אֲנִי חוֹלֵם

שׁוּב לְהַקְפִּיץ

חַלּוּק עַל פְּנֵי הַיָּם.

יֶלֶד תָּם

בְּחוֹף לָבָן

עֵינָיו פְּלָאוֹת, וּמִשְׁתָּאֶה

אֶל קִמּוּרֵי דְּרָקוֹן

יְצִיר יָדָיו,

נוֹסֵק,

      נוֹחֵת,

            וּמִתְעַיֵּף;

אָז לִוְיָתָן

נוֹשֵׁף סִילוֹן,

וְהַחַלּוּק שָׁב־מִשְׁתּוֹבֵב

אֶל מְחוֹלוֹ הַמִּתְרַחֵק

וְדַג זָהָב מוֹחֵא לוֹ

סְנַפִּירִים,

וּמְשֻׁלְּשֵׁי כְּרִישִׁים

מְאוֹתְתִים:

"זְהִירוּת! חַלּוּק!

הַיֶּלֶד מְסֻכָּן!"

וְצוֹלְלִים.

דְּמָמָה.

חַלּוּק הוֹמֵם חַמָּה שׁוֹקַעַת

וְנִבְלָע…

יֶלֶד תָּם

בְּחוֹף לָבָן

כֻּלּוֹ אוֹמֵר לִי:

“כֵּן!”

מוּלוֹ – זָקֵן,

הַזְּמַן בּוֹ תַּם,

כֻּלּוֹ אוֹמֵר:"כְּבָר לֹא,

לֹא כָּאן…"