דּוּנָם פֹּה
וְדוּנָם שָׁם.
כָּךְ בַּשִּׁיטָה הַיְשָׁנָה אֲנִי קוֹנֶה לִי יְדִידִים.
הַרְבֵּה שָׁנִים אֲנִי אוֹסֵף
חֲצִי חָבֵר. נִרְשָׁם
בַּאֲגֻדַּת הָאֲהוּבִים בָּעָם
הָרְשׁוּמָה בְּחֹק בְּרִיחַת הַיְרִידִים
לֹא מִתְעַיֵּף וּמְצָרֵף
עֵנָב לְעֵנָב
לַכֶּרֶם הַקַּיָּם.
אַךְ יֵשׁ גַּם לְשׁוֹן כִּשְׁלוֹנוֹת
חוֹצָה אַדְמוֹת בּוּר הַמְסָרְבוֹת לְהֵעָבֵד
וְכֵלִים לֹא יִצְלְחוּ.
אֲבָל אֲנִי לָמַדְתִּי לְהִצָּמֵד
מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בָּעוֹנוֹת
עַד שֶׁיִּצְמְחוּ
עֲצֵי הַפְּרִי הַכָּבֵד.
וְהַיַּיִּן חַם
וְלוֹהֵט
בַּכֶּרֶם הַקַּיָּם
דּוּנָם פֹּה
וְדוּנָם שָׁם.