לִקְרַאת הבְּחִירוֹת לְעִירִיַּת תֵּל־אָבִיב
הָרֹב אֲשֶׁר הִתְלַכֵּד בְּמוֹעֶצֶת הָעִיר הַזֹּאת לְנַהֲלָהּ, בְּלִי שִׁתּוּף הַפּוֹעֲלִים, זֶה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה – הֵקִים בָּהּ מִשְׁטָר מִתְנַכֵּר לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, מְקַפֵּחַ תּוֹשָׁבִים עֲנִיִּים, מִתַעֵלֵּל בַּפּוֹעֲלִים.
הָרֹב הַזֶּה גָּזַל אֶת תֵּל־אָבִיב מִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא אֲשֶׁר הֶחְלִיט לֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזְּכוּת הַגְּדוֹלָה הַנְּתוּנָה לְתֵל־אָבִיב, בְּתוֹרַת עִיר עִבְרִית, לִהְיוֹת חֻלְיָה מוּנִיצִיפָּלִית בְּתוֹךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִבְּלִי לִשְׁאֹל אֶת בּוֹחֲרֵיהֶם נָטְלוּ אַנְשֵׁי הָרֹב הַזֶּה עַל אַחֲרָיוּתָם הַמְּדִינִית אֶת הַחֲתִירָה הַזְּדוֹנִית תַּחַת הַיִּתְרוֹן הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְאִרְגּוּנוֹ שֶׁל הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בָּאָרֶץ עַל פְּנֵי הָאִרְגּוּן הַקְּהִלָּתִי בַּגּוֹלָה. מִיָּדָם הָיְתָה זֹאת לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא עַל עִיר וָאֵם, בַּעֲלַת נְכָסִים וּבַעֲלַת תַּפְקִידִים, בַּעֲלַת שִׁלְטוֹן וּבַעֲלַת הַשְׁפָּעָה, תָּחוּל מָרוּתָהּ, אֶלָּא עַל קְהִלָה קְרוּעָה מִן הָעִירִיָּה, בְּנֻסַּח קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה, וְאַף פְּחוּתָה וְדַלָּה מֵהֶן בְּתַפְקִידֶיהָ, אֲשֶׁר כָּל הֶמְשֵׁךְ קִיּוּמָהּ הַמְדֻלְדָּל אֵינוֹ בָּא אֶלָּא כְּדֵי לְכַסּוֹת עַל הַמַּעֲשֶׂה הַמַּחְפִּיר שֶל הַפְקָעַת עִירִיַּת תֵּל־אָבִיב מִמַּעֲרֶכֶת חֻלְיוֹתֶיהָ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.
תַּחַת לַחֲצוֹ שֶׁל הָרֹב הַזֶּה סֻלְּפָה דְּמוּת הַבַּעֲלוּת עַל הַחִנּוּךְ, תּוֹךְ כְּדֵי הַעֲבָרָתוֹ לִרְשׁוּת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם שֶׁל אַנְשֵׁי הָרֹב, עַד שֶׁלֹּא הֵקִימוּ מֵעֵין שֻׁתָּפוּת שֶׁל רָשֻׁיּוֹת, בְּצוּרַת וַעַד מְנַהֵל, לְמַעַן תּוּכַל תֵּל־אָבִיב לְהוֹפִיעַ, בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ “כְּגוֹרֵם מְיֻחָד” הָעוֹמֵד מִחוּץ לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.
בְּאֵלֶּה לֹא אָמְרוּ דַי. נִמְנוּ וְגָמְרוּ לְפוֹרֵר אֶת הָחִנּוּךְ הָעִבְרִי לרָשֻיּוֹת רָשֻׁיּוֹת מְקוֹמִיּוֹת, וּלְנַהֵל מַשָּׂא־וּמַתָּן נִפְרָד עִם הַמֶּמְשָׁלָה עַל תְּמִיכָתָהּ.
וַאֲשֶׁר לְחִנּוּךְ הָעוֹבְדִים – אוֹתוֹ הֶחֱרִימוּ, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ. מִתּוֹךְ בְּעִיטָה בְּחֻקַּת הַחִנּוּךְ הַמְּאֻשֶּׁרֶת מִטַּעַם הַקּוֹנְגְרֶס הַצִּיּוֹנִי, מִתּוֹךְ זִלְזוּל גָּמוּר בִּדְּרִישׁוֹת הַנְהָלַת הַסּוֹכְנוּת וְהַוַּעַד הַלְּאֻמִּי הֶעֱמִידוּ אַנְשֵׁי הָרֹב הַזֶּה אֶת בֵּית־הַחִנּוּךְ לְיַלְדֵי הָעוֹבְדִים מִחוּץ לַתַּקְצִיב. “מַס חִנּוּךְ נִגְבֶה מִכֶּם, אַךְ לְבֵית־הַחִנּוּךְ אֶת חֶלְקוֹ לֹא נִתֵּן, אַף פְּרוּטָה אַחַת לֹא נִתֵּן. וְכָל מֶחָאוֹתֵיכֶם – הֶבֶל!”
הָרֹב הַזֶּה הֶעֱמִיד לְתֵל־אָבִיב לֹא הַנְהָלָה צִבּוּרִית, כִּי אִם שְׂרָרָה שֶׁל תַּקִּיפִים, צָרַת־עַיִן וְצָרַת־לֵב נֶעְדֶּרֶת דְּאָגָה וְאַחֲרָיוּת צִיּוֹנִית. שְׂרָרָה מֵעֵין זוֹ, עֵינָהּ וְלִבָּהּ נְתוּנִים לֹא לַיֶּלֶד הֶעָזוּב בַּחוּץ, לֹא לָעוֹלֶה מְחֻסַּר־הַמִּשְׁכָּן לֹא לָעוֹבֵד הַדּוֹרֵשׁ עֲבוֹדָה. הִיא שׁוֹאֶפֶת לְקַיֵּם אֶת הַשִּׁלְטוֹן בְּיָדָהּ בְּכֹחַ צִמְצוּם חוּג הַבּוֹחֲרִים וְקִפּוּחַ זְכוּתָם שֶׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא נִתְבָּרְכוּ בְּנַחֲלַת בָּתִּים וּמִגְרָשִׁים.
פּוֹעֲלֵי תֵּל־אָבִיב, הַזַּכָּאִים לִבְחרֹ, יוֹפִיעוּ הַיֹּום כֻּלָּם, הֵם וּבְנֵי בְּרִיתָם לְקַיֵּם חוֹבָתָם כְּבּוֹחֲרִים וּכְאֶזְרָחִים. עַד אֶחָד יוֹפִיעוּ. לֹא לְשֵׁם “מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה”, לֹא לְשֵׁם חֶשְׁבּוֹנוֹת קְטַנִּים, כִּי אִם לְשֵׁם הֲקָמַת הַנְהָלָה עִירוֹנִית שׁוֹקֶדֶת עַל צָרְכֵי הַכְּלָל, מַכִּירָה בְּחוֹבוֹתֶיהָ וּבִזְכֻיּוֹתֶיהָ, נֶאֱמָנָה עִם הַיִּשּׁוּב וְעִם הַצִּיּוֹנוּת, רְאוּיָה לְעִיר הָעֲלִיָּה וְהַבִּנְיָן, לְעִיר שֶׁל רִבְבוֹת עוֹבְדִים.
לַקַּלְפִּי – וְלַנִּצָּחוֹן!
טבת תרצ"ו.