אָב אֶחָד הָיָה לוֹ בֵן שׁוֹבָב וּפָרוּעַ אֲשֶׁר

הִתְקַלֵס בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ בְּכָל עוֹבֵר, וְכַאֲשֶׁר אָהַב אוֹתוֹ הָאַב

מִכָּל בָּנָיו, לֹא שָׁת לִבּוֹ לְדָבָר הַזֶה וְלֹא הִבְצִיר מִמֶנוּ אֶת

כָּל אֲשֶׁר יָזַם לַעֲשׂוֹת; וַיִלְמַד הַנַעַר לְהַשְׁלִיךְ בַּלָאט,

לְכֹל בָּאֵי בֵּית אָבִיהוּ קִמְשׁוֹנִים עַל לְבוּשֵׁיהֶם אוֹ בִּשְׂעַר

רֹאשָׁם, וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָמָיו וְלֹא כִהָה בוֹ, לֵאמֹר מַדוּעַ

כָּכָה אַתָּה עוֹשֶה בְנִי? וַיְהִי הַיוֹם, וַיָבוֹא גַם אִישׁ

מֵאַנְשֵׁי הַמוּסָר בְתוֹךְ הַבָּאִים, וְהַנַעַר מָשַׁךְ אֶת יָדוֹ

לִירוֹת, כְּלִמוּדוֹ מֵאָז הָרֵעַ, וַיִשְׁתָּאֶה הָאִישׁ עַל זְדוֹן

לִבּוֹ, וַיִפֶן אֶל אָבִיהוּ וַיְדַבֵּר אִתּוֹ קָשׁוֹת לֵאמֹר; לָמָה

זֶה תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מֵרָעַת בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִיר הַלָזֶה, וְלֹא

תִגְעַר בּוֹ מֵעֲשׂה שֵׂטִים כָּאֵלֶה בְעוֹד יֵש תִּקְוָה לְהֵטִיב

פָּעֳלוֹ? חֵי נַפְשִׁי כִּי אַתָּה תִהִיֶה בְּעוֹכְרָיו וּמֵאִתְּךָ תֶּצֵא הָרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אוֹתוֹ¹ בְאַחֲרִית הַיָמִים. – וַיֹוסֶף אָבִיהוּ מַלֵא שְׂחוֹק פִיו, עַל הָאִישׁ וְעַל דְבָרוֹ וְהַנַעַר הָיָה הוֹלֵךְ וְגָדֵל וָרַע נֶגֶד

אֱלֹהִים וְנֶגֶד אֲנָשִים וַיְסַקֵל בָּאֲבָנִים וְעִפַּר בֶּעָפָר,

וַיִוָעֵץ הָאָב לְרַפְּאֵהוּ מִמְשׁוּבָתוֹ, בַּאֲשֶׁר הִתְמַכֵּר

לַעֲשׂוֹת כָּל רָע, אוּלָם עַתָּה גַם דִבְרֵי הָאַב הָיוּ לוֹ קַלָסָה

וּכְהָתֵל בָּאֲחֵרִים הִתֵּל בּוֹ…. עַצְמוֹת הַבֵּן מְנֻפָּצוֹת הֵנָה

כְקוֹץ מֻנָח תַּחַת עֹצֶר הַמִשְׁפָּט, וְנִבְלָתוֹ תְלוּיָה מוּקָעָה

עַל חוֹמַת בֵּית הַמַטְבֵּחַ, לְעֵיט כָּל כָּנָף, אָכֵן הָאָב

הַנֶעְכָּר לֹא יוּכַל רְאוֹת אוֹתוֹ כִּי עֵינָיו כָּהוּ מִבֶּכִי.