תּוּת־עֲנַח־אָמוֹן עוֹדֶנּוּ נַעַר

וְכָל מַשָּׂא מִצְרַיִם עַל כְּתֵפוֹ.

הָמוֹן נִבְעָר צוֹבֵא בַּאֲלָפָיו

עַל שַׁעַר מַסֵּכַת מוֹתוֹ

לוֹחֵשׁ: “זָהָב, זָהָב!”

וְתוּת מַפְצִיר בָּם מִשָּׁשַׁר פָּנָיו,

בַּסַּרְקוֹפָג,

לַשָּׁוְא.

וְלֹא מוֹצֵא מָנוֹחַ תּוּת,

יֶלֶד חָנוּט,

בִּקֵּשׁ נַפְשׁוֹ שֵׁנִית לָמוּת

בְּיוֹם “חַג תּוּת!”

מֵאָה עֶשְׂרִים טוֹרֶפֶת לְקִנּוּחַ

מַלְכוֹן שׁוֹשֶׁלֶת ח"י;

עוֹד טֶרֶם חַי –

וָמֵת,

וּבְחֵטְא אֲשֶׁר נִגְלָה אַחַר מוֹתוֹ

כָּל מַכּוֹת מִצְרַיִם – עַל מוּמְיָתוֹ.