חבר הכנסת יעקב ריפתין מערער על ההסכם של מדינת ישראל עם עבר־הירדן – ואני מערער על רחבוּת הברירה ללכת בדרך של לא הסכם, שכאילו נתונה לפניו הוא. סוף־סוף אין כוָנת “בקש שלום ורדפהו” לבקש שנים על שנים שלום עם הערבים־השכנים, ובבוא השלום – לרדפהו." והן הוא, שלא כחבר הכנסת מנחם בגין, מאמין כי מלבד מלחמה יש עוד מוצא ליחסי עמים, כי יש ערך גם לדברי שלום, כי לא “רק כך”… ולא זו בלבד: הן הוא ואשר אתו – כמוני אז – לא היה בין “הבוטחים ברוב חילנו” בימי ההכרעה בפרשת־הדרכים הגורלית… הן בעיניו לא היתה מופרכת אז השאלה: כסף אין, נשק אין ועוד משהו אין – כיצד ננצח?.. מהיכן איפוא הדיבור העז. הניצח – היום הזה? הבגלל שינוי השם מן “ממשלת עבר־הירדן” ל“ממלכה הירדנית ההאשימית”? ואפילו נפל הדבר בשנת מלחמתה אתנו – תש כוחה של זו והפכה מדבר… ואף מצרים, הלבנון וסוריה הפכו מיניה וביה מדבר, שכן נגד כל מדינות ערב יצא הדיבור ועל ההסכמים עם כולן חל הערעור… כיצד אומר בעל השיר: לא אבינה האמרים.

ניסן תש"ט.