תְּחִלָּה שְׁאֵרִית חִיּוּךְ נִכְלֶמֶת

עִם הַקֶּמֶט הַמַּר בַּזָּוִית

וְכִתְמֵי חֲלוּדַת הַיָּגוֹן מֵאֶמֶשׁ.

וְאַחַר, לְאַט, הַיְפָחוֹת הָאֵלֶּה,

הַנִּקְרָעוֹת אַחַת לְאַחַת,

וּבְאַחַת הַפֶּרֶץ,

וְהַצְּוָחָה וְהַזְּעָקָה,

בְּקִמּוּץ אֶגְרוֹפִים,

בְּלֵב נִשְבָּר,

בְּחִבּוּטֵי-שְׁאוֹל,

בְּשִׁהוּק וְשִׁנּוּק וְעִלּוּעַ שְׁבָרִים

וְחֵרוּק שִׁנַּיִם, עַד לֵב דַּם הַתַּמְצִית,

וִילָלָה אַחַת שֶׁאֵין לָהּ סוֹף.

וְאֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ

וְאֵין כֵּיצַד לָשֵׂאת

אֵין, אֵין, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחֹק…

וְאֶפְשָׁר שְׁנִיָּה אַחַת

אַחֲרֵי שְׁנִיָּה

וְעוֹד אַחַת, כִּקְצֹב לַשָּׂכִיר,

נוֹשְׁרוֹת עֲמוּסוֹת וּרְווּיוֹת

וְהַכְּאֵב הזֶּה עוֹטְפָן,

אֶל הַזְּמַן שֶׁהָיָה וְלֹא נֻחַם

מִן הַזְּמַן שֶׁיִּהְיֶה וְלֹא קֻוָּה…

מַה תֶּהֱמִי עָלַי נַפְשִׁי

וְהֶמְיָתֵךְ אַיִן

אַיֶּהָ…

21.3.72