במסיבת ותיקי עליה שניה ושלישית
רבים החברים הרגילים לפנות לחברים השרים בתואר שר דוקא. התואר שׂר חולף, בא והולך, ואילו החבר נשאר תמיד ואינו חדל להיות חבר. במסיבה זו בחרתי להשיח את הרהורי על התקופה שבה אנו חיים. בעצם אין דור החי בימים של מאורעות המשנים את פני ההיסטוריה והמחדשים את ההיסטוריה יודעים למצוא את הביטוי והפירוש לדברים המתרחשים לעיניהם הם. אולי אילו חי כיום ביאליק היה יודע לבטא את המציאות, אולם גם ביאליק אמר: “העט אינו כותב כשהוא נתון עדיין בקסת”. אלמלא השטן ההולך, כנראה, וגדל עם גידול המאורע לא היה מעיז לרקוד בינינו. אין להבין איך לא בא האיחוד של התנועה הסוציאליסטית הציונית בשעה זו. בעצם היה צריך בן־לילה לקום האיחוד. אין לי ספק, שהנצחון שנחלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל הוא פחות מזה שהגיע לה. נצחון זה, תוצאה זו – באה בזכות הליכוד והאיחוד. האיחוד עם זו, שאת ידה ולבה מבקשים זה עשרים שנה, עדיין לא בא, אולם הנני מלא אמונה שבוא יבוא. הם לא יוכלו לחיות על מקצוע אופוזיציה ואנו לא נוַתר עליהם. נחוץ שאֶת התפקידים הגדולים והמרובים יקדם ציבור גדול ומלוכד אחד, ואף יאָמר להם “לא זו הדרך”.
וכי איזה תפקיד לתנועה לבנות על חשבון קטן. סירקין אמר: “ודאי שגם סוחר קטן יכול לסדר איזו חנות או צרכניה קואופּרטיבית גדולה ולהתפרנס ממנה”. עומדים אנו בזמן של דמוֹבּיליזציה ועדיין אין האינדוסטריה וההתישבות שלנו מסוגלות לקלוט המונים. העברה מפסי מלחמה לפַסי חיים כלכליים אינה פחות חמורה מאשר מלחמה ממש. אנו חיים ביוקר שאין לשימו במסגרת המציאות, אנו עולים בדרך לחיי שלום, עלינו להיות מלוכדים לכוח מגובש. הערבים הוכו, אולם הם אינם מבינים בעצמם למה הוכו. רבים מהם חושבים עדיין על חשבון של סיום. המדינה שלנו טעונה ידים חזקות. ציבור מלוכד.
אדר תש"ט.