אֲנִי

נִפְרָד מֵעַצְמִי.

זְמַנִּית.

יוֹם־יוֹם, שָׁעָה־שָׁעָה,

כָּל־כָּךְ יַחְדָּו –

עָיַפְתִּי…

אֵינֶנִּי מְדַבֵּר עַל

מַשֶּׁהוּ פִּתְאֹמִי, טְרָאוּמָטִי,

שֶׁיִּדְרשׁ טִפּוּל־פּוֹסְט

בִּי, אוֹ בְּעַצְמִי,

אוֹ טִפּוּל זוּגִי בִּשְׁנֵינוּ.

אֵינִי רוֹצֶה לִחְיוֹת שָׁנִים

בִּשְׁלִישִׁיָּה, עִם פְּסִיכוֹלוֹג,

בִּגְלַל שֶׁשְּׁנַיִם הֵם אֶחָד

יוֹתֵר מִדַּי, זְמַנִּית…

אֲנִי רוֹמֵז לְמַשֶּׁהוּ

מִינוֹרִי, מְדֹרָג, כְּגוֹן:

" אֲנִי יוֹצֵא… לְסִדּוּרִים…

שָׁעָה־שְׁעָתַיִם…

נָחוּץ לְךָ, יַקִּיר, דְּבַר־מָה?" –

וּלְאַחֵר… וְלִשְׁאֵלַת:“הֵיכָן?” וְ“לָמָּה?” –

לִרְמֹז: “אָדָם זָקוּק לְ…”

בַּעֲדִינוּת, וּבְמַבָּט אוֹהֵב. רַק

בַּשָּׁלָב הַבָּא, כְּשֶׁהָאִחוּר

גָּדֵל, וְלֹא שׁוֹאֲלִים יוֹתֵר:

“יַקִּיר?” –

לוֹמַר בְּתַקִּיפוּת, עַל סַף גַסּוּת:

"אָדָם –

זָקוּק!!"

וְהַמַּבָּט –

אַכְזָר,

וְזָר,

אוֹ לֹא מַבָּט בִּכְלָל.

וְהַזּוּלַת שֶׁבִּי,

מֵבִין אָז כִּי

לֹא נוֹתָר לוֹ – אֶלָּא

לָצֵאת בָּדָד

גַּם כֵּן, וּלְאַחֵר –

אִם הוּא רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר

הוּא־הוּא עַצְמוֹ,

כְּמוֹתִי, וּבִי.

רַק אָז נַחְלִיט

אִישׁ לְגוּפוֹ, בְּמִגְבָּלוֹת שֶׁל

גּוּף יָחִיד:

זוּגִית –

אוֹ לֹא זוּגִית,

זְמַנִּית –

אוֹ לֹא זְמַנִּית,

וּמַה קָּבוּעַ:

הָעֲיֵפוּת – אוֹ

הַגַּעְגוּעַ…