הנני להגיש למדינה ולממשלה, לתל־אביב, ליפו ולבנותיה ולחיפה רבתי ולבנותיה ולכל הערים והמושבות, המשקים והישובים במדינת ישראל, על סף השנה היוצאת, תש"ט, את ההתחלה הזאת – התחלת תנועת נוסעים סדירה ברכבת חיפה–תל־אביב. מי שנזדמן לו להיות במקום זה לפני שלושה שבועות וראה כתריסר מחפרים ודחפוֹרים למיניהם מגביהים את עפר המקום כדי ליצור את המישור לתחנה, ולכל מלוא העין לא יכול היה עוד למצוא לא קורה ולא מסמר, לא פס ברזל ולא אֶדן ואף לא צרור של חצץ – לא יכול היה להאמין. בבואו השכם בבוקר לכאן ובראותו את הרכבת הראשונה, רכבת הזריחה, יוצאת לחיפה, כי אכן הושלמה המלאכה עד לנקודה זו. ואני מודה בפומבי ליד החרוצה, אשר עשתה במלאכה הזאת – יד הסוללים והבונים, במסגרת “סולל־בונה”, ויד המתקנים והמכַוונים והמגלגלים והמניעים את הרכבת, במסגרת הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה. ואוֹמַר להם בקול רם: יישר כוחם! היה בעבודה זו משהו של שמחת יצירה, אשר אנחנו כל כך רעבים לה. בכל המלאכה אשר נעשתה עד כה – אני מעיד עלי את שר האוצר – לא הושקע אף דולר אחד של מטבע זר ולא פוּנט אחד שטרלינג. אספנו, כינסנו, ליקטנו, בדקנו, שיפצנו וערכנו – והנה הכלי הזה אשר לפניכם. אמנם, לצרכי הקו הקצר ושכלולו נזדקק לפסים ולמניעים יותר חזקים, שיחייבו השקעה מסוימת של מטבע זר. בביתנו, בבית מדינת ישראל, אין אנו צריכים לוַתר על נסיעה ברכבת נוחה, נקיה ואדיבה – וביום מן הימים גם מהירה. הישוב העברי עבד שנים רבות, בשטח התחבורה הפנימית, כאילו ביד אחת: היד האוחזת בהגה. אכן, היד הזו הראתה נפלאות: היא קשרה את כל נקודותינו בכל קצות הארץ, היא עמדה לנו במאורעות ובפרעות ובמלחמה. מעכשיו נעבוד בשתי ידים – היד האוחזת בהגה והיד המכוונת את הקטר. אני מאמין כי יקום שלום טבעי בין שתי הידים, אשר לכל אחת מהן תפקידה המיוחד לפי סגולותיה. כל חיבורי הרכבת אשר הוקמו עד היום, הן לנוסעים, הן למשא, אינם אלא ראשית חיבורים. עוד נדרים ונַצפין.

אלול תש"ט.