לוגו
פִּקְפּוּקִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במועצת ההסתדרות הט"ז, תל אביב

לפני ארבע שנים היה בינינו מי שפיקפק בענין שכונת העובדים. אחד מחקלאינו הטובים העמיד שאלה בדבר התבן, אשר אנשי שכונת העובדים יהיו אנוסים לקנות לבהמתם מן החוץ, ורעהו הקשה אף הוא קושיות מעין אלה. והנה מה שהובע בדרך פקפוק בתוכנו הפך ודאי בהנהלת הקרן הקיימת לישראל: שם נאמרה “לא” חתוכה לרכישת השטח הנדרש לשכונת העובדים – וגורל אלפי משפחות הפועלים בערים נחרץ.

אם נשאל: מהו אסון מצבנו כיום ומהו אסון כל ההמון העובד העממי בעיר? עלינו לענות: קודם כל – חוסר שכונת העובדים. כספי הפועלים נתבזבזו לדברים שאין בהם משום יצירה – ואשת העובד לא מצאה את מקומה ותפקידה הנכון. לב תל־אביב זה, אשר הוקם בימי הגיאות, יכול היה להוליד לנו דרך אגב גם את עיר־הפועלים החקלאית ליד תל־אביב, אילו הכינונו מפעל זה בזמנו – ומצבנו היה יכול להיות אחר לגמרי.

עכשיו יש בינינו אחד, אשר הוא, לפי דבריו, הראשון לתביעת השגת 120,000 פונט להגשמת העבודות המוצעות. האחד הזה – יעקב אֶפטר. אלא שהוא… מפקפק, מפקפק אם הדבר אפשרי, ואם לא עשתה כבר ההנהלה הציונית את כל אשר אפשר היה, ואם יש לנו רשות בכלל להציג דרישות אולטימטיביות. פקפוקים אלה יכולים להיות גם חותכי־גורל. תכנם – המשכת הבטלה של אלפי פועלים, אשר מאחוריהם עבר של רעב ונכחם – הוֹוה של סיוע. מוֹצא מן המשבר הזה ישנוֹ – או להתגברות או להתפוררות. אין כל דרך להמשיך “כך”, אפילו אם הממשיכים “כך” קוראים לעצמם אופטימיסטים. ואין אני מבין את האמונה הזאת שההנהלה הציונית היא למעלה מן החטא – והאשמים הם מוסדותינו אנו, “סולל־בונה” והמרכז החקלאי, הנחנקים בעָניים. “סולל־בונה”, המעסיק 3000 פועלים – ומכשירי עבודתו, המכונות והמחסן, בהם לבדם הושקע לערך סך 45,000 לי"מ – מהו ההון היסודי אשר ניתן לו? המספיק הוא במידה כל־שהיא לפעולתו ולתפקידו בשעה זו? י. א. נוטה דוקא כאן להאשים וללמד זכות על אלה אשר יכלתם גדולה לאין שיעור וערך מִיכלתם של מוסדותינו.

מהי, לדעתי, חטאת ההנהלה הציונית? לא פריקת־עול, חלילה, כי אם חטאת רְהִיָה ופולחן המסגרת המאוּבּנת. אנו אומרים: אם אין פתרון לתביעת החיים בתקציב של השנה – עלינו לחפש מוצא אחר. ומי שמאמין במוצא לציונות מוכרח להאמין ולעשות לחילוץ התנועה הציונית והישוב העובד בארץ מהמצב בו הם נתונים. מוכרחים להקביל תכנית־עבודה מרוכזת לעומת הבטלה המרוכזת. אילו נמצאו מתנגדים לתביעה זו, היינו אומרים להם: קחו את האחריות על עצמכם, אולם נגד מפקפקים אין עצה.

על המועצה לדרוש: הפסקת המצב הזה ושינויו מן הקצה אל הקצה ובאופן דחוף. דרישה זו צריכה להיות תנאי לכל המשך של חיים רגילים והתעסקות רגילה במוסדותינו. ואם להנהלה הציונית יש עמדה אחרת והיא אומרת לרפא את המצב בחצאי־תרופות למיניהן – החברים שלנו צריכים להסתלק מן ההנהלה הציונית. הרשימה, רשימת העבודות, איננה תנאי: יתכן להוציא עבודה זו ולהכניס אחרת במקומה. אך הסידור הדחוף של עבודה פּרוֹדוּקטיבית לכל העובדים – תנאי. ואַל תנחמונו הבל, כי חוסר־עבודה מצוי בכל העולם: באנגליה, באמריקה וכו'. חוסר העבודה באנגליה אינו שולל את אנגליה – והבטלה של אלפי חלוצים אצלנו שוללת את הכל. למה מצבנו אנו דומה? לא לחוסר־עבודה באנגליה, כי אם לחוסר מלך באנגליה. זה לא היה יכול להימשך באנגליה חדשים רצופים. הציונות היא תנועת עבודה, תנועת כיבוש שממה ובנין משק. ואם קדמו ובאו לארץ אלפי עובדים חלוצים – התשובה של הציונות יכולה להיות רק אחת: עבודה! עבודה חיה ופוריה, למען לא יתפוררו כוחות אלה שנכנסו לארץ ולמען לא יתפזרו המרץ הציוני והיכולת הציונית. והדבר הוא לא רק הכרחי, כי אם גם נתון להוציאו אל הפועל. אם לא נרגיש את עצמנו כפותים בכבלי הדוֹקטרינה הגוזרת, שאין ללוות על חשבון התקציבים הבאים ומוטב לנוון את העובדים, מאשר לזרז את האמצעים, ובה בשעה אשר י. א. מדבר כאן פיאַניסימו, מדבר דוקא לוּאיס ליפּסקי בניו־יורק פורטיסימו ואומר בקול ברור, כי אין הציונות האמריקאית רוצה ברעבוֹן הפועלים. בשם מי איפוא מדבר י. א.?

צבי לופט דיבר כאן על משיכת הון פרטי למטעים. י. מילסון דיבר על מלוה לאומי. דברים אלה קרובים מאד ללבי. אולם קודם לאלה ותנאי להם – חיסול חוסר העבודה. כל זמן שיש 5000 איש בתוכנו שאינם יודעים מה לעשות בגופם ובנפשם, ביומם ובלילם – אין לעשות אלא את הדבר האחד: למצוא את הפתרון לעבודה לאלתר, ואם גם צריך – לשעבד לזה ששית מהכנסות השנתים הבאות. על שאר התכניות נדבר לאחר זה. נדאג לכך כי בועידה הכללית נוכל לדבר לא על רעב, כי אם על תכניתנו בציונות.

כסליו תרפ"ז.