הָעֶבֶד שֶׁרָצַע אָזְנוֹ

אוֹהֵב אֶת אֲדוֹנוֹ;

חָפְשִׁי מִן הַחוֹבָה

בּוֹחֵר בָּאַהֲבָה

מֵרְצוֹנוֹ.

הָעֶבֶד הַנִּכְסָף בַּסַּף

לְהִמָּלֵט מִכַּף

אָדוֹן שְׂנוּא נֶפֶשׁ –

נִדּוֹן לְתִסְכּוּלֵי

שְׁאֵרִית פְּלֵטַת חַיָּיו:

“הָא, לִחְיוֹת בֶּן־חֹרִין!”

אַךְ חַיָּיו – מֵאַחֲרָיו.

רַק עֶבֶד מְאֹהָב עַד אָזְנָיו

יָכוֹל לֵאמֹר:

"חָיִיתִי עִם שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

נִרְצַעְתִּי לַאֲשֶׁר רָצִיתִי

חָפְשִׁי חָפְשִׁי

לִבְחֹר."