂג הַנֶּצַח. רָאוּי הָאוֹרֵחַ שֶׁיֻּגַּד לוֹ, כִּי צִבּוּרֵנוּ, הָרָגִישׁ לִצְלִילִים, רוֹאֶה בּוֹ מֵעֵין סֵמֶל הַמֻּשָּׂג הַמְשֻׁלָּש. וְאִם לְהַעֲמִיק – יֵשׁ לְהוֹסִיף עוֹד, כִּי בְּמָקוֹם אֶחָד בַּתְּנַ"ךְ הֻקְנְתָה לַנֶּצַח מַשְׁמָעוּת: דָּם (“וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי”), וְהַדָּם הוּא – הַנֶּפֶש.

טבת תרצ"ז.