נָסַעְתִּי לְאֶרֶץ זָרָה

גַּרְתִּי בְּעִיר מוּזָרָה

בְּדִירָה שְׂכוּרָה וְקָרָה

שֶׁרִהַטְתִּי בְּרָהִיטִים מִתְכַּלִּים.

עַל מְנַת לֹא לָשׁוּב חֲזָרָה

עָבַדְתִּי עֲבוֹדָה לְזָרָא

בִּשְׂכָרָהּ

נֶהֱנֵיתִי הֲנָאוֹת מְשֻׁנּוֹת

וּסְבָלִים

כֹּה שׁוֹנִים מִסְּבָלַי

שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ חֲבָלִים

בִּנְעִימִים שוֹנִים מִנְּעִימַי.

בָּא יוֹם וְכָלוּ רָהִיטַי

פָּג חוֹזֵה הַשְּׂכִירוּת

בָּטַל דַּרְכּוֹן הַבָּטֵל

וַחֲסַל סֵדֶר הַזָּר;

דֶּלֶת טָרְקָה

עַל דִּירָה רֵיקָה

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה דִּירָתִי

וְלִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לָשִׂים בְּכֵלַי

עֵדוּת שֶׁהָיִיתִי אֵי פַּעַם

(בְּדִירָה שְׂכוּרָה, בְּעִיר מוּזָרָה,

בְּאֶרֶץ זָרָה, בָּעֲבוֹדָה לְזָרָא)

וַאֲנִי שׁוּב בַּמְּכוֹרָה.

אֲנִי חוֹזֵר וְטוֹעֵן: “הָיִיתִי”

וְהֵם מְשִׁיבִים: "הוֹכַח!

חוֹזֶה־שֶׂכֶר, רָהִיט־כָּל,

אוֹ לְפָחוֹת הֲנָאָה וְ/אוֹ סֵבֶל מִשָּׁם";

אֲנִי מְנַסֶּה – אַךְ לַשָּׁוְא:

דִּירָתִי – שֶׁלִּי,

רָהִיטַי – עַד,

הֲנָאוֹתַי – סָפֵק הֲנָאוֹת, וְסָפֵק אִם נָאוֹת,

אַךְ אֵינָן מְשֻׁנּוֹת

וְסִבְלִי – מִי לֹא סוֹבֵל בְּאַרְצִי?

"אֲדוֹנִי,

אֵין מִנַּיִן לִגְזֹר פֹּה שָׁוָה

וְלֹא קַל וְכָבֵד

וְלֹא קַל וָחֹמֶר.

אֵין בַּמֶּה לְהֵאָחֵז!"…

אוּלַי בֶּאֱמֶת לֹא הָיִיתִי?

כְּכָל שֶׁחוֹלֵף – אֲנִי נָכוֹן לִפְשָׁרָה

עַל “חָלַמְתִּי”, שֶׁלֹּא לָצֵאת דֹּפֶן,

אַךְ אִם כָּךְ –

מִנַּיִן לִי וַדָּאוּת שֶׁכָּזֹאת

כִּי יֶשְׁנָן הֲנָאוֹת מְשֻׁנּוֹת,

וּסְבָלִים בַּנְּעִימִים,

וְזָרוּת כֹּה זָרָה עַד זָרָא –

מִנַּיִן?