במועצת הסתדרות הפועלים החקלאים, מרחביה
אלה האומרים להבליט את שאלת חוסר־העבודה, בהעמידם אותה לחוד, בלי קשר לכלל המצב, כולאים את עצמם בבור, אשר אין ממנו מוצא. חוסר־העבודה מקורו – בחוסר פעולה ישובית. לא נדון כאן על סידור עבודה לחודש, אין לחיות על אסיפות מחאה מחודש לחודש. רק מתור היקף מלא של הדברים יתברר המצב לאמיתו.
בראשית השנה האמנתי כי הישוב העברי – וביחוד מושבות יהודה – עוד ישמש כר־עבודה לעולים החדשים. במשך הישיבות המשותפות עם באי־כוח התאחדות המושבות ביהודה ניסחה האמונה מלבי. נוכחתי לדעת כי למרות ההכרזה הבלתי פוסקת על הרצון הטוב להעסיק פועלים עברים, אין הדבר הזה מטריד ביותר את איכרינו. מחשבתם נתונה יותר לדאגה: איך לכסות על המציאות המחפירה במושבות. כל זמן ששאלת־העבודה תהיה רשות, קשה לחשוב על איזה שינוי שהוא. צריכה לבוא עכשיו תקופה של חובה.
החומר שאסף עקיבא אטינגר1 על הוצאות הפועל החדשיות בשלושה־עשר מקומות־עבודה מראה כי השכר הבינוני, אשר הפועל במושבה מקבל – אינו מספיק כדי קיום אנושי גם לרווק. ומה יש לקוות מעבודה זו?
כל תקותנו היא בעבודת בני־חורין – ובצד זה עלינו לאמץ כוחותינו הפנימיים ולהגביר פעלנו.
אלול תרע"ט.
-
עקיבא אטינגר (1872–1945). מטובי האגרונומים היהודים ברוסיה; עבד בהנהלת מפעלי ההתישבות של יק“א בדרום רוסיה, בארגנטינה ובברזיל; משנת 1915 מנהל מחלקת הקרקע וההתישבות בקרן הקיימת ואחרי כן מנהל מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית בירושלים. נאמנה ומדריכה של ההתישבות העובדת והקבוצה במטעי ההרים ובעמקים. פירסם מאמרים, חוברות וספרים, מהם: ”עם חקלאים יהודים בתפוצות“, ”עם חקלאים עברים בארצנו“ ועוד. ”שדה־עקיבא" – ישוב קיבוצי על אדמת הקרן הקיימת באזור הדרום (נוסד בי“ב באלול תש”ז), נקרא על שמו. ↩