מועצת המדינה הזמנית
הגרעין של תקנה זו (הארכת התוקף של תקנות שעת חירום), שאני מדבר עליה, הוא בזה, שבאחד הלילות ברחו האניות מחופי הארץ. מנמל תל־אביב ברחו עשרים ואחת אניה. המטענים שהיו מיועדים לישראל לוקחו בחזרה מן הארץ והוטלו לחופי איטליה, יוָן, ולחופים אחרים. מהם פורקו במצרים והמצרים החרימו אותם. הופיעה השאלה, כיצד לרכז ולכוון את פיזורי הסחורות והמטענים ולהחזירם אלינו. הגענו למסקנה שיש צורך לתת כוח בידי המפקח להובלה ימית, להורות לאניות שבדגל ישראל לאן ומתי יסעו, מה להטעין על האניה ומה לפרוק מעליה, וגם לקבוע מחירים ועוד. תקנה זו היא מאותה הסידרה, שיש להאריך את תקפה לשלושה חדשים.
רק מלים אחדות, לא לצד ההלכה, אלא לצד המעשה שבדבר. לא הסתפקנו במתן כוח למפקח על הובלה ימית, אלא הזמנו את האגודות המעטות שיש להן אניות בדגל ישראל. איגדנו אותן באיגוד אחד, קבענו אתן, והן עצמן קבעו, ללכת לאותם הנמלים ולאותם המקומות שמשם צריך להביא סחורות: הן משתדלות להשיג בדרך של צ’ארטר – אניות, שאפשר להחיש אותן למקומות הנחוצים ולהביא את הסחורה הנחוצה. במשך זמן קצר רוכזה מחצית המטען המפוזר והוחזר לארץ־ישראל; בינתים התחילו אניות לחזור, ובינתים קיבלו גם אניות אנגליות יניקה מהחלטה אחרת, שמותר להן ללכת לחופי ארץ־ישראל. אין כל בטחון שלא נעמוד בפני חידוש כל הפרשה הזאת, ושרק באניות שלנו נוכל לדגול. עלי לציין, שמצד האוצר ניתן לנו כל הסעד הדרוש, תנאים מיוחדים שבעלי האניות היו זקוקים להם.
בשעתה פעלה תקנה זו פעולה מצוינת, חשובה למדי, והכל יחד יצטַרף להצלה פורתא; כי הצלה אמיתית תבוא רק באניות רבות שלנו.
אלול תש"ח.