אַרְיֵה אַלְמוֹן¹

אַרְיֵה פַּלְמוֹן

אוֹרְבִים לִי בַּסִּמְטָא.

אֲנִי יַלְדּוֹן

בְּקַפּוּצ’וֹן

אָדֹם, אָדֹם

כִּבְאַגָּדָה;

מִן הַכִּתָּה

קַלְמָר וְתִיק

לִרְחוֹב הָעֲבוֹדָה

שָׁם סַבְתָּא מְחַכָּה

וּבְיָדָהּ רָקִיק.

אַרְיֵה אַלְמוֹן מְאֹד רָעֵב

וְהוּא אוֹהֵב

בְּשַׂר־יְלָדִים, מָנָה טְרִיָּה שֶׁל

כָּל שׁוֹבָב שֶלֹּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ־מֶלֶךְ־סַבְתָּא

אֶלָּא – בְּקַפֶּנְדַּרְיָה!

וְגַם פַּלְמוֹן.

לֹא יְאֻמַּן עַד כַּמָּה יֵשׁ לָאֲרָיוֹת הָאֵלֶּה

תֵּאָבוֹן:

“בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא!”…

אֲנִי נִגָּשׁ.

לְלֹא חֲשָׁשׁ.

אַלְמוֹן: “לִטְרֹף?”

פַּלְמוֹן: “עַכְשָׁיו?”

אֲנִי טוֹפֵחַ לוֹ עַל גַּב.

אוּלַי אֲנִי רַק כִּתָּה אָלֶף

קַלְמָר וְתִיק

מֵת לְרָקִיק,

אַךְ בַּאֲרָיוֹת אֲנִי

וָתִיק.

שָׂם יָד בְּפִי אַלְמוֹן

שְׁנִיָּה בְּפִי פַּלְמוֹן

וְשָׂח בְּלִי בּשֶׁת:

"אֲנִי –

לֹא מְפַחֵד מֵאֲרָיוֹת שֶׁל אֶבֶן

אוֹ נְחשֶׁת.

אָז, כָּרָגִיל,

מָחָר בִּשְׁתַּיִם.

לְהִתְרָאוֹת"

וְצוֹעֵד בְּגִיל

לְסַבְתָּא, חַת־וּשְׁתַּיִם,

אַךְ עִם תְּחוּשַׁת־כָּבוֹד.